ניתנה ביום 18 ינואר 2018

בשם המבקשת: עו"ד רונן בר-אבן ועו"ד עילם וייס

בשם המשיב: עו"ד אילת דגן זילבר ועו"ד ארז רייפנברג

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אורן שגב; סע"ש 58924-12-13) מיום 2.10.13, בו התקבלה באופן חלקי תביעתו של המשיב והמבקשת חויבה לשלם לו זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה. התביעה שכנגד שהגישה המבקשת נדחתה במלואה.
2. טרם הגשת הערעור, הגישה המבקשת לבית הדין האזורי בקשה למתן עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין, וזאת עד ליום 26.11.17, או עד למתן החלטת בית דין זה בבקשה לעיכוב ביצוע שתוגש על ידה ביחד עם הודעת הערעור. בהחלטה מיום 31.10.17, ובהסכמת המשיב, הורה בית הדין האזורי על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטת בית דין זה בעניין.
3. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו שני הצדדים ערעורים לבית דין זה. ערעור המבקשת סב על חיובה בכלל רכיבי תביעת המשיב שהתקבלו, על דחיית התביעה שכנגד בנוגע לחוב למוסד לביטוח לאומי, וכן על ההוצאות שנפסקו לחובתה (ע"ע 16460-11-17). ערעור המשיב סב על שאלת חישוב השכר הקובע לחישוב זכויותיו, לאי ההכרה במלוא התביעה לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות, וכן על דחיית טענתו לניכוי חוב שלא כדין משכרו (ע"ע 12720-11-17). במקביל להגשת ערעורה, הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו, זאת עד להכרעה בערעורה.

הרקע לבקשה

1. כפי שעולה מפסק הדין, המשיב הועסק על ידי המבקשת, חברה העוסקת ביבוא ושיווק מוצרים שונים, החל מחודש יולי 1999. תחילה עבד המשיב בתפקיד סוכן מכירות ובהמשך, כאחראי שיווק ומכירות. ביום 31.7.2013 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות שנויות במחלוקת.
2. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המשיב לתשלום פיצויי פיטורים, עמלות וזכויות נוספות בגין תקופת העסקתו אצל המבקשת וסיומה, בסך כולל של
   1,653,393 ₪. כשבעה חודשים לאחר הגשת התביעה, הגישה המבקשת תביעה שכנגד במסגרתה עתרה לתשלומים שונים בסך כולל של 1,868,055 ₪ על נזקים כספיים שנגרמו מכך שהמשיב מחק לכאורה מידע עסקי יקר ערך השייך לה, בגין גזל תכתובות דוא"ל סודיות, ובגין סכומים שנאלצה לשלם עבורו למוסד לביטוח לאומי.
3. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב בחלקה, ודחה את התביעה שכנגד שהגישה המבקשת במלואה. להלן עיקרי פסק הדין ברכיבים הרלוונטיים לערעור המבקשת:
4. סיום יחסי העבודה: בית הדין שוכנע שהמשיב לא גמר אומר דעתו להתפטר מעבודתו במבקשת. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי לא היה חולק שהצדדים הגיעו להכרה הדדית לפיה מערכת יחסי העבודה ביניהם מיצתה את עצמה; כי המשיב רצה לסיים את עבודתו ואף הודיע על כך לאחד ממנהליה, מר איתי פלג, זאת מהסיבות שהיו קשורות לתחושותיו שמיצה עצמו בתפקיד, ושחש מודר ממעגל מקבלי ההחלטות והרגיש שהיחס אליו השתנה לרעה; וכי משהתברר למשיב שאין בדעת המבקשת לשלם לו פיצויי פיטורים, בניגוד לציפיותיו ולנוהג במבקשת לשלם פיצויי פיטורים גם למי שעזב מרצונו, הוא חזר בו מכוונתו להתפטר.

בית הדין קבע שהחלטתם של איתי ורות פלג, מנהלי המבקשת, שלא לקבל את רצונו של המשיב להישאר בתפקידו, התקבלה בחוסר תום לב. בית הדין נימק זאת בארבעה טעמים: האחד, בניגוד לטענת מר פלג שתלה את הסרוב בהגשת התביעה, הרי שהתביעה עדיין לא באה לעולם כשהמשיב הודיע שנמלך בדעתו, וגם הוכח מדברי מר פלג שהיה קיים בחברה נוהג לשלם פיצויי פיטורים גם למי שהתפטר; השני, משנוכח העובדה שמועד עזיבתו הצפוי של המשיב היה בעיתוי גרוע למבקשת ועלול היה לגרום לה נזק, ומשלא נשמעו טענות ביחס לתפקודו ותרומתו לחברה במשך כל שנות עבודתו, לא התקיימה מניעה מבחינת המבקשת לקבל את הודעתו שהחליט לחזור בו מהתפטרותו; השלישי, בית הדין לא שוכנע שעם הודעת המשיב כי הוא חוזר בו מהתפטרותו נוצר משבר אמון כה עמוק ביחסים, במיוחד לאור אי ההבנה ביחס לזכאותו לקבלת פיצויי פיטורים; הרביעי, המבקשת לא שינתה את מצבה לרעה מאז הודעתו של המשיב על רצונו לעזוב, ולא התקשרה בהסכם עם צד שלישי כלשהו בסמוך לכך. כפועל יוצא מכך, נקבע כי בנסיבות שנוצרו המבקשת היא זו שהביאה את מערכת יחסי העבודה לסיומם בפועל, ועל כן עליה לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך של 498,149 ₪ (עבור 14.03 שנים, ולפי השכר הקובע בסך של 35,506 ₪), וכן הודעה מוקדמת בסך של 35,506 ₪.

1. עמלת לקוח DTIL (להלן – הלקוח): בית הדין קיבל את גרסת המשיב לפיה שולם לו סכום של 46,393 ₪ כעמלה לשנת 2010 בגין המכירות ללקוח האמור וכי עמלה זו היתה בשיעור של 1.8% מהמכירות ללקוח. בקשר כך נקבע כי הימנעות המבקשת מלהציג את דוחותיה הכספיים לשנים 2009-2010 פועלת לרעתה במחלוקת האם סכום זה משקף את העמלה הנטענת; בהיעדר ראיה אובייקטיבית לא הוכחה טענת המבקשת שמדובר בבונוס ששולם למשיב כהוקרה על עבודתו רבת השנים אצלה; הגב' פלג התחמקה ממתן תשובה ברורה לטענה שבשל גבוה העמלה בשנת 2010 פיצלה את התשלום באופן שחלק הופרש לקרן השתלמות, חלק אחר נזקף להעלאת שכר וחלק נוסף שולם כבונוס; הסבריה של הגב' פלג כי המשיב ביקש את הפיצול המלאכותי כדי לחמוק מלחלוק אותו עם הקיבוץ, נסתרה על ידו כשבעדותו שב וטען כי הקיבוץ כבר מופרט ולא דורש לחלוק עמו את הכנסתו; טענת המבקשת לא התיישבה עם האופן בו יתר העמלות קיבלו ביטוי בתלושי השכר ולא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע דווקא ביחס לסכום קטן יחסית לשאר הסכומים (6,393 ₪) ביקש המשיב הסדר פתלתל; בחקירתה הודתה הגב' פלג כי בונוס בסך 80,000 ₪, הוא למעשה עמלה בגין הלקוח, כשהדבר עולה גם משיחה שהתקיימה בין המשיב לבין הגב' פלג והוקלטה על ידה ללא ידיעת המשיב; מתעבורת מכתבים נרחבת בדוא"ל בין נציג הלקוח מר צאנג לבין המשיב, ומעדותו של מר צאנג עצמו, בניגוד להכחשה בתצהירו, התברר כי המשיב גייס אותו ונפגש עמו; מר פלג הודה בעדותו כי המשיב היה מעורב באופן פעיל בפעולות מול מר צאנג. לאור האמור, קיבל בית הדין את גרסת המשיב הן לעניין הזכאות לעמלה, הן לעניין שיעורה והן לעניין חישובה וחייב את המבקשת לשלם לו עמלות בסך של 366,862 ₪.
2. הפרשות לפנסיה: נקבע, שצו ההרחבה בענפי הייבוא, היצוא והמסחר בסיטונות חל על הצדדים וכי היה על המבקשת להפריש למשיב דמי גמולים משכר גבוה מזה שלפיו בוצעו ההפרשות בפועל. נקבע כי לשנים 2010-2013, זכאי המשיב להפרש דמי גמולים בסכום של 13,426 ₪.
3. התביעה שכנגד: במסגרת הערעור מתייחסת המבקשת רק לאחד מרכיבי התביעה שכנגד: חוב למוסד לביטוח לאומי בגין אי זקיפת רכב למשיב. לעניין זה נקבע כי התנהלותה של המבקשת במשך כל שנות העסקתו של המשיב, ביחס לזקיפת שווי הרכב למשיב ועובדים נוספים, מצביעה כי ידעה על קיומה של מחלוקת בעניין עם המוסד לביטוח לאומי, ולשם כך התייעצה עם רואה החשבון מטעמה, שהביע דעתו שהיא נוהגת כדין. עוד נקבע כי העובדה שלאור עמידתו של המוסד לביטוח לאומי על תשלום החוב, המבקשת שילמה את החוב, מבלי להודיע על כך המשיב שיוכל להתגונן, העמידה אותו בדיעבד בפני עובדה מוגמרת, וזאת בניגוד להתחייבותה בסעיף 5 להסכם ההעסקה, כי היא תישא בעלות זקיפת הרכב. כן נקבע כי המבקשת לא טענה וממילא לא הוכיחה שדרשה פיצוי או השבה גם מעובדים אחרים שקיבלו ממנה את ההטבה, ומכל מקום התקבל הרושם שהדבר נעשה במכוון על מנת ליצור תביעה שכנגד במסגרת ניהול ההגנה בפני תביעת המשיב.
4. שכר טרחת עו"ד: במסגרת פסיקת שיעור ההוצאות, התחשב בית הדין בסכום התביעה שנדחה, ובכך שהתביעה שכנגד, בהתחשב בסכום הנקוב בה, במועד הגשתה, באופן בו הוגשה, ובכך שלא הובאה ולו ראשית ראיה לתמיכה ברכיביה השונים, היתה תביעת "הפחדה" כנגד המשיב בתגובה לתביעתו. לאור האמור, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב השתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

הבקשה וטענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי יש לעכב את פסק הדין הן בשל מאזן הנוחות הנוטה לטובתה והן בשל סיכויי הערעור. בהתייחס למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי שיעורו הגבוה של סכום פסק הדין - למעלה ממיליון ₪, מקים, כשלעצמו, חשש כי אדם ממוצע בכלל והמשיב - חבר קיבוץ שעובד כשכיר - בפרט, יתקשה להשיבו ככל שיתקבל הערעור. כן מציינת המבקשת כי קיום החיובים שהוטלו עליה לפי פסק הדין כרוך בניכוי במקור של תשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי והעברתם לרשויות, וככל שיתקבל ערעורה ויבוטלו החיובים לא יהיה באפשרותה או לכל הפחות יהיה קושי רב לקבל החזרם. עוד צוין כי המבקשת היא חברה ותיקה וסולבנטית, כך שאם ידחה ערעורה, כולו או חלקו, לא קיים כל חשש שלא תשלם את הסכום הפסוק. כן מציינת המבקשת כי היא מוכנה להפקיד בקופת בית הדין את הסכום הפסוק ובכך להבטיח התשלום למשיב בהתאם לתוצאות הערעור. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, הנזק שייגרם לה כתוצאה מאי עיכוב ביצוע פסק הדין, עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיב, ככל שביצוע פסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור.
2. המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים. בכל הנוגע לזכאות לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נטען, כי לפי הפסיקה, העובד אינו זכאי לחזור בו מהתפטרותו גם אם לאחר מכן נוצר אצלו חשש שלא יקבל פיצויי פיטורים, והמעסיק אינו מחויב להמשיך להעסיקו, גם אם לא הספיק "לשנות את מצבו לרעה" בעקבות ההתפטרות^[1]; המקרה היחיד שבו עובד רשאי לחזור בו מהתפטרותו הינו כאשר ההתפטרות נעשתה ב"עידנא דריתחא", מצב של סערת רגשות או כעס שלא נקבע במקרה דנן; המשיב לא אמר שהתפטרותו מותנית בתשלום פיצויי פיטורים, לא בעת ההודעה ולא במהלך חודש הימים לאחר מכן שבהם סוכמו עימו סידרה של מהלכים; תשלום פיצויים לפנים משורת הדין לעובד שמתפטר אינו מובן מאליו, לא כל שכן פיצויים מלאים, ועל אחת כמה וכמה פיצויים מוגדלים כפי שציפה המשיב; המבקשת לא היתה מחויבת להמשיך להעסיק את המשיב ולכן לא ניתן היה לקבוע שמנהליה נהגו בחוסר תום לב. עוד נטען כי הוכח שמאז הודעת ההתפטרות של המשיב, המבקשת שינתה את מצבה לרעה, שכן הודיעה ללקוחות על דבר עזיבתו והחלפתו באנשי מכירות אחרים. לטענתה, בכך נוצר מצב בלתי הפיך ונמנע ממנה להמשיך להעסיקו מבלי שיגרם לה נזק; המשיב היה מנהל בכיר בחברה ובעל קשרים טובים עם העובדים האחרים, כך שתחושת אי שביעות רצונו שהביאה להתפטרות היתה עלולה לפגוע במוטיבציה שלהם, ובפרט כאשר מדובר בחברה קטנה; טענת המשיב בדבר קיום נוהג לשלם פיצויים לעובד שמתפטר היא הרחבת חזית אסורה, אשר נטענה לראשונה בסיכומיו (לא בכתב התביעה ובתצהירו), וגם בעדות איתי פלג הוכח שלא קיים נוהג גורף לשלם פיצויים מלאים וכי עובד אחר קיבל רק את כספי ההפרשות לפיצויים.

עוד נטען כי נפלה שגגה בגובה הסכום הפסוק: ממוצע העמלות התבסס על העמלות לשנת 2013 (7 חודשים), ולא על ממוצע העמלות ב- 12 החודשים האחרונים להעסקתו; בחישוב ה"שכר הקובע" נכללו גם תשלומי בונוס, ששולמו למשיב לפנים משורת הדין עבור נכונותו לבצע משימות שמעבר לעבודתו השוטפת.

באשר לעמלות בגין הלקוח נטען כי לא קיימת ראיה אובייקטיבית או מסמך המבססים את הטענה לסיכום בדבר תשלום עמלה בשיעור 1.8%; יש פער עצום של כ- 85% בין סכום העמלות ששולם לשיטתו של המשיב בגין שנת 2011 (80,000 ₪), לבין הסכום שמתקבל מחישוב סכום ה"עמלות" לפי השיעור הנטען של 1.8% מתוך המכירות (147,401 ₪ לפי סכום המכירות בסך של 8,188,981 ₪); שגה בית הדין במסקנתו כי התשלום בסך של 80,000 ₪ היווה עמלה בגין הלקוח, ולא בונוס, כפי שנרשם בתלושי השכר; גם אם נכונה הקביעה לפיה המבקשת שילמה למשיב תשלום עבור הלקוח בגין השנים 2010-2011 (טענה המוכחשת), אין בכך כדי לבסס הכרעה כי הוא זכאי לעמלות בשיעור של 1.8%, טענה שסותרת ראיה אובייקטיבית בדבר סכום המכירות בשנת 2011 מול הסכום ששולם למשיב בגין שנה זו; בית הדין התעלם מגרסת המבקשת לפיה המשיב מילא תפקיד של עוזר בעבודה מול הלקוח והעביר את המיילים שהתקבלו מהלקוח לאיתי פלג; קיים אבסורד בדרישתו של המשיב לעמלות בשיעור 1.8%, המהווה לשיטתו כ- 17,000 ₪ בממוצע לחודש, מעבר לשכרו שעמד על כ - 24,000 ₪ בממוצע.

עוד נטען כי לא היה מקום להכללת סכום הבונוס (סך של 80,000 ₪) בחישוב ההפרשות לפנסיה ששולם למשיב לשיעורין בחודשים מאי-יולי 2013, כפי שעולה מתלושי השכר.

בכל הנוגע לפסיקת שכר טרחת עו"ד נטען כי בית הדין התעלם מכך שנדחה חלק נכבד מתביעתו של המשיב, ובכך שהמבקשת חויבה לשלם סכום שמהווה 55% מסכום התביעה.

1. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את סיכויי הערעור וגם לא הצביעה על נסיבות אחרות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין. עוד נטען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. כן טוען המשיב כי הבקשה היא המשך להתנהלותה חסרת תום הלב של המבקשת שכל מטרתה להמשיך ולהלין את זכויותיו הקוגנטיות המגיעות לו כדין לפני למעלה מארבע שנים. לטענתו, המבקשת אינה מערערת על חיובה למתן מכתב שחרור תשלום פיצויי פיטורים שנצברו לזכויות בפוליסות ביטוח המנהלים, ולכן אין מקום לעכב תשלום זה. לטענתו, המבקשת גם טרם שילמה ההפרשות לפנסיה בהן חויבה ביחס לשנים 2010-2012, המסתכמות לסך של 9,426 ₪, בגינם לא הוגש ערעור.
2. לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מקיף ומנומק כראוי, מבוסס על קביעות עובדתיות פרי התרשמות בית הדין מהעדויות ומהראיות שהובאו בפניו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי קביעתו המנומקת של בית הדין בדבר העדר גמירת דעת המשיב להתפטר מבוססת על ממצאים עובדתיים ועל ההלכה הפסוקה הקובעת כי בעת ניתוק יחסי העבודה, הן בדרך של התפטרות והן בדרך של פיטורים, יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיום חוזה העובדה, כוונה שלא הוכחה במקרה דנן; הוכח שהמשיב, אב לארבעה ילדים ומפרנס עיקרי "לא היה מוותר מיוזמתו ומרצונו החופשי על זכותו לקבלת פיצויי הפיטורים שצבר", וגם הוכח שמנגד המבקשת מסיבותיה ביקשה לקצץ בעלויות ולהתחמק מתשלום פיצויי פיטורים; בית הדין קיבל את גרסת המשיב במלואה וקבע באופן נחרץ, לאחר ניתוח מעמיק של עדויות הצדדים, כי המשיב זכאי לתשלום העמלות בגין הלקוח; המבקשת מסרה, כי בעקבות קשיים כלכליים אליה היא נקלעה, תוכל היא לשלם למשיב 80,000 ₪ בלבד על חשבון סכום של 120,000 ₪, הסכום שנתבע על ידו היה לנוכח מידע שקיבל מהמבקשת, כך שלא קיימת "סתירה" בין סכום העמלות אותו הוא תבע לשנת 2011, לבין שיעור העמלות 1.8%; בית הדין קבע כממצא עובדתי כי אינו מקבל את גרסת המבקשת ביחס לסכום העמלה ששולם למשיב בשיעור 80,000 ₪; סכום הוצאות משפט סביר לנוכח התנהלותה חסרת תום הלב של המבקשת, אשר באה לידי ביטוי בין היתר בהגשת תביעה שכנגד, ובהקלטות רשות של המשיב חודשיים בטרם נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.
3. אשר למאזן הנוחות נטען כי המבקשת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי להצביע על כך שיהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו ולהיפרע מהמשיב אם תשלם את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורה. בתוך כך הציג המשיב תצהיר ממנו עולה כי מצבו הכללי איתן, שכן הוא ואשתו הם עובדים שכירים ובעלי יכולת השתכרות גבוהה, וחשבון הבנק שברשותם לרבות תכניות החיסכון, מצויים ביתרות זכות גבוהה. עוד נטען כי המשיב מתגורר בקיבוץ יקום שמופרט מזה למעלה מעשור והבית בו מתגורר הינו קניינו שלו ושל אשתו, מבלי שרובצת עליו משכנתא. עוד נטען כי הגב' פלג הודתה בעבר שהמבקשת מצויה בקשיים כלכליים במסגרת שיחה שנערכה בינה לבין המשיב בחודש מאיר 2013. לטענת המשיב, בנסיבות אלה קיים חשש שלנוכח מצבה הכלכלי של המבקשת, המשיב עשוי למצוא את עצמו מול שוקת שבורה ואי יכולת להיפרע הסכום הפסוק ככל שיעוכב ביצוע פסק הדין.
4. בתשובה לתגובת המשיב, חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיב כיום אינו עובד, כטענתו, שכן העסקתו בחברת "קורן רון" הסתיימה לאחרונה, כפי שנודע למר פלג משיחה עם הבעלים של החברה, מר רונן אנג'ל. עוד נטען כי משיחת טלפון מנציג חברה "שמייבאת נעלי ספורט", התברר שהמשיב מנסה להתקבל לעבודה וכי הוא מסר את שמו של מר פלג כממליץ. כן צוין כי מר פלג אינו עובד עוד אצל המבקשת, אין לו קשר עם מנהלת, ואינו מעורב בהגשת הערעור מטעמה ולא היה מודע לרלבנטיות המידע שמסר לה באקראי לאחר הגשת הבקשה. כן נטען כי המשיב מתעלם מכך שהסכום הפסוק עומד על למעלה ממיליון ₪, והעובדה שמדובר בסכום גבוה מצדיקה כשלעצמה במסקנה שעלול להיווצר קושי בגביית הסכום בחזרה אם יתקבל הערעור. עוד נטען כי טענות המשיב לגבי יכולתו הכלכלית נטענו בעלמא, ללא המצאת מסמך כלשהו. כן צוין כי נודע למבקשת מפיו של מר גלעד פרסקו, מנהל הכספים של קיבוץ יקום, בו מתגורר המשיב, כי חברי הקיבוץ מחויבים במיסוי פרוגרסיבי לקיבוץ לפי גובה הכנסתם. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, אם יתקבל ערעורה והמשיב יחויב בהשבת כספים ששולמו לו, יהיה קושי רב בגביית הסכומים ששולמו לקיבוץ.
5. בתשובת המשיב, אשר הוגשה באישור בית הדין, ביחס לטענות הנוגעות למצבו הכלכלי, נטען, בין היתר, כי ביום 15.11.17, המועד בה הוגשה תגובת המשיב, הוא עבד בחברת "קורן רון תקשורת ומחשוב", ובחודש אוקטובר 2017 שולם לו שכר (9,778 ₪), כפי שעולה מתלוש שכר שצירף לתצהירו. עוד נטען כי מאחר שהמשיב ידע שהחברה מצויה בקשיים כלכליים, הוא החל "לגשש" לגבי מקום עבודה אחר, ורק שישה ימים לאחר הגשת תגובתו, נמסר לו כי העסקתו תסתיים. בנוסף נטען, כי ביום 1.12.17 החל המשיב לעבוד במקום עבודה חדש, כעולה מהסכם עבודה שצירף, כך שהשתכרותו איננה מוטלת בספק. כן צוין כי טענת המבקשת ביחס לחבות המשיב ב"מס פרוגרסיבי" לכאורה בגין הכנסותיו נטענה בעלמא, ללא ראשית ראיה לכך, תוך שהמבקשת מסתמכת על כתבה משנת 2012, המתייחסת לשינוי שעברו הקיבוצים ובה ניזכר הקיבוץ בו מתגורר המשיב. המבקשת לא צירפה כל מסמך ביחס לאיתנותה הפיננסית אשר מוטלת בספק, ומתשובתה התברר שמר פלג, אשר שימש שנים רבות כמנכ"ל משותף במבקשת, עזב את תפקידו, עובדה שיש בה כדי להעיד שהמבקשת עברה טלטלה וכי איתנותה הפיננסית עומדת בפני סימן שאלה. בנוסף לכך, המשיב הציג מסמך המעיד על כך שהבית בקיבוץ הוא קניינו. אולם, מאחר שהיה מדובר במסמך בלתי קריא, המשיב צירף עותק קריא ממסמך "שיוך דירות", החתום על ידי המשיב.
6. בהודעתה מפנה המבקשת תשומת לב לכך שקיימות הגבלות קשות על מכירת הנכס שבבעלות הקיבוץ ושויך למשיב, ולא יהיה מעשי למכור את הנכס בהליך כפוי של כינוס נכסים, אם יתקבל הערעור. בנסיבות אלה, כך נטען, המשיב לא הראה שיש בבעלותו אפילו נכס אחד שמבקשת תוכל להיפרע ממנו.

הכרעה:

1. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצוע מותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[2]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[3].

דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע "רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר"^[4]. עם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד"^[5].

1. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, כך שיעוכב תשלום פיצויי הפיטורים, חלף ההודעה המוקדמת והעמלות בגין הלקוח, כערכם במועד מתן החלטתי (להלן – הסכום המעוכב). עיכוב הביצוע כפוף להפקדת הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב בקופת בית הדין. להלן טעמיי:

המבקשת מעוררות טענות ראויות לבירור בכל הנוגע לעצם חיובה בתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת וכן בנוגע לשיעורם של אלה. גם ביחס לעמלות בגין הלקוח מתעוררות שאלות הראויות לבירור, הגם שעסקינן בקביעות עובדתיות. אשר להפרשות לקופת הגמל, הרי שהמחלוקת בערעור אינה בסכום מהותי.

כך או כך, הסכום שנפסק בגין רכיבים אלה גבוה מאד ביחס לכל אדם^[6]. גובה הסכום הפסוק עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו, ואכן קיים סיכון כי המשיב יתקשה בהשבת הסכום ככל שערעורה של המבקשת יתקבל במלואו או בחלקו. עוד יש להביא בחשבון כי ככל שהסכומים האמורים ישולמו כבר כעת, הרי שהשבתם בעתיד עשויה להיות כרוכה בקשיים גם בשל היבטי מיסוי.

לאור האמור, בשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי לא ייגרם למשיב נזק ממשי ככל שבשלב זה ישולם חלק מסכום פסק הדין, והיתרה רק לאחר מתן פסק דין סופי.

1. סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט בסעיף 16 לעיל. פסק הדין יעוכב באופן חלקי, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב בקופת בית הדין וזאת תוך 30 יום מהיום. לא יופקד הסכום האמור, לא יהא תוקף לעיכוב הביצוע.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ח (18 ינואר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. בג"צ 566/76 "אלקו" הרשות אלקטרו-מכנית ישראלית בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ל"א(2) עמ' 197 (10.2.77); ע"ע (ארצי) 1647/04 ארקדי סגל – מדינת ישראל, (24.11.05). ↑

2. ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

3. ע"ע 15929-07-12 דחן בע"מ -Peter Ebuka , (1.8.12). ↑

4. ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני, (30.5.13). ↑

5. ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, (16.1.14). ↑

6. ע"ע (ארצי) 9701-02-16 רשת עמל 1 בע"מ – נבילה אלעביד, (5.5.16). ↑