1. לפניי בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, ולחילופין להעברתה לבית משפט השלום בנתניה, בשל חוסר סמכות מקומית, לאור קיומה של תניית שיפוט ייחודית.
2. התובעים רכשו מן הנתבע 1 חטיבת מקרקעין שהיא חלק מחלקה 265 בגוש 8036, בישוב קדימה, עליה חפצו להקים את ביתם. הנתבעת 2 היא בעלת הזכויות ביתרת החלקה, ומתגוררת בה בביתה. הצדדים הם, אפוא, בעלים במשותף של הזכויות בחלקה הנ"ל.

התובעים הגישו תביעה כספית ותביעה למתן צו עשה נגד הנתבעים ובפיהם טענות שונות כי בשל התנהלות הנתבעים ומחדליהם נמנעת מן התובעים האפשרות לממש את זכויותיהם במקרקעין ולהקים עליהם את ביתם.

1. במסגרת הבקשה שלפניי, טענו הנתבעים, כי מכח תניית שיפוט ייחודית, הקבועה בהסכם השיתוף החל בין הצדדים, מסורה הסמכות המקומית הבלעדית לדון בתביעה לבית משפט השלום בנתניה. וזו לשונו של סעיף 15.7 להסכם השיתוף:

"סמכות השיפוט היחידה והבלעדית בהעדר בוררות מוקנית לבית המשפט המוסמך בעיר נתניה בסמכות בית משפט שלום ובעיר תל אביב בסמכות בית משפט מחוזי".

1. התובעים טענו, כי דין הבקשה להידחות, וזאת בגין מספר טעמים.

ראשית, נטען כי דין הבקשה להידחות בשל אי צירוף תצהיר;

שנית, נטען כי הצדדים ויתרו בהסכמה על תניית השיפוט המקומית מקום בו הסכימו לקיים התדיינות קודמת ביניהם שלא בהתאם לה;

שלישית, נטען כי הצדדים לתביעה כלל אינם צדדים להסכם השיתוף ולפיכך אינם מחוייבים לתניית השיפוט הקבועה בו;

רביעית, נטען כי תניית השיפוט אינה קובעת את סוגי המחלוקות עליהן נועדה לחול ולפיכך אין להחילה על תביעה זו.

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ולהלן אפרט טעמיי בקצרה.
2. נקודת המוצא היא, כי תניית שיפוט, המקנה סמכות שיפוט מקומית ייחודית לערכאה מסויימת, גוברת על כללי הסמכות המקומית והיא תכובד ע"י בית המשפט, וזאת מכוח הכלל הקבוע בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום".

בהלכה הפסוקה נקבע, כי מקום בו הוכח קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, תגבר תנייה זו על שיקולי נוחות, ורק שיקולים בעלי משקל מכריע יניאו את בית המשפט מלכבדה (רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן ואח', פ"ד נז(4), 473; וראו גם תא (מחוזי מר) 47012/06/17 המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ ואח' נ' קומפליט פתרונות עסקיים בע"מ ואח' (החלטה מיום 28.11.17)).

כלל זה אומץ והוחל, גם כאשר מדובר בבתי משפט שונים באותו מחוז שיפוט. כך נפסק בבר"ע (מחוזי ים) 1376/99 מנשה לוי – חברה לבנין בע"מ נ' שפיר (2.2.2000), שם נקבע כי "כוונת מתקין התקנות בתקנה 5 האמורה הייתה ליתן הכרה להסכמת בעלי הדין לגבי מקום השפוט, ולא למנוע את יכולתם של צדדים לחוזה להסכים על עיר ספציפית שבה ידון ההליך" (ראו גם תא (הרצ') 60375/03/17 איצקוביץ נ' יקבי ברקן בע"מ (29.8.2017), על הפסיקה הנזכרת שם, בסעיף 10 להחלטה, אותה סיכם כב' השופט ויצנבליט כך: "נמצא, כי יש לכבד את הסכמת הצדדים לבחור בבית משפט פלוני שידון בעניינם, ואין לאפשר לצד לחוזה לחמוק מהתחייבותו החוזית בעניין זה אף באשר לבית משפט אחר המצוי באותו מחוז שיפוט").

1. הנה כי כן, מקום בו קיימת תניית שיפוט מקומית ייחודית (להבדיל מתניית שיפוט שאינה ייחודית, הנדונה בסיפה לתקנה 5 הנ"ל) – הכלל הוא כי בית המשפט ייטה לכבדה וליתן תוקף להסכמת הצדדים וציפיותיהם להתדיין במקום המוסכם.
2. כעת אבחן את הטענות שפורטו בתגובת התובעים לדחיית הבקשה או לאי תחולתה של תניית השיפוט על ענייננו, כסדרן.
3. אשר לטענה שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, הרי שלא מצאתי ממש בטענה זו, מקום בו העובדות עליהן מבוססת הבקשה אינן שנויות במחלוקת והן מבוססות על הוראות ההסכמים אשר צורפו כבר כנספחים לכתב התביעה.

1. עוד טענו התובעים, כי הצדדים ויתרו בהסכמה על תניית השיפוט המקומית ומכל מקום הם מנועים ומושתקים מלהסתמך עליה. זאת, מן הטעם שאין מדובר בהליך משפטי ראשון המתנהל בין הצדדים, אלא שקדם לו הליך שהוגש ע"י הנתבע 1 - המרצת פתיחה בסמכות עניינית של בית המשפט המחוזי - והליך זה הוגש ע"י הנתבע 1 לבית המשפט המחוזי בלוד, ומבלי שהצדדים האחרים לתיק זה (התובעים, והנתבעת 2), שהיו משיבים לאותו הליך, התנגדו לכך.

מכאן מבקשים התובעים, כאמור, להסיק, כי הן הנתבע 1 – כמי שיזם את ההליך הקודם בבית המשפט המחוזי מרכז ולא תל אביב כקבוע בתניית השיפוט שצוטטה לעיל; והן הנתבעת 2 – אשר לא התנגדה לדיון שם למרות קיומה של תניית השיפוט – הסכימו למעשה כי תניית השיפוט הקבועה בסעיף 15.7 אינה חלה ולפיכך הם מנועים מלהסתמך עליה כיום.

1. הגם שאין לשלול את האפשרות שניהול הליך קודם בניגוד לתניית השיפוט ילמד אכן על זניחת תניית השיפוט וישתיק את הצד הטוען לה מלהסתמך עליה - מצאתי כי אין כך הם פני הדברים בענייננו.

ראשית אציין, כי הסכם השיתוף נחתם בין הצדדים לו ביום 29.3.04, בטרם הוקם בית המשפט המחוזי מחוז מרכז. לפיכך, בית המשפט המחוזי הקרוב ביותר גאוגרפית לקדימה היה בית המשפט המחוזי בתל אביב.

מעבר לכך, ההליך הקודם היה הליך של המרצת פתיחה, שמטבע הדבר משכו קצר וההתדיינות בו אינה מרובה. על כך יש להוסיף, כי המרחק הגאוגרפי בין קדימה ללוד ולתל אביב דומה. לשון אחר, אין להסיק מהסכמה להתדיינות בהליך נקודתי בבית המשפט המחוזי מרכז במקום בתל אביב, על קיומה של הסכמה לניהול הליך משפטי ארוך ומרובה דיונים בבית משפט השלום בראשון לציון במקום בנתניה, שכן זה אינו דומה לזה.

ואם לא די בכך, הרי שבהליך הקודם היה משיב נוסף, אשר אין חולק כי אינו כבול במערכת ההסכמית החלה בין הצדדים.

1. עוד טענו התובעים, כי הצדדים לתביעה כלל אינם צדדים להסכם השיתוף ולפיכך אינם מחוייבים לתניית השיפוט הקבועה בו.

אין בידי לקבל טענה זו.

אכן, אין חולק, כי הסכם השיתוף לא נחתם ע"י הצדדים לדיון לפניי בעצמם, אלא ע"י בעלי הזכויות הקודמים במקרקעין (דהיינו בין ה"ה ימין, שמכרו את המקרקעין לנתבע 1, ממנו רכשו התובעים את המקרקעין, לבין מר ליבאי, ממנו רכשה הנתבעת 2 את המקרקעין).

ואולם, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהצדדים באים בנעלי הבעלים הקודמים בכל הנוגע להסכם השיתוף ולפיכך הסכם זה חל גם במערכת היחסים שבין הצדדים לפניי, ומחייב אותם.

כך, הסכם השיתוף צורף כחלק מהסכם המכר שנחתם בין התובעים לנתבע 1, ואף נקבע בו, במסגרת סעיף 3.7 כי "כל ההתחייבויות והזכויות ע"פ הסכם השיתוף יוסבו ויחולו במלואן כלפי הקונה" (הקונה בהסכם המכר הוא התובעים שלפניי). טענת התובעים, כאילו בניסוח זה הייתה הכוונה שהוראות הסכם השיתוף יחייבו רק כלפי התובעים ולא אותם – היא טענה משוללת היגיון ודינה להידחות.

על כך יש להוסיף, כי התובעים עצמם מסתמכים על הסכם השיתוף והוראותיו במסגרת כתב התביעה, ומבקשים לחייב את הנתבעת 2 כלפיהם בין היתר מכח הוראותיו (ראו סעיפים 20-21 לכתב התביעה וכן סעיף 58 לכתב התביעה בו נטען כי הנתבעים שניהם הפרו את התחייבויותיהם מכוח "המערכת ההסכמית המחייבת את הצדדים", כאשר אין חולק כי מעולם לא נחתם הסכם בין התובעים לבין הנתבעת 2, וההסכם היחיד החל ביחסים ביניהם הוא הסכם השיתוף). אין להלום, כי התובעים, אשר מבקשים בתביעתם להסתמך על הסכם השיתוף ולחייב מכוחו את הנתבעת, יטענו במקביל כי תניית השיפוט הקבועה בהסכם זה איננה מחייבת את הצדדים.

במצב דברים זה נראה לי, כי על פני הדברים הסכם השיתוף חל גם ביחסים שבין הצדדים והוראותיו מחייבות אותם, לכל הפחות בכל הנוגע לתניית השיפוט המוסכמת.

1. אשר לטענה שתניית השיפוט אינה קובעת את סוגי המחלוקות עליהן נועדה לחול ולפיכך אין להחילה על התביעה – הרי שזו נטענה בעלמא, וממילא לא מצאתי בה ממש. תניית השיפוט הקבועה בסעיף 15.7 להסכם השיתוף מנוסחת באופן גורף וחד משמעי והיא מבטאת כוונה ברורה של הצדדים כי כל המחלוקות ביניהם יתבררו בבית המשפט המוסמך, הקרוב ביותר לאזור מגוריהם. במצב דברים זה, סבורני כי יש ליתן תוקף להסכמה ברורה זו, ולא מצאתי כי נדרש פירוט ספציפי של סוגי העניינים עליהם נועדה תניית השיפוט לחול.
2. העולה מן המקובץ, לא מצאתי בטענות התובעים כל טעם שיצדיק סטייה מן הכלל כי יש לכבד את תניית השיפוט המוסכמת. מכל מקום, ברי, כי הסעד המתבקש ממסקנה זו אינו מחיקת התביעה כפי שהתבקש ע"י הנתבעים אלא העברת הדיון לבית המשפט המוסמך.
3. סוף דבר אני מורה על העברת ההליך לבית משפט השלום בנתניה.

התיק יועבר לכב' סגנית הנשיאה כב' השופטת חנה שניצר זאגא, אשר תקבע את המותב שידון בתיק.

בשלב זה לא מצאתי לעשות צו להוצאות ושמורות לצדדים טענותיהם בעניין זה לסיום ההליך לפני המותב שידון בו.

ניתנה היום, א' תמוז תשע"ח, 14 יוני 2018, בהעדר הצדדים.