פסק דין – נתבע 2

1. בפניי תביעה כספית על סך של 33,400 ₪ אשר הגיש התובע כנגד הנתבעים 1 ו-2 בקשר לנזקים אשר נגרמו לדירה בבעלותו על ידי הנתבע 1 ששכר ממנו את הדירה וכן לאור הפרת הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים. נתבע 2 חתם על כתב ערבות ועל כן נתבע אף הוא במסגרת תביעה זו. השאלה שבמחלוקת בתיק זה היא האם הנתבע 2 חב בחיוביו של הנתבע 1 מכוח כתב הערבות עליו חתם.
2. ביום 20.2.18 בדיון שהתקיים בפניי ניתן כנגד נתבע 1 פסק דין בהעדר הגנה ואולם, התביעה כנגד נתבע 2 המשיכה להתברר בטענה כי הינו ערב לחיוביו של הנתבע 1. כמצוות התקנות, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.
3. לטענת התובע, ביום 10.5.17 ולאור הפרת ההסכם על ידי הנתבע 1, הודיע התובע לנתבע 1 על סיום ההתקשרות בין הצדדים. בהמשך לאמור, הגיש התובע תביעה לפינוי מושכר נגד הנתבע 1 וביום 26.7.17 ניתן צו פינוי מושכר כנגד הנתבע 1. לטענת התובע, לאחר פינוי הדירה נתגלו לו הנזקים שגרם הנתבע 1 לדירה ובגינם, הגיש תביעה זו וכן תבע בנוסף שכר דירה שלא שולם לו, פיצוי בגין פינוי הדירה לפני תום תקופת השכירות, פיצוי בגין איחור בפינוי הדירה, חובות לרשויות שהותיר אחריו הנתבע 1 וכן הוצאות משפט שנגרמו לו.
4. התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע 1 חתם על הסכם השכירות עמו ביום 1.1.17 (להלן: "ההסכם"). לטענתו, ההסכם נכרת במשרד תיווך בנוכחות המתווך מר יעקב כהן (להלן: "המתווך") וכן בנוכחות אמו של התובע, הגב' רינה גלעד (להלן: "רינה"). כמו כן, נטען כי במעמד החתימה על ההסכם, חתם הנתבע 2 על כתב ערבות אישית אשר צורף לכתב התביעה (להלן: "כתב הערבות"). בכתב התביעה נטען כי כתב הערבות היווה תנאי יחיד לחתימה על הסכם השכירות. נטען כי נתבע 2 הינו מנהל מסגרייה וחתם על כתב הערבות מרצונו החופשי על מנת לסייע לנתבע 1 לשכור הדירה. נטען כי מדובר בכתב ערבות סטנדרטי אשר נחתם באופן ברור, במשרד תיווך, בנוכחות עדים וללא התניות בזמן. לטענת התובע פניותיו לנתבע 2 לתשלום מכח ערבותו, לא נענו.
5. בדיון בפניי העיד התובע כי הוא לא נכח במעמד החתימה על ההסכם ועל כתב הערבות אלא אמו אשר שמשה כבאת כוחו. כמו כן העידה אמו, רינה, ולדבריה, הדירה הושכרה לנתבע 1 רק בשל העובדה כי נחתם כתב ערבות. לטענתה, הנתבע 1 אמר לה שהוא סומך על הנתבע 2 כי הוא חבר שלו. לטענתה, ההסכם נחתם במשרד המתווך באווירה נינוחה. עוד טענה "זוהר היה ערב לזה שהוא משלם לי כל חודש את השכירות וזוהר אמר לי במפורש "אני ערב לו, הוא עובד אצלי ואין לך מה לדאוג"". עוד העידה כי הנתבע 2 חתם על כתב הערבות בפניה. עוד העידה כי מה ששכנע אותה לכרות הסכם עם נתבע 1 היא העובדה כי לנתבע 2 יש עסק של מסגריה וכי היא אף הלכה למקום עסקו לראות את המקום. רינה העידה כי לא דיברה יותר מידי במעמד החתימה על הערבות וכי הנתבע 2 אמר לה שהוא ערב לנתבע 1 והוסיפה כי נתבע 2 אמר לה שהוא משלם מהמשכורת של נתבע 1. לשאלת בית המשפט האם הוסבר לנתבע 2 מעבר לכך על מה הוא חותם ערבות השיבה רינה בשלילה.
6. הנתבע 2 הגיש כתב הגנה ובו טען כי הנתבע 1 עבד במסגרייה שבבעלותו וכי בסוף שנת 2016 ביקש הנתבע 1 ממנו להתלוות אליו למעמד החתימה על הסכם השכירות בדירה שרצה לשכור כדי להראות למשכיר את רצינותו וכי הסכים לבקשה כי ידע כי אין לנתבע 1 מי שיתלווה אליו וביקש לעזור לו. לטענת הנתבע 2 הפגישה התקיימה בנוכחות רינה ואדם שהציג עצמו כמתווך. לאחר שיחה קצרה בין רינה, המתווך והנתבע 1 הוחלטו העניינים ומבלי שלנתבע 2 היה כל פתחון פה. לטענתו, מכיוון שלנתבע 1 לא היה חשבון בנק, לבקשת הנתבע 1, הסכים הנתבע 2 לשלם למשכיר בכל חודש את דמי השכירות תוך קיזוז כספים ממשכורתו החודשית של הנתבע 1. עוד טען כי הביע נכונות לעשות כן כל עוד הנתבע 1 עובד אצלו. לטענתו, המתווך ורינה ביקשו ממנו לחתום על מסמך אשר הוא סבר כי הוא חותם על מסמך ההתחייבות שלו ולפיה, כל עוד הנתבע 1 עובד אצלו, הוא ישלם את דמי השכירות משכרו החודשי של הנתבע 1 ויקזז את התשלום ממשכורתו של הנתבע 1.

לדבריו, לימים הבין כי רינה והמתווך הונו אותו והחתימו אותו על כתב ערבות. נטען כי לא ראה את הסכם השכירות ולא קיבל עותק ממנו וכן לא ידע שהוא חתם על כתב ערבות. לטענתו לא היה מסכים לעולם להיות ערב לחוב שאינו שלו ואין לו כל שליטה עליו וכן שהוא אינו חוב מוגדר. נטען כי כעבור כשלושה- ארבעה חודשים הנתבע 1 הפסיק לעבוד אצלו בשל פציעה בגבו ואולם המשיך להתגורר בדירה מבלי לשלם.

לטענת נתבע 2, סבר כי על פי מה שהוסכם, לא היה עליו להמשיך ולשלם את דמי השכירות בשם הנתבע 1 כיוון שלא היה לו מהיכן לקזז את הכספים. נטען כי רינה פנתה אליו בבקשה לתשלום מכיוון שהנתבע 1 לא שילם דמי שכירות ואולם הוא הסביר כי הנתבע 1 אינו עובד אצלו וכן הבהיר כי אינו צריך לשלם אם זה אינו עובד אצלו. עוד טען כי ניסה לסייע לרינה ולהשיב את הנתבע 1 לעבודה ואולם זה עזב כעבור זמן קצר והקשר עמו נותק.

עוד טען הנתבע 2 כי במסגרת הסכם השכירות נמנע התובע לקבל מהנתבע 1 בטחונות כגון שיק ביטחון בסך 10,000 ₪, על אף שעניין זה הוסכם בין התובע לנתבע 1 במפורש במסגרת ההסכם. נטען כי ההסכם שנחתם בין התובע לנתבע 1 אינו מפרט באף סעיף כי יש ערב להסכם, אף לא בפרק הביטחונות. כמו כן, נטען כי לא ניתן לראות בו ערב להסכם השכירות וכי המסמך עליו חתם אינו ממלא אחר הוראות הדין ביחס לכתב ערבות שכן חסרים בו פרטים מהותיים המעקרים אותו מתוכנו שכן אין בו הפניה לכל חוזה ספציפי, שם החייב הוא שמו שלו – נתבע 2 ולא נתבע 1 ונכתב בו כי הוא ערב לכל התחייבויותיו שלו עצמו. עוד נטען כי התובע לא מיצה הליכים כנגד הנתבע 1 שהינו החייב העיקרי. הנתבע 2 טען כי מעולם לא נכח בדירה וכי לא יכול לדעת מה הנזק שנגרם אם בכלל בעקבות התנהלות הנתבע 1. כמו כן, הכחיש נתבע 2 את הנזק וביקש לדחות התביעה נגדו תוך חיוב התובע בהוצאותיו.

1. בדיון שנערך בפניי העיד נתבע 2 כי ביום החתימה על ההסכם ביקש ממנו נתבע 1 לעשות לו טובה ולבוא עמו על מנת שהמשכירה, רינה, תראה שהוא אדם עובד. לדבריו הגיעו לפגישה במשרד תיווך ובו פגשו את רינה והמתווך. לדבריו, אמר לרינה כי ישלם מהמשכורת של נתבע 1 את דמי השכירות. לדבריו הנתבע 1 עבד אצלו ארבעה חודשים והוא שילם בשמו כל חודשיים דמי שכירות של חודשיים מראש. הנתבע 1 הסביר כי הבטיח לרינה במעמד החתימה שהוא משלם על חשבון המשכורת של הנתבע 1. במעמד החתימה סבר בעת שחתם על הערבות כי זו נועדה לכך "שמתי שאני מביא את השיקים לתשלום השכירות בשם הנתבע 1, אני ערב לכך שהשיקים לא יחזרו ושלא יהיו בעיות ככל שהוא עובד אצלי. אם הייתי יודע מה פירוש המילה "ערבות" אני בחיים לא הייתי חותם על זה. הוא לא אח שלי". הנתבע 2 טען כי הבין שככל שהנתבע 1 עובד אצלו, הוא משלם. עוד טען כך "אני אומר שאם היו אומרים לי במעמד החתימה שהחתימה שלי על הערבות היא לכל נזק שייעשה הנתבע 1, אני אומר שלא הייתי חותם, כי אני לא הבנתי בכלל מה אומרת המילה "ערבות"". עוד הוסיף "אני בא ויושב מול רינה שהיא אישה מבוגרת והמתווך, ושאני אומר להם שככל שהוא עובד אצלי, אני משלם אז אני מצפה מאנשים מבוגרים ממני שיבהירו לי ויגידו לי שאם הנתבע 1 לא ישלם את הכסף או יברח לחו"ל, אני הולך להיות ערב לו להסכם." הנתבע 2 שב וטען כי לא הסבירו לו על מה הוא חותם ומה המשמעות של חתימתו.
2. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר שצורף להם ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי במסמכים שהוצגו באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות.
3. התרשמתי לחיוב מעדותו של נתבע 2, מכך שלא הבין את משמעות החתימה שלו על המסמך, מכך שבמעמד החתימה לא הובהר לו כי בחתימתו הוא נוטל על עצמו את כל חוב שיחוב בו הנתבע 1 ביחס להסכם. נתבע 2 העיד בכנות שהוא רק רצה לסייע לחבר ואולם, אם היה יודע מה המשמעות של החתימה על מסמך זה, לא היה חותם שכן, הנתבע 1 היה עובד שלו בלבד. אני סבורה כי במעמד החתימה היה גם פערי גיל וכוחות בין הצדדים כך שהחתימה התבצעה במשרד תיווך כשאמו של התובע והמתווך הציגו המסמכים לחתימה כאשר אלה הוצגו לראשונה במעמד החתימה לנתבע 2 שהינו אדם צעיר. אני סבורה כי לו היתה לנתבע 2 אפשרות לעיין במסמך עליו חתם עובר למועד החתימה ולא במועד החתימה, לא היה חותם עליו. אני סבורה כי חוסר ניסיונו ורצונו לסייע לנתבע 1 עמדו לו לרועץ. אני גם סבורה שטענתו כי חשב שחתימתו נוגעת לכך שהתחייב לשלם את דמי השכירות בשם הנתבע 1 בתקופה בה זה עובד אצלו באמצעות קיזוז משכורתו של הנתבע 1 והעברת התשלום ישירות לתובע או לאמו היא סבירה. יש תימוכין לדברי הנתבע 2 בעניין זה אף בדברי אמו של התובע שאישרה בדיון בפניי כי לא דיברה יותר מידי במעמד החתימה וכן בתשובתה לשאלת בית המשפט כי לא הסבירה לנתבע 2 על מה הוא חותם ערבות. אני סבורה כי בנסיבות בהן נחתם ההסכם, העדר הסבר והבהרה, ביחס למהות החתימה על הערבות, יש בו חוסר תום לב כלפי הנתבע 2.
4. עיון במסמך שצורף לכתב התביעה וכותרתו "כתב ערבות אישית" מלמד כי הינו כללי בניסוחו וחסרים בו פרטים מהותיים. אין בו כל אזכור לשמו של השוכר, הנתבע 1, וכי מדובר בערבות לנתבע 1, לא מצוינת בו תקופת השכירות, לא מצוינת בו כתובת נכס המושכר או כל פרט שממנו ניתן ללמוד למה הוא מתייחס למעט התייחסות למשכיר, התובע. יתרה מכך מקריאה שלו עולה כי הנתבע 2 חתם עליו כערב לכל התחייבויותיו שלו עצמו. שמו של הנתבע 1 אינו מופיע בו כלל. אני סבורה כי הפגמים הצורניים במסמך זה מחזקים את טענותיו של הנתבע 2. כמו כן, העובדה שנתבע 2 חתום עליו הן כערב והן כחייב מחזקת את הטענה של נתבע 2 כי סבר שהוא חותם על מסמך שמלמד על התחייבות שלו לדאוג לכך שהשיקים שייתן בשמו של נתבע 1 יכובדו. כמו כן, ככל שנפלה במסמך טעות צורנית באשר לשם הנתבע 1 הרי שיוצא אפוא כי הוא אינו מסוים במובן זה שבצירוף העובדה כי לא צוין על גבי הכתב תאריך התחלה או סיום ההסכם, הנתבע 2 הופך לערב אף לכלל השוכרים העתידיים של התובע. מן האמור לעיל עולה כי מוטל ספק של ממש בהיות כתב הערבות תקף.
5. עיון בהסכם שנחתם בין התובע לנתבע 1 מלמד כי דרישת התובע להמצאת ערב מטעם הנתבע 1 כתנאי להשכרת הנכס אינה מובאת בהסכם השכירות שנחתם בין התובע לבין הנתבע 1. יתרה מכך, אין התייחסות בהסכם או בנספחיו לכתב הערבות. ההסכם מתייחס לביטחונות רק בסעיף 21 להסכם בו מצוין ברחל בתך הקטנה כי תינתן המחאת ביטחון על סך של 10,000 ₪ מטעם הנתבע 1. זאת, בניגוד לסעיף 10 לכתב התביעה בו נטען כי כתב הערבות היה התנאי היחיד לחתימת ההסכם. לטעמי הדבר מטיל דופי בטענת התובע ביחס לכתב הערבות ולנסיבות החתימה עליו.
6. יתרה מכך אף אם הייתי קובעת כי כתב הערבות תקף ואיני קובעת כך, לכל היותר ניתן היה לומר כי הנתבע 2 הסכים להיות ערב כלפי הנתבע 1 לתקופה בה זה עבד אצלו וכי ערבותו נגעה רק להעברת דמי השכירות לידי אמו של התובע על ידי קיזוז הכספים ממשכורתו של הנתבע 1 בגין עבודתו אצלו. אני סבורה כי לגרסתו של נתבע 2 בעניין היקף הערבות שלו ככזו שנוגעת רק לתשלום שכר הדירה בתקופה בה עבד אצלו נתבע 1, יש תמיכה גם בדברי רינה (בשורה 20 עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 20.02.18) מהם עולה כי כתב הערבות אינו משקף באופן מוחלט את היקף הערבות. רינה ציינה כי נתבע 2 ערב לכך שהשכירות תשולם כל חודש ועל כן, הדבר מתיישב עם עמדת הנתבע 2 לגבי היקף הערבות, כפי שציין בעצמו (בשורה 8 עמ' 4 לפרוטוקול). אני גם סבורה כי הנתבע 2 עמד בכך באשר לתקופה בה עבד אצלו נתבע 1.
7. בנוסף, הצדדים טענו כי ההסכם וכתב הערבות נחתם בנוכחות מתווך. מצופה כי אדם העוסק בתיווך דירות אשר ההסכם נחתם במשרדו ובנוכחותו כי לכל הפחות יבהיר לנתבע 2 המבקש לחתום על כתב ערבות אשר יש בו כדי לוותר על כלל ההגנות שמציע חוק הערבות, ואשר אינו מוגבל על פניו בסכום מסוים, על מה הוא חותם. משלא הובא המתווך לעדות, לא ניתן לקבוע מסמרות בדבר טיב ההסבר שניתן לנתבע 2 במעמד חתימת כתב הערבות. התובע אמנם טען כי ביקש להזמינו אולם, המתווך אמר לו כי אינו בארץ. לטעמי, עדותו של המתווך הייתה חיונית על מנת לשפוך אור על נסיבות החתימה של נתבע 2 על כתב הערבות. הימנעות מהבאת עד כה משמעותי פועלת לחובת התובע.
8. סוף דבר, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.
9. בנסיבות אלה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתנה היום, ו' אדר תשע"ח, 21 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.