לפניי תביעה כספית.

1. התובעות הן חברת המפדה האזרחי בע"מ (להלן: "המפדה האזרחי" או "התובעת 1") בעלת הזכויות בנכס הנמצא ברחוב התיכון 34 חיפה, הידוע כגוש 12465 חלקה 6, תת חלקה 8 (להלן: "האולם הגדול" או "הנכס"), וכן חברת שיכון אזרחי בע"מ (להלן: "שיכון אזרחי" או "התובעת 2"), הרשומה כבעלת הזכויות בנכס בלשכת רשם המקרקעין ומצויה בעיצומו של הליך הרישום ע"ש המפדה האזרחי.
2. הנתבע 2, מר שמעון ראם, הוא יו"ר עמותת המדרשה הלאומית ללימודי המחתרות, היא הנתבעת 1. הנתבע 3 הוא ממקימי העמותה ומייסדיה.
3. לטענת התובעת 1, בהתאם להסכם מכר מיום 10/11/77, התובעת 1 מכרה את חב' שיכון אזרחי, על כל נכסיה, לחברת נכסי גילרן בע"מ (להלן: "הסכם המכר" ו-"נכסי גילרן" בהתאמה). במסגרת הסכם המכר נקבע כי המועדון המצוי בקומה א' – הוא האולם הגדול – יירשם ע"ש המוכרת או לפקודתה ללא תמורה. ואולם, נכסי גילרן לא פעלה לרישום הנכס כבית משותף ולכן גם לא נרשמו זכויותיה של התובעת 1 באולם הגדול.
4. ביום 20/9/12 ניתן פסק דין בה"פ (מחוזי-חי') 13670-04-10 אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים בהסכם המכר מיום 10/11/77 בדבר הזכויות באולם הגדול.
5. בין לבין, חלו שינויים פנימיים אצל התובעת 1, ולפרקים, לטענתה, היא עצמה לא ידעה על מלוא זכויותיה. התובעות טוענות כי החל מיום 1/11/09 הנתבעים השתמשו באולם הגדול ללא הרשאה מהתובעת 1 ואף סירבו לפנותו, למרות פניות חוזרות ונשנות של התובעת 1.
6. לטענת התובעות, גם בנכס נוסף בקרבת האולם הגדול, הידוע כגוש 12465, חלקה 6, תת חלקה 1 (להלן: "האולם הקטן"), עשו הנתבעים שימוש בלא הרשאה ובמסגרת הליכים בין הצדדים הורה בית המשפט על סילוק יד מהאולם הקטן ותשלום דמי שימוש (ר' תא"ק 32539-06-11; ת"א (שלום-חי') 37281-06-11). בהסתמך על הליכים אלה, טוענות התובעות כי הנתבעים עשו שימוש באולם הגדול, נשוא ההליך אשר לפניי, ללא הרשאה, מאז 1/11/09 כפי שניתן ללמוד מהדברים האמורים בכתב ההגנה מטעם הנתבעים ובתצהירו של הנתבע 2 בת"א 37281-06-11, לפיהם, כך טוענות התובעות, הנתבעים ידעו כי האולם הגדול הוא בבעלות המפדה האזרחי (התובעת 1). לכל המאוחר, טוענות התובעות, ידעו הנתבעים שאינם מורשים להמשיך להחזיק ולהשתמש באולם הגדול וכי הם פולשים או מסיגי גבול או מחזיקים בנכס ללא הרשאה כבר ביום 23/12/09 עת נשלח מכתב לב"כ הנתבעים המיידע אותם על כך ודורש מהם לצאת מהאולם הגדול.
7. ביום 25/3/18 במהלך דיון, הסכימו הצדדים כי הנתבעים יפנו את האולם הגדול עד ליום 15/4/18 ובהתאם ניתן צו המורה על פינוי הנתבעים מהאולם הגדול וסילוק יד והנתבעים פינו את המקרקעין.
8. נותרה אם כן, מחלוקת בין הצדדים בגין שאלת חיוב הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים, החל מיום 1/11/09 ועד למועד התשלום בפועל בגין שימוש אשר עשו ועושים הנתבעים או מי מטעמם ללא הרשאה ובניגוד לדרישות התובעות לפינוי הנכס. התובעת 1 טוענת כי בהתאם לסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מגיעים לה פיצויים בגין נזקיה עקב הסגת גבולה על ידי הנתבעים כשהנטל בהתאם לסעיף 30 לפקודת הנזיקין הוא על הנתבעים להוכיח כי הסגת הגבול הייתה שלא כדין. עוד טוענת התובעת 1 כי דמי שימוש ראויים מגיעים לה גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בהתאם לחוות דעת שמאית מטעם התובעות, שהוגשה ע"י שמאי המקרקעין מר גיא שרת, דמי השימוש הראויים מסתכמים בסך של 699,959 ₪. לטענת התובעות, קיימת אף אחריות אישית של הנתבעים 2-3 לתשלום דמי השימוש. מכאן תביעת התובעות אשר לפני.
9. הנתבעים טוענים כי אין בתביעה כל אסמכתא המעידה על זכותם של התובעים בנכס שפינויו מבוקש ודיי בכך כדי לדחות את התביעה. עוד טוענים הנתבעים להיעדר יריבות וכי קיים חשש לניסיון להטעות את בית המשפט.
10. לטענת הנתבעת 1, ניתנה לה הרשאה להשתמש בנכס ע"י עמותת המדרשה הליברלית, היא הבעלים של הנכס מימים ימימה ולכן היא עושה שימוש כדין באולם הגדול. לטענתה, נעשה באולם הגדול שימוש מזערי, ללא מטרת רווח כשהמבנה משמש מזה כ-7 שנים כבית כנסת.
11. הנתבעים מכחישים את סכום התביעה וטוענים, למען הזהירות, כי יש לקזז מהסכום מושא התובענה, תשלומי ארנונה, שיפוצים והשבחות שבוצעו באולם הגדול והשמירה עליו. הנתבעת 1 תמכה טענותיה בחוות דעת מטעמה, שהוכנה ע"י שמאי המקרקעין מר עידן אמרליך ולפיה לא נדרשות הנתבעות לשלם לתובעת כלל.
12. בתשובתן שבו התובעות על טענותיהם וטענו כי לנתבעים אין כל הגנה ממשית או טענה רצינית בכתב הגנתם. לטענתן, הנתבעים אינם רשאים להתגונן בטענה כי לתובעות אין זכות טובה במקרקעין. טענת הגנה זו נשללה בפסיקה מרחיבה. ממילא, אל נוכח פסק הדין שניתן ביום 16/6/14 (ת"ע 37281-06-11) אין מחלוקת בנוגע לזכויות באולם הגדול.
13. עוד טוענות התובעות בתשובתן כי אין לקבל את טענת הקיזוז. לטענתן, הנתבעים לא טוענים כי הם עצמם שילמו או הוציאו הוצאות אלה, ואף לא מפרטים מהו הסכום אותו מבוקש לקזז. זאת ועוד, לטענת התובעות, תשלומי ארנונה חלים על הנתבעים כמי שפלש לאולם הגדול ואין מקום לקזז סכומים אלה. התובעות טוענות כי גם הטענה בדבר קיזוז הסכומים בגין שיפוצים והשבחות נטענה ללא כל אסמכתאות ואין לחייב את התובעות שעה שהנתבעים שהו באולם הגדול ללא כל הרשאה.

דיון

היעדר יריבות

1. הנתבעים טוענים כי אין בתביעה כל אסמכתא המעידה על זכותם של התובעים בנכס שפינויו מבוקש ודי בכך כדי לדחות את התביעה. עוד טוענים הנתבעים להיעדר יריבות וכי קיים חשש כי מדובר בניסיון להטעות את בית המשפט. לטענות הנתבעת 1, ניתנה לה הרשאה להשתמש בנכס ע"י עמותת המדרשה הליברלית, היא הבעלים של הנכס מימים ימימה ולכן עושה שימוש כדין באולם הגדול. אלא שבשים לב לפסק הדין שניתן ביום 16/6/14 (ת"ע 37281-06-11) המכריע בשאלת זכויות התובעות באולם הגדול, העובדה כי הנתבעים מחזיקים בו, מעלה כי קיימת יריבות בין הצדדים ולפיכך יש לדחות את טענת העדר היריבות שהעלו הנתבעים.

התיישנות

1. הנתבעים טוענים כי התביעה, אשר הוגשה ביום 28/9/17 התיישנה באשר לשנים 2009 ו-2010. הסגת גבול היא עוולה נמשכת, אשר מולידה תובענה חדשה מדי יום ביומו, כל עוד ממשיכה אותה הסגת גבול, אך בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, היא מתיישנת בתוך 7 שנים כך שהתובעות רשאיות לתבוע אך בגין 7 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה והן בלבד (ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, כז(1) 225 (1972)). משכך, תביעה לפיצוי בגין התקופה שקדמה ליום 28/9/10, התיישנה.
2. משפינו הנתבעים את האולם הגדול בהתאם להסכמת הצדדים, התייתר הצורך לדיון בתביעה לפינוי האולם הגדול, והמחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לשאלת התשלום בגין הסגת גבול ועשיית עושר ולא במשפט. דמי שכירות ראויים יכול שייפסקו בין משום פיצוי בגין הסגת גבול ובין משום עשיית עושר ולא במשפט ((ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, כז(1) 225 (1972)).; ור' גם ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, לט(4) 522 (1985). יחד עם זאת, קיים הבדל בין השניים, כשנקודת המוצא לדיון היא שונה. דיני הנזיקין בוחנים האם יש מקום להעברת הנזק מן הנפגע (התובעות) לאדם אחר האחראי על הנזק שנגרם (הנתבעים כנטען) ואילו בדיני עשיית עושר ולא במשפט, הנתבעים יהיו חייבים בהשבה אם מקור ההתעשרות הוא באינטרס השייך לתובעות, שהתגלגל לידי הנתבעים באופן ששמירתו בידיהם היא בלתי צודקת (ד' פרידמן וא' שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט, בעמ' 143 – 147 (כרך א, מהדורה 3, (2015)).

פיצוי בגין הסגת גבול

1. ס' 29 לפקודת הנזיקין קובע מהי הסגת גבול: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". בתביעה בגין הסגת גבול חובת הראיה היא על הנתבעים להוכיח שהמעשה עליו מתלוננים, לא היה שלא כדין (ס' 30 לפקודת הנזיקין). ס' 33 לפקודת הנזיקין קובע כי "טעות בנוגע לבעלות או לזכות החזקה, ואפילו טעות בתום לב, וכן כוונה לפעול לטובת הבעל האמיתי, אינן הצדק להפרעה בנכסיו של אחר....".

להשלמת התמונה יצוין כי בס' 34 נקבע כי תביעת זכות אינה הסגת גבול.

האם השימוש במקרקעין היה שלא כדין ?

1. לטענת הנתבעים, הם פועלים מכוח הרשאה לעשות שימוש באולם הגדול אשר ניתנה לעמותה, וזו מעולם לא בוטלה עד להגשת התביעה. לאחר מכן, הם עצמם הסכימו להתפנות, כך לטענתם, וזאת לאחר בדיקה, אל מול רשם העמותות בעניין המדרשה הליברלית. לטענת הנתבעים, בשנת 1999 פנו הנתבעים 2 ו-3, כנציגי העמותה, למפעיל של האולם דאז, מר קליינמן, אשר נתן הסכמתו לפעול בתוך המבנה והפגיש אותם עם מר צבי צימרמן ז"ל, מראשי המפלגה הליברלית. מר צימרמן ז"ל, בירך על הרעיון ונתן הרשאה לנתבעים מבלי שהוא דורש שכר דירה.
2. במכתב ששלח עו"ד משה ניסים, מטעמה של המפלגה הליברלית, לב"כ הנתבעים ביום 23/12/2009, נרשם כי המפדה האזרחי היא בעלת הזכויות בנכס וכי מכירת נכסי שיכון אזרחי לנכסי גילרן בע"מ הותנתה בכך שהנכס ירשם ע"ש המפדה האזרחי (התובעת). לכן טענו התובעות כי גם אם ניתנה הרשאה הרי שזו הסתיימה במועד שליחת המכתב לנתבעים ביום 23/12/09.
3. מר ראם מטעמם של הנתבעים העיד כי באותו מסמך מצוינת הרשות שניתנה לנתבעים מעם מר צימרמן , גם הוא מראשי המפלגה הליברלית ולכן הדבר מעיד כי אכן הנתבעים קיבלו רשות לתפוס חזקה בנכס. מר ראם העיד כי ידע על חילוקי דעות אך סבר כי לו עדיין קיימת הרשאה חוקית ואין זה מעניינו סכסוך כזה או אחר בין משה ניסים ובין מר צימרמן ז"ל.
4. עיון בפסיקת הערכאות השונות בעניינם של הצדדים מעלה כי אכן לנתבעים ניתנה הרשות לעשות שימוש באולם הגדול בעוד לתובעות לא היו בו אותה העת, זכויות. כך למשל, נקבע בת.א. 37281-06-11, מפי כבוד השופט רובס כי "מן הראיות שהובאו בפני עולה כי אכן, המפלגה הליברלית, באמצעות סניף חיפה, היא שהחזיקה באולם הגדול במשך השנים מאז שנות השבעים, והיא שאשרה, באמצעות נציגיה (גם לאחר שנטמעה במוסדות הליכוד), בין אם לקלייגמן ובין אם לנתבעים אחריו, לעשות שמוש באולם הגדול. מכל מקום, שיכון אזרחי חסרת זכויות בנכס זה ולכן, טוב עשתה משחזרה בה מהתביעה בעניין זה"; כך גם בע"א 18575-08-14 המדרשה הלאומית ללימודי המחתרות נ' שיכון אזרחי בע"מ צוין כי "באשר לאולם הגדול, קבע בית משפט קמא, כי מהראיות שהובאו בפניו עולה, כי אכן המפלגה הליבראלית באמצעות סניף חיפה היא שהחזיקה באולם הגדול במשך השנים מאז שנות ה-70 בין אם באמצעות נציגיה ובין אם על ידי מר אהרון קליינמן (אשר התביעה כנגדו נמחקה בהסכמה) והתירה למערערים לעשות שימוש באולם הגדול. בית משפט קמא ציין, כי מהראיות שהובאו בפניו עולה, כי למעשה, המשיבה הינה חסרת זכויות באולם הגדול. על כן, סבר בית משפט קמא, כי טוב עשתה המשיבה, משחזרה בה מהתביעה, בכל הנוגע לאולם הגדול.".
5. כך גם עולה ממסמכים שהתקבלו מעיריית חיפה, מחלקת ארנונה לפיהם:

מיום 1/8/1998 ועד ליום 31/8/2004 רשום כי המחזיק בנכס הוא "עמותת תפארת שאנן" וכי בעל הנכס המפלגה הליברלית. תיאור - בית כנסת (אין חיוב).

מיום 1/4/2004 ועד ליום 30/9/2009 רשום כי המחזיק בנכס הוא "בית כנסת נתיב אברהם" ובעל הנכס המפלגה הליברלית. תיאור - בית כנסת (אין חיוב).

משנת 2009 ונכון ליום 26/4/2018 רשום כי המחזיק בנכס הוא מדרשה לאומית ללימודי המחתרות" ובעל הנכס רשום בשם שיכון אזרחי בע"מ. תיאור - בית כנסת (אין חיוב).

1. מר אהרון קלינמן, אשר שימש כחבר מרכז תנועת הליכוד לאחר איחוד בין מפלגת חירות לבין המפלגה הליברלית, העיד כי אנשי המפלגה הליברלית סברו כי האולם הגדול, אשר לדבריהם נבנה ע"י תורמי המפלגה הליברלית לטובת פעילות ציבורית מפלגתית לאומית, הוא בחזקתם, והם מפעילים אותו לצרכים מפלגתיים ציבוריים. בהתאם לעדותו, סיפרו לו כי חלק מהיחידות במבנה נמכרו כדי לקדם פעילות מפלגתית ציבורית והוא צפוי לשמש לעד עבור עקרונות הליכוד, בדרך לאומית ליברלית, כפי שיחליטו המנהלים מידי פעם בפעם. הוא עצמו קיבל את רשותם של חברי המפלגה להפעיל את המקום. עוד לטענתו, לעיתים עשה המטה המפלגתי שימוש באולם במקום; אספו בו תרומות ומצרכי מזון לנזקקים.
2. עיון בהסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 20/9/12 בה"פ (מחוזי-חי') 13670-04-10, מעלה כי נקבע בו "המבקשת [המפדה הלאומי] הודיעה למשיבה 3 [נכסי גילרן] כי היא החליטה שהנכס יועבר לעמותת המדרשה הליברלית בישראל ע"ש פרץ ברנשטיין ויירשם על שמה...". כך גם עולה ממכתב ממר מרדכי גלוסקה, אשר מונה למנהל המיוחד מטעם שיכון ובינוי, היא הבעלים הרשומה של הנכס, מיום 4/3/10, לעו"ד הפלר ז"ל אשר בו ציין כי "...אני מסכים כי ה"ה שמעון ראם ו/או יגאל חשמונאי יפעלו לשמירת המקום מכל פלישה; ועד להכרעה שיפוטית ישמש המקום אותן מטרות כפי שהיה בעשור האחרון.".
3. אם כך, הנתבעים פעלו באולם הגדול מכוח הרשאה ומעמדם הוא כברי רשות חינם, אך נותרה בעינה השאלה אימתי הסתיימה רשות זו שכן הלכה היא כי תביעת זכות בנכס מבטלת את מעמדו של בר רשות חינם. בעוד התובעות טוענות כי משלוח המכתב מיום 23/12/09 סיים את ההרשאה, טוענים הנתבעים כי עד עצם הגשת התביעה דנן , לא הסתיימה אותה ההרשאה.
4. התובעות עצמן טוענות כי במהלך השנים כלל לא עמדו על זכויותיהן בנכס, אלא אך במכתב מיום 23/12/09, זאת משום שלטענת התובעות, בעקבות שינויים פנימיים אצל התובעת 1 ואי העברת הרישום על זכויותיה, כלל לא ידעה על זכויותיה הנטענות באולם הגדול. מהמכתב מיום 23/12/09 אכן ניתן להבין כי קיימת מחלוקת פנימית בקרב אורגני המפלגה הליברלית, זאת גם אל נוכח הודעת המנהל המיוחד שמונה לתובעת 2, בעלת הזכויות הרשומות בנכס, מר מרדכי גלוסקה, מיום 4/3/10, לעו"ד הפלר ז"ל אשר בו ציין כי "...אני מסכים כי ה"ה שמעון ראם ו/או יגאל חשמונאי יפעלו לשמירת המקום מכל פלישה; ועד להכרעה שיפוטית ישמש המקום אותן מטרות כפי שהיה בעשור האחרון". כלומר, למעשה עד מתן פסק הדין הקובע את זכויות התובעות ביום 20/9/12, לא עמדו התובעות על זכויותיהם וההרשאה אשר ניתנה לנתבעים עמדה בתוקפה עד אותה העת ופקעה עם עמידת התובעות על זכויותיהם באותו פסק דין.
5. הנתבעים טוענים כי פסק הדין לא הומצא להם, אלא נודע להם כחלק מההליך מושא התביעה אשר מונחת לפניי. אין בידי לקבל טענה זו. מר ראם, במסגרת תביעת דמי השימוש בגין האולם הקטן הצהיר כי "בהסכמתה של התובעת שיכון אזרחי... נפסק במחוזי ביום 20/9/12 כי האולם הגדול שייך למפדה האזרחי ולכן באותו הרגע פקעה זכותה של שיכון אזרחי לתבוע את המדרשה הלאומית על האולם הגדול" (ת/1, נספח 1). הצהרה זו עומדת בסתירה לאשר נטען בידי הנתבעים. יתרה מכך, מהחלטה בתא"ק (חי) 32539-06-11 עולה כי הנתבעים דכאן אף הגישו בקשה להצטרף להליך בה"פ 13670-04-10 (ת/1, נספח 2) כך שאינם יכולים לטעון כי לא הומצא להם פסק הדין בהמרצת הפתיחה, אשר הצהיר על אודות זכויותיה של התובעת 1 באולם הגדול, הליך בו נטלו חלק פעיל והיו מודעים לחלוטין לתוצאותיו.
6. זאת ועוד, סעיף 33 לפקודת הנזיקין קובע כי "טעות בנוגע לבעלות או לזכות החזקה, ואפילו טעות בתום לב, וכן כוונה לפעול לטובת הבעל האמיתי, אינן הצדק להפרעה בנכסיו של אחר" ולכן, החל ממועד מתן פסק הדין ביום 20/9/12 אין הנתבעים יכולים להתגונן בטענה כי טעו בנוגע לבעלות או לזכות החזקה, אף לא טעות בתום לב.
7. המסקנה העולה מדברים אלו היא כי אין לראות במועד שליחת המכתב 23/12/09 כמועד סיום ההרשאה אלא רק במועד מתן פסק הדין בתובענה ה"פ (מחוזי חי) 13670-04-10 במסגרתו ניתן, ביום 20/9/12, תוקף להסכמה בין התובעת 1 ובין התובעת 2 ולפיו יש להעביר את הזכויות באולם הגדול לפי הסכם המכר מיום 10/11/77. מאותו המועד מהווה שהות הנתבעים במקום הסגת גבול המזכה את התובעות בפיצוי בגובה דמי השכירות אשר נמנעו מהן.

עשיית עושר ולא במשפט:

1. התובעות טוענות כי שהות הנתבעים בנכס ללא תשלום דמי שימוש ראויים מהווה עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים טוענים כי העמותה פועלת ללא מטרת רווח ולכן לא הייתה כל התעשרות שלא כדין.
2. משנקבע לעיל כי הנתבעים שוהים בנכס ללא הרשאה, אשר פגה בעת הכרזת בית המשפט המחוזי על זכויות התובעות בנכס, זאת מבלי לשלם דבר , כאשר זכות התובעות להשכיר את הנכס נמנעת מהן, אזי הנתבעים עושים עושר ולא במשפט ויש לחייבם בהשבה לתובעות.

הנזק:

1. בחוות הדעת מטעם התובעות, אשר הגיש השמאי מר גיא שרת, הוא העריך את דמי השכירות הראויים לנכס מסחרי והעמיד את הנזק בסך של כ-700,000 ₪. חוות דעתו של המומחה הנתבעים, השמאי מר עידן המרליך, הציע המומחה שלוש חלופות, המביאות בחשבון את היותו של המבנה – מבנה בשימוש ציבורי ואת הסכומים אשר נטען כי יש לקזז מהסכום הנתבע ובסך הכל, בשלוש החלופות, קבע המומחה מטעם הנתבעים כי כלל אין לשלם לתובעות עבור התקופות הרלבנטיות לתביעה.
2. אל נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, עוה"ד אסף גסטפרוינד, שמאי מקרקעין. המומחה נדרש לשום את דמי השכירות הראויים למקרקעין נשוא התובענה משנת 2009 ועד שנת 2017 כולל.
3. המומחה מטעם בית המשפט, מר גסטפרוינד ביקר בנכס ביום 24/6/18 וביום 8/7/18. לאחר שעמד מר גסטפרוינד על זיהוי הנכס, תיאור הנכס ומצבו התכנוני - ובתוך כך, ציין כי המדובר בשטח ציבורי, כשהזכויות בתת חלקה מושא התביעה הן ע"ש קק"ל ולשיכון אזרחי זכויות חכירה בתנאי שטר מקורי עם הגבלה בהעברה ובירושה, וכן ציין כי לא הוצג בפניו חוזה חכירה – קבע המומחה כי דמי השכירות הראויים, משוכר מרצון לקונה מרצון, אותן התבקש להעריך (להבדיל מדמי שימוש) הן כלהלן :

1. מומחה שמונה מטעם בית המשפט משמש זרועו הארוכה של בית המשפט, הוא מוחזק כגורם אובייקטיבי ומקצועי שאין לו כל עניין עם האינטרסים של הצדדים, וחזקה כי יעשה את מלאכתו נאמנה וינהג באופן מקצועי (בר"ע 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4), 673; בר"ע (חיפה) 776/06 דורון רז עו"ד נ' אילו פרוינד, תק-מח 2006(4), 5378; ת.א. (מחוזי- ים) 7357/05 שמעון נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-מח 2007(4) 3579). עם זאת, ההכרעה נותרת תמיד בידי בית המשפט, והוא המחליט בסופו של דבר, על סמך טיעוני הצדדים ומכלול הראיות, האם לאמץ את חוות הדעת במלואה או בחלקה.
2. בענייננו, כפי שיפורט להלן, חוות דעת המומחה הייתה מפורטת ומנומקת. המומחה שקל היטב ובמקצועיות רבה את מלוא הנתונים הרלבנטיים על מנת לשום את הנכס והתייחס לסוגיות שבמסגרת תחום מינויו בשקידה ראויה, לפיכך אני מאמצת את מסקנות חוות דעתו של המומחה.
3. בהתאם לכך, אני קובעת כי דמי השכירות הראויים עבור התקופה שתחילה במועד מתן פסק הדין ביום 20/9/12 ועד לשנת 2017 (כולל) הם 237,023 ₪, על פי החישוב להלן:

טענות הקיזוז

1. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי ככל שייקבע כי עליהם לשלם כספים לתובעות בגין השימוש בנכס. מנגד, טוענות התובעות כי אין לקזז סכומים אלה הן משום שהם חלים על הנתבעים והן משום שלא הוכחו.
2. התשלומים אשר מתבקש קיזוזם הם ארנונה, שיפוצים והשבחות שביצעו הנתבעים באולם הגדול על חשבונם, וכן שמירה על האולם הגדול.
3. אשר לארנונה – המדובר בתשלום החל על המחזיק בנכס בנוסף לדמי השכירות ועל כן, אין מקום לקזז סכומים אלה. בהינתן כי הנתבעים הם אלה אשר החזיקו בנכס בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה, בין אם פעלו הנתבעים מכוח הרשאה ובין אם לאו, הם אלה אשר היו צריכים לשאת בתשלום דמי הארנונה החודשיים. זאת ועוד, ממילא לא היו תשלומי ארנונה, בהתאם למסמכים אשר הציגו בפניי הנתבעים וגם לכן אין מקום לטענת הקיזוז בגין תשלומי ארנונה.
4. אשר לשיפוצים ולהשבחות שביצעו באולם הגדול ושמירה על האולם הגדול – אין באלה עילה לקיזוז אותם סכומים. ראשית, כלל לא הוכחו הסכומים אותם יש לקזז. שנית, הנתבעים תפסו את הנכס ללא רשות וממילא ביצעו את השינויים ללא רשות, על דעתם, וביצעו שיפוצים והתאמות לפי שיקול דעתם ולצרכיהם. כך למשל מחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים עולה כי מבקשים לקזז את עלות בניית והסדר מטבח כולל סגירת הקירות; הנתבעים מבקשים לקזז את עלות התקנת המזגנים. משביצעו שינויים אלה באופן האמור, ללא הרשאה, הרי שאלה מהווים חלק אינטגרלי מהאולם הגדול ואין הנתבעים רשאים לתבוע בגין אותם כספים שהושקעו. מטעמים אלה אף אין מקום לקזז את הוצאות השמירה על האולם הגדול.

אחריותם של הנתבעים 2-3:

1. התובעות טוענות כי חלה אחריות אישית של הנתבעים 2 ו-3 בגין מעשי הנתבעת 1. הנתבע 2, יו"ר עמותת המדרשה הלאומית, מכהן בהתנדבות בתפקידו. הנתבע 3, יגאל חשמונאי, משמש כמזכיר-גזבר של העמותה, אף הוא מכהן בהתנדבות. לטענתם, אין כל עילה לתבוע אותם אישית, הם פועלים כאורגנים של העמותה, בתום לב.
2. הנתבעת 1 היא עמותה, וככזו היא בעלת אישיות משפטית נפרדת (ס. 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980). בחינת אחריות הנתבעים 2 ו-3 היא באמצעות שני מסלולים, שמקורם בדיני התאגידים, האחד, הרמת מסך והשני, אחריות אישית המוטלת על אורגן בתאגיד.
3. הרמת מסך, כבתאגיד, תהא אם השתכללו התנאים בהם מן הצדק לבצע הרמת מסך. אלה שמורים למקרים חריגים, בעיקר כאשר נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. ראה בע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד -עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ (13/12/06); ע"א 4395/06 עמותת ז.פ נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (6/5/09). הנטל להוכיח קיומה של הצדקה לביצוע הרמת מסך מוטל על התובעים. נסיבותיה של התובענה וכפי שיפורט, בחינת האחריות האישית, אשר נעשית כשלב ראשון, מעלים כי הנתבעים 2 ו-3 נושאים באחריות אישית כלפי התובעת (ר' בעניין זה (ע"א 393/08 אורי שגיא נגד כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (22.2.2010)).
4. אחריות אישית על אורגן בעמותה מוטלת עקב פעולותיו האישיות. על מנת לחייב את הנתבעים 2 ו-3 בנזיקין בגין המעשים לעיל יש לבחון את קיום יסודות העוולה, בהתאם לכללים הרגילים אשר קובעים את החבות בנזיקין (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח(5) 661 (1994); ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, נט(3) 66 (2004))
5. בענייננו, אף אם הנתבעים 2 ו-3 תפסו את החזקה מכוח הרשאה, הרי שמיום שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בה"פ 13670-04-10, כפי שקבעתי לעיל, הנתבעים 2 ו-3 ידעו, כי הם מחזיקים באולם הגדול, עד שתתברר המחלוקת בדבר הזכויות בו, כך כפי שצוין בהודעת המנהל המיוחד שמונה לתובעת 2, בעלת הזכויות הרשומות בנכס, מר מרדכי גלוסקה, מיום 4/3/10, לעו"ד הפלר ז"ל. הנתבעים 2 ו-3 אף היו מודעים להליך שהתנהל בקשר עם הזכויות ולכן חזקה על הנתבעים כי ידעו על תפיסת החזקה בנכס באופן בלתי חוקי ובכל זאת המשיכו והחזיקו בנכס. הנתבעים 2 ו-3 לא הביאו ראיות כי פעלו במסגרת מוסדות העמותה בקשר להמשך השימוש באולם הגדול לאחר מכן, דוגמת פרוטוקולים מישיבות העמותה והנתבע 2 אשר נחקר בעניין זה, השיב תשובות מתחמקות המעידות על ידיעה ברורה בדבר טיב מעשיו ומידת חוקיותם. הנתבע 3 לא מסר כל עדות מטעמו וחזקה כי היה בוחר להעיד עדות מפורטת לו אכן פני הדברים היו אחרת. בהתאם, חרגו מעשי הנתבעים 2-3 מפעולת אורגנים של העמותה בוודאי כאשר הייתה להם ידיעה אישית ברורה בדבר העדר הרשאה להוסיף ולהחזיק באולם הגדול.
6. הנתבעים ביכרו להסתתר בטענה כי לא הומצא להם פסק הדין מושא הליך בירור הזכויות, אלא שאין בכך כדי להוכיח שלא הסיגו גבול. על פי ס. 30 לפקודת הנזיקין, נטל הראיה בתביעה בגין הסגת גבול, מוטל על הנתבע, להוכיח שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין. טענה כי לא הומצא פסק הדין בוודאי אינה מוכיחה כי השימוש באולם הגדול לא היה שלא כדין, אלא מהווה, לכל היותר, ניסיון להתחמק מאחריות.
7. על כן, התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 מתקבלת והנתבעים 2 ו-3 חייבים באופן אישי, ביחד ולחוד עם הנתבעת 1, סך של 237,023 ₪ בגין נזקי התובעות.
8. סוף דבר,

התביעה כנגד הנתבעים מתקבלת כפי שפורט לעיל.

הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד ישלמו לתובעות סך של 237,023 ₪. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (28/9/17) ועד לתשלום בפועל.

כן יישאו הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד בהוצאות התובעות בסך 5,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ט, 15 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.