לפני ביהמ"ש תביעה להשבת כספים.

כתב התביעה

1. התובעים (להלן: "צדוק" (תובע 1), "עזרא" (תובע 2) ו"אברהם" (תובע 3)) הגישו ביום 15.11.17 כתב תביעה בו ביקשו לחייב הנתבעים (להלן: "מתי" (נתבע 1), "חיה" (נתבעת 2) ו"ברכה" (נתבעת 3), להשיב להם כספים שהם הילוו במסגרת מיזם לרכישת מקרקעין.

התובעים ביקשו לחייב הנתבעים כדלקמן:

- לקבוע כי מתי הטעה אותם והסתיר מהם כי הינו פושט רגל, שאסור לו לפי הדין להקים חברה, ועל כן העסקאות עימו בטלות.

- לחייב את הנתבעים יחד ולחוד להשיב הלוואה אישית שניתנה על ידי התובעים כחלק מעסקה כוללת לרכישת מגרשים בסך של 230,000 דולר, שהינו על פי שער הדולר היציג בעת מתן ההלוואה, סך 1,057,080 ₪.

- להשיב ההלוואות בתוספת ריבית הלייבור, סה"כ 1,205,672.9 ₪.

- לחייב את הנתבעים להשיב הלוואה אישית בסך של 50,000 אלף דולר (219,250 ₪, על פי שער הדולר היציג בעת מתן ההלוואה, קרי ה- 13.04.2005), כחלק מהסכמי ההלוואות.

- לחייב בגין הלוואה זו תוספת ריבית ליבור מיום חתימת ההסכם (13.04.2005) ועד מועד הגשת התביעה בתוספת הריבית שסוכמה בין הצדדים כ- 0.6 אחוז לחודש, שהיא 76,124 דולר, סה"כ 485,684 ₪.

התובעים טענו כי בהתאם למפורט לעיל סך ההלוואות לו הם זכאים, ללא הצמדה, עומד על סך של 1,691,356.9 ₪, ובצירוף פיצוי על נזקים לא ממוניים של עגמת נפש לחץ ומתח, כתוצאה מהפרת ההסכמים ו/או ההטעיות וניהול מו"מ בחוסר תום לב, בסך שלא יפחת מ- 20,000 ₪ וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ כדין.

כתב הגנה מטעם חיה

1. חיה הגישה ביום 15.2.18 כתב הגנה בו טענה כי התביעה נגדה התיישנה. עוד טענה להשתק פלוגתא.

כתב הגנה מטעם ברכה

1. ברכה הגישה ביום 18.4.18 כתב הגנה בו טענה כי טענת ההתיישנות חלה גם בעניינה. עוד טענה להשתק פלוגתא וכן טענה שלא חלה חזקת שיתוף.

הדיון הראשון

1. ביום 9.7.18 התקיים הדיון הראשון. ביהמ"ש קבע כי על התובעים להגיש בקשה מתאימה לביהמ"ש של הפש"ר לצורך קבלת אישורו להמשך שמיעת התובענה נגד מתי שכן עדיין פושט רגל.

הדיון השני

1. ביום 3.12.18 התקיים הדיון השני. הדיון זומן עקב מתן החלטה בתיק הפש"ר ביום 23.10.18 שהתירה ניהול התביעה כאן נגד מתי ועקב אי מילוי החלטת ביהמ"ש ע"י הנתבעים, להחליף תצהירי גילוי כלליים. מתי טען בדיון כי הגיש כתב הגנה, אולם לא הציג אסמכתא לכך. ביהמ"ש חייב הנתבעים בהוצאות וקבע לוח זמנים למיצוי הליכים מקדמיים.

כתב הגנה מטעם מתי ובקשה לסילוק על הסף

1. ביום 3.12.18 מתי הגיש בקשה לסילוק על הסף בטענה להתיישנות והשתק פלוגתא וביום 5.12.18 הגיש כתב הגנה. מתי חזר על הטענות לסילוק על הסף בכתב ההגנה וכן טען כי לתובעים אין מעמד שכן פעלו באמצעות חברות וכי הוא לא היה צד לשום הליך שהם יזמו.

הדיון השלישי

1. ביום 23.1.19 התקיים הדיון השלישי. ביהמ"ש קבע דיון לחקירות בעניין הבקשה לסילוק על הסף והחל בהליך מינוי למומחה לחשבונאות.

הדיון הרביעי

1. ביום 27.3.19 התקיים הדיון הרביעי. צדוק נחקר וביהמ"ש נתן צו להגשת סיכומים בבקשה לסילוק על הסף.

דחיית הבקשה לסילוק על הסף

1. המבקשים הגישו סיכומיהם ביום 8.4.19. המשיבים, לאחר שקיבלו ארכה ולאחר מכן הוזהרו כי התביעה תמחק, הגישו סיכומיהם ביום 12.5.19. המבקשים ביקשו למחוק סיכומי התשובה עקב חריגה מהוראות ביהמ"ש, ולאחר עיון בתשובה ובתגובה לתשובה, ביהמ"ש מחק סיכומי המשיבים והורה להם להגיש סיכומים מתוקנים וחייב אותם בהוצאות. המשיבים הגישו הסיכומים המתוקנים ביום 5.6.19. המבקשים הגישו סיכומי תגובה ביום 10.6.19 וביהמ"ש דחה ביום 11.6.19 הבקשה לסילוק על הסף.

הגשת חו"ד חשבונאית

1. לאחר דחיית הבקשה לסילוק על הסף, ביהמ"ש קידם הכנת חו"ד החשבונאית. ביהמ"ש דחה בקשה של התובעים לדחות מועד הגשת חו"ד ולאחר מכן דן בבקשת הנתבעים לדחות המועד להפקדת חלקם בשכר המומחית, רו"ח שטרק בקופת ביהמ"ש. הנתבעים הפקידו חלקם רק ביום 1.9.19. המומחית הגישה חו"ד ביום 22.10.19.

הגשת ראיות

1. מכיוון שמי מהצדדים לא ביקש בעקבות הגשת חו"ד לתקן כתבי הטענות, ביהמ"ש הורה ביום 21.11.19 על הגשת ראיות. התובעים הגישו ראיותיהם, לאחר שביקשו וקיבלו ארכה, ולאחר שהוזהרו כי התביעה תמחק, ביום 6.1.20. הנתבעים הגישו ראיותיהם ביום 13.2.20.

הדיון החמישי

1. ביום 9.3.20 התקיים הדיון החמישי, לאחר שביהמ"ש דחה בקשת התובעים לדחות מועד הדיון. מכיוון שסמוך למועד הדיון, התובעים ביקשו להאריך המועד להגשת בקשות, ביהמ"ש קצב להם בדיון פרק זמן להודיע אם התובענה מוכנה לשמיעת ראיות, או שמא עומדים על הגשת הבקשות וקבע מועד לדיון נוסף.

הדיון השישי

1. ביום 25.5.20 התקיים הדיון השישי, זאת לאחר שביהמ"ש דחה מועד הדיון לבקשת התובעים ועקב הכרזת תקופת החרום באמצע חודש מרץ. מכיוון שהתובעים חזרו בהם מכוונתם להגיש בקשות, ביהמ"ש קבע מועדים לשמיעת הראיות, סדר נחקרים וקצב זמני חקירה.

הדיון השביעי

1. ביום 25.10.20 התקיים הדיון השביעי, לאחר שביהמ"ש דחה בקשה משותפת לדחיית מועד הדיון ללא ציון מועד נדחה. נחקרו אברהם, עו"ד עודד גבעון ומר ברק ברגר. צדוק ועזרא לא התייצבו לדיון ולכן נדרשו להגיש אישור רפואי וביהמ"ש קבע מועד מיוחד לצורך תאום מועדים להמשך שמיעת הראיות.

הדיון השמיני

1. ביום 18.11.20 התקיים הדיון השמיני. הנתבעים טענו שעזרא וצדוק, שלא התייצבו לדיון ביום 25.10.20 בטענה כי סובלים מבעיות רפואיות קשות, התייצבו לדיון בביהמ"ש של הפש"ר בעניינו של מתי ביום 12.11.20. ביהמ"ש הורה לצדוק ועזרא להשיב לטענות הנתבעים וקבע מועדים נוספים לצורך השלמת שמיעת הראיות.

הדיון התשיעי

1. ביום 24.12.20 התקיים הדיון התשיעי. נחקרו עזרא וצדוק.

הדיון העשירי

1. ביום 27.12.20 התקיים הדיון העשירי. נחקרו מר יובל פיכמן (להלן: "יובל") האפוטרופוס של חיה, מתי וברכה.

הגשת סיכומים

1. רק ביום 12.3.21 התקבל תמליל פרוטוקול הדיון האחרון ובאותו יום ביהמ"ש פרסם הפרוטוקול ונתן צו להגשת סיכומים. התובעים הגישו סיכומיהם ביום 13.4.21 והנתבעים ביום 12.5.21. הנתבעים הודיעו על פטירתה של חיה.

הדיון האחד עשר

1. ביום 13.6.21 התקיים הדיון האחד עשר. הצדדים ענו לשאלות ביהמ"ש.

דיון והכרעה

1. על ביהמ"ש לדון בטענות נגד הנתבעים השונים.

התביעה נגד מתי

1. התובעים טענו בכתב התביעה כי עניינה של תביעה זו בחובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני החוזים, קביעה כי הסכמים בטלים מחמת היותם בלתי כשרים בשל זיוף חתימות ו/או בביטול מחמת הטעייה וחובת ההשבה- הסכמי הלוואות אשר נחתמו בין מתי לתובעים (להלן : "הסכמי ההלוואות"), אשר בגינם התחייבו מתי ואביו המנוח מר משה פיכמן ז"ל (להלן: "משה"), להחזיר לתובעים סך כולל של 280,000 דולר וריביות.

התובעים טענו שבצעו עם מתי עסקה לרכש מגרשים באזור נירית ומתן, מזרחית לקו הירוק. הם טענו שבמסגרת העסקה וכתנאי לה, העמידו לרשות הנתבעים הלוואות בעלים וכן הלוואות אישיות.

בהתאם, ביום 06.10.2005, חתמו עם מתי (באמצעות שתי חברות זרות שהוא הקים) על הסכם שבמסגרתו הם נתנו הלוואת בעלים, שמימנה בחלקה, בסך של 210,000 דולר את זכויות ג'י.בי.אף הולדינג לימיטד (להלן: "ג'י"), מתוך מכלול הזכויות של חברת אס.די.אף דבלופמנט לימיטד (להלן: "אס") (להלן, בהתאמה "הלוואת הבעלים", "הסכם הלוואת הבעלים").

הם טענו שבמעמד חתימת הסכם הלוואת הבעלים, הם חתמו גם על מתן הלוואה בסך 230,000 דולר בתוספת ריבית, לטובת משה, אביו של מתי (להלן, בהתאמה "הלוואה אישית"), ע"מ שיוכל לבטל את פינויים המתוכנן מביתם של מתי וברכה, במסגרת הליכי מימוש המשכנתא שנפתחו בשנת 2003.

זאת, ע"י תשלום החובות הרובצים על מתי וברכה כלפי בנק לאומי והמובטחים במשכנתא מדרגה ראשונה אשר לא הוגבלה בסכום, ואשר נועדה לשפר את מצב הביטחונות לאשראים שהעמיד להם הבנק מפעם לפעם, ושנעשתה בשנת 1997 ע"י מתי וברכה. כתנאי להלוואה, דרש צדוק בטחונות, ובין היתר ניתנה לו המחאת זכויות במשכנתא שהוצגה, גם בכתב, ככזו שנרכשה ע"י משה.

בנוסף, קודם לחתימת הסכם רכישת המגרשים, לפי בקשתו, קיבל מתי מצדוק הלוואה אישית נוספת לצורך כיסוי חובותיו האישיים לבנק לאומי ע"מ למנוע פינויו מביתו, שהיה אמור לדבריו להתבצע כבר למחרת היום.

על כן, חתמו צדוק ומתי ביום 13.04.2005 על הסכם הלוואה אישית ביניהם בסך של 50,000 אלף דולר, וזאת כחלק מהסכמי ההלוואות.

ההלוואות האישיות ניתנו למתי לנוכח מצבו הכלכלי הקשה ובמטרה למנוע פינויו מביתו. התובעים טענו שמתי או משה לא כפרו בזכותם של התובעים לדרוש את החזר ההלוואות האישיות שהעמידו לרשות מתי.

התובעים טענו כי בחלוף הזמן התברר להם כי בשנת 2002 נפתחו נגד מתי הליכי פשיטת רגל. בשנת 2004 הוא הוכרז כפושט רגל והושעה מלשכת עורכי הדין. הם טענו שמידע זה, אף שקדם לכל ההתקשרויות וההלוואות שבין הצדדים, מעולם לא נמסר להם, אלא רק לאחר חלוף זמן רב מהשלמת ביצוע העסקה והשלמת מתן כל ההלוואות למתי. מידע זה משמעותו כי אסור היה למתי לייסד תאגיד ולהתחייב כלפיהם כנגד העברת כספיהם לידיו ולידי תאגיד שבו היה מעורב ושלט בו. עוד טענו שהמידע שהתגלה מצביע כי הם הוטעו ע"י מתי ושותפיו, וכי ההטעיה היא כזו שיש בה משום הפיכת ההסכמים שבהם התקשרו התובעים והמתוארים לעיל- לבטלים, וממילא מצמיח למתי ולחברות שהוא קשור אליהן את החובה להשיב את מה שנתנו התובעים במסגרת ההסכמים תוך שערוכם.

התובעים טענו כי בדיעבד הסתבר כי מטרתו האמתית של מתי הייתה להכין מצגות מרשימות ללקוחות בכח ולקבל מעין "אסמכתאות" מהרשויות על מנת לרמות לקוחות עתידיים ולמכור להם את המגרשים בחסות אישורים פיקטיביים מהרשויות.

הם טענו שהתכנית של מתי עבדה כמצופה והוא הצליח למכור זכויות של מספר לא ידוע של מגרשים ללקוחות מסכנים, אשר אינם מבינים את מצבם המשפטי-תכנוני של המגרשים, באמצעות מערך סוכני מכירות מיומנים בשפה הרוסית.

התובעים טענו כי ההלוואות כאמור, לא הוחזרו עד מועד הגשת כתב התביעה, למרות בקשות חוזרות ונשנות ואורכות חסד שנתנו.

התובעים טענו שמתי שמר לעצמו את כספי התמורה ממגרשים שמכר, במקום להחזיר את כספי ההלוואות. עוד טענו שמתי פעל "לקנות זמן" נוסף ולרפות את ידיהם ממימוש הבטוחה ו/או החזר ההלוואות כאמור, ופתח בהליכים שונים נגדם וחברת אס בטענות הזויות שנשללו. כמו כן, הוא לא נכח בשום הליך משפטי, ודאג לשלוח אנשים מטעמו או מטעם חברת ג'י, שלא הייתה להם ידיעה ממשית.

עוד טענו שמתי גרם להם להפסדים אדירים בשל התנהלותו העבריינית, גזל את כספם, השתמש במצגי שווא בכסות אישורים מהרשויות כי ניתן למכור את המגרשים, מכר אופציות למגרשים בסתר ללמעלה מ- 52 לקוחות תמימים ושמר כספים אלה לעצמו, לא השקיע אגורה במיזם ולא השיב ההלוואות.

הטענה להתיישנות

1. כאמור לעיל, התובעים טענו בכתב התביעה כי על התביעה חלים סעיפים 8 ,7 ו- 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח- 1958. חיה וברכה טענו בכתב הגנתם להתיישנות ומתי הגיש בקשה לסילוק על הסף בגין התיישנות. ביום 11.6.19 ביהמ"ש דחה הבקשה. להלן ציטוט הנימוקים לדחיית הבקשה מאותה החלטה:

"29. הלכה ידועה היא, כי סילוק תובענה על הסף הינו סעד חריג וקיצוני, ובית המשפט ייטה לאפשר לצדדים לקבל את יומם בבית המשפט ולברר את המחלוקות שבה לגופן. (ראה רע"א 8222/18 עיריית תל-אביב-יפו נ' אברהם בכדשן (פורסם בנבו)).

30. בענייננו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר באירועים אשר תחילתם עוד בשנת 2005, כאשר במהלך שנים אלו, ניהלו הצדדים מספר הליכים.

31. עיון בכתב התביעה מעלה כי עיקר הטענות מופנות כלפי הנתבע 1, ואילו נתבעות 2-3 צורפו לכתב התביעה בהיותן נהנות מההלוואות שניתנו על ידי התובעים, בין מכח עשיית עושר ולא במשפט ובין בהיותה של הנתבעת 2 היורשת של המנוח מר משה פיכמן ז"ל.

32. הטענה המרכזית של התובעים היא כי סמכו על בטוחה שניתנה להם סמוך למועד כריתת הסכמי ההלוואה בשנת 2005 ורק כתוצאה מפסק הדין מיום 7.12.14 בו נקבע כי המסמך זויף, התברר להם המצב המשפטי לאשורו.

33. מכאן שלשיטתם, את מניין תקופת ההתיישנות יש להתחיל במועד מתן פסק הדין.

34. מבלי לקבוע מסמרות לעניין חוזק הטענה, לא זו העת להכריע בה. העובדה שמסמך עליו הסתמכו התובעים עד מועד פסק הדין בסוף שנת 2014 כבטוחה להשבת כספי ההלוואות התברר כמזויף, מצדיקה ברור הטענות העובדתיות לגבי סכום החוב שקיים, אם קיים, לגבי מי משלוש ההלוואות הנזכרות בכתב התביעה וזהות החייב בהשבת כל אחת מהן ולאחר מכן בירור מי נהנה מהעובדה שכספי ההלוואה הועברו לאחרים על מנת לשרת עניינם של נתבעים 1 ו- 3, אם אכן טענה זו נכונה.

35. חלק מהבעייתיות במסכת העובדתית עולה מפסק דינו של כבוד השופט ד"ר בנימיני מיום 2.2.11 בה"פ 651-07 ג'י נגד אס שנדרש לפרשנות חלק מהסכמי ההלוואה לעניין מועד פרעונם ואופן פירעונם. ביהמ"ש קבע שם שהחזר ההלוואות למשיבים בהמרצת הפתיחה והמשיבים גם בבקשה זו, לא חייב להיות על דרך מכירת המגרשים כטענת התובעת מטעם נתבע 1 שהגישה התובענה שם והורה להמשיך בהליכי מימוש הנכס בו מתגוררת נתבעת 3 מכוח המסמך שבעת מתן אותו פסק דין, לא היה ידוע שזויף.

36. מכאן שלכאורה תקופת ההתיישנות החלה בפברואר שנת 2011 ונמשכה עד יום מועד הגשת התובענה ע"י נתבעת 3 בפברואר שנת 2014, והחלה שוב מיום 7.12.14 ועד מועד הגשת התובענה כאן בנובמבר 17, סך הכל, כשש שנים.

37. אשר על כן, עולה שיש לברר באמצעות שמיעת ראיות הסוגיה מי אחראי לזיוף וככל שאכן לא ניתן לממש המשכנתא, האם על מי מהנתבעים להשיב כספים לתובעים שסמכו על מימוש אותה משכנתא לצורך פירעון ההלוואות, ובדין, על פי פסק הדין בעניין ג'י.

38. ההתבססות על פסקי דין קודמים כיוצרים השתקים כטענת המבקשים, לכאורה, ובכל הזהירות, אינה חוסמת דרכם של התובעים שהמתינו משנת 2007 להכרעה בדבר זכותם למימוש המשכנתא, קיבלו לציפייתם אישור בימ"ש בשנת 2011, רק כדי לגלות בשנת 2014 כי רומו לחשוב שהמשכנתא חתומה ע"י מי שנחזה להיות חתום עליה.

39. בנוסף, עומדת גם הטענה של התובעים, כי רק בשנים האחרונות כשהתובע 1 קיבל מידע מבנק לאומי, שההלוואות שימשו לצמצום חוב לבנק למניעת פינוי הנתבעים 1 ו- 3 מדירת המגורים, רק אז נולדה העילה העצמאית של עשיית עושר כנגד הנתבעת 3 וכנגד הנתבעת 2 ביחס להלוואה שניתנה לנתבע . גם טענה זו מצריכה שמיעת ראיות.

40. אשר על כן, דוחה הבקשה לסילוק על הסף."

1. לאחר שמיעת הראיות, ביהמ"ש לא מצא לשנות מהמסקנה שפסק הדין בתביעה שהגישה ברכה בת"א (מחוזי, תל-אביב) 47994-02-14, פיכמן נ' פיכמן ואח', (להלן –"פסק הדין על הזיוף"), בו נקבע כי השטר, שהתובעים כאן סברו כי הם רשאים להסתמך עליו, מזויף, עצר את מניין הימים לעניין תקופת ההתיישנות. לא הובאו ראיות על ידי מתי, או מי מהנתבעים, שהתובעים ידעו כי מסתמכים על שטר מזויף.
2. ביהמ"ש דוחה החישוב של הנתבעים מסעיף 17 לסיכומיהם, וחוזר על הקביעה כי המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות נוצר בעת מתן פסק הדין בעניין תביעת ג'י ולא קודם לכן, כטענת הנתבעים.
3. כמו כן, ביהמ"ש דוחה טענת הנתבעים כי יש להחיל דין שונה על ההלוואה הפרטית, שכן כפי שיפורט בהמשך, מתי ערב בין ההלוואות השונות ויש לראות בהן מקשה אחת.
4. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה להתיישנות.

הטענה להשתק פלוגתא והשתק עילה

1. מתי טען מסעיף 11 לכתב הגנתו כי בנוסף לטענה להתיישנות, עומדות לו טענות להשתק פלוגתא והשתק עילה. בסעיף 13 לכתב ההגנה מתי הפנה לקביעת ביהמ"ש בסעיף 26 לפסק הדין בתביעה על הזיוף לפיה הסכם המחאת המשכנתא בין משה ובין צדוק משולל תוקף שכן לא נחתם ע"י משה.
2. לעניין זה יש להבחין בין שתי טענות שונות. ככל שהתובעים כאן מבקשים מבימ"ש זה לשנות מסקנת ביהמ"ש בתביעה על הזיוף, ולקבוע כי משה חתם על ההסכם, אזי, מתי צודק, בימ"ש זה אינו רשאי לדון שוב באותה פלוגתא ולהגיע כביכול למסקנה אחרת.
3. אולם, אם הטענה היא שמתי הציג לפני התובעים מצג שווא לפיו משה חתם על ההסכם, אזי טענה זו אינה נוגדת מסקנת ביהמ"ש שדן בתביעה על הזיוף, ואף להפך, משתלבת עם התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש בתביעה על הזיוף.

הטענה לעניין עשיית עושר ולא במשפט

1. מסעיף 21 לכתב ההגנה של מתי, הוא טען כי אין עילה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. אולם, מתי מתייחס לטענה כלפי אביו משה. מתי לא מנמק מדוע עילה זו אינה יפה כלפיו שכן הוא קיבל מהתובעים כספים, ועל כך אין מחלוקת, ולא השיב אותם.
2. לא זו אף זו, בעת חקירתו, מתי אישר כי עשה שימוש בכספים שקיבל מהתובעים כדי לסלק חובות שצבר בשוק האפור.
3. לכן, ביהמ"ש קובע שמתי חב כלפי התובעים להשיב להם כספים שקיבל מהם, בין אם על פי דיני החוזים ובין אם מכח עשיית עושר ולא במשפט.

הטענה להעדר יריבות

1. מסעיף 31 לכתב ההגנה, מתי טען שלתובעים אין מעמד שכן פעלו באמצעות חברות ומסעיף 34 טען כי לא היה צד להליכים קודמים שיזמו התובעים.
2. מהראיות שהובאו לפני ביהמ"ש בהליך כאן הוברר שמתי היה הרוח החיה באס, החברה שהתקשרה עם ג'י וכאמור לעיל אישר שהכספים שהתקבלו שימשו לסילוק חובותיו. כאן המקום להדגיש כי מתי הסתיר מהתובעים כי הינו פושט רגל ולכן אסור לו לנהל עסקים, לרבות להקים חברות. לעניין זה ביהמ"ש מפנה שוב לפסק הדין בה"פ 651-07 ג'י נגד אס, שאוזכר קודם לכן, בעניין סוגיית ההתיישנות, מיום 2.2.11.

" דיון והכרעה

1. טענות מקדמיות

15. תחילה אדון בכמה טענות מקדמיות של המשיבים, ובראשן הטענה שפולוחה איננה מוסמכת לייצג את המבקשת בהליך זה. אין בדעתי להכריע גורל הליך זה על פי טענה פרוצדוראלית זו, אף שניתן לעשות כן ומדובר בטענה שיש בה ממש. בית המשפט איננו צריך להושיט סעד לגוף ערטילאי שאין זה ברור מי עומד מאחוריו ומי מוסמך לייצגו, וכאשר המבקשת טרחה להסתיר מבית המשפט עובדות בעניין זה. המבקשת עותרת למתן סעד הצהרתי, שהוא לעולם בשיקול דעת בית המשפט והינו סעד מדיני היושר; בית המשפט רשאי להימנע מלהעניק סעד זה לתובע שהתנהגותו לוקה בפגמים של חוסר תום לב או היעדר ניקיון כפיים (ראה: ע"א 132/81 ג'י.בי. טורס בע"מ נ' חאייק, פ"ד לח(2) 425, 430; רע"א 5321/09 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, לא פורסם (6.9.09) פסקה 39; ע"א 4076/00 חברת ניצחון ציפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, 47).

כפי שהובהר בסעיף 2 לעיל, המבקשת לא הביאה ראיה כלשהי בשאלה מי מוסמך לייצגה בהליך זה, או בכלל, חרף טענת המשיבים כי מי שעומד מאחוריה הוא מתי פיכמן, וכי פולוחה איננה מוסמכת לייצג את החברה. המבקשת היא חברת חוץ, הרשומה כתאגיד באי נביס, ולטענת פולוחה אין לה בעלי מניות וגם לא ניתן לגלות מי עומד מאחוריה. פולוחה לא עשתה דבר כדי להבהיר את מעמדה בחברה, אף שעל פי החוק חייבים להיות מסמכים הקובעים מיהו האדם בישראל המוסמך לפעול בשמה (סעיף 346 לחוק החברות). פולוחה נשאלה מי מינה אותה לנהל את החברה, והשיבה כי היא מינתה את עצמה לכך (עמ' 11). זאת ועוד, מן הראיות שהובאו עולה כי מי שעומד בפועל מאחורי החברה הוא מתי פיכמן, בן זוגה של פולוחה, שהוא פושט רגל. הוא הוצג בבקשה כ"אחד מעובדיה של המבקשת" (סעיף 7). כך גם ברור למדי כי מי שעומד מאחרי התביעה – בניסיון למנוע את מימוש הבטוחה על בית מגוריו - הוא מתי פיכמן. עובדות מהותיות אלו טושטשו בבקשה. די היה בכל אלה, לצד העדר כל ראיה בשאלה מיהי המבקשת, מי עומד מאחריה ומי מוסמך לייצגה - כדי לדחות את הבקשה, ולו מטעמים שבשיקול דעת בית המשפט.

16. העובדה שאדם העומד מאחורי המבקשת איננו בעל דין בהליך זה, וגם לא היה עד במשפט, הינה בעלת חשיבות לא רק לגבי השאלה מי מוסמך לייצג את המבקשת בהליך זה. ההשלכה המשמעותית הנוספת של עניין זה נוגעת למשקל גרסתה של פולוחה, וזאת עוד בטרם התייחסתי לשאלת מהימנות עדותה. מן הראיות שהובאו עולה כי פולוחה לא ניהלה את המשא ומתן עם המשיבים לקראת כריתת ההסכם, אלא מתי פיכמן עשה זאת. פולוחה אישרה את טענת צדוק וביבי כי מי שעמד מאחורי ההסכם וניסח אותו היה מתי פיכמן (ביבי בסעיף 14 לתצהיר ועמ' 49 לעדותו, צדוק בעמ' 42 ופולוחה בעמ' 27). כאשר נשאלה פולוחה מדוע מתי פיכמן לא נתן תצהיר, השיבה בשאלה מדוע היה צריך לעשות כן (עמ' 27). כאשר נשאלה מדוע לא טרח להגיע לדיון, אמרה שהיה עליו לקחת את הילדה לבית הספר, אף שההוכחות נשמעו במשך יומיים (עמ' 27). פולוחה הודתה כי היא לא נכחה בדיונים לקראת חתימת ההסכם, וגם לא ידעה באותה עת עברית היטב (עמ' 11, 14, 19). היא לא גילתה בקיאות כלשהי בפרטי תשלום ההלוואות שאת גבייתן המבקשת רוצה למנוע היום (עמ' 16). לכן, לא ניתן להסתמך על גרסתה של פולוחה בכל הנוגע לאומד דעתם של הצדדים להסכם.

17. אוסיף ואומר שעדותה של פולוחה לא הותירה רושם מהימן, ככל שיש צורך להסתמך עליה לצורך הכרעה במחלוקות עובדתיות. היא ניסתה לגמד את חלקו הדומיננטי של בן זוגה, מתי פיכמן, בניהול המבקשת והובלת הפרוייקט נשוא התביעה. היא התיימרה להעיד בנושאים בהם לא היתה מעורבת, ושלמצער אין לה ידיעה אישית לגביהם – והכל מפיו של מתי פיכמן. ממש כפי שמכתבה אל מתי פיכמן, שצורף כנספח ז' לתצהירה, הוכתב לה על ידו (עמ' 28 לעדותה) - כך גם הוכתב לה על ידו, לפי התרשמותי, תוכן תצהירה. פולוחה הכחישה כי חתמה בעבר על תצהיר שקרי, אף שהודתה בכך בהליך אחר (עמ' 10 לעדותה ומוצג נ/1). בתצהירה בתיק זה אמרה "אני מוניתי כמנהלת" במבקשת, וכאשר נתבקשה להביא ראיה לכך אמרה: "אני מיניתי את עצמי" (עמ' 11). פולוחה אמרה כי למרות שלדעתה לא היתה המבקשת חייבת להשיב את ההלוואה למשיבים, כל עוד לא נמכרו 36 המגרשים, היא רשמה שיקים בסך 50,000 דולר לפקודת צדוק, שלטענתה חזרו משום שהחליטה לעצור את פירעונם משום שצדוק פתח בהליכי מימוש המשכנתא (עמ' 21). האמת היא ששיקים אלו נמשכו מחשבון המבקשת שהוגבל על ידי בנק ישראל בשל משיכת שיקים ללא כיסוי (נספחים יג'-יד' לתצהיר צדוק).

18. המשיבים מוסיפים וטוענים כי המבקשת כבר מכרה את זכויותיה במגרשים, ועל כן אם היה קיים בהסכם תנאי מתלה הדורש את מימוש המגרשים לפני סילוק ההלוואות - תנאי זה התקיים. טענה זו נעדרת תשתית עובדתית ראויה. המוצגים שהוגשו (נ/2, נ/3) מעידים על מכירת זכויות, שטיבן אינו ברור, בשלושה מגרשים. אמנם מעדותה של פולוחה עולה כי המבקשת מכרה זכויות כלשהן ב-52 מגרשים (עמ' 15), אך אין כל פרטים בעניין זה ולפי עדותה רק 15 עסקאות נותרו בתוקף (עמ' 26). מכל מקום, סעיף 5 להסכם, עליו סומכת המבקשת, מתייחס למכירת 36 מגרשים על ידי החברה (SDF), ולא למכירת זכויות כלשהן של המבקשת במגרשים המוחזקים עבורה בנאמנות על ידי החברה.

19. עוד טוענים המשיבים כי הבטוחה שהם מבקשים לממש (משכנתא על בית פיכמן) לא הועמדה כלל כנגד חתימת ההסכם, כפי שטוענת המבקשת. משכנתא זו ניתנה למשיב 2 עוד ביום 26.7.05, בגין מתן הלוואה למשה פיכמן בסך 370,000 דולר (נספח ז' לתצהיר צדוק), ואילו ההסכם נחתם ביום 6.10.05. אולם בהסכם המשכון מיום 26.7.05 נאמר כי הוא ניתן בגין הלוואות עתידיות שהיקפן הכספי יהיה עד לסכום של 370,000 דולר, ובהסכם נשוא התביעה נאמר כי משה פיכמן יקבל מהמשיבים 230,000 דולר, וישעבד את זכותו במשכנתא להבטחת החזר הלוואה זו, וכן להבטחת ההלוואה שקיבלה המבקשת מהמשיבים במסגרת ההסכם (סעיף 4). הואיל והנכס שמושכן בהסכם המשכון מיום 26.7.05 הוא אותו נכס שמושכן בהסכם מיום 6.10.05, יש להסיק מכך כי הנכס מושכן להבטחת החזר הלוואות המשיבים לפי ההסכם, ולמצער גם להחזר הלוואות אלו. המשיב 2 מפרט בתצהירו את הסכומים שנתן ל"ה"ה מתי פיכמן ו/או משה פיכמן", מבלי לצרף מסמך כלשהו בעניין זה (סעיף 52). לא הובאה כל ראיה לכך שניתנה למשה פיכמן הלוואה נוספת זולת זו שנזכרה בהסכם. בנוסף, צדוק טוען בתצהירו כי ההלוואה לפיכמן ניתנה לצורך מימון רכישת המשכנתא מבנק לאומי (סעיף 29), אך המשכנתא נרכשה ע"י משה פיכמן עוד ביום 3.6.03 (נספח ה' לתצהיר צדוק), בעוד שמישכונה לטובת צדוק נעשה רק ביום 26.7.05. לאור כל האמור לעיל יש לדחות את טענת המשיבים שאין קשר בין מישכון זכויותיו של המשיב 7 במשכנתא לבין ההסכם נשוא התביעה.

2. הדרך לסילוק ההלוואות על-פי ההסכם והטענה בדבר הפרת התחייבויות המשיבים

20. טענתה העיקרית של המבקשת הינה כי המשיבים אינם זכאים לפירעון ההלוואות שנתנו למבקשת ולפיכמן כל עוד אין הם מקיימים את התחייבויותיהם על-פי ההסכם, ובראשן ההתחייבות לקדם את מכירת המגרשים על ידי החברה, שכן מכירת 36 המגרשים בידי החברה - היא הדרך שנקבעה בהסכם לסילוק ההלוואות. טענה זו דינה להידחות, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. לא שוכנעתי כי המשיבים הפרו את התחייבויותיהם על-פי ההסכם, וגם אינני סבור שההסכם מחייב שהחזרת ההלוואות תיעשה רק על דרך של מכירת מגרשים בידי החברה.

זאת ועוד, גם לו הייתי סבור כי מכירת המגרשים היא הדרך היחידה שנקבעה בהסכם לסילוק ההלוואות, ולו הייתי משתכנע כי ניתן היה לקדם את הפרויקט ולמכור את המגרשים - הרי שאחריותה של המבקשת לאי-מכירת המגרשים איננה נופלת מזו של המשיבים, ואף עולה עליה.

21. שני הצדדים מייחסים זה לזה מצגים מטעים בעת כריתת ההסכם, אך שניהם לא ביקשו מעולם לבטלו עקב כך. המשיבים טוענים כי מתי פיכמן הונה אותם בעסקה שעשו. לא אכריע בטענה זו המועלית כנגד מי שאיננו בעל דין בתיק זה, וגם אין צורך להכריע בה. השאלה הדורשת הכרעה היא פירושו הנכון של ההסכם בעניין דרך החזרת ההלוואות. המשיבים לא העלו טענות לגבי מצגי שווא על הכתב, וגם לא ביקשו מעולם לבטל את העסקה. לו היו עושים כן, היו הם זכאים להשבת כספי ההלוואה בלא קשר לפרשנותו הנכונה של ההסכם. אך המשיבים עומדים על קיום ההסכם, וטעמיהם עמם. הם מבינים שנכנסו לעסקה מאוד ספקולטיבית, כפי שתואר לעיל, ובעניין זה הם יכולים לבוא בטענות בעיקר לעצמם.

22. במישור העובדתי, המבקשת לא הוכיחה טענתה כי המשיבים הפרו את התחייבותם על-פי ההסכם לקדם את מכירת המגרשים. אינני מקבל את טענתה כי האחריות לניהול הפרויקט מוטלת כל-כולה על כתפיו של צדוק. מן הראיות עולה שדווקא למבקשת, ולמי שעומד מאחריה - מתי פיכמן – היה שמור תפקיד עיקרי בניהול הפרויקט וקידומו. אם ניתן להטיל על מישהו מן הצדדים להסכם את האחריות לכישלון הפרויקט – כי אז דווקא המבקשת והעומד מאחריה (מתי פיכמן) נושאים באחריות זו. פיכמן היה בעל היוזמה והידע בנושא, והוכח כי הוא לא רק טיפל בקידום הפרויקט בפועל אלא אף הוביל אותו (ראה העובדות שפורטו בסעיף 8 לעיל). אמנם בהסכם שניסח מתי פיכמן נקבע שצדוק ימנה את מנכ"ל החברה. אך הוכח כי המנכ"ל המקצועי שמונה (גיספן) לא יכול היה להתחיל עבודתו בחברה והתפטר, משום שלא ניתן היה לפתוח לחברה חשבון בנק ולרשמה ברשויות המס לאור סירוב העומדים מאחרי המבקשת לחשוף עצמם (ראה העובדות שפורטו סעיף 10 לעיל).

זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה כי ניתן היה לקדם את הפרויקט ולהפשיר לבניה את המגרשים שרכשה החברה, כך שניתן יהיה למכרם, וגם לא נתחוור מעמדם המשפטי של מגרשים אלו וטיב הזכויות בהן. סוגיה זו היתה ידועה הן למבקשת והן למשיבים עוד בטרם נחתם ההסכם ביניהם (ראה פירטו הראיות בסעיף 9 לעיל). לא לחינם טרח ראש המועצה באלפי מנשה להזהיר אנשים תמימים שנה לאחר כריתת ההסכם "מלהשקיע כספים בפרויקטים שאינם קיימים ושאין כל וודאות אם יוקמו בכלל ובאיזה עיתוי", ואף אמר כי: "הקמת הפרויקט על הקרקעות הנ"ל הינה בשלב זה בגדר תקווה ומשאלת לב". לכן, לא הוכחה טענת המבקשת כי המשיבים נמנעו במתכוון מלקדם את הפרויקט. כך גם לא נתברר די צרכו ההיגיון העומד מאחרי טענה זו. המשיבים – לא המבקשת - הם אלו שהשקיעו ממיטב כספם בפרויקט, והם הראשונים שהיו צריכים להיות מעוניינים לקדם את הפשרת המגרשים ומכירתם לשם החזרת השקעתם והשאת רווחיהם.

סיכומו של דבר: סביר יותר בעיני שלא ניתן היה לקדם את הפרויקט בשל סיבות הכרוכות בבעייתיות מעמדם המשפטי של המגרשים, ובשל סירובם של בעלי המבקשת להיחשף כמי שעומדים מאחריה, מאשר עקב סיבות הנעוצות בסירובם של המשיבים לקדם את הפרויקט. לכן, לא הוכחה טענת המבקשת כי המשיבים הפרו את התחייבויותיהם על-פי ההסכם וכי יש להטיל עליהם את האחריות לאי-מכירת המגרשים. על-פי הראיות שהובאו, דווקא המבקשת היתה זו שהכשילה את פעילותה של החברה המשותפת מתחילת הדרך, והיא גם זו שהיתה אמורה להוביל ולקדם את הפרויקט, באמצעות מתי פיכמן. לכן, אם ניתן היה למכור כלל את המגרשים - ולא שוכנעתי כי זה היה המצב – הרי שהאחריות לאי-מכירתם נופלת על המבקשת יותר מאשר על המשיבים.

23. במישור המשפטי, אינני סבור כי ההסכם בין הצדדים, לפי פירושו הנכון, מחייב שהחזרת ההלוואות למשיבים תיעשה אך ורק באמצעות מכירת המגרשים. הפירוש שמציעה המבקשת, לפיה יוחזרו ההלוואות רק באמצעות מכירת המגרשים, איננה נובעת מלשון ההסכם, והיא אף נעדרת היגיון וסבירות. כפי שהובהר לעיל, הצדדים להסכם הבינו היטב שמדובר בפרויקט ספקולטיבי ביותר, שאין כל וודאות שניתן יהיה לקדמו בתוך תקופה קצרה, אם בכלל. לכן אין זה סביר שהמשיבים הסכימו לממן מכיסם באופן בלעדי את רכישת המגרשים, מבלי להבטיח מועד קבוע ומוגדר להחזרת ההלוואות שנתנו למבקשת ולפיכמן. אכן, סעיף 4 להסכם קובע כי כל ההלוואות שנתנו המשיבים יוחזרו עד ליום 30.4.06, קרי בתוך כחצי שנה מיום חתימת ההסכם. אמנם סעיף 5 להסכם קובע כי החברה תמכור 36 מגרשים "עד שתוחזרנה הלואות הבעלים" (מה שכונה בהסכם "מכירת הרוחב"), וכי "התמורה תשמש לכיסוי הלואות החברים". אך מיד בהמשך הסעיף נאמר: "לא הושלמה מכירת האמור, יחזיר כ"א ממשתמשי ההלואה את חלקו בהלואה" (ראה הציטוט בסעיף 8(ג) לעיל). מכאן ברור שההסכם צופה מצב שבו מכירת המגרשים לא תתבצע, ואז תהיה חובה להחזיר את ההלוואה שלא על דרך של מכירתם, כאשר המועד לכך נקבע בסעיף 4 להסכם. כך ניתן ללמוד גם מסעיף 6 להסכם, אשר מתייחס לתקופה ש"לאחר החזרת הלואות החברים, בין אם על ידי מכירות כאמור או במזומן ...". מניסוח זה עולה שהצדדים צפו אפשרות של החזרת ההלוואה במזומן, ולא באמצעות מכירת מגרשים, כפי שאף עולה מסעיף 5 להסכם.

סיכומה של נקודה זו: הצדדים אמנם העניקו עדיפות להשבת ההלוואות בדרך של מכירת המגרשים, כפי שנקבע גם בסעיף 9 להסכם. אך הם בהחלט לא קבעו זאת כדרך בלעדית, הואיל והיו ערים לקושי הגדול במימוש הפרויקט ומכירת המגרשים. המשיבים לא היו מעניקים הלוואה, בסכום של מעל ל-700 אלף דולר, שמועד פירעונה לא נקצב ואף לא ברור כלל אם ניתן יהיה להשיבה, שהרי לא היתה כל וודאות בעת חתימת ההסכם שהחברה תוכל אי-פעם למכור את המגרשים.

24. דומה כי המבקשת הבינה שהיא איננה יכולה להמשיך ולהחזיק בכספי ההלוואה בידיה ללא הגבלת זמן, כאשר קידום הפרויקט ומכירת המגרשים אינם נראים באופק. המבקשת מסרה לצדוק בשנת 2006 שיקים בסך של 50 אלף דולר על חשבון פירעון ההלוואה, אלא ששיקים חזרו משום שחשבון המבקשת היה מוגבל (סעיפים 57-60 לתצהיר צדוק ונספחים יג-יד). אינני נותן אמון בטענתה של פולוחה כי שיקים אלו נמסרו לצדוק "מסיבה אנושית" (עמ' 21).

זאת ועוד: כאשר נשאלה פולוחה בעדותה על הוראת סעיף 6 להסכם, המתייחסת להחזרת ההלוואה "במזומן" במקרה שהמגרשים לא נמכרו עד תאריך היעד (30.4.06), היא השיבה: "אם יש מזומן. לי לא היה מזומן... אם יש למישהו מזומן שישלם, כולם ידעו שלי אין מזומן" (עמ' 32). לאור דברים אלו נשאלה פולוחה מדוע נקבע בהסכם תאריך יעד להחזר ההלוואה, והשיבה: "כשלקחו כסף מאנשים אמרו להם שבעוד שנה יקבלו את הכסף שלהם, אנשים זה צדוק צור וגידי וטל ואברהם וכולם, היה מוסכם ביניהם שבעוד שנה צריכים להחזיר את הכסף" (עמ' 32). ושוב נשאלה פולוחה מה היה צריך לקרות כאשר הצדדים נוכחו שלא מצליחים למכור את המגרשים, והשיבה: "באין ברירה מכרתי 22 אופציות לאנשים" (עמ' 32). אכן הוכח שהמבקשת מכרה לצדדים שלישיים זכויות במגרשים שנרכשו בכספם של המשיבים (לא ברור באיזו סמכות ומה טיבן של זכויות אלו). אך היא לא סברה שעליה להשיב למשיבים ולו חלק מן ההלוואה שנתנו לצורך רכישת מגרשים אלו, גם לנוכח מכירת הזכויות במגרשים על ידה.

מכל האמור לעיל עולה כי המבקשת עצמה הבינה שעליה להשיב את ההלוואה למשיבים בלא כל קשר למכירת המגרשים שלא היתה אפשרית, ואין זה ברור כלל אם תהיה אפשרית בעתיד. הפירוש שמציעה המבקשת, כאילו סוכם שהמגרשים ימכרו תוך 6 חודשים, איננה סבירה לחלוטין כאשר המגרשים לא היו רשומים על שם החברה, לא היתה כל תכנית מתאר המאפשרת את הבניה וגם לא היה אישור של הממונה על הקרקעות ביהודה ושומרון. פולוחה הודתה בכל אלו, ואף אמרה כי קבלת היתר בניה הוא תהליך שיכול היה לקחת 10 שנים (עמ' 35). מכאן ברור שהצדדים לא התכוונו להתנות את השבת ההלוואה במכירת מגרשים.

25. סיכומו של דבר: אין בסיס לטענת המבקשת כי החזרת הלוואות למשיבים היתה מותנית במכירת מגרשים על ידי החברה, וגם לא הוכחה טענתה כי המשיבים היו אלו שסיכלו מכירה זו. לכן דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין, ולא רק בשל הבעיה הנוגעת להוכחת ייצוגה של המבקשת בהליך זה.

ד. סיכום

26. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. צו המניעה הזמני שהורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא ושניתן בבש"א 11266/07 - מבוטל."

1. מפסק הדין עולה שמתי היה הרוח החיה מאחורי הגשת תביעת חברת ג'י. פסק הדין אינו עוסק בכך שמתי היה פושט רגל במועד ביצוע העסקאות ומכאן גם ברור מדוע מתי עשה שימוש בגברת פולוחה שהגישה את התצהיר שתמך בתביעה שהוא היה ה"רוח החיה" מאחוריה.
2. ניהול עסקים ע"י פושט רגל אסור ויש לייחס להתנהלות מתי חומרה מיוחדת לנוכח היותו בעבר עו"ד. לעניין החומרה בעת ניהול עסקים בהליכי חדלות פירעון ראו פסקי הדין בת"א (תל אביב-יפו) 56696-06-15 שירלי טוטנאוור דוידוביץ נ' יעקב פרוינד ובת"א (תל אביב-יפו) 21844-02-16 שירן השקעות בע"מ נ' אורי עצמון.
3. מתי טען בסעיף 57 לכתב הגנתו כי התובעים ידעו שאינו עו"ד ולכן עו"ד גבעון שימש כעו"ד של החברה המשותפת. הטענה כי התובעים ידעו שמתי אינו עו"ד לא הוכחה, ומתי עצמו אף לא טען בכתב הגנתו שחשף היותו פושט רגל.
4. ביהמ"ש קובע כי מתי הטעה את התובעים בעניין מהותי, כאשר לא חשף לפניהם העובדה שהוא פושט רגל, וזאת על דרך לשון המעטה, ביחס לחומרת הסתרת המידע המהותי.
5. מכאן שהוא חב באופן אישי להשיב להם כספם.
6. פסק הדין בעניין ג'י סלל הדרך לחיוב ג'י להשיב הכספים, ולנוכח מעמדו של מתי בג'י והעובדה שהסתיר היותו פושט רגל, יש לחייבו באופן אישי בהשבה.
7. ביהמ"ש דוחה הניסיון של מתי להסתמך על כך שלא זומן להעיד בעניין ג'י שכן באותו פסק דין, כפי שצוטט בהרחבה קודם לכן, ביהמ"ש המחוזי מתח ביקורת על התנהלות מתי, תוך שביהמ"ש קובע כי מתי עומד מאחורי תביעת ג'י.
8. הטענה שהחוב הינו כלפי חברת אס, ולא כלפי התובעים, אינה מסייעת למתי שכן מהראיות עולה שהוא עצמו עירב בין ענייניו האישיים ובין ג'י, וכן לא דק פורתא לציין באישורי קבלת הכספים, כי הם בגין חוב לאס, ולכן אינו יכול להסתתר מאחורי הטענה שאת הכספים יש להשיב דווקא לאס. הוא אישר בחקירתו כי עשה שימוש בכספים שקיבל לצורך סילוק חובותיו לשוק האפור (ראו עדותו בעמוד 150).
9. כמו כן, מתי אינו צפוי לסיכון כפול עקב תביעה נוספת של אס, שכן ככל שעמדה לה עילת תביעה, היא התיישנה שכן כאמור לעיל, תביעה זו הוגשה בשנת 2017, על סף התיישנות וממילא בעלי מניותיה, הם מי מהתובעים כאן.
10. ביהמ"ש ער למעמדם של טל ודוד ישכיל כתובעים אפשריים. התובעים הצהירו בסעיף 26 לתצהירם כי טל ודוד ישכיל לא השתתפו איתם בתשלומים למתי, לפחות לגבי ההלוואה שהיא הנוגעת לעניין תביעה זו. עוד טענו שבכל מקרה, כל החלק של דוד וטל ישכיל "זה 5% כך שלא מדובר על שיעור משמעותי." ביהמ"ש שב וקובע כי ככל שטל ודוד ישכיל החזיקו, או מחזיקים בעמדה, כי מתי חב להם כספים, תביעתם התיישנה. מתי, ממילא, לא טען שחלק מהסכום יש לשלם לטל ודוד ישכיל, שכן לטענתו לא חב דבר.
11. לכן, ביהמ"ש דוחה טענת מתי בסעיף 39 ובסעיפים נוספים, לרבות סעיף 49, לכתב הגנתו, כי לא היה לו מעמד בהסכמים מול התובעים, או מי מטעמם וכי "שמו לא נזכר" בהסכמים. בדיון שהתקיים ביום 13.6.21 בא כוחו של מתי לא ידע להשיב מי חתם מטעם ג'י, ומכאן שמתי לא הכחיש כי חתם על המסמך. כאמור לעיל, ביהמ"ש סומך ידיו על הקביעה בפסק הדין בעניין תביעת ג'י כי מתי עומד מאחורי תביעת ג'י ומכאן שגם מאחורי ג'י.
12. לכן, ביהמ"ש קובע כי קיימת יריבות בין התובעים ובין מתי וכי עליו באופן אישי להשיב להם כספם.
13. לעניין חלוקת החיוב בין התובעים, הם הודיעו ביום 13.6.21 כי זכאים ביחד ולחוד ולכן ביהמ"ש קובע שהחיוב ישולם להם ביחד ולחוד.

סכום החיוב

1. מתי טען כי התובעים לא הוכיחו סכום החיוב וכי הודה בחוב בסך של 20,000 מתוך הלוואה של 230,000 דולר. ביהמ"ש ער לקשיים בעדותו של צדוק ולו גרסת התובעים הייתה מתבססת, אך על עדות זו, יתכן והיה מקום לדחות התביעה. אולם, התובעים הסתמכו על ראיות חזקות בכתב.
2. התובעים הפנו לסעיף 42 לתצהיר מתי:

"כלל ההלוואות אשר מכוונת בפי התובעים "הלוואות לטובת משה פיכמן" הינן, הלוואות אשר אני נטלתי עבורי לטובת סילוק הלוואות אשר עמדו כנגדי בשוק האפור, עובדה שהייתה ידועה עוד אז וידועה היטב לתובעים."

1. כמו כן טענו שמעבר להודעתו, אושר ב"פרוטוקול 18", כי הסך של 230,000 דולר שולם והפנו לשורה אחרונה בסעיף 3, וגם לסעיף 4 רישא.
2. כמו כן, הפנו לפסק הדין בתביעת ג'י בסעיף 7ב' לפסק הדין:

"כך גם אין מחלוקת כי יש להשיב למשיבים את ההלוואה כי קיבל משה פיכמן בסך 230,000 דולר. אך בהלוואה למשה פיכמן היא הלוואה שנטלה המבקשת עבורו, והיא גם מחויבת בהחזרתה".

1. התובעים הסבירו כי התביעה לא נשענת על המסמכים שבהם רואים העברות סכומי כסף וכי אלו הם רק אסמכתאות, הם לא מסמכי היסוד של מסמכי ההלוואה.
2. ביהמ"ש קובע כי מרגע שנקבע כי ההלוואה התקבלה, על פי אישור בכתב של הלווה, חלה הודאה והדחה, ועל מתי היה להוכיח כי השיב מי מהכספים. אולם, הוא לא הוכיח דבר, והתמקד בניעור חוצנו מאחריות לשלם חובו ובמקביל העלה טענות כלליות בדבר החלפת שיקים וכן טענה חסרת הגיון בדבר החלפת שיקים במזומן (ראו עדותו מעמוד 120 ופירוט הדברים בסעיף 17 לסיכומי התובעים). ביהמ"ש לא האמין למי מגרסאות מתי.
3. לנוכח האמור לעיל, ביהמ"ש קובע כי הוכח שמתי במישרין, או בעקיפין, קיבל לידיו הסך של 230,000 דולר, לא השיב ההלוואה ולכן הוא חב לתובעים החזר סכום זה, ביחד ולחוד.

ההלוואה השנייה

1. כל האמור לעיל, יפה גם להלוואה "האישית" למתי בסך של 50,000 דולר. לעניין זה ראו נספח א' לתצהירי התובעים בו מתי חותם על אישור לפיו "קיבל" מצדוק "הלוואה על סך של 50,000$ באופן פרטי". לכן, ביהמ"ש מחייב מתי לשלם לתובעים הסך של 50,000 דולר ביחד לחוד.

שערוך סכום התשלום

1. לצורך שערוך סכום התשלום, כאמור לעיל, ביהמ"ש מינה רו"ח איריס שטרק כמומחית לחשבונאות מטעמו. בפרק ד' של חוות הדעת, מיום 13.11.19, המומחית קבעה כלהלן:

"ד. סיכום

1. הלוואה א' – 230,000 $:

1.1. למועד התביעה 01.09.2017: 1,119,257 ש"ח.

1.2. למועד טיוטת חוות הדעת 09.10.2019 : 1,165,252 ש"ח.

2. הלוואה ב'- 50,000 $:

2.1. למועד התביעה 01.09.2017 – כולל ריבית והפרשי שער:

2.1.1. חלופה א' – 231,198 ש"ח.

2.1.2. חלופה ב' – 502,774 ש"ח.

2.1.3. חלופה ג' – 248,392 ש"ח.

2.1.4. חלופה ד' – 435,943 ש"ח.

2.1.5. חלופה ה' – 424-162 ש"ח.

2.2. למועד הכנת טיוטת חוות הדעת 09.10.2019 – כולל ריבית והפרשי שער :

2.2.1. חלופה א' – 237,950 ש"ח.

2.2.2. חלופה ב' – 619,449 ש"ח.

2.2.3. חלופה ג' – 258-620 ש"ח.

2.2.4. חלופה ד'- 494,165 ש"ח.

2.2.5. חלופה ה' – 478,912 ש"ח.

ה. סוף דבר

לדעתי יש לקבוע את גובה החוב בגין הלוואה א' על פי סעיף 1.2 לעיל.

בגין הלוואה ב' על פי סעיף 2.2.4. לעיל.

בכל מקרה הקביעה הסופית נתונה לשיקול דעתו של כבוד בית המשפט."

1. המומחית לא זומנה להיחקר ע"י מי מהצדדים ולכן ביהמ"ש מאמץ חו"ד כך שהחישוב יהיה עד למועד הגשת התביעה, קרי סעיף 1.1 לחוות הדעת לעניין הלוואה א' + סעיף 2.1.4 (חלופה ד' למועד הגשת התביעה) לחוות הדעת לעניין הלוואה ב', ומחייב מתי לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הסך של 1,119,257 ₪ + 435,943 ₪ = 1,555,200 ₪, צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

פיצוי בגין עוגמת נפש

1. לנוכח חומרת מעשי מתי שהיתל ופגע בתובעים לאורך תקופה ארוכה, ביהמ"ש מחייב אותו גם בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪.

התביעה כנגד חיה

1. התובעים טענו בכתב התביעה כי חיה הינה הנהנית מעיזבון משה, ועל כן חבה בכל חובותיו עד לגובה עזבונו. עוד טענו כי אחריות חיה הינה מכוח היותה הנהנית היחידה של עיזבון משה, החייב בהשבה מכוח כל אחת מהעילות שנמנו לעיל. לחילופין, מכוח חזקת השיתוף שלה עם משה החייב כאמור, שהתגבשה לכל המאוחר בעת פטירתו, ומהטעם שחובו בסך של 230,000 דולר שימש את המשפחה, שעה שנלקח עבור מגורי דירתם של בנה מתי, כלתה ונכדיה.
2. חיה טענה בכתב הגנתה שכל העובדות שמועלות על ידי התובעים נגד משה, ומשכך נגדה, בהיותה היורשת היחידה של המנוח על פי צוואה, התרחשו בין התובעים ובין מתי בעיקר ו/או ברכה, בהיותה רעייתו דאז, ואין בכתב התביעה שום מעשה ו/או בדל ראייה ואף לא "קצה חוט" הקושר אותה למעשים שכולם כרובם נעשו במהלך שנת 2005, ועל כן החל משנת 2012, התיישנו.

עוד טענה שהיות שכל בסיס התביעה נגדה הינו "המחאת המשכנתא" על דירתם של שאר הנתבעים, שפסק הדין מצא שהיא מזויפת, הרי שאין חלות עליה, לא הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, וגם לא הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, היות שהוכח ונמצא עובדתית כי משה, ובהתאם גם לא היא – ביצע מעשה כלשהו הנוגע לתובעים ו/או התחייב בכתב לעשות מעשה כלשהו בעבור התובעים לגבי מקרקעין.

חיה טענה שהאסמכתא היחידה ליצירת התחייבות מצדה הוכרזה באופן חלוט כחסרת כל ערך משפטי בהיותה מזויפת, ולכן אין בידי התובעים כל "מסמך בכתב" כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין.

עוד טענה שאין בנמצא בכל כתב התביעה כל טענה נוספת של מעשה מצדו של המנוח היוצר התחייבות כלשהי, שלא במקרקעין.

עוד טענה שכל מעורבותה בתובענה דנא נובעת מהיותה היורשת היחידה של משה, כך שאין לייחס לה עצמה כל מעשה ו/או עילה בשמה היא.

עוד טענה כי לא רק שקיימת התיישנות על תביעתם של התובעים נגדה, אלא שגם עומדות טענות בדבר "השתק עילה" ו- "השתק פלוגתא", לאחר שכל הסוגיות לגבי התחייבות על פי נספח ב' לכתב התביעה, "הסכם מימון והמחאת זכות", הנושא תאריך 26/07/2005, היו מושא של התובענה בפתחה הנתבעת 3 גם כנגד התובע 1, בתיק ת"א (מחוזי, תל-אביב) 47994-02-14, פיכמן נ' פיכמן ואח', (להלן –"פסק הדין על זיוף").

היא טענה שאותה השאלה, קרי חבותה וחבות משה על פי "המחאת המשכנתא" הינה שאלה שנדונה ונקבע כי חבות זאת אינה קיימת כלל וכלל עקב זיוף המסמך בכתב, היחיד שהיה אמור ליצור התחייבות, על פי הוראות חוק המקרקעין.

משמדובר בזיוף מסמך מהותי – קרי הסכם "המחאת המשכנתא" – חל גם חל עיקרון "מעוולה לא תצמח עילה", ומבחינתה, אין נפקא מינא אם העוולה, זיוף ותרמית, נעשתה על ידי מי משאר הנתבעים או על ידי התובעים או מי מהם, כך שהיא מוגנת.

בהיות נספח ב' בטל, כי כך נקבע, באופן חלוט, שלא נחתם על ידי המנוח, אזי כל ערבות על פיו, מכל סוג ומן שהוא בטלה.

חיה טענה שבית המשפט המחוזי, קבע בפסק הדין על הזיוף, ממצא עובדתי כי המנוח סילק למעשה את ההלוואה כך ששאר הנתבעים לא היו זקוקים להלוואה מצדוק כדי "להציל" את הדירה ממימוש. עוד טענה שמשה הוצא באופן מוחלט מכל קשר עסקי בין מתי ובין צדוק.

עוד טענה כי אין לשכוח כי לפחות מאז שנת 2008 לא עשו התובעים או מי מהם מאומה כדי להיפרע מאותו הנכס מושא הסכם "המחאת המשכנתא", ולאחר שבפסק הדין על הזיוף הוכרז כבטל עקב זיוף חתימתו של משה, אזי כבר לא קיימת עוד ערובה, לא על פי חוק המקרקעין וגם לא על פי סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז- 1967, כך שאין לתובעים כל עילה שהיא נגדה.

עוד טענה כי משגם עילת "עשיית עושר ולא במשפט" נופלת מאליה על פי כתב התביעה על נספחיו, אזי יש לדחות את התביעה על הסף.

הטענה להשתק פלוגתא

1. בשונה מעניינו של מתי, בעניין חיה, פסק הדין על הזיוף יוצר מחסום בדרכם של התובעים להיפרע מעיזבונו של משה באמצעות חיה, ועקב מותה המצער לפני כתיבת פסק דין זה, מיורשיה, עקב חובות של מתי.
2. מפאת חשיבות הדברים, ביהמ"ש מצטט החלקים הנוגעים לעניין מפסק הדין בתביעה על הזיוף, היא התביעה בה ברכה ביקשה לקבוע כי משה לא חתם על המסמכים שיוצרים כביכול חבות אישית שלו כלפי התובעים.

"דיון והכרעה

כללי

12. התובעת (ברכה -ע.ה.) , שטוענת לבטלות הסכם ההמחאה מחמת זיוף שנעשה בו בחתימת הממחה-משה פרשה יריעת מחלוקת רחבה וטענה גם לזיוף חתימתה שלה על טופס המש"ח, כמו גם לזיוף חתימת עו"ד חייט שאימת את החתימות על גבי המסמכים. אצבע מאשימה באשר לכל מעשה התרמית מכוונת התובעת כלפי מתי, בעלה באותה התקופה, כשלטענתה הונה אותה כמו גם את אביו, והכל במטרה להשיג מימון ליוזמות עסקיות שניהל עם אחרים, ביניהם הנתבע (צדוק –ע.ה.).

13. על התובעת מוטל נטל השכנוע להוכחת טענותיה ( ראו ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח (5) 193 (2004); ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף פ"ד לח (3) 309, 312 ( 1984). הנטל המוטל על התובעת במקרה שלפנינו, הוא נטל מוגבר, שכן את טענותיה מבססת היא על הונאה רמייה וזיוף, שלכאורה ביצע מתי כלפיה, כמו גם כלפי יתר המעורבים (ראו והשוו ע"א 51/80 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה, פ"ד מו (1) 491, 501 (1992); ע"א 2275/90 לימהנ חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615 (1993).

14. למרבה הצער, הגם שליבת המחלוקת היא באותנטיות של חתימת משה על הסכם ההמחאה ונסיבות חתימת המסמך – לא נשמעה כל עדות ממקור ראשון באשר לאלו. משה, כמו גם עו"ד שמחה חייט שאימת כביכול את חתימתו, אינם בין החיים; הנתבע העיד כי לא הכיר את משה, לא פגש בו מעולם ובודאי שלא ראה אותו חותם על המסמך; ואלו מתי – לא הגיש כתב הגנה ולא העיד כלל. גם לתובעת אין כל ידע ממקור ראשון באשר לשאלה אם חתם משה על הסכם המחאה ואם לאו. בנסיבות אלו ברור כי משקל רב ומשמעותי להכרעה בסוגייה זו יש ליתן לחוות דעת המומחים שהוגשו על ידי הצדדים שבחנו את האותנטיות של החתימות הרלוונטיות.

חוות דעת המומחים לזיהוי כתבי-יד

15.א. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת של עו"ד יצחק חגג.

המומחה העיד בחוות דעתו כי בדק את חתימותיו כביכול של משה על גבי שני עמודי הסכם ההמחאה ( אותו סימן כי.ח.-2 וי.ח.-3) אל מול שלוש דוגמאות חתימה אחרות שלו שאינן במחלוקת (אותן סימן ב-7 עד ב-9) וקבע כי "לא מצאתי זהות, מצאתי ניגודים בתכונות הכתב, כאשר החתימות שבמחלוקת בעלות נטיה יורדת כלפי מטה, בניגוד לדוגמאות שם החתימות נוטות לכיוון מישור, וכן תכונת הקישוט שונה ומנוגדת בין הדוגמאות לחתימות שבמחלוקת, הקווים ההתחלתיים והסיומים. וכן מצאתי ניגודים בתכונות הלחץ היחסי ובתכונות המוטוריקה הקוית."

מסקנת המומחה בחוות דעתו היא כי קיימת סבירות גבוהה ביותר (דרגה 1), בין 90-100%, שהחתימות המתיימרות להיות חתימות משה על הסכם ההמחאה – לא נחתמו על ידו.

המומחה העיד בחוות דעתו כי בדק את חתימתה כביכול של התובעת על טופס המש"ח ( אותו סימן כיח-1) לדוגמאות חתימה אחרות שלה שאינן במחלוקת ( שסומנו ב-1 ועד ב-5) ומצא "ניגודים ייחודיים במבנה החתימה, במבנה החיבור, במבנה האותיות, במיקום, בשיפוע, בתכונת הלחץ היחסי ובתכונת המוטוריקה הקוית".

מסקנת המומחה בחוות דעתו היא כי גם לגבי חתימה זו קיימת סבירות גבוהה ביותר, שהחתימה המתיימרת להיות חתימת התובעת על טופס המש"ח – לא נחתמה על ידה.

המומחה העיד בחוות דעתו כי בדק את חתימתו כביכול של עו"ד שמחה חייט על הסכם ההמחאה ( אותו סימן כי.ח.-1) אל מול דוגמת חתימתו שאינה במחלוקת ( מוצג י.ח.-2) ומצא "ניגודים וקיימת סבירות גבוהה שלא מדובר בחתימות זהות". בנוגע לבדיקה זו ציין המומחה בחוות דעתו כי אילו היו בפניו דוגמאות רבות יותר, כי אז ניתן היה להגיע למסקנות ודאיות.

ב. בעדותו בבית המשפט תמך המומחה בממצאי חוות דעתו ועדותו לא נסתרה גם משעומת עם מסקנות המומחית מטעם הנתבע. המומחה פירט בהרחבה כיצד ביצע את בדיקותיו ובאלו אביזרים השתמש ( עמ' 3 , 11 לפרוט'); הגיש את דפי המקור של החתימות שהיו בפניו כמו גם צילומי החתימות שביצע בהגדלה ( צורפו כמוצגים במ/1 –במ/8) והדגים עליהם בפני בית המשפט את ממצאיו.

כך לגבי חתימת משה, הדגים את הנטייה שמאלה כלפי מטה שהופיעה בחתימות על גבי הסכם ההמחאה שלא הייתה קיימת בחתימות שלא שנויות במחלוקת שבדק ( עמ' 8-9 לפרוט') והסביר כי מדובר בתכונה יחודית של הכותב, שלא קשורה לשאלה אם החתימה היא במרחב נקי לעומת חתימה בקו: " הנושא של בן אדם שרגיל לחתום בנטייה לשמאל כלפי מטה, זו תכונה יחודית. קיומו של קו לא משנה. הבאתי ספרות מקצועית אנגלית ואמריקאית שאומרת שמספיק למצוא ניגוד יחודי אחד בין החתימה במחלוקת לדוגמאות החתימות כדי לשלול את אפשרות כתיבת החתימה במחלוקת על-ידי הבעלים "( עמ' 9 ש' 17-20 לפרוט').

כמו כן הדגים בפני בית המשפט את השוני שמצא בחתימות בכל הנוגע למבנה חיבור האותיות ותכונת הקישוט:

"מבנה החיבור בין האותיות, בשתי החתימות שבמחלוקת, יש לנו ראשית ה"פ" הגדולה בחתימה העליונה, קו ההתחלה הוא ארוך ועגול, ובחתימה התחתונה הוא קצר; המבנה של האותיות "פ": יש לנו מבנה אחד בחתימה העליונה שהוא מעוגל עם לולאה פנימית גדולה בולטת ופתוחה, החתימה למטה ארוכה, עם לולאה סגורה. לעומת זאת בכל הדוגמאות שהיו כאן בפניי, שנטען שאינן שנויות במחלוקת (במ/4) המבנה של האותיות "פ", הלולאות, הם מנוגדים למבנה של האות "פ" בחתימות שבמחלוקת. מבנה החיבור של האות "פ" שמתחברת עם "י" ו-"נ" או "מ" , יש לנו בשתי החתימות שבמחלוקת המבנה הוא מבנה גרלנדי או זוויתי כמו שיש לנו למטה.

בית המשפט- מה שאתה רוצה לומר, זה שגם בין שתי החתימות שבמחלוקת יש ניגודים:

ת. כן. אבל , בכל הדוגמאות האחרות יש לנו ניגוד ייחודי אחד, שהוא לא ניתן למצוא אותו בחתימות שבמחלוקת. במה דברים אמורים? יש לנו בחתימה במחלוקת העליונה, לולאה בסיומת. בכל הדוגמאות לא קיימות לולאות. ניגוד ייחודי נוסף, שניתן למצוא בחתימות שבמחלוקת, הסיום של החתימה הוא לימין. קו אחד ארוך לימין. בכל הדוגמאות של החתימות שאינן במחלוקת, יש מספק סיומים כפי שבית-המשפט רואה בעצמו." (עמ' 10 ש' 26 עד עמ' 11 ש' 12 לפרוט').

כך עשה המומחה גם באשר לחתימת התובעת שבמחלוקת ולחתימת עוה"ד חייט:

"אני רק רוצה להראות לכבודו תכונה אחת, וגם לעו"ד גבעון, כל-כך ייחודית, לגבי ברכה פיכמן. אני מצביע על ב/5, חתימה עליונה. ה"ב" שם זה "ד". לעומת זאת, בכל הדוגמאות, ה"ב" היא "ב". יותר מזה: גם האותיות הפנימיות של ברכה, יראה נה אדוני איך בחתימה שבמחלוקת , החיבור היחידי שיש לנו זה "ר" ו"כ". בכל הדוגמאות, החיבור הם בכל האותיות עד כדי כך בצורה שלא ניתן לזהות את האותיות. ה"פ", איך היא מעוגלת יפה בחתימה שבמחלוקת; בעוד שבכל דוגמאות החתימה, ה"פ" מלמדת על ניגוד.

והדבר השלישי זה אדון חייט: החתימה שלו שבמחלוקת, לעומת הדוגמא שקיבלתי, זה בדיוק הפוך. דרך אגב, מה שאני שמתי לב, שבחוות הדעת של הגב' קדוש, בעמ' 6, שתי החתימות שבמחלוקת של ברכה ושל חייט ( צילומים צבעוניים), ( חתימה שלישית מלמעלה), זה בדיוק החתימות של שמחה, שאני הראיתי לכבודו, שאינה שנויה במחלוקת. תחילת הכתב היא הפוכה. " (עמ' 12 ש' 3-14 לפרוט').

למומחה חגג הוצגו גם שתי דוגמאות נוספות שאינן במחלוקת לחתימת משה, שלא היו בפניו לעת שערך את חוות דעתו – המחאה לפקודת ועד הבית ( מוצג נ/1) וכן צוואת משה (נ/2). המומחה התייחס גם לאלו בעדותו וקבע כי דוגמאות אלו מחזקות את האמור בחוות דעתו שמדובר בשתי חתימות נוספות שבהן ישנן אותן תכונות המתאימות ליתר הדוגמאות של חתימת משה שאינן שנויות במחלוקת (עמ' 12 ש' 21-22 לפרוט').

16. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת מאת גב' מלי קדוש. על פניה, חוות דעתה של המומחית קדוש מקיפה ויסודית יותר מזו של המומחה חגג. היא השוותה את החתימות שבמחלוקת למגוון רחב יותר של דוגמאות חתימה מאשר אלו שעליהן מתבססת חוו"ד של המומחה חגג, דוגמאות שסופקו לה ע"י הנתבע, כדוגמאות חתימה "שאינן במחלוקת". כך, בכל הנוגע לחתימת משה , השוותה המומחית את חתימת משה שבמחלוקת לחתימתו שלכאורה לא שנויה במחלוקת על טופס "תנאים נוספים לשטר משכנתא" מיום 3.5.1997 (עמ' 7-8 לחוות הדעת, דוגמאות חתימה 4-6). בנוסף, כחתימות שבמחלוקת בחנה המומחית גם חתימות לכאורה של משה שהופיעו בעט על גבי כל אחד מעמודי החוזה לרכישת המשכנתא מבנק לאומי ( צורף כמוצג ת/2).

באשר לחתימת משה מצאה המומחית כי הן החתימות שבמחלוקת והן אלו שלא במחלוקת מורכבות מהאותיות מ', פ' וקו קישוט; עיצוב האותיות מ' ופ' וקו הקישוט דומה ואיכות הקו נמצאה טובה . מסקנת המומחית בקשר לחתימת משה הייתה ש"בחתימות שבמחלוקת שבחנתי לעומת החתימות הידועות ישנן מספיק איפיוני כתב המעידים על כך שברמת סבירות גבוהה שהחתימות המיוחסות למשה פיכמן ז"ל הן חתימות אותנטיות" (עמ' 14 לחווה"ד).

גם את חתימת התובעת שבמחלוקת בדקה המומחית מול דוגמאות חתימה רבות יותר מאשר אלו שנבדקו ע"י המומחה חגג ( 9 לעומת 5). מסקנת המומחית הייתה כי סוג הקו, שטף הכתיבה, לחץ הכתיבה דומים; האותיות ב' ופ' בחתימות דומות; החתימות מתאפיינות בכתב מחובר ואיכות הקו נמצאה טובה – ומכאן שיש "מספיק אפיוני כתב המעידים על כך שברמת סבירות גבוהה שהחתימה המיוחסת לברכה פיכמן היא חתימה אותנטית" (עמ' 17 לחווה"ד).

המומחית בדקה את חתימות עו"ד שמחה חייט שבמחלוקת על טופס המש"ח והסכם ההמחאה ואלו נבחנו אל מול 2 דוגמאות חתימה שאינן במחלוקת (לעומת דוגמא אחת שהייתה בפני המומחה חגג). מסקנותיה היו כי בחתימות שבמחלוקת קיים מהלך קו דומה לחתימות שאינן במחלוקת וגם איכות הקו טובה, כך שאין ממצאים לכך שמדובר בחתימה מזוייפת.

17. מבין שתי חוות הדעת עדיפה בעיני חוות הדעת של המומחה חגג מן הטעמים שלהלן:

ראשית, נסיונו של מר חגג בתחום השוואת כתבי היד משמעותי לאין שיעור מנסיונה של גב' קדוש. מר חגג הוא מומחה מוכר בתחום השוואת כתבי יד, בעל ניסיון רב שנים, עורך דין בהשכלתו. כעולה מחוות דעתו, יש לו הסמכה של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל לשמש כמומחה מטעמה, השתלם אצל ראשי המעבדות הקרימינליות בפריז, ליון, באינטרפול ועוד; מחבר של ספר מקצועי בנושא בדיקת מסמכים והשוואת כתבי יד ומאמרים רבים שראו אור במסגרת פרסומי האינטרפול; בעל ניסיון של 43 שנים בבדיקות מסמכים והשוואות כתב יד , מתן עדויות בבתי משפט ונסיון עשיר בהכנת אלפי חוות דעת. נסיונה של הגב' קדוש בתחום השוואות כתבי יד מצומצם יותר. הגב' קדוש הינה בוגרת לימודי פסיכולוגיה וגרפולוגיה (ניתוח אופי על פי הכתב) ובשנת 2007-2008 השתלמה בקורס לזיהוי זיופי מסמכים במכון פרטי בארה"ב. גב' קדוש היא חברה באגודה לגרפולוגיה מדעית, ובחקירתה הסתבר כי עסקינן בעמותה פרטית ללא כוונת רווח שמעניקה תעודות לחבריה בהתאם למבחנים שמוצאת לנכון לערוך, ואינה מפוקחת מבחינה אקדמית (עמ' 13 ש' 19-30 לפרוט').

שנית, לפחות בכל הנוגע לחתימות משה, המומחית השוותה את החתימות שבמחלוקת אל מול דוגמאות חתימה שסופקו לה ע"י הנתבע ככאלו שאין לגביהן מחלוקת, הגם שקיימת מחלוקת לגבי האותנטיות של האחרונות. במילים אחרות – מסקנת המומחית לפיה החתימות שבמחלוקת הינן "בטווח החתימה" של משה, התבססה על נתונים שגויים שהוזנה בהם לגבי האותנטיות של חתימות משה שאותם הגדירה כחתימות "שאינן במחלוקת". כך לדוגמא השוותה המומחית את חתימותיו של משה על הסכם ההמחאה (שנמצאות במחלוקת) אל מול חתימותיו כביכול של משה על מסמך התנאים הנוספים לשטר המשכנתא עליו חתמו התובעת ובעלה מתי בשנת 1997 מול בנק לאומי (המסמכים צורפו בעמודים 39-41 לחוו"ד המומחית. התייחסות לדוגמאות החתימה הללו נמצאת בעמ' 7-8 לחוו"ד , דוגמאות חתימה 4-6). דא עקא, החתימות המתיימרות להיות של משה על גבי מסמכים אלו (התנאים הנוספים לשטר המשכנתא משנת 1997) בוודאי שאינן חתימות מוסכמות של משה שכן שטר המשכנתא נחתם ע"י מתי והתובעת אל מול הבנק, ולמשה באותה העת (1997) לא הייתה כל זיקה או קשר למשכנתא ואין כל הגיון בהימצאות חתימותיו על אותם מסמכים. נראה כי מאן דהוא הוסיף חתימה שמתיימרת להיות חתימתו של משה על אותם מסמכים, במקומות אקראיים בהם, והמומחית הוטעתה לחשוב כי מדובר בחתימה אותנטית של משה, שכן כך מסר לה ב"כ הנתבע (ר' בעמ' 18 ש' 2-3 לפרוט'). על דוגמאות "חתימות" אלו של משה ביססה המומחית חלק ניכר מנימוקיה בחוות דעתה באשר לאותנטיות של החתימות שבמחלוקת – כך לשאלתי היכן היא מוצאת חתימה אלכסונית (בעלת נטיה) בדוגמאות שאינן שנויות במחלוקת הפנתה לדוגמאות אלו " בעמ' 7 דוג' חתימה 4,5,6 – הן דוגמאות ידועות של מר פיכמן ז"ל, אלכסוניות, אין בהן קו חתימה ולכן הן בצורה אלכוסנית" (עמ' 17 ש' 8-9 לפרוט') ובהמשך בקשר לקו הקישוט השונה ציינה "אם אדוני מדבר על קו הקישוט אז שוב בפניי עמדו חתימות ידועות 4,5,6 מבחינתה הן הדאטה בייס, גם בה קו הקישוט הוא קו אחד ולא מסתלסל" (עמ' 17 ש' 31-32 לפרוט'). מן המקובץ עולה כי מסקנות המומחית בחוות דעתה נבעו מנתונים שגויים שהובאו בפניה , ולא מן הנמנע כי בחנה חתימות מזוייפות אל מול חתימות מזוייפות אחרות, מה שהביא אותה למסקנה כי כולן באותו "טווח חתימה" של החותם. המומחה חגג לעומתה בחן את החתימות שבמחלוקת אל מול דוגמאות מעטות יותר – אך אלו היו דוגמאות לגביהן אין חולק כי הן דוגמאות חתימה אותנטיות.

שלישית, המומחה חגג ייחס בחוות דעתו משמעות רבה לעובדה שהחתימות במחלוקת של משה פיכמן הינן בעלות נטייה יורדת כלפי מטה, בניגוד לדוגמאות שאינן שנויות שם החתימות נוטות לכיוון מישור ( עמ' 3 לחווה"ד ועמ' 8-9 לפרוטוקול). המומחית קדוש ציינה בחוות דעתה, כי "חגג לא טורח להסביר שביצע השוואה בין חתימות במחלוקת ללא קו חתימה לבין דוגמאות ידועות שכולן עם קו חתימה" (עמ' 20 לחווה"ד) וחזרה על טיעון זה בעדותה "נכון אדוני, אבל יש שורת חתימה וברגע שיש שורה כזו הוא חותם בצורה אופקית". (עמ' 17 ש' 18 לפרוט'). המומחה חגג התבקש להתייחס לדברים והתבצר בעמדתו כי " הנושא של בן אדם שרגיל לחתום בנטייה לשמאל כלפי מטה, זו תכונה יחודית. קיומו של קו לא משנה. הבאתי ספרות מקצועית אנגלית ואמריקאית שאומרת שמספיק למצוא ניגוד יחודי אחד בין החתימה במחלוקת לדוגמאות החתימות כדי לשלול את אפשרות כתיבת החתימה במחלוקת על-ידי הבעלים" ( עמ' 9 ש' 17-20 לפרוט'). העובדה שהחתימה של משה על גבי צוואתו (מוצג נ/2) בה מופיעה חתימה שאינה שנויה במחלוקת בצורה אופקית, למרות היעדר קו חתימה, מחזקת ותומכת בעמדת המומחה חגג. המומחית קדוש ניסתה להתמודד עם עובדה זו בכך שטענה שבמקרה דנן טווח החתימה של משה הוא כזה שיכול להיות גם אופקי וגם נוטה לאלכסון, ללא קשר לקו החתימה, אך הדוגמאות היחידות שהביאה לכך היו אותן דוגמאות בעמוד 7 לחוו"ד ( דוגמאות 4-6), שהן כאמור חתימות שנויות במחלוקת של משה, שלא ברור על מה ולמה התנוססו על אותו מסמך בדבר תנאים נוספים לשטר המשכנתא משנת 1997 עליו אמורים היו להיות חתומים רק התובעת ומתי כנוטלי המשכנתא מול בנק לאומי המלווה. יוצא אם כן שהמומחית קדוש הפגינה במסקנתה נחרצות שאיננה במקומה, לכל הפחות מפאת מידע שגוי שהובא בפניה ( לפיהן דוגמאות חתימה 4-6 בחוות דעתה אינן שנויות במחלוקת).

רביעית, עיקר המאפיינים הייחודים בחתימות שבמחלוקת, עליהם עמד המומחה חגג בחוות דעתו, לעומת החתימות שאינן במחלוקת הם דברים שקל להתרשם מהם גם בצורה בלתי אמצעית. דוגמאות החתימה של משה על מסמכים שאינם שנויים במחלוקת נושאים חתימה מאוד אופיינית, מאוזנת, קו הקישוט מעוגל, בעוד שחתימתו לכאורה של משה על הסכם ההמחאה, שונה בתכלית – אלכסונית, קוים חדים, ומבנה אותיות שונה. גם בחתימת התובעת – הגם שלטענת המומחית האות ב' דומה בכל חתימות התובעת הן אלו שבמחלוקת והן אלו שאינן במחלוקת (עמ' 15 לחווה"ד) בפועל ניכר כי האות "ב" נראית כמו האות "ד" בחתימה שבמחלוקת ובכל 9 דוגמאות החתימה של התובעת שבדקה המומחית קדוש נראית האות "ב" כפי שצריכה להיראות, גם אם טענת המומחית היא כי יש דמיון בכל זאת לאות "ב". גם בין חתימות עו"ד חייט שבמחלוקת לעומת החתימות שאינן במחלוקת – ניתן בקלות יחסית, באופן בלתי אמצעי, לראות שמדובר אמנם בחתימות דומות אבל ניתן להבחין ביניהן ולשייכן לשתי קבוצות נפרדות.

18. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כלפי מקצועיותו של המומחה חגג. לטענתו, כל הבדיקה נערכה במשרדו (של ב"כ הנתבע) במשך 15 דקות, במהלכם צילם את המסמכים עם טלפון נייד, ולא בזווית של 90 מעלות מעליהן בזמן הצילום (ס' 32 לסיכומי הנתבע). טענות אלו מצד הנתבע הופנו כלפי המומחה חגג במהלך חקירתו הנגדית, והוא השיב להן. חגג העיד כי אכן יכול להיות שבחן את המסמכים המקוריים בין 20-30 דקות במשרד ב"כ הנתבע , אך הוסיף כי בנוסף צילם את הסכם המחאת הזכויות , פיתח את התמונות במשרדו ובחן אותן באמצעות מיקרוסקופ ( עמ' 3 ש' 8-9, 28-31 לפרוטק). בנוסף, הטיח ב"כ הנתבע במומחה כי את החתימות צילם באמצעות הטלפון הנייד שברשותו (אותו ביקש להציג בפני בית המשפט). המומחה הכחיש זאת מכל וכל , העיד כי אינו יודע כלל לצלם באמצעות המכשיר הטלפון הנייד שברשותו וכי לצורכי עבודה "אני לוקח את הקודאק שלי, מצלמה מיוחדת" (עמ' 3 ש' 12 לפרוט'). כשנשאל אם כשצילם את המסמכים היה ישוב על כיסא השיב המומחה " אני לא זוכר...אם כמו שאתה אומר בישיבה ויכולתי לצלם בישיבה בצורה הברורה ביותר את החתימה שאותה רציתי לצלם, כי אז צילמתי בישיבה, אבל למיטב זכרוני ממקרים קודמים תמיד כאשר מסמך נמצא בשולחן ואני צריך לצלם חתימה, נוח לי וטוב לי גם מבחינת הצילום בעמידה ולא בישיבה." (עמ' 3 ש' 16-22 לפרוט'). עדות המומחה חגג לא נסתרה ועל כן תמוה בעיני מדוע סבור ב"כ הנתבע כי עליי לקבל את טענותיו בעניין ( לעניין משך הזמן בו השקיע המומהח חגג בעבודתו; זווית הצילום והאמצעי בו בוצעו הצילומים) משלא נתן הוא (ב"כ הנתבע) עדות שיש בה כדי לסתור, והעמיד עצמו לחקירה נגדית. עוד מוסיף ב"כ הנתבע בסיכומיו וטוען, כי מסקנת המומחה חגג בחוות דעתו לוקה גם מהטעם שהמומחה איננו קובע בשום מקום, כי ישנה התאמה בין כל החתימות: "ודוק! אם מתי פיכמן (או כל זייפן מהולל אחר מטעמו), היה מזייף את כל החתימות, שומה כי היה צריך להיות דמיון מסויים בין חתימתו המזוייפת של משה פיכמן, חתימתו המזוייפת של שמחה חייט, חתימתה המזוייפת של המבקשת וחתימתה המזוייפת של חיה פיכמן – על כך לא הובא אף בדל של ראייה" (ס' 29 לסיכומי הנתבע). התאורייה שהציג ב"כ הנתבע, לפיה אם זייפן אחד מזייף מספר חתימות שונות של אנשים שונים, צריכות החתימות להיראות דומות זו לזו, היא תאורייה נאה – אך לא ניתן לתת לה כל משקל בהעלאתה סתם בשלב הסיכומים. לא הובא לתאורייה הזאת כל בסיס מקצועי והמומחים שהעידו לא נשאלו לגביה ולא התבקשו גם למצוא כל דמיון או אי דמיון בחתימות שבמחלוקת של גורמים שונים, בינם לבין עצמם (למען הסדר יוער גם כי חתימתה של חיה פיכמן- הנתבעת 2 – לא הייתה כלל נושא לבדיקה).

19. הלכה פסוקה היא כי ניתן לבסס קביעה באשר לאמיתות חתימה על מסמך על יסוד חוות דעת מומחה בתחום זיהוי כתבי יד. עם זאת, עצם הגשת חוות דעת מומחים בתחום זה אינה מובילה בהכרח למסקנה כי על בית המשפט, להעדיף אחת מחוות הדעת, לקבלה ולאמץ את מסקנותיה ו"תפקידו של בית המשפט הוא להחליט האם לתת אמון בחוות הדעת, איזה משקל לתת לה והאם חוות הדעת משנה את המסקנה הסופית לאחר שקלולה עם יתר הראיות שהובאו על ידי הצדדים" (ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל [פורסם בנבו] (15.3.2011)

במקרה דנן מצאתי כי גם מכלול יתר הראיות והעדויות שנשמעו בהליך תומכות יותר בגרסת התובעת מאשר בגרסת הנתבע.

ראיות חיצוניות ועדויות שנשמעו

20. התובעת חזרה בעדותה בבית המשפט על גרסתה לפיה לא היה עולה בדעתו של משה, לאחר ששילם כספים רבים לבנק לצורך רכישת המשכנתא ונאלץ למכור את דירתו ואת דירת אשתו לצורך מימונה, להעמיד שוב את הבית בו מתגוררת היא ונכדותיו האהובות בסכנה כביטחון להרפתקאותיו העתידיות של מתי, בנו פושט הרגל, לאחר שכבר היה מודע היטב לנטייתו להסתבך :"גם בגלל זה הוודאות שאני יודעת שהדירה תהיה שלי ואף אחד לא יגע בה, וכך הייתי בטוחה עד הסיפור הזה, כי משה אדם הגון, ישר, שכל מילה שלו בסלע. לא יתכן שיעשה מהלך כזה". (עמ' 26 ש' 11-13 לפרוט'). הגם שהתובעת הפגינה ביטחון רב בעמדתה זו – עדותה בעניין היא עדיין בגדר השערה (שכן אין מחלוקת שמשה רשאי היה להמחות את המשכנתא לנתבע או לכל גורם אחר) וכבעלת האינטרס הראשי לכך שהמשכנתא לא תמומש ע"י הנתבע, יש לבחון את עדותה זו בזהירות, הגם שלא נסתרה. הנתבע ביקש לסתור את גרסת התובעת והפנה לכך שבשנת 2007 קיבלה לידיה מסמכי הוצל"פ לביצוע המשכנתא (המהווים חלק ממוצג נ/7). התובעת נתנה לכך מענה בתצהירה בו העידה כי בשנת 2007 בעקבות קבלת המסמכים פנתה למתי בעניין והוא הרגיעה כי מדובר בטעות (ס' 13 לתצהיר). עדותה זו נתמכת גם בראיות חיצוניות שהציגה – הסכם ממון עליו חתמה עם הנתבע ביום 21.1.2007 (נספח ד לתביעה) כמו גם כתב הוראות להוריו מיום 24.8.2007 וצוואה מאותו המועד ( נספח ה' לתביעה) שבכולם התייחס הנתבע למשכנתא ככזו שרובצת לטובת הוריו . בנוסף הביאה התובעת כאסמכתא אישור הוצל"פ על סגירת התיק משנת 2008 ( צורף כמוצג ת/3) וגרסתה כי מאז לא הוטרדה בעניין זה שוב ולא הייתה מודעת להליכים שננקטו בהוצל"פ לפחות עד שנת 2012, לא נסתרה. בחקירתה הנגדית לא נחקרה התובעת על גרסתה כי חתימתה על טופס המש"ח זוייפה (ס' 20 לתצהיר התובעת).

21. מטעם התביעה העיד גם עו"ד ירון חייט. מדובר בבנו של עו"ד שמחה חייט ז"ל, מי שכביכול אימת את חתימת משה על הסכם ההמחאה ואת חתימת התובעת על טופס המש"ח. העד העיד בתצהירו כי אביו היה עיוור בעין אחת עוד ממלחמת העצמאות וכי בשנות ה-2000 סבל מקטרט שגרם לאבדן הראיה בעין השנייה. ניתוח קטרט עבר אביו בחודש ספטמבר 2005 ולטענתו זמן רב עוד לפני כן כבר היה "עיוור לחלוטין" ומכאן אין כל אפשרות שבחודש אוגוסט 2005 "ראה את הסכם ההמחאה עליו חתם, ראה על מה הוא חותם וכותב ו/או ראה את השורות המאשרות את החתימה" (ס' 9 לתצהירו). עוד ציין העד בתצהירו כי באותן שנים לקראת הניתוח וגם לאחריו נזקק אביו לעזרת הזולת, כוללת עזרתו ועזרת אמו בקריאה ובכתיבה, כשבצל מצבו הקשה והתעוורותו נאלץ בשנת 2005 להפסיק את התמחותו במשרד עו"ד אחר והחל להתמחות אצל אביו (ס' 10-11 לתצהיר). הניתוח לא עלה יפה והאב הוכר כנכה מאה אחוז (בשל עיוורון) וקיבל תעודת עיוור בשנת 2007 ( צורפה כנספח ב' לתצהיר). העד לא הסתיר את ביקורתו כלפי מתי, שבאותה תקופה עבד עם אביו. העד העיד כי נודע לו ממזכירת המשרד ומאחותו ז"ל, עוד בטרם הגיע למשרד, כי מתי נוהג לחתום בשם אביו ומאמת את חתימת עצמו ע"י זיוף חתימתו אביו, לרבות על שיקים. עוד העיד העד כי מתי הביא להתדרדרות המשרד, לקוחות ותיקים עזבו אותו בשל התנהגותו ותיקים לא מעטים סבלו מטיפול רשלני, דבר שהביא לתביעות נגד המשרד ולכך שמתי גם היה משלם להם משיק של המשרד כספים (ס' 5,6 לתצהיר). את הקשרים המקצועיים עם אביו ניתק מתי רק בשנת 2004-2005. עוד העיד העד כי מתי שיכנע את אביו להצטרף למיזמים העיסקיים הכושלים שיזם, מה שהביא לכך שגם אביו הוכרז כפושט רגל ונפטר כשהוא חייב למעלה מ-12 מיליון ₪.

לטענת העד – חתימת האימות על הסכם ההמחאה כמו גם חתימת האימות על טופס המש"ח – הן בשום פנים ואופן לא חתימות אביו (ס' 18-19 לתצהיר).

עדותו של העד לא נסתרה בחקירתו הנגדית. אמנם אין מקום לייחס משקל לעדות העד בקשר לכך שמתי היה נוהג לזייף את חתימת אביו (שכן עסקינן בעדות מפי השמועה – אותה שמע ממזכירת המשרד ומאחותו ז"ל) אך יש מקום לייחס משקל לעדותו כי אין מדובר בחתימת אביו כמי שעבד עמו ומכיר את חתימתו וגם כמי שבאותה תקופה עבד עמו והיה קורא לו מסמכים עליהם היה חותם, וזאת לא עשה לגבי מסמך זה:

"לגבי החתימות על המסמך הזה ( הסכם ההמחאה ש.ש.), לי זה לא נראה כמו חתתימת אבי. האם ייתכן שמתישהו ב-2004 הוא חתם בלי שאף אחד ראה? כנראה שכן אבל מאוד לא סביר. אני עשיתי סטג' מספטמבר 2004 במשרד אחר, עזבתי אותו באפריל 2005, לפני החתימה הזו, כדי לעזור לאבי שהיה צריך אותי במשרד, להקריא לו מסמכים, לכתוב לו. את המסמך הזה אישית לא ראיתי אף פעם, כמעט כל הזמן הייתי במשרד מאפריל 2005, הוא היה איתי או עם אמא שלי. (עמ' 19 ש' 27-32 לפרוט').

מדובר בעד שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך (הגם שמדובר באחיין של הנתבעת 2). עדותו של העד מהימנה ומקובלת עלי, העד מסר את גרסתו בצורה שוטפת ומסודרת, עדותו קולחת, רציפה ובוטחת, תוך שהשיב על כל השאלות שנשאל בחקירתו הנגדית.

22. הנתבעת 2 לא הגישה כתב הגנה אך זומנה לעדות מטעם הנתבע. העדה היא אלמנתו של משה שחיה עמו למעלה מ-60 שנה. בחקירתה נשאלה ע"י ב"כ התובעת אם יכולה היא לזהות את חתימתו. כשהציג לה המחאה עליה חתום משה (חתימה שאינה שנויה במחלוקת) ושאל אותה אם החתימה הזו דומה/זהה לחתימה שלו, השיבה "לשלו כן. לשלי לא" ( עמ' 37 ש' 31-32 לפרוט'). בהמשך כשהציג לה את הסכם ההמחאה ושאל אותה אם מדובר בחתימתו של משה השיבה "אני חושבת שכן, אני לא יכולה להגיד בביטחון. היא דומה אבל אני לא בטוחה". (עמ' 38 ש' 2-3 לפרוט').

לטענת ב"כ הנתבע יש לתת משקל לעובדה כי העדה "אישרה" את החתימה על הסכם ההמחאה כחתימתו של משה, בעלה המנוח (ס' 23 לסיכומי הנתבע). אני סבור כי עדותה של העדה לא תרמה תרומה של ממש לשאלה שבמחלוקת. בעוד שאת חתימתו האותנטית של משה על גביה ההמחאה זיהתה העדה בוודאות (עמ' 37 ש' 32 לפרוט') לגבי החתימה במחלוקת העדה הייתה, כאמור, יותר מהוססת. עובדה זו, כמו גם העובדה כי העדה בת 92 ומן הסתם קשה לסמוך על ראייתה וזיכרונה, וכאשר אמת המידה שלה לזיהוי רחוקה מלהיות מדויקת (וכראייה מתשובתה לשאלה לגבי החתימה על ההמחאה משתמע כי היא סבורה שמדובר בחתימת המנוח כי זו לא חתימתה שלה...) , מביאות אותי לידי מסקנה שאין לעדותה משקל של ממש בסוגיה זו של זיהוי חתימת משה ( לא לתמיכה בגרסת התובעת ולא בגרסת הנתבע).

23. מטעם הנתבע העידו לא פחות מארבעה עדים. דא עקא, אף לא אחד מהם, כמו גם הנתבע בעצמו, לא ראו את משה מעולם, לא הכירו אותו ולא דיברו עמו, ומקל וחומר שלא ראוהו חותם על הסכם ההמחאה.

עד ההגנה הראשון שהעיד מטעם הנתבע היה מר צדוק צור (עה/2). מדובר בבן דודו של הנתבע ומי שהיה מעורב עם הנתבע ומתי בעסקת "אדמות היהודים". בתצהירו מפרט העד כי היה נוכח במעמד שבו הנתבע הסכים לתת למתי 50,000$ וזה אמר לו "הצלת את הבית שלי". העד העיד כי לאחר אותה שיחה התקשר לטלפון הנייד של התובעת כדי לבשר לה שהבית ניצל מסכנה והתרשם מהשיחה עמה כי יודעת על כך שהבית שלהם עמד בפני סכנה מיידית וניצל עקב הכספים שנתן הנתבע לבעלה. התובעת בחקירתה בבית המשפט הכחישה את השיחה האמורה (עמ' 24 ש' 23 לפרוט'). גם אם התקיימה שיחה כאמור וגם אם לאו - לא מצאתי בכך ולו ראשית ראייה לתמיכה בטענה שמשה חתם על הסכם ההמחאה לטובת הנתבע. ראשית, בהסכם ההמחאה עצמו נאמר ב"הואיל" החמישי כי "הלווה רכש מבנק לאומי את המשכנתא וסיים לשלם לבנק לאומי את מלוא התמורה עבור המשכנתא" ומכאן שהטענה כאילו נזקקו התובעת ומתי לכספים מאת הנתבע על מנת להציל את ביתם היא טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב (מסמך עליו חתום הנתבע). שנית, המשכנתא נרכשה ע"י משה מהבנק עוד ביום 3.6.03 ואלו הסכם ההמחאה נושא תאריך המאוחר בלמעלה משנתיים ימים לאחר מכן - 26.7.2005. לפי הסכם ההמחאה הבטוחה נועדה להבטיח החזר הלוואות עתידיות שיוענקו (ר' ס' 2 להסכם "המימון יעניק ללווה מימון...") אך על פי הסכם רכישת המשכנתא מבנק לאומי ע"י משה פיכמן מיום 3.6.2003 כל הסכומים בגין רכישת המשכנתא היו צריכים להיות משולמים לבנק עוד לפני המועד בו נחתם לכאורה הסכם ההמחאה ועיקר הסכום ( 258 אלף דולר מתוך 308 אלף דולר) היה צריך להיות משולם בתוך 3 חודשים מיום כריתת ההסכם , קרי עוד בשנת 2003; שלישית, הובאו ראיות ונשמעו עדויות שאין כל סיבה להטיל בהן דופי לכך שהנתבעת 2 ובעלה משה נאלצו למכור את ביתם ברמת אביב לצורך מימון רכישת המשכנתא (בין השאר מוצג במ/1) ורביעית, גם אם נאמר כי הנתבע העביר למתי 50,000$ ששימשו "להצלת הבית" ולמימון חלקי של רכישת המשכנתא מהבנק – למה יש בכך כדי להעיד שמשה , שהוא חתום על ההסכם מול הבנק, המחה לטובתו של הנתבע את המשכנתא שקיבל הוא מהבנק?

עד הגנה נוסף שהעיד מטעם הנתבע היה ד"ר אברהם שוחט ( עה/3). גם הוא היה אחד מהשותפים בקבוצת המשקיעים ביחד עם מתי, הנתבע, מר צדוק צור ואחרים. העד העיד בתצהירו כי עו"ד שמחה חייט היה מעורב בפרטי העסקה שנרקמת ברכישת "אדמות היהודים" וכי התרשם בפגישות שהתקיימו עמו כי עו"ד חייט מזהה את הנוכחים ו"היה נראה אדם מבוגר, אך לא נתן לי להבין מעולם כי הוא עיוור. יכול להיות שהיו לו בעיות ראיה, אך הוא מעולם לא התנהג כעיוור, לא התלונן בפני על עיוורון, או על חוסר יכולת לקרוא מסמכים, שהיו מונחים על שולחנו ועיין בהם בנוכחותי." (ס' 9 לתצהיר). העד לא נחקר על עדותו זו והיא מכל מקום לא נסתרה. לא נאמר בתצהירו של העד מתי נערכו הפגישות אליהן התייחס העד, אך גם אם אלו נערכו בשנת 2005, איני סבור כי יש בעדות העד כדי לסתור את גרסת עו"ד חייט הבן, שהעיד באשר לכושר הראייה של אביו באותה תקופה. העד לא העיד כי עו"ד שמחה חייט הקריא בפניו מסמכים אלא רק ש"עיין" בהם בנוכחותו ו"לא התנהג כעיוור".

עד ההגנה הבא שהעיד מטעם הנתבע היה מר אייל זלר (עה/5). העד שימש כעו"ד משנת 1996 ועד תחילת שנת 2014 אז הושעה רשיונו. העד פעל בשנים 2005-2013 ככונס נכסים לצורך מימוש המשכנתא והעיד כי יש לו עניין בתוצאות ההליך לשם גביית שכר טרחה בעבור פעולותיו בעבר ככונס נכסים. גם עד זה לא פגש מעולם במשה, אך מעיד כי שלח ביום 26.6.2006 מכתב למשה שנושא כותרת "מימוש משכנתא ראשונה בדרגה לטובת מר צדוק צוק" ובמסגרתו פנה אל התובעת בתפקידו ככונס נכסים וביקש ממנה לסלק את ידה מן הבית, על מנת שלא לסכל את המשך הליכי מימוש הנכס ( המכתב צורף כנספח י'1 . משה מופיע כמכותב לקבלת העתק המכתב). העד העיד בתצהירו כי בעקבות אותו מכתב התקשר אליו משה טלפונית "ושאל אותי אם מדובר בעניין שקשור למתי פיכמן. עניתי לו שכן והוא אמר שהוא ידבר עם מתי פיכמן , על מנת שמתי פיכמן יסדר את העניין" (סעיף 11א' לתצהיר). אני נותן אמון בגרסת העד כי שיחה כזו אכן התקיימה עם מר משה פיכמן – אך איני סבור כי יש בה כדי להעיד על כך שמשה אכן ידע על הסכם ההמחאה עליו חתם לכאורה לטובת הנתבע. העד לא העיד כי מסר למשה בשיחה הטלפונית כי עסקינן במשכנתא לטובת הנתבע שהוא – משה- המחה לנתבע. לא נאמר ע"י העד כי בשיחה הביע משה ידיעה בדבר היות אותו צדוק צור שמוזכר במכתב מי שאליו המחה את זכויותיו במשכנתא. לא הובאה כל ראייה מה היה תוכן השיחה שהתקיימה לאחר מכן בין משה למתי, וסביר בהחלט שאם מתי אכן זייף את חתימת אביו בהסכם ההמחאה, לא יתוודה בפניו על מעשיו ויידע לתרץ את עניין המכתב. יצויין כי מהנספחים שצירף העד לתצהירו עולה כי את הבקשה לחילופי זוכה בתיק ההוצל"פ ולמינויו כונס נכסים הגיש העד כבקשה מטעם משה, כשעל הבקשה חתם העד כ"ב"כ המבקש" ( נספח י"ג לתצהיר); כך גם הגיש בשמו של משה , בקשה למתן הוראות בתיק ההוצל"פ לצורך פינוי הבית (נספח י"ג לתצהיר); בקשה בשם משה לשחזור תיק ההוצל"פ שבוער ולמתן צו פינוי נוסף ( נספח כ"א לתצהיר) ועוד. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, פעולותיו אלו של העד בשמו של משה נראות תמוהות נוכח העובדה כי מעולם לא פגש במשה (עמ' 32 ש' 14 לפרוט') ומעולם לא קיבל ייפוי כוח לפעול בשמו: "יפוי לייצוג אותו בבתי משפט ובהליכים וכזה לא היה כזה" (עמ' 32 ש' 26 לפרוט'). גם אם נניח שהעד פעל למעשה בשם הנתבע, מכוח אותו הסכם המחאה השנוי במחלוקת, הרי שהעד העיד כי לא פעל בשמו של הנתבע ולא היה לו ייפוי כוח ממנו (עמ' 33 ש' 9-11 לפרוט'). לענייננו די כי נאמר שפעולותיו אלו של העד בשמו של משה, גם אם נעשו בסמכות, אין בהן כדי לתמוך בגרסה לפיה משה ידע דבר או חצי דבר על אותה המחאת חוב.

עוד העיד מטעם הנתבע עוה"ד מישאל לילי (עה/4) שהחליף את זלר ככונס נכסים לבית לפי החלטת ראש ההוצל"פ מיום 7.7.13 . העד העיד כי לאחר מינויו הגיע לביתה של התובעת פעמיים , ביום 11.7.13 ( לצורך המצאה לידיה של הצו למינויו ככונס) וביום 28.8.13 ( לצורך המצאת האזהרה בתיק ההוצל"פ) ובשני המקרים התובעת הסכימה לקבל לילדה את המסמכים רק לאחר שערכה שיחה טלפונית עם מתי. גרסת העד לא מוכחשת ע"י התובעת, אך אינה תורמת דבר להכרעה בסוגיות שבמחלוקת (שבמרכזן הסכם ההמחאה שהוא כאמור משנת 2005).

24. לטענת התובעת, משהנתבע ועדיו לא העידו דבר וחצי דבר לגבי נסיבות חתימת הסכם ההמחאה ע"י משה, היה על הנתבע לזמן את מתי לעדות מטעמו על מנת להוכיח את אמיתות החתימה, שכן מדובר בעד רלוונטי שהיה בו כדי לתמוך בגרסתו. טענה זו אינה מקובלת עליי מאחר שנטל השכנוע והבאת הראיות מוטל על כתפי התובעת, בבחינת "המוציא מחברו" וכמי שהעלתה טענות בדבר זיוף חתימת משה על הסכם ההמחאה ע"י מתי. עם זה, במקרה דנן, איני סבור כי יש מקום לזקוף לחובת התובעת את אי העדת מתי כעד מטעמה, שכן הכלל שאי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו (ראו לדוגמא ע"א 989/03 חטר ישי נ' יעקב חיננזון, פ"ד נט (4) 796 ) אינו חלה מקום והדעת נותנת שמדובר בעד שלא היה מסוגל להעיד בשל החשש מהפללה עצמית ( ראו ע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל פ"ד נב (1) 791 ; י.קדמי, על הראיות, תש"ע-2009, חלק רביעי בעמ' 1893).

לעומת זאת, כלל זה, לפיו חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו - ואם נמנע ניתן להסיק שאילו הובאה הראייה הייתה פועלת נגדו, חל בענייננו בהקשר אחר על הנתבע. כאמור, התובעת פרשה בתביעתה יריעת מחלוקת רחבה – שכן היא כיוונה למסכת של זיופים – הסכם ההמחאה וטופס המש"ח, כשטענה לזיוף חתימות של שלושה גורמים שונים ( משה, עו"ד חייט והיא עצמה). שניים מהגורמים הללו לא היו בין החיים במועד פתיחת ההליכים (משה ועוה"ד שמחה חייט ז"ל). לתמיכה בתביעתה צירפה התובעת חוו"ד מומחה בעל שם, לפיה החתימות שבמחלוקת מזויפות ברמה שנעה בין סבירות גבוהה ביותר (דרגה 1), שהוערכה בין 90-100% ( לגבי חתימות משה וחתימתה שלה) לסבירות גבוהה ( חתימת עו"ד חייט). לא רק שהנתבע ומי מעדיו לא נכח מעולם במועד חתימת ההמחאה או טופס המש"ח – אלא הנתבע וכל העדים שהעיד מטעמו לא ראו את משה מעולם ( ר' לדוגמא עדות הנתבע בעמ 29 ש' 21 לפרוט'; עדות אברהם שוחט בעמ' 30 ש' 19 לפרוט'), לא הכירו אותו ולא דיברו איתו. בכתב הגנתו ניסה הנתבע, שלא נפגש מעולם לא עם משה ולא עם התובעת ואין לו ידע ממקור ראשון עם אכן חתמו על המסמכים האמורים (משה על הסכם המחאת הזכות והתובעת על טופס המש"ח), לקעקע את גרסת התובעת בכך שטען, כי "נפגש אישית עם עו"ד שמחה חייט המנוח" וזה אישר לו " את האמיתות ואת האותנטיות של כל מערכת המסמכים שנחתמה בפניו ואשר אושרה על ידו, ולרבות המסמכים שבחתימת ידה של התובעת עצמה" (ס' 32 לכתב ההגנה). הנתבע לא פירט בכתב הגנתו מתי נערכה אותה פגישה עם עוה"ד חייט ובאלו נסיבות זו נערכה, אך טען כי גם שניים אחרים, ה"ה עזרא ביבי וציון גיספן , גם הם נפגשו עם עו"ד שמחה חייט המנוח והוא אישר בפניהם את אותם הדברים ( הגם שלא ברור אם מדובר באותה הפגישה. ר' ס' 33 לכתב ההגנה). הנתבע חזר על הדברים גם בהמשך כתב הגנתו (ס' 61 לכתב ההגנה). דא עקא, טענה זו של הנתבע לא נתמכה בתצהיר מטעמו – תצהיר עדותו הראשית היה תצהיר סתמי בן שורה אחת ולפיו "אני מאשר את כל האמור בתצהירים שהוגשו מטעמי, ואת חווה"ד המומחה מטעמי, ואני מאמין כי הם נכונים לפי מיטב ידיעתי" (ס' 3 לתצהיר) . תצהיר זה אין בו למעשה כל עדות מטעם הנתבע באופן אישי, שעה שלא הוגשו כל תצהירים אחרים עליהם חתום הנתבע במסגרת ההליך ( גם לא במסגרת תגובתו לצו מניעה הזמני שהגישה התובעת). לא רק שהנתבע לא הגיש תצהיר לתמיכה בטענתו בדבר אותה פגישה שערך עם עו"ד שמחה חייט המנוח ותכניה, הנתבע גם לא העיד על כך בעדותו בבית המשפט ( עדותו בבית המשפט הסתכמה בשתי שאלות שהופנו אליו בחקירה נגדית, ללא קשר לנושא זה (עמ' 29 ש' 18-21 לפרוט') וחמור עוד יותר – נמנע מלהביא לעדות את אותם שניים (ה"ה עזרא ביבי וציון גיספן) שהיו גם הם שותפים לפגישה עם עו"ד חייט בה אישר להם את"האמיתות והאותנטיות של כל מערכת ההסכמים שנחתמה בפניו ואושרה על ידו". לא ניתן כל הסבר על אי העדתם של עדים אלו אשר ברור מדוע בנסיבות העניין עדותם הייתה יכולה להוות ראייה משמעותית ביותר בתמיכה בגרסת הנתבע, ועל כן יש לזקוף מחדל זה לחובת הנתבע. הכלל הוא שככל שהראיה שנמנעה הבאתה היא משמעותית יותר, רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה (ראו ע"א 2275/90 לימור חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז (2) 605) וזה המצב בענייננו.

25. בסופו של דבר שוכנעתי, כי השילוב של חוות הדעת מטעם התובעת עם יתר הראיות והעדויות אשר הובאו בפניי, מטה אף הכף באופן ברור למסקנה כי התובעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי הסכם ההמחאה נושא חתימה מזוייפת של משה, כמו גם חתימת אימות מזויפת של עו"ד חייט, וכי טופס המש"ח לא נחתם על-ידה וממילא לא אומת ע"י עו"ד חייט. בסיכומיו חוזר וטוען הנתבע כי התובעת היא כלי שרת במעלליו של מתי, הוא המושך בחוטיים, ומי שהביא לתביעה זו שמטרתה התנערות ממשכנתא עליה חתם משה שאומתה ע"י עו"ד חייט, הוא מתי ולא אחר. את מתי מכנה הנתבע "עורך דין לשעבר, נוכל, פושט רגל, שהוציא במרמה מאות מיליוני שקלים מקורבנות תמימים" ( ס' 9 לסיכומים) ועוד בשלל "ברכות" מאין אלו. השאלה הנשאלת היא אם מתי הוא אכן ארכי- נוכל כמו שטוען הנתבע ( ויוזכר כאמור שבמסגרת ההליך נשמעו גם עדויות מטעם התובעת ועדיה שלא חסכו עליו ביקורת), על מה ולמה לא מוכן הנתבע להעלות בעיני רוחו את האפשרות כי מתי זייף את חתימתו של אביו משה על הסכם ההמחאה בשנת 2005 כמו גם את חתימת עו"ד שמחה כמאמת החתימה תוך שימוש בחותמתו שהייתה נגישה לו? לא הנתבע ולא איש מהנוגעים לאותה עסקה שנרקמה בשנת 2005 לרכישת "אדמות היהודים" הכיר את משה, לא פגש בו מעולם ולא ראה אותו חותם על הסכם ההמחאה. ובכל זאת, בעשותם עיסקה עם בנו מתי, שהיה כבר אז פושט רגל ועו"ד מושעה והדבר היה בידיעתם (ראו לעניין זה עדות העד אברהם שוחט בעמ' 31 ש' 6-7 לפרוט') הסכימו להעמיד אשראי של מאות אלפי דולרים שהועברו למתי על סמך הסכם קצר המונה 2 עמודים אותו הביא מתי, שעליו כביכול משורבטת חתימת אביו משה שהיה כבן 90 באותה העת. איש לא שואל את עצמו מדוע משה מוכן לסכן הון כה רב עבור העסקה שרקם בנו מתי, ואיש לא דורש ראייה או עושה בירור בעניין? האם כה בלתי סביר להניח שכבר אז, בשנת 2005, נעשה מעשה הרמייה והזיוף, ולא כעת , בעקבות פטירת עו"ד חייט ומשה בשנת 2012, נרקמה הקנוניה? עובדה היא שכבר בשנת 2007 ישנן ראיות לפיהן מתי הציג בפני התובעת מצג כאילו המשכנתא עדיין בבעלות משה (בהסכם הגירושין מיום 21.1.2007, נספח ד' לתביעה, שם ההתיחסות למשכנתא היא ככזו שרובצת "לטובת הורי הבעל" וכך גם עולה מהמכתב להוריו שערך מתי בשנת 2007 כמו גם בצוואתו מאותה התקופה שהופקדו בידיה ושצורפו כנספח ה' לתביעה). גרסת התובעת היא גרסה הגיונית לא פחות מגרסת הנתבע והגם שלשניהם אין מידע ממקור ראשון באשר לשאלה אם חתם משה על הסכם ההמחאה אם לאו - מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בהליך תומכות בצורה ניכרת בגרסת התובעת על פני גרסת הנתבע.

26. בטרם סיום אתייחס לטענת הנתבע, בכתב הגנתו, לפיה מאחר שמשה היה צד להליך שהתקיים בבית משפט זה (בפני כב' השופט עמירם בנימיני) בה"פ (מחוזי תל-אביב) 651/07 ג'ביאף הולדינג לימיטד נ' אס.די.אף דבלופמנט לימיטד ואח' [פורסם בנבו], ושם התייחס בית המשפט אל הסכם ההמחאה כאל מסמך אותנטי - מתקיים בענייננו "השתק עילה והשתק פלוגתא, ולא ניתן להעלות מחדש טענות בדבר אותנטיות של מסמך זה או אחר" (ס' 21 לכתב ההגנה) – הגם שנזנחה ע"י הנתבע בסיכומיו. לטעמי, בנסיבות העניין דין טענה זו להידחות גם לגופה. אכן באותו הליך התייחסות בית המשפט הייתה אל המסמך כמסמך אותנטי שאכן נחתם ע"י הגורמים שחתימתם מתנוססת עליו – אך באותו הליך גם לא הייתה כל פלוגתא בשאלה אם המסמך אותנטי או לא. התובעת באותו הליך הייתה חברה שלטענת הנתבע בעצמו מי שעמד מאחוריה זה לא אחר מאשר מתי ( ר' בס' 2 לפסק-הדין באותו הליך). משה היה נתבע מספר 7 באותו הליך. משה לא הגיש כתב הגנה בהליך ולא התייצב לאף דיון. נטען במסגרת ההליך ע"י ב"כ התובעת כי הכתובת של משה היא אותה הכתובת של מתי שהיא גם הכתובת של החברה התובעת שם בעצמה (ר' בעמ' 4 לפרוטוקול ההליך שצורף כנספח ג' לתביעה) – ברח' החמישה 8 בראש העין. דא עקא, במסגרת ההליך שבפניי הובאו ראיות רבות לכך שמשה לא התגורר כלל בכתובת זו ( ר' ס' 23 לתצהיר התובעת, כתובת משה על גבי השיקים נ/1; על גבי הצוואה נ/2; על גבי הסכם המחאה נ/3 ; בהודעות בתיק ההוצל"פ ומכתבים שנשלחו ( נספחים ט-כ"ב לתצהיר זלר שהעיד מטעם הנתבע ועוד). כעולה מאותו הפרוטוקול, בית המשפט לא ביקש לקבל אישור המצאה לפיו כתב התביעה נמסר לידיו של משה, והסתפק בהצהרת ב"כ התובעת שם, לפיה משה מתגורר עם מתי באותה הכתובת וכי מתי (שלא היה צד להליך באופן ישיר) יודע על ההליך ( ר' בעמ' 5 לפרוט'). בנסיבות אלו איני סבור כי ניתן לומר כי למשה ניתן יומו באותו הליך בשאלת האותנטיות של הסכם ההמחאה ועל כן לא ניתן לומר כי קם בענייננו השתק פלוגתא בעניין זה. מכל מקום ההנאה מ"השתק פלוגתא" אינה בבחינת זכות קנויה מוחלטת, ויישומה מותנה בכך שלא יהיה בה כדי לגרום "אי צדק" (ראו ע"א 581/72 יוסף ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז (2) 513). מקום ומשה לא לקח חלק באותו הליך, לא הגיש כתב הגנה, לא התייצב לדיונים וההמצאה של התביעה והזימונים לדיונים עבורו בוצעו לידי בנו מתי – בודאי שלא היה זה צודק לחסום את דרכו של משה, לו היה בחיים, מלטעון כיום כלפי האותנטיות של הסכם ההמחאה, כשהטענה היא כי חתימתו זויפה ע"י מתי, כך גם לחסום את דרכה של התובעת לטעון בעניין כשיש לה אינטרס ישיר בכך שהמשכנתא תחזור לעזבונו של משה.

סוף דבר

27. התובענה מתקבלת – ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הסכם המחאת המשכנתא שנחתם כביכול בין מר משה פיכמן ז"ל לנתבע 3 משולל כל תוקף ולא נחתם ע"י משה פיכמן ז"ל. המשכנתא הרובצת על ביתם של התובעת והנתבע 1 ברח' משמר הירדן 83 בתל-אביב, הידועה כחלק מחלקה 452 בגוש 6623 והרשומה על פי שטר משכנתא מספר 16441/97 – לא הומחתה לנתבע 3 ואין הוא זכאי לפעול למימושה.

העירבון שהפקידה התובעת לשם הבטחת הנזקים שעלולים להיגרם לנתבע 3 עקב מתן צו המניעה הזמני שביקשה וניתן על ידי בהחלטה מיום 14.3.14 – יושב לידי התובעת, על פירותיו, באמצעות בא כוחה. "

1. ביהמ"ש קובע כי פסק הדין על הזיוף סתם הגולל על ניסיונות התובעים להיפרע מעיזבונו של משה, שכן ביהמ"ש בתביעה על הזיוף קובע כי משה סילק המשכנתא מספר שנים לפני שהתובעים מימנו לגרסתם סילוק המשכנתא וכן קבע שמשה לא חתם על המסמך בו נוצרה כביכול חבות אישית שלו כלפי התובעים.
2. גם אם בפסק הדין על הזיוף, התובעת הייתה ברכה וצדוק היה נתבע, הרי על פי החריג שנקבע בפסיקה, ככל שהתוצאה בתביעה מאוחרת בזמן שמגיש הנתבע בהליך הראשון בזמן, מאיינת את התוצאה בהליך הראשון בזמן, חל השתק והנתבע מנוע מניסיון לאיין התוצאה בהליך הראשון (ראו ע"א 4576/17 air avia נ' השטיח המעופף).
3. התובעים ניסו לשכנע בימ"ש זה להפוך הכרעת כבוד השופט שוחט לגבי סילוק המשכנתא ע"י משה לפני מתן ההלוואות בהסתמך על שתי קבוצות של ראיות.
4. האחת, נספחים שלא הוגשו בתביעה על הזיוף. התובעים הפנו למסמכים שהוגשו ע"י עובד הבנק שזומן על ידם בהליך כאן. הם הסבירו שתביעת החוב של הבנק יוצרת חבות של המנוחים משה וחיה ביחס לתובעים. הם הפנו לעמוד השלישי לתביעת החוב שהגישו לראשונה בהליך כאן, שם נאמר בכתב בסעיף 1 שיש פירוט של החובות, וכתוב שם בהקשר למשכון הבית ששולם לבנק ע"י משה ברכישת חלק מהחוב מופיע שביום 30.6.2005 שולם הסך של 204,000 ₪.
5. לשאלת ביהמ"ש בדיון ביום 13.6.21 מדוע נספח ל2 לא הוצג לפני כבוד השופט שוחט, והאם הציפייה היא שיובאו בהליך זה ראיות שלא הובאו לפני כבוד השופט שוחט כדי שמותב זה יגיע למסקנה שונה, התובעים ענו בחיוב.
6. השאלה בתביעה על הזיוף, הייתה האם משה חתם, אם לאו, על המחאת המשכנתא. אולם, ביהמ"ש שם ביסס פסק דינו, בין היתר, על כך שמשה סילק החוב לבנק מספר שנים לפני שהתובעים העבירו אליו, באמצעות מתי, כספים. ראו הניתוח המפורט בסעיף 23 לפסק הדין בתביעה על הזיוף. לפני כבוד השופט שוחט היה ההסכם בין הבנק ובין משה בו רכש חלק מהחוב והמשכנתא, שעומד בסתירה למסמך שהתובעים ביקשו להגיש בהליך זה. התובעים טענו בסעיף 14 לסיכומיהם כי גרסת העברת הכספים "עבורו" של מתי למשה לא נשללה בתביעה על הזיוף. אולם, טענה זו אינה נכונה.
7. לכן, מכיוון שהתובעים סברו שכבוד השופט שוחט טעה, עקב העדר ראיה שהם לא מצאו לשים עליה יד כבר במועד שמיעת התביעה של ברכה, היא התביעה על הזיוף, היה עליהם להגיש תביעה לביטול פסק הדין של כבוד השופט שוחט, עקב "הטעית" כבוד השופט שוחט, כטענתם בסעיף 30 לסיכומיהם.
8. תחת זאת, ובמקביל לטענה בסיכומים שסוגית העברת הכספים "עבור" מתי למשה לא נשללה בתביעה על הזיוף, התובעים מחזיקים בעמדה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 13.6.21) שבימ"ש זה מוסמך להפוך את הכרעתו החלוטה של כבוד השופט שוחט, הקובעת, בין היתר שההלוואה סולקה לפני שהתובעים העבירו כביכול למשה כספים באמצעות מתי. ביהמ"ש קובע כי עמדה זו, טעות ביסודה ודוחה הטענה כי בסמכותו לקבוע אחרת, כמבוקש על ידם.
9. למעלה מן הדרוש יאמר כי התובעים לא נימקו כדבעי מדוע לא העמידו עד מטעם הבנק, כבר במועד שמיעת התובענה על הזיוף. הם טענו בסעיף 29 לסיכומיהם "כי רק לאחר ולאור פסה"ד האמור", דהיינו, פסק הדין בתביעה על הזיוף, "עלה בידי" צדוק "לערוך ברורים", ובדיון ביום 13.6.21 טענו כי הבנק סרב באותו מועד ליתן המסמכים. אולם, טענה זו אינה מתקבלת שכן היה עליהם לבקש מכבוד השופט שוחט להורות לבנק להמציא המסמכים. ביהמ"ש קובע כי התובעים היו ערים למחדלם להעמיד הראיות הנדרשות במועד ולכן ניסו לעקוף את המכשול שנוצר בדרכם, על ידי כך שהם מצפים שבימ"ש זה ישנה ממצא מהותי שקבע כבוד השופט שוחט, עליו ביסס פסק דינו, בנוסף לחוו"ד של המומחה להשוואת כתב יד.
10. הניסיון לקיים "ערעור" כביכול, על הכרעת כבוד השופט שוחט שכונתה ע"י התובעים בסעיף 30 לסיכומיהם "טעות בעליל", לפני מותב זה, בולט במיוחד מעיון בסעיף 14 לסיכומי התובעים בו הם מפנים לעדות עו"ד גבעון לפני מותב זה, כאשר אין ספק שהיה עליהם להעמיד עדות זו לפני כבוד השופט שוחט. זאת, מכיוון שעדות עו"ד גבעון עוסקת בנסיבות חתימת ההסכם להמחאת שטר המשכנתא.
11. למען הפיס דעתם של התובעים יאמר שגם אם ביהמ"ש היה מתעלם ממחדלם לערער על הכרעת כבוד השופט שוחט לפני הערכאה המתאימה ובמועד הקבוע לכך, והוא אינו מתעלם, הראיות שהוצגו לראשונה בהליך זה, אינן מספיקות כנטען בסעיף 27 לסיכומיהם כדי ליצור חבות ישירה של משה כלפיהם. לכל היותר ישנם כעת מסמכים שונים של הבנק שיתכן וסותרים זה את זה ולעד מטעם הבנק לא הייתה ידיעה אישית לגבי ההשתלשלות העובדתית (ראו חקירת העד מטעם הבנק בעמוד 72 ובעמוד 75 בשורה 13). העד אישר בעמוד 73 כי לא ניתן לדעת היום מי הפקיד הכסף לחשבון וכיצד.
12. גם בהליך זה, הוברר שמי מהתובעים לא עמד בקשר ישיר עם משה. מתי הקפיד לחצוץ בינם ובין משה ומכאן שהטענות של התובעים נגד משה מבוססות על מסמך מזויף, מצגים של מתי והשערות והערכות לגבי קשר בין סכום שנתנו למתי ובין כספים בהם רכש משה המשכנתא מהבנק. לא הוכח שהסכומים שהתובעים העבירו למתי, הם הסכומים שהבנק טוען כי שולמו לו לצורך סילוק ההלוואה.
13. כל זאת, כאשר על פי הפסיקה, לצורך הוכחת תביעה נגד עזבון, דהיינו, עזבון משה ז"ל, על התובעים היה לעמוד במידת הוכחה גבוהה בהרבה מזו המספיקה בהליך אזרחי רגיל (ראו אזכור הפסיקה בסעיף 40 לסיכומי הנתבעים).
14. הקבוצה השנייה של הראיות שעל יסודן ביקשו התובעים לשנות הכרעת כבוד השופט שוחט, היא עדות מתי. עקב פטירתו של משה, העד המרכזי שעשוי היה לקשר בין התשלומים למתי ובין התשלומים לבנק לצורך רכישת המשכנתא ע"י משה, היה מתי. התובעים התבססו על דבריו של מתי כי מתוך כספי ההלוואה הוא מסר סך של 20,000 דולר לאביו כדי להשלים את מה שחסר במשכנתא.
15. אולם, כשם שביהמ"ש לא האמין למתי לגבי התנערותו מחובתו להשיב לתובעים כספם, כך ביהמ"ש רואה קושי רב בניסיונם של התובעים לבסס על גרסת מתי חיוב בסכומי עתק נגד אחרים. יצוין שהתובעים עצמם ביקשו מביהמ"ש לא להאמין לגרסה זו, שכן לטענתם כל הסכום הועבר לבנק לצורך רכישת המשכנתא ולא רק חלק קטן ממנו.
16. לעניין זה ראו פסק הדין בת"א (תל אביב-יפו) 63015-06-15 יהודה יוסף סומך נ' ישראל נדל"ן המחר 2014 בע"מ (פורסם בנבו). באותו ענין ביהמ"ש דחה ניסיון התובעים לבסס תביעה נגד אחד הנתבעים על יסוד גרסתו של עד אותו האשימו במעשי מרמה וגזל. הדברים יפים גם כאן ולכן גם אם מתי היה מעיד שמשה קיבל מהתובעים את מלוא סכומי ההלוואה, ביהמ"ש היה דוחה הניסיון של התובעים לאמץ מתי לחיקם כעד אמין כביכול.
17. לא זו אף זו, יורשי חיה ז"ל הפנו בדיון ביום 13.6.21 לפסק הדין של כבוד השופטת פלינר בפש"ר 1189/02 עו"ד רפאל עמיעד כונס נכסים נ' עו"ד אלון פלס נאמן לנכסי מתי. ביהמ"ש של הפש"ר קבע שהזכויות בדירה נשוא שטר המשכנתא שייכות לחיה ומשה ז"ל ולא למתי. מכאן שהתובעים ניסו להיפרע מהדירה פעמיים, פעם אחת כאן ופעם שנייה בתיק הפש"ר, שם טען הנאמן כי הדירה שייכת למתי ומכאן שנושיו, כגון התובעים, רשאים להיפרע ממנה. יורשי חיה ז"ל הפנו לקביעת כבוד השופטת פלינר לפיה שטר המשכנתא צוין כנרכש לכל המאוחר ביום 21.1.2004, שנה לפני מועד מתן ההלוואות. מכאן ששני מותבים של ביהמ"ש המחוזי, בכובעים שונים, הגיעו לאותה מסקנה בעניין מועד רכישת שטר המשכנתא.
18. אשר על כן, ביהמ"ש דוחה טענת התובעים בסעיף 39 לסיכומיהם כי הוכחה אחריות חיה ז"ל להשבת כספי ההלוואה שנטל מתי באופן ישיר או בעקיפין, ודוחה התביעה נגד יורשי חיה ז"ל.

התביעה נגד ברכה

1. התובעים טענו בכתב התביעה כי רעייתו של מתי, ברכה, בצער רב, הצליחה להותיר בידיה את ביתה, אשר שימש כבטוחה להלוואות, בטענה כי המחאת המשכנתא זויפה ולכן כל שנותר בידיהם, היה להגיש תביעה כספית זו.

התובעים טענו כי ברכה חבה בהשבת שתי ההלוואות האישיות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט עת נהנתה ממלוא ההלוואות ששימשו להמשך מגוריה בדירה.

1. ברכה טענה בכתב ההגנה כי גם בעניינה חלה טענת ההתיישנות שהעלתה חיה, וכך גם לעניין הטענה להשתק פלוגתא והשתק עילה.

עוד טענה שקיום עילה על פי "המחאת המשכנתא" הינה שאלה שנדונה והפנתה אף היא לפסק הדין בתביעה על הזיוף ולכן אין היא חייבת מאומה לצדוק ומשכך, גם לא לעזרא ואברהם.

עוד טענה שאין הלכת "חזקת שיתוף" חלה על המקרה דנא ואינה מחייבת אותה. זאת, מכיוון שהדירה עליה רובצת המשכנתא, רשומה על שמותיהם של מתי ושלה, בחלקים שווים, ולפיכך, אין להזדקק לדיני "חזקת שיתוף" כדי לקבוע את חלקו בנכס של כל אחד מהם, שהיו בני זוג עד למועד הקרע, שהתרחש בתחילת שנת 2003, עקב הליכי פשיטת הרגל. לכן, אין להזדקק להלכת "חזקת שיתוף" כדי להתייחס לרכישת המשכנתא על ידי משה מהבנק.

ברכה ציינה כי ביום 10.10.2004 היא הוכרזה כפושטת רגל, ורק לאחר חלוף למעלה מ- 8 שנים, ביום 11.2.13 קיבלה הפטר חלוט. היא טענה שמאז שנת 2002 לא יצרה ולא הייתה יכולה ליצור, חובות חדשים, בניגוד למשטר פשיטת הרגל, ואף לא בסכומים קטנים מאלה מושא התביעה.

היא הכחישה כל העובדות המתוארות בכתב התביעה - מפאת חוסר ידיעה – שכן מתייחסות לשנת 2005 והפנתה לס' 16 לכתב התביעה, המהווה הודאת בעל דין לגבי מועד זה, כך שאפילו תביעת חוב בשמם של התובעים או מי מהם לא הוגשה בתיק הפש"ר נגדה.

1. ביהמ"ש שב ומפנה לפסק הדין של ביהמ"ש של הפש"ר, המסיר כל חשש לפיו ברכה נהנתה, או תהנה, מתמורה עבור הדירה ומכאן שלא התעשרה, או תתעשר, מהדירה.
2. מועד הקרע בין מתי ובין ברכה הינו בשנת 2003, דהיינו, לפני מועד מתן ההלוואות. התובעים טענו כי היא יזמה גירושים רק בשנת 2006, אולם, אין בכך כדי לסתור מועד הקרע. העובדה שבתקופת נישואיהם חיו ביחד כנטען בסעיף 40 לסיכומי התובעים, אינה מסייעת להם לנוכח מועד הקרע. הם גם לא טענו שמתי המשיך לחיות בדירה לאחר מועד הקרע. ביהמ"ש האמין לברכה כי נאלצה לאחר הקרע לדאוג לפרנסתה ולפרנסת ילדיה כמפורט בסעיף 74 לסיכומי הנתבעים ומתי לא תרם מאומה.
3. לכן, אין מקום לחייב ברכה בגין סכומים שכביכול קיבלה באמצעות מתי מהתובעים, הן מכח חזקת השיתוף והן מכח עילה אחרת.
4. לעניין טענת התובעים, כי ברכה חבה להם דמי שכירות, או דמי שימוש ראויים, כי לא פונתה מהדירה בה התגוררה בזכות כספים שהעבירו למתי, ביהמ"ש שב וחוזר על ממצאי כבוד השופטים שוחט ופלינר לפיהם המשכנתא נרכשה, לפני מועד מתן ההלוואות. לכן, ביהמ"ש דוחה טענת התובעים בסעיף 28 לסיכומיהם, לפיה ברכה נהנתה מהכספים שהעבירו למתי על דרך מגורים בדירה.
5. למעלה מן הדרוש יצוין כי התובעים לא הגישו חוות הדעת של שמאי בגין דמי שימוש או דמי שכירות וגם מסיבה זו יש לדחות התביעה נגד ברכה.
6. לכן, ביהמ"ש דוחה התביעה נגד ברכה.

הוצאות

1. ביהמ"ש קיבל התביעה נגד מתי כמעט במלואה. לכן, בשים לב לסכום שביהמ"ש פסק, ביהמ"ש מחייב אותו לשלם לתובעים שכ"ט בסך של 60,000 ₪, החזר חלקם בתשלום שכ"ט המומחית ואגרות משפט ושכר עדות העדים מטעמם.
2. ביהמ"ש דחה התביעות נגד יורשי חיה ונגד ברכה במלואן. בשים לב לסכום התביעות שביהמ"ש דחה, והניסיון לערער על קביעות של כבוד השופט שוחט באמצעות הליך זה, יש לקבוע שכ"ט גבוה שישקף מורת רוח ביהמ"ש. אולם, לנוכח הייצוג המשותף ע"י אותו עו"ד והזהות במרבית הטענות, מחייב התובעים לשלם לכל אחת מהן בנפרד, הסך של 30,000 ₪ בלבד.
3. כאן המקום לציין שביהמ"ש מצא לפרט התנהלות דיונית בעייתית של שני הצדדים במבוא לפסק דין זה. צרמה לביהמ"ש העובדה שהתובעים דחקו תחילה בביהמ"ש למהר וליתן פסק דין בהקדם, אך לאחר מכן שינו טעמם ועשו מאמצים לעכב ככל יכולתם שמיעת התובענה. המרצע יצא מהשק כאשר התברר ששניים מהתובעים שביקשו מבימ"ש זה להתחשב במצבם הרפואי ולדחות שמיעת הראיות למשך תקופה ארוכה, התייצבו בביהמ"ש של הפש"ר באותה תקופה ממש. ביהמ"ש קובע כי הניסיון לעכב שמיעת התביעה נועד כדי לגרום לכך שלפני בימ"ש זה יהיה פסק הדין של ביהמ"ש של הפש"ר. בסופו של דבר, פסק הדין שם פעל לחובתם. ביהמ"ש שקל אם לחייב מי מהתובעים הנוגעים לעניין בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אך לבסוף בחר להסתפק בציון העובדות.

סוף דבר

1. ביהמ"ש מקבל את התביעה כנגד מתי, ומחייב את מתי לשלם לתובעים את הסך של 1,555,200 ₪ צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.
2. כמו כן, ביהמ"ש מחייב את מתי לשלם לתובעים שכ"ט בסך של 60,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל, החזר חלקם בתשלום שכ"ט המומחית ואגרות משפט ושכר עדות העדים מטעמם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם ועד למועד התשלום המלא בפועל.
3. ביהמ"ש דוחה את התביעות כנגד יורשי חיה ז"ל ונגד ברכה במלואן, ומחייב את התובעים לשלם לכל אחת מהן בנפרד, הסך של 30,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י' תמוז תשפ"א, 20 יוני 2021, בהעדר הצדדים.