1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת איילת השחר ביטון פרלה) מיום 18/12/17, לפיה הורה בית משפט קמא על הארכת צו מינהלי לסגירת בית עסק (להלן: "החלטת קמא" או "ההחלטה").

הצו שהארכתו נתבקשה בבית משפט קמא, הוצא ביום 23/10/17 על ידי ניצב עמוס יעקב, מפקד מחוז חוף (להלן: "הצו") וזאת - על פי אישור שניתן על ידי פרקליט מחוז חיפה-אזרחי, עו"ד איתן לדרר (להלן: "האישור"). האישור הוגש לבית משפט קמא לאחר הדיון וסומן על ידו ת/1). הצו מורה על סגירתו, למשך 30 ימים (מיום 23/10/17 ועד ליום 21/11/17) של בית עסק, המצוי בשד' ההסתדרות 162-160 בחיפה (להלן: "המקום"). לטענת המשטרה, העסק משמש כבית בושת, ובעניין זה נפתחה חקירה אשר מוסיפה ומתנהלת גם בימים אלה. על פי הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, החקירה החלה כחקירה סמויה ולאחר מספר חודשים - ביום 23/1017 הפכה גלויה, עם מעצרו של מר מיכאל אורלובסקי, בנה של המערערת.

2. הבקשה לבית משפט קמא, בעניין הארכת הצו, הוגשה ביום 20/11/17 וזאת (כפי שכתוב בכותרתה) - על פי סעיפים 3א' ו- 5ג' לחוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק"). המשיבים בבקשה היו המערערת וכן מיכאל אורלובסקי (בנה של המערערת) ומאיר צבע (הבעלים של המקום ומי שהשכיר אותו למערערת). נגד אותם משיבים גם הוגשה הבקשה לבית משפט קמא, אך בית משפט קמא נעתר לבקשת מאיר צבע למחיקתו מההליך, לאחר שהמשטרה הצהירה כי אין היא מייחסת לו ביצוע עבירות בקשר למקום. אציין כבר כאן, כי חרף העובדה שההחלטה שניתנה בבית משפט קמא, ניתנה גם נגד מיכאל אורלובסקי, הערעור דנן הוגש על ידי טטיאנה אורלובסקי בלבד.

3. הדיון בפני בית משפט קמא התקיים ביום 4/12/17 והחלטת בית משפט קמא ניתנה, כאמור, ביום 18/12/17.

לאחר שבית משפט קמא עיין בתיק החקירה הוא קבע, בין היתר, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות לפי סעיפים 199, 202, 204 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכי הגבלת השימוש במקום חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה בגינה הוצא הצו ולמניעת נזק לציבור "מעצם קיומו לכאורה של בית בושת פעיל המעמיד בסיכון נשים בהמשך ניצולן וציבור בכללותו בקיומו של אזור פשיעה פעיל בלב עיר". עוד קבע בית משפט קמא, כי החקירה מנוהלת בקצב נאות וכי הראיות שנאספו סותרות את דברי החשודים ותומכות בטענות המשטרה וכי, משכך, על הפגיעה הכלכלית שתגרם למשיבים, לסגת אל מול הצורך למנוע המשך ביצוע עבירות דומות, במקום.

לפיכך הורה בית משפט קמא על הארכת תוקפו של צו הגבלת שימוש במקום, לתקופה נוספת בת שישים ימים, החל מיום 21.11.17 שעה 19:00.

תמצית טענות המערערת

4. ב"כ המערערת טוען, כי המערערת החלה להפעיל את העסק במקום רק בחודש מרץ 2017 וכי לא ניתן לייחס לה מעשים שנעשו במקום לפני שהיא קיבלה בו חזקה. לדבריו, הצו ניתן בחוסר סמכות באשר הוא מבוסס על ראיות שאינן קושרות את המערערת. עוד טען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל לכך שאין התקדמות בחקירה, כנדרש בסעיף 3א(ב) לחוק. לדבריו, ספק אם פעולות החקירה יסתיימו במהלך 60 הימים ואף ספק אם יוגש כתב אישום.

ב"כ המערערת טוען, בהסתמכו על סעיפים 3(א) ו- 3(ה) לחוק, כי הצו הוצא בחוסר סמכות, גם מכיוון שלא חל שינוי של ממש בנסיבות, ומאחר שלא ניתן להוציא צו מינהלי נוסף לבית עסק, בטרם עברו שנתיים מיום הוצאת הצו הקודם (שבענייננו הוצא לפני פחות משנתיים). עוד טען, כי ביום 6/11/17 הוא שלח מכתב למפקד מחוז חוף בבקשה לקיים שימוע למערערת ולדון בטענותיה, אך לא קיבל כל תשובה.

בדיון שהתקיים בפניי טען ב"כ המערערת, כי הבקשה הוגשה לבית משפט קמא לאחר שמועד צו הסגירה הסתיים, אולם בהמשך דבריו תיקן עצמו וטען כי הדיון בבקשה בבית משפט קמא, התקיים לאחר שתמו 30 הימים מכוח צו הסגירה ובעוד העסק שבמקום נותר סגור. לכן, לשיטתו, ההחלטה ניתנה שלא כדין.

ב"כ המערערת טען, כי הבקשה להארכת הצו, שהוגשה לבית משפט קמא צריכה אישור נוסף של פרקליט המחוז, אולם אישור נוסף כזה לא הומצא וכל שהיה קיים בפני בית משפט קמא הוא האישור מיום 23.10.17, שהוא אישור ל- 30 ימים בלבד.

ב"כ המערערת ער להצהרה שניתנה, ביום 15.11.17, על ידי מפקד המחוז והוגשה לבית משפט קמא ובה נכתב כי קיימת הצדקה לסגירת העסק שבמקום למשך 60 ימים נוספים. כן ער הוא לכך שעל פי סעיף 3א(ה) לחוק, ברגע שמוגשת בקשה לבית משפט תוקף הצו מוארך, אוטומטית, למשך 30 ימים נוספים. אולם, לטענתו, מאחר שהחלטת בית משפט קמא ניתנה ביום 18/12/17, הרי הארכת התקופה, בין מועד תום הצו שהוציא מפקד המחוז ועד להחלטת בית משפט קמא, שהיא הארכה מעבר ל- 30 הימים של הצו הראשון, נשענת על הצו הראשון שהוציא מפקד המחוז ולכן היה צריך אישור נוסף של מפקד המחוז שאיננו קיים. לכן, לשיטת ב"כ המערערת, הארכה זו נעשתה ללא סמכות.

כן נטען, כי הצו פוגע קשות בזכויותיה של המערערת, שהיא אזרחית נורמטיבית שומרת חוק. צוין, כי המערערת מסכימה לחלופות פוגעניות פחות, כגון הצבת מצלמות במקום, מתן התחייבות, או כל אמצעי פיקוח ובקרה אפשרי שיהיה מקובל על רשויות אכיפת החוק, אולם בימ"ש קמא כלל לא בדק חלופות.

בד בבד עם הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הצו, אולם בקשה זו נדחתה על ידי, תוך שקבעתי דיון דחוף בבקשה, אשר התקיים ביום 24/12/17.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בחלק מההודעות שנגבו ובחומר שבפניי ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטת בית משפט קמא וכי יש לדחות ערעור זה.

כאמור לעיל - צו הסגירה הוצא על ידי מפקד המחוז ביום 23.10.17 ותוקפו, כפי שנכתב בו, הוא למשך 30 ימים - עד ליום 21/11/17. הבקשה לבית משפט קמא, להארכת הצו הוגשה ביום 20/11/17, היינו - בטרם עבור 30 הימים.

6. צו הסגירה שהוצא על ידי מפקד המחוז, הוצא על ידו על פי סעיף 3 לחוק, הקובע:

"3(א) היה לקצין משטרה מוסמך יסוד סביר להניח כי מקום משמש לביצוע עבירה המנויה בתוספת כחלק מפעילותו השגרתית וכי יש יסוד סביר לחשש שהמקום ימשיך לשמש לביצוע עבירה כאמור אם לא יוגבל השימוש במקום באופן מיידי, רשאי הוא לתת צו להגבלת השימוש במקום, לתקופה שיקבע בצו, והוא רשאי להאריכה לתקופות נוספות, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלה על 30 ימים.

(ב) בבואו של קצין המשטרה המוסמך לתת צו הגבלת שימוש במקום, ישקול בין השאר את אלה:

(1) מידת הסכנה או הנזק לציבור או לאדם שעשויים להיגרם כתוצאה מביצוע העבירה;

(2) ביצוע עבירות קודמות במקום;

(3) ידיעת הבעלים של המקום או המחזיק בו על ביצוע עבירה במקום או על הכוונה לבצע עבירה במקום;

(4) מידת הפגיעה שתיגרם לבעלים של המקום או למחזיק בו מהוצאת הצו.

. . . . . .

(ה) ניתן צו הגבלת שימוש במקום, לרבות אם הוארך לפי סעיף זה, לא יינתן צו חדש כאמור בסעיף קטן (א) בתוך שנתיים מיום שפקע תוקפו של הצו הקודם אלא באישור של פרקליט מחוז ששוכנע כי הוצאת צו חדש מוצדקת בשל שינוי של ממש בנסיבות".

7. ביום 18/12/16, הוצא צו סגירה לעסק מאותו סוג שהופעל במקום על ידי אדם אחר (להלן: "הצו הקודם") ואין חולק כי צו הסגירה דנן הוצא בטרם עברו שנתיים מאז הצו הקודם.

לפיכך, על פי סעיף 3(ה) לחוק, ניתן להוציא צו סגירה נוסף, רק באישור פרקליט המחוז, לפיו הוא "אשר שוכנע כי הוצאת צו חדש מוצדקת בשל שינוי של ממש בנסיבות". בענייננו קיים אישור כזה (ת/1), בו כתב פרקליט המחוז, כי צו שהוצא בעבר הביא לסגירת המקום, אולם הפעילות בו חודשה ובמקום ניתנים שירותי מין בתשלום ומתקיימת סרסרות. צויין באישור, כי "השינוי בבעלות/ניהול המקום, מהווה שינוי של ממש בנסיבות, מאז הצו הקודם".

8. אני דוחה את טענת ב"כ המערערת לפיה שינוי הבעלות במקום אינו מהווה שינוי נסיבות. שינוי בעלות במקום מהווה שינוי מהותי, שכן הבעלים החדש יכול לטעון, כי הצו שהוצא כאשר המקום היה בבעלות אחרת, אינו חל עליו ואינו מתייחס לעסק שהוא מנהל, שהוא עסק אחר לחלוטין מהעסק שנוהל במקום קודם לכן. למעשה - כך טוענת המערערת במקרה דנן. בנוסף לכך, העובדה שנגבו הודעות מהן עולה בבירור כי במקום ניתנים שירותי מין בתשלום ומתקיימת סרסרות (כפי שכתוב באישור פרקליט המחוז), מגבשת הצדקה להוצאת הצו.

9. אני דוחה גם את טענת ב"כ המערערת, לפיה היה צורך באישור נוסף של פרקליט המחוז, לשם הארכת הצו על ידי בית משפט קמא. לא כך הדבר;

הארכת הצו המינהלי נעשית מכוח סעיף 3א לחוק והבקשה שהוגשה לבית משפט קמא הוגשה מכוח סעיף זה, אשר זו לשונו:

"3א(א) בית משפט רשאי, על פי בקשה בכתב של הממונה על החקירה או של תובע, לצוות על הארכת תוקפו של צו הגבלת שימוש במקום, בתנאים שיקבע, לתקופה נוספת שלא תעלה על 60 ימים, אם שוכנע כי הגבלת השימוש במקום חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה שבשלה הוצא הצו, ורשאי הוא לחזור ולצוות כאמור מזמן לזמן.

(ב) בבואו של בית המשפט לצוות על הארכת תוקפו של צו הגבלת שימוש במקום, ישקול בין השאר את השיקולים האמורים בסעיף 3(ב), וכן את התקדמות החקירה בעניין ביצוע העבירה המנויה בתוספת.

. . . . .

(ד) הוגשה בקשה להארכת תוקפו של צו הגבלת שימוש במקום לפי סעיף קטן (א) או (ג), יתקיים הדיון בבקשת ההארכה בהקדם האפשרי, והצו המקורי יישאר בתוקפו לתקופה נוספת של 30 ימים מתום התקופה שעליה הורה קצין המשטרה המוסמך, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת.

(ה) . . . . .".

10. הנה כי כן - אין כל בסיס לטענה כי יש צורך באישור נוסף מאת פרקליט המחוז. נהפוך הוא;

הבקשה לבית המשפט מוגשת על בסיס הצו המקורי (שהוצא ביום 23/10/17) אשר התבסס על אישור שניתן על ידי פרקליט המחוז בטרם הוצאת הצו, כפי שאירע גם בענייננו (כזכור, טענת ב"כ המערערת לפיה תוכן האישור לא ביסס סמכות להוצאת הצו, נדחתה על ידי לעיל).

הארכת תוקף הצו לתקופת הביניים שבין הגשת הבקשה לבית המשפט, לבין הדיון בה, נעשית, אוטומטית, מכוח סעיף 3א(ה) לחוק ואין היא צריכה אישור נוסף של פרקליט המחוז. בית משפט קמא קיים דיון בבקשה ביום 4/12/17, היינו - בטרם עבור 30 ימים מתום תקופת צו הסגירה ועל הארכה זו חלה, כאמור, הוראת סעיף 3א(ה) לחוק. במקרה דנן, בית משפט קמא גם עשה שימוש בסמכות שהוענקה לו בסיפא של סעיף 3א(ד) "לקבוע אחרת" וקבע, בהחלטתו מיום 26/11/2017 (במסגרתה נקבע גם מועד הדיון בבקשה) כי תוקף הצו מוארך עד להחלטה אחרת או למשך 60 ימים מיום 23/11/17, לפי המוקדם. החלטת בית משפט קמא בבקשה ניתנה בטרם חלפו 60 ימים אלה.

ודוקו: מדובר, אמנם, על הארכת תקופת צו הסגירה שהוציא מפקד המחוז, על פי אישור פרקליט המחוז, אולם אין בכך כדי לומר, כי לשם הארכת תקופת הצו, שהיא הארכה מכוח החוק, או מכוח הסמכה שבחוק, יש צורך באישור נוסף של פרקליט המחוז. גישה זו מנוגדת ללשון החוק ולתכליתו ואין מקום לקבלה.

11. סעיף 3(ד) לחוק קובע חובת שימוע, לאחר מתן הצו (ככל שמי שנפגע מהצו מבקש זאת) וזאת - מאחר שקיום חובת שימוע בטרם הוצאת הצו עלולה לסכל את פעילות המשטרה ואת מטרת הוצאת הצו. כאמור, בכתב הערעור טענה המערערת כי היא ביקשה שימוע במכתב שנשלח למשטרה (להלן: "המכתב"), אולם המכתב לא צורף להודעת הערעור ולא הוכח שמכתב כזה נשלח למשטרה או התקבל אצלה.

בענייננו טוען ב"כ המערערת כי ביום 6/11/17 הוא שלח מכתב למפקד מחוז חוף בבקשה לקיים שימוע אך לא קיבל כל תשובה. בדיון בפניי זנח ב"כ המערערת טענה זו ולמעשה - היא גם לא הועלתה, לגבי המערערת, בבית משפט קמא. שם הועלתה הטענה בדבר שימוע רק לגבי המשיב 3. אמנם, בחקירת קצין המשטרה, עו"ד גפן, הוא נשאל אם קוים שימוע "למשיבים", אך כאשר ציין שהחוק אינו מחייב שימוע לא נטען בפניו כי נשלחה אליו בקשה לשימוע והמכתב לא הוצג בפניו. גם בסיכומי ב"כ המערערת בפני בית משפט קמא, לא הועלתה טענת העדר שימוע לגבי המערערת (אלא רק לגבי המשיב 3). משכך, בית משפט קמא לא דן בנושא השימוע לגבי המערערת.

12. מכל מקום - גם כאשר מופרת חובת שימוע, אין הדבר מביא, בהכרח, לביטולו של הצו שהוצא; הלכה היא, כי לא כל פגם מנהלי מביא, אוטומטית, לביטול המעשה המנהלי. כך, אם התברר שהפרת חובת השימוע לא גרמה עוול, או אם התברר, בדיעבד, כי בפועל לא היו טענות ראויות להישמע, כך שממילא לא הייתה תועלת בשימוע, או אם היה צורך לנקוט פעולה מידית באופן שלא התאפשר לקיים שימוע. [ראו, למשל: בג"צ 3486/94 - סלימאן ג'בר מסאלחה נ' ועדת התכנון והבניה, פד מח(5), 291 (06/11/1994); בג"צ 598/77 דרעי נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב (3) 161, 168-167].

כך - לא כל הפרת של חובת השימוע תביא לביטול ההחלטה. יש לבחון את מהות ההפרה, מהותו של העניין ונסיבותיו, השפעת ההפרה על התוצאה וכיוצ"ב. ראו, בעניין זה, את דברי כבוד השופט לנדוי בבג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1), 239, 246 (30.10.1980): "לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה". דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלא היא התאוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה. ראו י' דותן, "במקום בטלות יחסית", משפטים כב (תשנ"ד), 587. לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה. והענין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה [...] מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר".

13. בענייננו, לא הייתה קיימת חובת שימוע לפני הוצאת הצו ולכן, גם לוּ היה מוכח כי התבקש שימוע למערערת, לא הייתי רואה באי קיום שימוע משום עילה לביטול הצו, או להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. במקרה זה, קיים בית משפט קמא דיון בכל טענות המערערת ונוכח החומר שהובא בפניו וכן נוכח ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא (בהן לא מצאתי כל מקום להתערב) ברי כי לא נגרם למערערת נזק מאי קיום שימוע בעניינה.

14. בנסיבות העניין, בין היתר נוכח טיב הפעילות אשר, לכאורה, התבצעה במקום והביאה לסגירתו ונוכח מגבלות האמצעים אשר מציע ב"כ המערערת, אינני מוצאת כי קיימת חלופה פוגענית פחות, אשר תבטיח את תכלית צו הסגירה.

15. סופו של דבר - לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ח, 26 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.