אני דוחה את טענת הצדדים, כי בקביעת "הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתביעה הייצוגית לטובת הקבוצה", יש להתחשב בסיכונים ובסיכויים שבהמשך ניהול התובענה אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה. אלו שני סעיפים שונים בסעיף 19 (ג) (2) לחוק תובענות יצוגיות ויש לשקול אותם בנפרד. אכן, אין להסתפק בסכום המשוער שהועלה בבקשת האישור, אלא יש לערוך את החשבון לפי הנטען בבקשה, תוך התחשבות בנתונים אמיתיים, כגון מספר האריזות שנמכרו, והערכה של הצריכה על ידי מי שאזהרות החנק רלבנטיות לגביו. להסיר ספק, נראה ברור שאילו היתה מתקבלת הבקשה כפי שהוגשה, הסעד הכספי היה עולה על 15,000 ₪, ולכן יש פער בין הסעדים.

אשר לנימוקים לאי מינוי בודק, אני מבין שאין נימוקים נוספים לכך, וההבהרות לא התייחסו לגובה סכום הפיצוי, אלא רק לגובה שכרו של ב"כ המבקשת, ולתועלת הנטענת מכך שהמשיבה 3 תקיים את הוראות הדין שהיה עליה ממילא לקיים לפי הנטען.

נדמה שהחלטתי לא הובנה כראוי. המחוקק הניח שאמנם בעת הגשת הבקשה לאישור והדיון בה, המבקשת ובא כוחה עשויים לייצג את הקבוצה בצורה הולמת, אך כאשר נערך הסדר פשרה, הקובע גם גמול ושכר טירחה לב"כ המבקשת, עשוי ב"כ המבקשת להקלע ל"בעיית נציג", כך שיש להסיר מעליו חלק מהאחריות לבדיקת הסדר הפשרה והגינותו על ידי מינוי בודק, שלא יוצע על יד מי מהצדדים. כפי שנקבע בסעיף 19 (ב), בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת בודק. הבעיה מחריפה כאשר הוסכם על שכר שהוא פי שניים מהתרומה לתועלת הציבור. על כן, בהיבט זה היה על הצדדים להביא נימוקים נוספים.

אני קובע שהצדדים לא הבהירו בהתאם להחלטתי מיום 5.11.18. ניתנת להם הזדמנות נוספת לכך עד יום 25.11.18.

אני דוחה את התזכורת הפנימית ליום 26.11.18.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ט, 20 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.