24 יוני 2021

1. התובעות בתיק דנן הועסקו אצל הנתבעים כמטפלות בשני ילדיהם ובעבודות משק בית, במתכונת של מגורים מלאים - Live In. לאחר שעבודתן הסתיימה בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, הן עתרו לתשלום בגין פיצויי פיטורים, חלף הפרשה לפנסיה, גמול בגין עבודה בשעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות. מנגד, הנתבעים הגישו נגד התובעות תביעה שעיקרה השבה של הטבות ומתנות שהעניקו להן לאורך השנים.
2. אביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, אתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ואפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

1. התובעות, מהגרות עבודה אזרחיות רפובליקת הפיליפינים, הועסקו אצל הנתבעים, ללא היתר עבודה^[1], לצורך טיפול בילדיהם וסיוע במטלות בית שונות.
2. התובעות התגוררו בביתם של הנתבעים במהלך כל התקופה הרלוונטית להעסקתן.
3. הנתבעים הינם בעל ואישה בשנות ה- 30 לחייהם ולהם שני ילדים קטנים צ'רלי וטדי שנולדו בהפרש זמנים קצר.
4. התובעת 1 התקבלה לעבודה זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור של הנתבעים, צ'רלי, ועת הייתה הנתבעת בהריונה השני. התובעת 2 התקבלה לעבודה זמן קצר לאחר תחילת עבודתה של התובעת 1.
5. התובעת 1 החלה את עבודתה בחודש יולי 2014 או בסמוך לכך^[2], והתובעת 2 החלה את עבודתה בחודש דצמבר 2014.
6. עבודתן של התובעות הסתיימה לקראת סוף חודש אוגוסט 2017 במועד ובנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
7. בנוסף לתובעות, הנתבעים העסיקו שמרטפית - גב' שרה ששון, ואיש אחזקה וניקיון - מר אמנון מנצור.
8. שכרן של התובעות עמד בתחילת ההעסקה על סך 1,500$ בתוספת 300 ₪ שבועיים והוצאות נסיעה, והועלה במהלך עבודתן לסך של 2,000$ בנוסף לתוספת השבועית האמורה.

טענות הצדדים

טענות התובעות

1. לטענת התובעות, הן הועסקו אצל הנתבעים עד לפיטוריהן שלא כדין, באופן מידי, בהודעה טלפונית מפי הנתבעת אשר שהתה באותה עת בחו"ל. הודעת הפיטורין נמסרה לתובעת 1, ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהתקיים שימוע כמתחייב מפסיקת בתי הדין לעבודה.
2. עוד נטען כי הנתבעים התגוררו בבית מדות, שהצריך עבודה מרובה, משך כל השבוע.
3. עוד טענו התובעות, כי מלבד שכרן לא שולמו להן זכויות סוציאליות כלשהן, ובכלל זה גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית, דמי הבראה, חופשה, חגים ולא הופרשו להן כספים לפנסיה.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעת סרק אשר כל מטרתה להוציא מהנתבעים כספים בחוסר תום לב. נטען כי שכרן של התובעות כלל בחובו את מלוא זכויותיהן הסוציאליות. עוד נטען כי הנתבעים סיפקו לתובעות בגדים, תכשירי ניקוי לרבות סבונים, טיפוח, איפור וכיו"ב, מאכלי עדות מיוחדים, טלפונים ניידים, מחשב נייד, מחשב נייח קבוע בחדרן ומכשיר אייפד. עוד נהנו התובעות ממתנות רבות שהרעיפו עליהן הנתבעים ובכלל זה: תיקי יוקרה, מחזיקי מפתחות יוקרתיים, שרשראות, ביגוד מחו"ל וביגוד אקסקלוסיבי מהארץ.
2. התובעות קיבלו תשלום על חשבון ימי חופשה, הבראה, חגים וזכויות נלוות לרבות הפרשות סוציאליות. כמו כן, התובעות יצאו לחופשות בפועל.
3. התובעות נדרשו לסייע לנתבעת בטיפול בילדיה ובמטלות השגרתיות של ניהול הבית אשר כללו ניקיון, כביסה וכיו"ב. עבודתן של התובעות עמדה על כשמונה שעות ביום לכל היותר, מבלי שלנתבעים הייתה שליטה על שעות עבודתן.
4. התובעות לא נדרשו לעבוד שעות נוספות.
5. התובעות הפסיקו, ללא הודעה מוקדמת, להגיע לעבודתן בבית הנתבעים ביום 25.8.17 לאחר שסמוך לפני כן הפסיקו לתפקד ולא ענו לטלפונים של הנתבעים.
6. הנתבעים ביקשו להדוף את התביעה נגדן ואף הגישו נגד התובעות תביעה שכנגד לפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת, השבת דמי כיס שבועיים, עלות טלפונים שסופקו להן, לרבות הוצאות טלפון חודשיות, ניכוי בגין מגורים, חשמל, מים, ארנונה, והוצאות מיוחדות.

תשובת התובעות לתביעה שכנגד

1. התובעות פוטרו מעבודתן ועל כן הן אלו שזכאיות לחלף הודעה מוקדמת.
2. דמי הכיס השבועיים בסך 300 ₪ ששולמו לתובעות הם חלק משכר העבודה ואין עילה להשבתם.
3. הנתבעים בחרו להעניק לתובעות טלפונים סלולאריים ולשאת בעלות השימוש בהם, מרצונם כמתנה וכחלק מתנאי העסקתם, ואלה שימשו בין היתר לצורך הפיקוח על עבודתן. בכל מקרה מדובר בטלפונים משומשים שעלותם נמוכה, ומהווים זכות שאינה ברת החזרה.
4. אומנם ניתן על פי דין לנכות משכרו של העובד הזר הוצאות כלכלה ומגורים, עם זאת ניכוי כזה מותר רק עת הדבר מסוכם בין הצדדים מראש ובכתב, ובכל מקרה לא ניתן על פי הפסיקה לנכות הוצאות כאלו רטרואקטיבית דבר הפוגע בציפייה ובהסתמכות העובד.
5. התביעה לתשלום בגין הוצאות מיוחדות, הינה תביעה חוזרת להשבת תשלומים ששולמו בגין דמי כיס. זאת ועוד, התובעות מכחישות את היקף המתנות שנטען כי ניתנו להם, ומה שניתן - ניתן כאות הערכה ולא ניתן להשבה.

ההליך בבית הדין

1. ביום 30.4.18 וביום 9.7.20 התקיימו דיונים מוקדמים בתיק דנן, לאחריהם ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית. כל אחת מהתובעות הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. מטעם הנתבעים הוגשו התצהירים הבאים: תצהיר הנתבעת, תצהיר מר הראל סקלר – עוזרו האישי של הנתבע (להלן: "מר סקלר"), תצהיר גב' שרית ששון - השמרטפית של הנתבעים (להלן: "גב' ששון"), ותצהיר מר אמנון מנצור - איש האחזקה בבית הנתבעים (להלן: "מר מנצור").
2. דיון ההוכחות התקיים בהקלטה ביום 25.2.21 ולאחר שהפרוטוקול תומלל הצדדים הוזמנו לסכם את טענותיהם בעל פה ביום 24.5.21.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בעיקרה, ונימוקיי מפורטים להלן.

היעדרותו של הנתבע מהדיונים ומשמעותה

1. בפתח פסק הדין מצאתי להעיר כי הנתבע נעדר מכל הדיונים המשפטיים ובחר לא להגיש תצהיר או להעיד בתיק דנן. ברי כי צד המוגשת נגדו תביעה רשאי, אך לא חייב, ליתן תצהיר ולהעמיד עצמו לחקירה נגדית, אולם לבחירתו עשויה להיות השלכה ראייתית. השופט קדמי, בספרו "על הראיות", כותב בהקשר זה:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראייה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד, או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראייה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב."^[3] [ההדגשה שלי – כ.א.ק].

1. אמנם, הנתבעת העידה כי מרבית הקשר עם התובעות היה דרכה^[4], אולם בהיותם בני זוג שהתגוררו תחת קורת גג אחת עם התובעות, עדותו של הנתבע הייתה יכולה לשפוך אור על המחלוקות שהתעוררו בתובענה, ובכלל זה בכל הנוגע לנסיבות הפסקת עבודתן. נוכח האמור ומשבחר הנתבע לא לקחת חלק בהליך המשפטי, היעדרותו תיזקף לחובתם של הנתבעים.

תקופות העסקתן של התובעות

1. המחלוקת בעניין תקופות העסקתן של התובעות מגולמת למען הנוחות בטבלה שלהלן:

1. עינינו הרואות כי המחלוקת סביב תקופות העסקתן של התובעות אינה מהותית והפערים בין הצדדים בעניין זה הם שוליים.
2. אין בפנינו רישום של תקופות העסקתן של התובעות, לא נמסרו בידיהם חוזי עבודה בניגוד להוראות סעיף 1ג' לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים") או למצער הודעות על תנאי העסקה בניגוד להוראות סעיף 1 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד"), או הודעות על תקופות העסקה בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת").
3. בהתאם להוראות סעיף 5א לחוק הודעה לעובד, משלא נמסרה לתובעות הודעה על תנאי העסקה בה מפורט בין היתר תאריך תחילת עבודתן כאמור בסעיף 2(א)(2) לחוק, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת.
4. כאמור הנתבעים לא המציאו ראיות בנוגע לתקופות העסקתן של התובעות וכפי שיתואר להלן עדותן של התובעות נמצאה ככלל מהימנה על בית הדין. על כן, נחה דעתנו כי הועסקו בתקופות הנטענות בכתב התביעה.
5. על כן, התובעת 1 הועסקה החל מיום 15.6.2014 ועד ליום 27.8.2017 ובסה"כ 38.5 חודשים. התובעת 2 הועסקה החל מיום 1.12.2014 ועד ליום 27.8.2017 ובסה"כ 33 חודשים.

שכר עבודתן של התובעות

1. אין חולק כי שכרן של התובעות עמד תחילה על סך 1,500$ והועלה החל מחודש ינואר 2016 לסך של 2,000$^[5]. אין חולק כי נוסף על השכר החודשי, התובעות קיבלו דמי כיס שבועיים בסך 300 ₪.
2. דמי הכיס השבועיים אשר שולמו לתובעות לא היו בגין החזר הוצאות נסיעה, שכן תשלום בגין זה שולם להן בנפרד^[6] ולא נטען ממילא כי הוא היה בגין החזר הוצאות אחרות. זאת ועוד, הנתבעת בעדותה הודתה כי דמי הכיס השבועיים ששולמו לתובעות היה חלק משכרן^[7]. על כן, דמי הכיס יתווספו לשכר הקובע לחישוב רכיבי פסק הדין.
3. הנתבעים טענו כי שכרן של התובעות כלל את מלוא הזכויות הסוציאליות שהיו זכאיות להן, אולם לא מצאנו לקבל את הטענה בעניין זה. ראשית, סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") אוסר ככלל על תשלום שכר הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה. זאת ועוד, סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") אוסר על הכללת פיצויי פיטורים בשכר ללא שניתן לכך היתר מאת שר העבודה. זאת ועוד, הטענה לשכר עבודה הכולל תשלום עבור הפרשות פנסיוניות אינה מתיישבת עם המהות והמטרה של הזכות להפרשות פנסיוניות. החוק אינו שולל את האפשרות לכלול בשכר תשלום של דמי הבראה ואולם הסדר כאמור טעון הסכמה מפורשת^[8]. שנית, הסכמה והיתר לכלול את הזכויות הסוציאליות ופיצויי הפיטורים בהתאמה בשכרן של התובעות לא הוכחו בפנינו. ההודעות שצורפו על ידי הנתבעת לתצהירה^[9], המתיימרות לבוא במקום הודעות על תנאי העסקה, אינן עונות על הדרישות לעריכת חוזה עבודה על פי חוק עובדים זרים או על הדרישות לעריכת הודעה על תנאי העסקה על פי חוק הודעה לעובד, וממילא לא הוכח בפנינו, מתי הן נערכו ולא הוכח כי נמסרו לתובעות.
4. מכאן, שכרן של התובעות עמד עד ליום 31.12.2015 ע"ס 7,125 ₪ לפי הפירוט שלהלן:

1,500$ X 3.89 ₪ (שער הדולר ביום 31.12.15) + 300 ₪ X 4.3 (שבועות בחודש) = 7,125 ₪

1. בסיומן של יחסי העבודה עמד שכרן של התובעות על סך 8,452 ₪, לפי הפירוט שלהלן:

2,000$ X 3.581 ₪ (שער הדולר במועד סיומם של יחסי העבודה) + 300 ₪ X 4.3 (שבועות בחודש) = 8,452 ₪

1. עם זאת, בשים לב כי התובעות העמידו את שכרן האחרון בכתב התביעה על סך 8,350 ₪^[10], שכר זה ישמש אותנו בחישובי פסק הדין.
2. יוטעם כי חישוב שכרן החודשי של התובעות לא נסתר על ידי הנתבעים, והם לא הציעו תחשיב חלופי כלשהו.
3. נוכח האמור כאמור, שכרן החודשי של התובעות לצורך חישוב רכיבי פסק הדין יעמוד על 7,125 ₪ עד ליום 1.1.2016 ובהמשך על 8,350 ₪.

נסיבות סיום העסקתן של התובעות

1. אחת המחלוקות המרכזיות בתובענה שלפניי נגעה לנסיבות הפסקת עבודתן של התובעות. התובעות טענו כי ללא כל הודעה מוקדמת, ביום 27.8.17, בעוד הנתבעת שוהה בחו"ל, היא הודיעה לתובעת 1 באמצעות הטלפון כי התובעות מפוטרות מעבודתן אצלה.
2. הנתבעים הכחישו את גרסתן של התובעות לגבי נסיבות הפסקת העבודה והסתפקו בטענה כי התובעות החליטו על דעת עצמן להפסיק ולהגיע למקום העבודה מבלי ליתן לנתבעים הודעה מוקדמת, וזאת לאחר שבסמוך לפני כן, הפסיקו לתפקד, לא ענו לפניות הנתבעים ולא ביצעו את המטלות שהטילו עליהן.
3. מתצהירי הצדדים והעדויות שנשמעו, עולה כי במועד הפסקת עבודתן של התובעות, הנתבעים היו בעיצומו של מעבר דירה מתל אביב לכפר שמריהו^[11], הנתבעת שהתה בחו"ל^[12] והנתבע נותר בארץ^[13] עם התובעות בבית בכפר שמריהו^[14].
4. התובעות הוסיפו בתצהיריהן ובעדותן בבית הדין כי בבית בכפר שמריהו, שהיה עמוס במובילים ובארגזים בשל המעבר, לא היה אוכל, ביקשו ממר מנצור שיקנה להן לאכול ומשלא עשה כן הן נסעו לביתם שבתל אביב^[15] כדי לאכול, דבר שעורר את זעמו של הנתבע^[16]. בעקבות כך, הנתבעת התקשרה אליהן מחו"ל, סיפרה להן שהנתבע כועס מאד שהן לא בבית לסייע, והודיעה לתובעת 1 על פיטוריהן המידיים^[17].
5. גרסתן של התובעות נמצאה מהימנה עלינו. על אף שהתובעת 1 לא העידה בנוכחות התובעת 2, הן העידו עדות זהה, העולה בקנה אחד עם תצהיריהן. זאת ועוד, עדותם של התובעות נתמכה בעדותו של מר מנצור, שאומנם ניסה לתמוך בגרסת הנתבעים לפיה "התובעות נעלמו" כביכול ולא שבו לעבודתן, אולם הוא הודה כי תחילה ביקשו ממנו שיקנה להן אוכל ובהמשך ביקשו שידאג להסעתן לתל אביב^[18].
6. גרסתן של התובעות לא נסתרה, ומצאתי חיזוק נוסף לה בעובדה כי חפציהן נותרו בביתם של הנתבעים במועד הפסקת עבודתן^[19], דבר המלמד כי לא תכננו להתפטר.
7. הנתבעת לא התמודדה עם גרסתן המפורטת של הנתבעות, לא הכחישה כי התקשרה אליהן מחו"ל במועד הפסקת עבודתן, ולא הביאה ראיה לסתור את הטענה כי במועד זה פיטרה אותן. כאמור, גם הנתבע לא טרח להתייצב לדיון ולהעיד בעניין זה.
8. זאת ועוד, מהמסרונים החלקיים שצורפו על ידי הנתבעת לתצהירה^[20], יש משום חיזוק נוסף לגרסתן של התובעות. כך, התובעת 2 העידה כי לאחר פיטוריה הנתבעים ביקשו ממנה לשוב לעבודה ללא התובעת 1, והיא סירבה לשוב לעבודה לבדה ללא התובעת 1, שהביאה אותה לעבודה, ורק לאחר שהתובעת 1 מצאה עבודה ביקשה היא לקבל את הצעתם של הנתבעים, אולם הם הודיעו לה שכבר קיבלו עובדת אחרת.^[21]
9. תמיכה נוספת לגרסתן של התובעות היא התכתבות נוספת בין התובעת 2 לנתבעת מיום 28.8.17^[22] במסגרתה התובעת ביקשה לברר אם התובעות יקבלו "severance pay" (פיצויי פיטורים) והנתבעת השיבה בחיוב שכן "of course". התחייבותה של הנתבעת בזמן אמת לשלם פיצויי פיטורים תומכת בגרסתן של התובעות כי פוטרו מעבודתן. לא שוכנעתי "בהסבר" בדיעבד של הנתבעת בעדותה לפיו היא לא הבינה כי התובעות מתכוונות לתשלום פיצויי פיטורים וכי סברה בטעות כי ב-"severance pay" התכוונו התובעות לשכרן האחרון. ראשית, מדובר בעדות כבושה שיש על פי הפסיקה לחשוד במהימנותה. הפסיקה קבעה כי אם ניתן הסבר מתקבל על הדעת ל "כבישת" העדות, רשאי בית המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות^[23], אולם הנתבעת לא נתנה הסבר לכבישת העדות על אף שהתכתבות הונחה לפניה זה מכבר. שנית, התובעת ילידת ארה"ב^[24], והשפה האנגלית היא בבחינת שפת אם עבורה, ועל כן מדובר בפרשנות שאינה סבירה לביטוי חד משמעי המשמש ל"פיצויי פיטורים".
10. מכאן, מצאתי לקבל את גרסתן של התובעות לפיהן הן פוטרו לאלתר מעבודתן, ללא הליך שימוע וללא כל הודעה מוקדמת.
11. העובדה כי לתובעת 2 הוצע לשוב לעבודה, בסמוך לאחר פיטורי שתי התובעות, אין בה כדי לאיין את הליך הפיטורים. ממילא לא נטענה על ידי הנתבעים טענה לפיטורים בעידנא דריתחא ולא הונחה תשתית עובדתית בתמיכה לטענה מעין זו.

הזכאות לפיצוי בגין העדר שימוע

1. זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ושמור לה מקום של כבוד ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה^[25].
2. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא שיש לקיימו כדי לצאת ידי חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית ומושכלת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו^[26].
3. מהזכות לשימוע נובעת החובה המוטלת על המעסיק – להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד. מחובתו של המעסיק ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב פתוח ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו^[27].
4. עוד יצוין, כי זכות הטיעון עומדת לעובד הן כלפי המעסיק הפרטי, הן כלפי המעסיק הציבורי והן כלפי המעסיק הדו-מהותי^[28].
5. כאמור, התובעות פוטרו מעבודתן בהודעה טלפונית, מבלי שקיבלו כל הודעה מראש ומבלי שהתקיים הליך של שימוע.
6. משלא קוים הליך השימוע, יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי לטובת התובעות.
7. התובעות עתרו לפיצוי בגובה משכורת חודשית אחת בגין העדר שימוע. נציין כי בהקשר לדרך פסיקת פיצוי זה חל שינוי בפסיקה, וזה לא נקבע עוד (דרך כלל) לפי מכפיל של שכר העובד, אלא כסכום גלובלי^[29].
8. בנסיבות העניין בשל אופן הפיטורים, בהודעה טלפונית, ללא שקוים לתובעות הליך של שימוע כדין מצאנו להעמיד את הפיצוי לכל אחת מהתובעות על סך 5,000 ₪.

הזכאות לפיצויי פיטורים

1. כאמור, התובעות פוטרו מעבודתן, ועל כן הן זכאיות לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות חוק פיצויי פיטורים.
2. על כן, התובעות זכאיות לפיצויים פיטורים לפי החישוב שלהלן:

לתובעת 1

8,350 ₪ (שכר אחרון) X 38.5/12 שנים = 26,790 ₪

עם זאת בשים לב כי התובעת 1 עתרה לתשלום מעט נמוך יותר, בסך של 26,720 ₪, זה הסכום שייפסק לזכותה.

לתובעת 2

8,350 ₪ (שכר אחרון) X 33/12 שנים = 22,963 ₪

עם זאת בשים לב כי התובעת 2 עתרה לתשלום מעט נמוך יותר, בסך של 22,795 ₪, זה הסכום שייפסק לזכותה.

הזכאות לחלף הודעה מוקדמת

1. כאמור, התובעות פוטרו מעבודתן בהודעה טלפונית ללא כל הודעה מוקדמת בניגוד להוראות סעיף 2(א) לחוק הודעה מוקדמת.
2. בנסיבות אלה, ובהתאם להוראות סעיפים 3(3) ו-7(א) לחוק הודעה מוקדמת, כל אחת מהתובעות זכאית לחלף הודעה מוקדמת בשיעור משכורת חודשית אחת.
3. על כן, הנתבעים ישלמו לכל אחת מהתובעות חלף הודעה מוקדמת בסך 8,350 ₪.

הזכאות לחלף הפרשה לפנסיה

1. בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, היה על הנתבעים להפריש לתובעות כספים לביטוח פנסיוני כעבור 6 חודשי עבודה.
2. כאמור, טענת הנתבעים לפיה שילמו לתובעות את זכויותיהן וכי שכרן כלל תשלום בגין העדר הפרשה לפנסיה, נדחו. על כן, ובהתאם לצו ההרחבה האמור, על הנתבעים לשלם לתובעות חלף הפרשה לפנסיה, בשיעורים המפורטים בטבלאות שלהלן. הטבלה הראשונה לתובעת 1 והשנייה לתובעת 2:

הזכאות לדמי הבראה

1. התובעות עתרו לתשלום דמי הבראה.
2. הנתבעים טענו מחד גיסא כי שכרן של התובעות כלל את מלוא זכויותיהן הסוציאליות ומאידך גיסא כי "שילמו לתובעות את מלוא הזכויות הנלוות להן הן זכאיות על פי דין"^[30] . הטענה לשכר כולל נדחתה כאמור, והטענה כי הזכויות "שולמו" כביכול לא הוכחה. ממילא יובהר כי הנתבעת הודתה בעדותה כי לא שילמה לתובעות דמי הבראה^[31].
3. על כן, בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש, התובעות היו זכאיות ל-5 ימים הבראה בשנה הראשונה, 6 ימים בשנה השנייה והשלישית ול-7 ימים בשנה הרביעית, בתעריף 378 ₪ ליום הבראה. על כן, התובעות זכאיות לדמי הבראה בסכומים המפורטים להלן:

לתובעת 1

18.41 ימים X 378 = 6,959 ₪.

לתובעת 2

15.4 ימים X 378 ₪ = 5,834 ₪.

הזכאות לפדיון חופשה

1. גם כאן הנתבעים טענו טענה והיפוכה. מחד גיסא טענו כי זכיותיהן של התובעות מכוח חוק חופשה שנתית שולמו בשכר החודשי ששולם להן, ומאידך גיסא נטען כי קיבלו פדיון חופשה במזומן^[32]. עוד נטען כי ניצלו ימי חופשה בפועל. כאמור, סעיף 5 לחוק הגנת השכר אוסר על תשלום שכר הכולל דמי חופשה, והטענה כי פדיון החופשה שולמו במזומן, וממילא עומדת בסתירה לטענתם לשכר כולל. זאת ועוד, בעדותה הנתבעת לא חזרה על הטענה כי הנתבעים שילמו את דמי החופשה במזומן או כי התובעות יצאו לחופשה בתשלום, והספקה בטענה כי "זה היה הכל כלול בגלובלי"^[33].
2. הנתבעים לא טענו כי התובעות יצאו לחופשה בפועל, וממלא לא הציגו ראיה כלשהי על יציאתן לחופשה בתשלום.
3. משלא ניתן לשלם לתובעות דמי חופשה במסגרת שכרן החודשי, ולמעשה לא הוכח כי יצאו התובעות לחופשה בפועל, הרי שבהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, הן זכאיות לפדיון חופשה בשיעור השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים להם אילו נהגו הנתבעים כחוק.
4. חישובי התובעות עולות בקנה אחד עם הוראות חוק חופשה שנתית ולא נסתרו על ידי הנתבעים. משכך, התובעת 1 זכאית לפדיון חופשה בסך 13,676 ₪ והתובעת 2 לסך 9,915 ₪.

הזכאות לדמי חגים

1. התובעות עתרו לתשלום דמי חגים על אף שאין חולק כי שולם להן שכר חודשי.
2. הפסיקה קבעה כי תכליתם של דמי החגים היא "לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם... הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך".^[34] תכלית זו אינה רלוונטית עת עסקינן בעובד במשכורת חודשית, שכן שכרו לא נפגע אם אינו עובד בחג. כך, גם נקבע בסעיף 7(ב) לצו ההרחבה – הסכם מסגרת 2000^[35] הקובע כדלקמן:

"עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד בעבור ימי חג".

1. על כן, מששולם לתובעות שכר חודשי ולא נטען כי שכרן הופחת בחגים, הרי שאינן זכאיות לדמי חגים נוסף על שכרן.

הזכאות לגמול בגין עבודה בשעות נוספות

1. מחלוקת נוספת בין הצדדים התגלעה בנוגע לזכאותן של התובעות לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.
2. בשונה מהמחלוקת הקלאסית בתיקים מסוג זה בנוגע לתחולת חוק שעות עבודה והמנוחה על יחסי העבודה בין הצדדים, במקרה שלפנינו לא הועלתה טענה להעדר תחולה של הוראות החוק, אלא הנתבעים טענו בעניין זה טענה בשני ראשים. ראשית, כאמור נטען כי שכרן של התובעות כלל את מלוא הזכויות הסוציאליות להן הן זכאיות. שנית, נטען כי ממלא התובעות לא נדרשו ולא הועסקו בפועל בשעות נוספות.
3. בטרם אדון בטענות הצדדים בעניין זה ועל אף שלמעשה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על יחסי העבודה בין הצדדים מצאתי ולו למען הזהירות להטעים כי בשונה מעניין גלוטן^[36], בענייננו אין מקום לפטור את הצדדים מתחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. הרציונל שעמד בבסיס דנג"צ גלוטן, ובין היתר הצורך בהגנה על אוכלוסיות מוחלשות הנזקקות למטפלים סיעודים אינו מתקיים בענייננו. זאת ועוד, בשים לב כי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא חוק קוגנטי יש לפרש את רשימת החריגים שנקבעו בסעיף 30(א) לחוק בצמצום^[37] ולהישמר מהוצאת אוכלוסיות שלמות מתחולת החוק שמה לא תישחק הקוגנטיות של החוק - דבר שעלול להיות לו השלכות על כלל יחסי העבודה בישראל^[38].
4. על אף שחוק שעות עבודה ומנוחה חל על יחסי העבודה בין הצדדים, התרשמתי כי בנסיבות המקרה שלפניי, אין לפסוק לזכות התובעות גמול בגין עבודה בשעות נוספות.
5. בפסק הדין חנדז'י^[39] נקבע, כי לא די בעצם דרישת המעסיק מהעובד לנכוח במקום העבודה כדי להגדיר את כל שעות שהייתו כשעות עבודה (אם כי זהו שיקול שיילקח בחשבון בין שאר השיקולים), ואף לא די בהפקת תועלת כלשהי על ידי המעסיק מעצם שהותו של העובד במקום העבודה, אלא יש לבחון אם אכן בוצעה "עבודה" על ידי העובד במהלך השעות שבמחלוקת, בהתאם למאפייניו של מקום העבודה ומהות המשרה בה הוא מועסק. בחינה זו אינה טכנית אלא מהותית ונעשית על פי מכלול נסיבות המקרה, הן מהיבט מקום העבודה והן מנקודת המבט של העובד עצמו.
6. התובעות לא הוכיחו כי תנאי העבודה חייבו עבודה בשעות נוספות, או כי בוצעה עבודה בהיקף המצדיק תשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות. אומנם נראה כי ביתם של הנתבעים גדול מידות, אולם מדובר בבית של 4 נפשות: בני זוג ושני פעוטות בלבד. מלבד התובעות העסיקו הנתבעים גם שמרטפית, ואיש אחזקה וניקיון. מלאכת הטיפול בילדים התחלקה בין אמם, התובעות וגב' ששון. הנתבעת העידה כי עד גיל 3 חודשים נשארה עם ילדיה בבית ולאחר מכן נהגה לצאת עמם לפעילויות מחוץ לבית, לרבות שיעורי שחיה, שיעורי התפתחות תינוקות ופעילויות שונות^[40], ועדותה בעניין זה לא נסתרה, והיא ממלא לא נחקרה עליה. צ'רלי נכנס למסגרת חינוכית החל מ-9.15 וטדי החל מ-4.16^[41], ועדותה בעניין זה אף נתמכה בעדות התובעת 1^[42]. על כן, במרבית התקופה הרלוונטית, הילדים שהו עם אמם, במסגרות חינוכיות, ובשעות אחה"צ עד הערב, שהו עמם הנתבעת והחל מ-9.15^[43] גם גב' ששון, לכל הפחות 3 פעמים בשבוע^[44].
7. מהעדויות שלפניי, התרשמתי כי התובעות עסקו אומנם גם בניקיון, אולם לא באופן בלעדי שכן זה היה אחד מתפקידיו של מר מנצור^[45] שעדותה בעניין זה נמצאה מהימנה על בית הדין.
8. מקובלת עליי גם גרסתן של התובעות לפיה הן סידרו את המיטות, ביצעו את הכביסות, וניקו את בקבוקי התינוקות כטענתן בתצהירים שהוגשו מטעמן, אולם לא התרשמתי כי נדרש זמן ארוך לעבודות אלו.
9. זאת ועוד, התובעות עסקו בהכנת האוכל לילדים, אולם לא בישלו לבני הזוג^[46]. התובעות נהגו לאכול אוכל שונה מזה של הנתבעים, הן קיבלו תקציב לרכישת מוצרי מזון לעצמן^[47] והבישולים שעסקו בהן היה אפוא לטובתן.
10. התובעות התגוררו בביתם של הנתבעים, בחדר משלהן והעבודה מטבע הדברים התערבלה עם שעות הפנאי. לתובעות הייתה גישה לבריכה של הבניין בו התגוררו הנתבעים ויעידו על כך התמונות הרבות שהועלו על ידיהן לרשתות החברתיות ואשר צורפו על ידי הנתבעים. הן היו חופשיות לעצמן בזמן שהילדים שהו במסגרות או עם אמם וגב' ששון, ועבודות משק הבית התחלקו בין שתיהן ומר מנצור. בהתחשב בהיקף העבודה שנדרשה לטפל בשני ילדים בחלק משעות היום ומטלות משק הבית שנדרשו למשפחה בת 4 נפשות, לא התרשמתי כי סך העבודה שהתובעות נדרשו לבצע עלתה על מסגרת של עבודה במשרה מלאה.
11. נוכח האמור מצאתי לדחות את התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.

התביעה שכנגד – דינה דחיה

1. התרשמתי כי אין ממש בתביעה שכנגד, אשר נולדה כמשקל נגד תביעתן של התובעות, זאת ותו לא, ואסביר.
2. התביעה שכנגד מורכבת משני ראשים עיקריים. הראשון, משנטען כי התובעות התפטרו מעבודתן, הנתבעים דרשו חלף הודעה מוקדמת. השני, השבה של כספים שהיוו חלק מתנאי העבודה ובכלל זה: "דמי הכיס" השבועיים^[48], ניכוי עבור מגורים, חשמל, ארנונה, הוצאות טלפון והשבה של הטלפונים הניידים שניתנו להם במתנה.
3. משקבעתי כי התובעות פוטרו מעבודתן, ברי כי הן זכאיות לחלף הודעה מוקדמת, ולא הנתבעים ולפיכך התביעה שכנגד בעניין זה נדחית.
4. באשר לדמי הכיס השבועיים, הרי אין חולק כי אלו היוו כאמור לעיל חלק בלתי נפרד מתנאי שכרן של התובעות, וברי כי אין כל עילה בדין להשבתם.
5. אין חולק כי הטלפונים הניידים ניתנו לתובעות במתנה, וההוצאות על השימוש בקו הטלפון ניתנו כחלק מתנאי עבודתן. מצאתי את גרסתן של התובעות לפיה הטלפונים שימשו גם את הנתבעים בין היתר לפקח על עבודתן של התובעות כמהימנה. כמו כן, הנתבעים לא הוכיחו את עלות הטלפונים וטענת התובעות כי בכל מקרה מדובר בטלפונים משומשים שעלותם נמוכה, מקובלת על בית הדין משלא נסתרה.
6. בסיכומיהם ניסו הנתבעים לצייר את התובעות כמי שניצלו את הנתבעת ושידלו אותה להעביר להן כספים שלא הגיעו להן. לא מצאתי בחומר הראיות יסוד לטענות הנתבעים בעניין זה, ולא שוכנעתי כי בפערי הכוחות בין הצדדים ידן של התובעות דווקא הייתה על העליונה. הגם שהנתבעים העסיקו את התובעות בתנאים נוחים, ולא קיפחו אותן בתשלום השכר החודשי, אין בכך כדי לפטור אותם מתחולת משפט העבודה המגן על יחסי העבודה, או לשחרר אותם מהוראות החוק הרלוונטיים.
7. באשר להוצאות המגורים, חשמל, וארנונה. חוק עובדים זרים קובע זכויות בסיסיות להן זכאי העובד הזר במהלך עבודתו בארץ, ובכלל זה ביטוח רפואי ומגורים הולמים. אמנם, לצד זכויות אלה קבע המחוקק כי המעסיק רשאי לנכות משכר העובד את עלותן בהיקף שייקבע בתקנות, ואשר יתעדכן מעת לעת. עם זאת, הנתבעים אינם רשאים לדרוש מהתובעות לשלם זאת בדיעבד, ומבלי שהדבר סוכם בין הצדדים מבעוד מועד ובצורה ברורה^[49].
8. יש להוקיע ניסיונות כוחניים של מעסיקים להטיל אימה על עובדים באמצעות הגשת תביעות שכנגד חסרות כל בסיס, כדוגמת זו שהוגשה על ידי הנתבעים. הגשת התביעה שכנגד באופן הזה ומבלי שיש לה בסיס, מצדיקה פסיקת הוצאות של ממש.
9. לפני סיום, אבקש להתייחס בקצירת האומר לטענת הנתבעים לעניין מהימנות התובעות. הנתבעים הקדישו חלק ניכר מסיכומיהם בניסיון לקעקע את מהימנות גרסתן של התובעות ובכלל זה ביקשו כי "תצהיריהן יוצאו מהתיק" על יסוד הטענה כי חתמו כביכול על התצהירים מבלי שהבינו את תוכנם. אין ממש בטענות אלה. התובעות חתמו על התצהירים לאחר שאישרו כי הם תורגמו להן לאנגלית על ידי עו"ד יעל מנדל ואביחי וידהורן^[50] ובעדותן אישרו כי חתמו על התצהיר בפני בא כוחן^[51], הן ענו על שאלותיו של ב"כ הנתבעים בחקירה נגדית בצורה סדורה, ותשובותיהן עלו ככלל בקנה אחד עם האמור בתצהירים מטעמן. על כן, לא מצאתי עילה להוצאת התצהירים מהתיק ועדותן של התובעות כאמור נמצאה מהימנה על בית הדין.

סוף דבר

1. בנסיבות אלה, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיהם, סך של 161,680 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן:

לתובעת 1 סך של:

1. פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 5,000 ₪;
2. פיצויי פיטורים בסך 26,720 ₪;
3. חלף הודעה מוקדמת בסך 8,350 ₪;
4. חלף הפרשה לפנסיה בסך 15,609 ₪
5. דמי הבראה בסך 6,959 ₪;
6. פדיון חופשה בסך 13,676 ₪;

לתובעת 2 סך של:

1. פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 5,000 ₪;
2. פיצויי פיטורים בסך 22,795 ₪;
3. חלף הודעה מוקדמת בסך 8,350 ₪;
4. חלף הפרשה לפנסיה בסך 13,472 ₪;
5. דמי הבראה בסך 5,834 ₪;
6. פדיון חופשה בסך 9,915 ₪;

בנסיבות העניין ונוכח המחלוקת שבין הצדדים לא מצאתי לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנה והחלטתי להסתפק בפסיקת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 20.11.17 ועד למועד התשלום בפועל אשר יתווספו על הסכומים שנפסקו לטובת התובעות.

1. הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17,500 ₪. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
2. ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד תמוז תשפ"א, (24 יוני 2021), בהעדר הצדדים.

1. סעיף 8 לכתב ההגנה. ↑

2. לטענת התובעת החלה את עבודתה ביום 15.6.14. ↑

3. י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009 (להלן – קדמי), 1890. עוד על ההשלכה הראייתית של ויתור על חקירה נגדית ראו קדמי, 1952-1960. עוד ראו ע"ע (ארצי) 62411-10-13 ויקטור קובלקובסקי - י.מ. ניהול ואחזקות חדרה בע"מ, (4.2.2014). ↑

4. פרוטוקול עמ' 64, שורות 6-7. ↑

5. סעיף 10 לכתב התביעה וסעיף 48 לכתב ההגנה. ↑

6. תצהיר הנתבעת – סעיף 12. ↑

7. פרוטוקול עמ' 83, שורות 7-14. ↑

8. ע"ע (ארצי) 228/08 אקרמן - אמאב צעצועים בע"מ (6.7.2010). ↑

9. תצהיר הנתבעת - נספחי 1 ו-2. ↑

10. כתב התביעה – סעיפים 41-43. ↑

11. תצהיר הנתבעת – סעיף 29. ↑

12. עדות הנתבעת בפרוטוקול עמ' 81, שורה 1; עדות התובעת 1 פרוטוקול עמ' 28, שורות 1-8. ↑

13. עדות התובעת 1 פרוטוקול עמ' 28, שורות 9-14. ↑

14. עדות התובעת בפרוטוקול עמ' 28, שורות 14-16. ↑

15. עדות התובעת 2, עמ' 38, שורה 2-11. ↑

16. תצהיר התובעת 1 – סעיף 23; תצהיר התובעת 2 – סעיף 20; ↑

17. עדות התובעת 1 פרוטוקול עמ' 27, שורות 24-30; עמ' 28, שורה 1; עדות התובעת 2, עמ' 38, שורות 19-29. ↑

18. פרוטוקול עמ' 53, שורות 23-26. ↑

19. ראו תצהירה של הנתבעת – סעיף 31 רישא. ↑

20. נספח 5 לתצהיר הנתבעת. ↑

21. עדותה של התובעת פרוטוקול עמ' 39 שורות 20-32, עמ' 40, שורות 1-11. ↑

22. הוגשה על ידי התובעות ביום 29.10.19. ↑

23. י' קדמי, על הראיות, חלק א' מהדורת 1999. ↑

24. הנתבעת העידה כי נולדה בחו"ל - פרוטוקול עמ' 67, שורה 31, ובמהלך הדיון עלה כי נולדה וגדלה בארה"ב. ↑

25. ראו: ע"ע 1027/01 גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל (7.1.2003). ↑

26. שם. ↑

27. שם. ↑

28. ע"ע 415/06 דני מלכה – שופרסל בע"מ (מיום 15.7.2007). ↑

29. ע"ע (ארצי) 55550-09-14‏ שמעון בן אלי - קומבה בע"מ (24.9.17). ↑

30. כתב הגנה - סעיף 72. ↑

31. פרוטוקול עמ' 82, שורות 5-6. ↑

32. כתב הגנה – סעיף 73. ↑

33. פרוטוקול עמ' 82, שורות 8-10. ↑

34. ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ (30.4.02). ↑

35. י"פ תש"ס מס' 4895 מיום 21.6.2000 עמ' 4002. ↑

36. ע"ע (ארצי) 157/03 יולנדה גלוטן – לאה יעקב, (1.1.2007); בג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, (29.11.2009); דנג"ץ 100007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, (18.3.2013). ↑

37. ע"ע (ארצי) 37676-01-14 רם עברי - מדינת ישראל (20.3.2016); ע"ע (ארצי) 1113/02 טודוראנג'אן – מעיין, פד"ע לט, 409,423. ↑

38. ראו פסק דינו של חברי השופט דורון יפת אשר קבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על יחסי עבודה בין הצדדים בתיק שנסיבותיו דומות לתיק שלפנינו: סעש (ת"א) 25984-04-18 אדלה פילי - צביקי לנדאו (14.2.20). ↑

39. ע"ע (ארצי) 29712-08-13 שירלי חנדז'י - אחוזת רעים, עמותה רשומה, (21.08.2016). ↑

40. תצהיר הנתבעת – סעיף 22. ↑

41. תצהיר הנתבעת – סעיף 23. ↑

42. תצהיר התובעת 1 – סעיף 17; עדות התובעת 1 פרוטוקול עמ' 18, שורות 16-25. ↑

43. פרוטוקול עמ' 73, שורה 13. ↑

44. תצהיר הנתבעת – סעיפים 25-26; פרוטוקול עמ' 71, שורות 18-25; תצהיר גב' ששון – סעיף 2, פרוטוקול עמ' 44, שורות 1-32. ↑

45. תצהיר מר מנצור – סעיפים 3 ו-4; פרוטוקול עמ' 51, שורות 3-28. ↑

46. התובעות לא טענו כי בישלו לבני הזוג, וגרסתה של הנתבעת לפיה נהגו לאכול בחוץ או להזמין ארוחות שף, לא נסתרה ומקובלת על בית הדין: תצהיר הנתבעת – סעיף 28. ↑

47. פרוטוקול עמ' 20-21. ↑

48. דמי הכיס השבועיים נתבעו פעמיים במסגרת התביעה שכגד - תחילה תחת הכותרת "דמי כיס שבועיים" ותחת הכותרת "הוצאות מיוחדות" המפנה לסעיף 23 לכתב התביעה שכנגד שעניינו "דמי הכיס השבועיים". ↑

49. ע"ע (ארצי) 691/06 זילברמינץ בע"מ - סטופארו נורצל סיזר (24.6.2007); ע"ע 60487-01-16 FLORES JOCELYN נ' עזבון המנוח יוסף רוזנברג ואח' (9.2.17). ↑

50. תצהיר התובעת 1 – סעיף 55; תצהיר התובעת 2 – סעיף 51. ↑

51. פרוטוקול עמ' 11 ו- 35. ↑