לפני בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לעיכוב הליכים והעברת התיק לבוררות, מן הטעם כי התביעה הוגשה בניגוד לתניית בוררות שנקבעה בהסכם להלן: ("ההסכם") שנחתם בין התובע (להלן: "המשיב") לבין המבקשת.

עיקר טענות המבקשת

1. לטענת המבקשת, הסכם המכר שעל יסודו הוגשה התביעה, כולל בס' 19 תניית בוררות שקובעת, כי ככל שיתעוררו חילוקי דעות בין הצדדים בקשר עם הסכם המכר, העניין יועבר להכרעת בורר מוסכם.
2. עוד טוענת המבקשת, כי רבים מרוכשי הדירות בבניין נשוא תביעה זו, וביניהם התובעים במסגרת התביעה המקבילה בבית המשפט המחוזי, מיוצגים על ידי בא כוח המשיב בתיק זה, והם ביצעו שינויים במסגרת ה"תוספת להסכם – שינויים", אשר צורפו להסכמי המכר שנערכו בינם לבין המבקשת. המבקשת טוענת כי המשיב יכול היה לבקש לשנות את סעיף 19 אך הוא לא עשה כן וביקש לשנות את סעיף 11 בלבד. בכך טוענת המבקשת, גילה המשיב את אומד דעתו ביחס לתניית הבוררות הקבועה בהסכם המכר והוא מודע ומסכים לתניית הבוררות.
3. לטענת המבקשת, תניית הבוררות קובעת כי כל מחלוקת או סכסוך בין הצדדים שעניינו בשאלת ביצוע עבודות הבנייה וכל הקשור בהן, אחריות המבקשת לליקויים ו/או פגמים ו/או אי התאמה בבניה ו/או בתכנון הבניין ו/או הדירות ולתיקונם ואופן ביצוע התיקונים וכל הנובע מכך, עליהם להתברר בפני בורר כקבוע בתניית בוררות בהסכם המכר.

עיקר טענות המשיב

1. המשיב טוען כי סעיף 19 אינו מהווה תניית בוררות. לטענתו, המילה בוררות אינה מוזכרת בו, אין בו הקניה של סמכויות בורר לאותו מפקח שאמור להכריע בחילוקי דעות בין הצדדים, לא כתוב כי הוא ינהל דיון בעל אופי שיפוטי, לא כתוב כי הוא יהיה מוסמך לגבות ראיות ולא כתוב שהוא יהיה מוסמך להטיל חיובים כספיים כתחליף לביצוע התיקונים.
2. לטענת המשיב, סעיף 20.8 להסכם המכר, קובע כי לבית המשפט בתל אביב תהיה הסמכות הייחודית לדון בכל סכסוך בין הצדדים ולכן טוען המשיב כי הצדדים חייבים להגיש כל תביעה לבית המשפט ולא לבורר.
3. המשיב טוען כי אין בסעיף 19 כדי להצביע על בוררות דווקא ולפי הפסיקה, לא כל הסכמה כי אדם שלישי יכריע בין חילוקי דעות, פירושה הוא בוררות.
4. המשיב טוען כי על פי הפסיקה, אף קיומה של המילה בוררות בהסכם, אין בה כדי להביא למסקנה כי מדובר בהסכם בוררות וקל וחומר, כאשר המילה בוררות אינה מופיעה כלל בהסכם המכר.
5. המשיב טוען כי טענת המבקשת כי הוא לא ביקש לשנות את סעיף 19 מוכיחה כי הסכים לכך וכי הסעיף אינו מקפח, אינה נכונה. לטענתו, סעיף 1 לחוק החוזים האחידים קובע מפורשות כי מטרתו של חוק זה היא להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחדים.

בתשובתה, טוענת המבקשת כי המפקח הוסמך על ידי הצדדים להסכם המכר לשמש כבורר לכל דבר ועניין וזה נובע מסעיפים 8-11 להסכם המכר.

כמו כן, טוענת המבקשת כי הפסיקה קבעה באופן מפורש כי פרשנות תניית בוררות אינה מתעכבת בשאלה האם כוללת התנייה את המילים "בורר" או "בוררות", אלא עוסקת במהותה.

עוד טוענת המבקשת, כי המשיב אינו יכול לטעון כי סעיף 19 להסכם המכר הינו מקפח או כי הוא לא ידע או לא הסכים לסעיף מכיוון שהיה מיוצג על ידי עורך דין.

המבקשת טוענת בנוסף, כי סעיף 20.8 להסכם המכר מהווה תניית שיפוט ייחודית אשר מתנה על הסמכות המקומית בלבד.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים הבאים:

סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כי:

"הוגשה תובענה לבית –משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשבה ועדיין הוא מוכן לכך...".

בין המשיב למבקשת נחתם הסכם בו נקבע סעיף שקובע כך:

"בכל מקרה של חילוקי דעות בין החברה לבין הקונה, בכל הקשור והנוגע לאמור בסעיפים 8, 9, 10 ו -11 להסכם זה, ולרבות בשאלות בעניין ביצוע עבודות הבנייה והפיתוח כהגדרתן וכל הקשור והנובע מהן, ביצוע שינויים ותוספות וכל הקשור והנובע מהם, השלמת בניית הדירה ומסירתה לקונה וכל הקשור והנובע מכך וכן אחריות החברה לליקויים ו/או פגמים ו/או אי התאמה בבנייה ו/או בתכנון הבניין ו/או הדירה ולתיקונם ואופן ביצוע התיקונים וכל הקשור והנובע מכך – יכריע בדבר המפקח והכרעתו, אשר תינתן בכתב, תהיה סופית ותחייב את הצדדים".

השאלה שיש לבחון כעת היא האם סעיף 19 להסכם המכר מהווה תניית בוררות. ברע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ נקבע כי:

מחלוקתן העיקרית של בעלות-הדין בפרשתנו מתמקדת בשאלה אם סעיף 17, שלפיו הסכימו הצדדים כי המפקח יכריע בחילוקי דעות שביניהם, מהווה הסכם בוררות. בסעיף 17 לא נאמר כי הוא מהווה הסכם בוררות. כן לא נאמר בו כי הצדדים מינו את המפקח כבורר. אמנם בכך בלבד אין כדי לשלול את צדקת הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, שהלוא גם הסכם שאיננו מפנה במפורש לחוק הבוררות ואינו נוקט את המונחים "בוררות" ו"בורר", עשוי להתפרש כהסכם בוררות (ראו: פרשת שמן תעשיות [3], בעמ' 565 ואוטולנגי בספרה הנ"ל [10], בעמ' 14). כיצד אפוא נדע אם הסכם להקמתו של מנגנון הכרעה שאיננו מעיד על עצמו בלשון מפורשת כי הוא הסכם בוררות, אכן מהווה הסכם כזה? התשובה לכך היא שכמו בפירושו של כל חוזה שלשונו אינה מעידה על אומד-דעתם של הצדדים, כך אף בפירושו של הסכם שנטען לגביו כי הוא הסכם בוררות יש ללמוד על אומד-דעתם של הצדדים מתוך הנסיבות (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). שאלה מרכזית שיש לבחון בהקשר זה היא אם מנסיבות ההתקשרות בסעיף 17 אכן עולה כי המבקשת והמשיבה הסכימו להגביל את זכותן לפנות לבית-המשפט לבירור סכסוכים עתידיים, בדומה להגבלות המוטלות בחוק הבוררות".

בעניינו, הצדדים ייסדו מנגנון הכרעה מוסכם, אולם אין במנגנון זה משום הסכמה מפורשת של הצדדים למנות את המפקח כבורר. עם זאת, הבהיר בית המשפט בפרשת לוקי, כי להחלטות המפקח יש משמעות משפטית הנובעת מהסכמות הצדדים בחוזה, וזאת גם אם אין להן תוקף של החלטות בורר מכוח חוק הבוררות.

לא מדובר כאן בהליך של בוררות, הצדדים לא סיכמו ביניהם כי במידת הצורך, יפנו לבורר. הצדדים אמנם הסכימו כי במצב בו יתעוררו חילוקי דעות, יפנו הצדדים למפקח אולם לא הסכימו למבוקש בבקשה זו לפי חוק הבוררות. עם זאת, טענת המבקשת לפיה המשיב הפר את ההסכם בכך שלא פנה תחילה למפקח בכדי לנסות ולפתור את הליקויים בדירתו הינה טענת הגנה ראויה שתידון במעמד הדיון.

לפיכך, דין הבקשה להידחות.

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ח, 21 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.