א. רקע עובדתי ודיוני תמציתי

1. התובע רשום כבעל זכויות בנכס המקרקעין מושא התובענה (להלן: הנכס), לאחר שרכש אותו מאחרים. הנתבע מחזיק בנכס מזה שנים ארוכות, בעצמו או באמצעות אחרים הקשורים בו. לדברי הנתבע, הוא מפעיל בנכס ישיבה למטרות שיקומיות, שבה שוהים אסירים משוחררים, בני נוער בסיכון ועוד.
2. בכתב התביעה עתר התובע להורות על סילוק ידו של הנתבע מן הנכס.
3. במסגרת בקשת הרשות להתגונן הציג הנתבע הסכם שנכרת לטענתו כבר בשנת 1992 עם אחד מיורשיו של בעל זכויות קודם בנכס. לטענת הנתבע, אותו יורש היה אזרח ותושב ארצות הברית, וכשהגיע לביקור בישראל וביקר גם בנכס הבחין לפתע בפעילות השיקומית הנערכת במקום. הנתבע טען כי אותו יורש התרשם כל כך מן הפעילות, עד ש"נתן את הסכמתו לתרום את המבנה הנ"ל ללא הגבלת זמן..." וזאת בתנאי שהפעילות בנכס תימשך, והשקעות במקום לרבות תשלומי חובה שונים תוטלנה על הגוף הפועל בו (ההסכם צורף כנספח ה לבקשת הרשות להתגונן).
4. לא למותר לציין כי אלה שמהם רכש התובע את הנכס טוענים כי הם יורשי יורשיו של אותו בעל זכויות קודם (ובכלל זה של היורש שלטענת הנתבע הסכים לתרום את הנכס). עוד יצוין כי לפני מספר שנים, ועוד בטרם נרשמו הזכויות על שם התובע, הגישו אותם יורשים תובענה לסילוק ידו של הנתבע מן הנכס, אולם באותו שלב התובענה נמחקה בהעדר צו ירושה כדין.
5. התובע השיב לבקשת הרשות להתגונן, ובין היתר הציג תהיות שונות שמעורר לטעמו ההסכם הנטען משנת 1992.
6. במסגרת הדיון בבקשה מיום 9.7.18 השיב הנתבע לשאלות בית המשפט, ובהמשך גיבשו הצדדים את הפלוגתאות ביניהם, כדלקמן:
   1. האם ההסכם משנת 1992 שהציג הנתבע הוא אותנטי;
   2. האם מכוח אותו הסכם זכאי הנתבע להמשיך ולהחזיק בנכס;
   3. והאם לנתבע עומדת זכות להמשיך ולהחזיק בנכס ללא קשר להסכם, וזאת בשל החזקתו בו לאורך שנים (כאשר הודגש כי לא מדובר בטענה במישור הקנייני או בטענת התיישנות).

ב. הסכמת הצדדים, ההליכים שבעקבותיה, וחוות דעת המומחה

1. בדיון הנזכר הועלו הצעות שונות ליישוב המחלוקת בהסכמה, ובדיון נוסף מיום 19.7.18 התגבשה בין הצדדים הסכמה. להסכמה זו, כנוסחה בעמוד 4 לפרוטוקול שורה 21 עד עמוד 6 לפרוטוקול שורה 21, שהוא המחייב, ניתן בזה תוקף של פסק דין כחלק בלתי נפרד מפסק הדין שכאן.
2. על פי עיקרי ההסכמה, בית המשפט ימנה שמאי מקרקעין כמומחה מטעמו על מנת שיחווה דעתו בנוגע להיקף ההשקעות שהשקיעו הנתבע או מי מטעמו בנכס; בנוגע לשיעור העלייה בערך הנכס כתוצאה מאותן השקעות; ובנוגע לגובה דמי השימוש הראויים בנכס כולו למשך כל שנה משבע השנים האחרונות. חוות דעת המומחה תחייב את הצדדים, ולאחר טיעונים מטעמם יפסוק בית המשפט בעניינים הבאים, וזאת בדרך של פשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984:
   1. מהו המועד שבו יסלק הנתבע את ידו מן הנכס, שיהיה בתקופה שבין יום 20.7.19 ליום 20.1.24, ותוצאות הפרת הוראה זו.
   2. הסכום שיהיה על התובע לשלם לנתבע עבור סילוק היד אם יהרוס את התוספות שנבנו בנכס על ידי הנתבע או מי הקשור בו עד מועד שיקבע בית המשפט. הוסכם כי סכום זה יהיה במתחם שבין 0 ₪ לבין שווי ההשקעות שהשקיעו הנתבע או מי מטעמו בנכס, על פי חוות דעת המומחה.
   3. הסכום שיהיה על התובע לשלם לנתבע עבור סילוק היד במצב שבו הוא יותיר על כנן את התוספות הנזכרות או איזו מהן במועד שיקבע בית המשפט. במקור הוסכם כי סכום זה יהיה במתחם שבין 0 ₪ לבין שיעור העלייה בערך הנכס כתוצאה מתוספות אלה על פי חוות דעת המומחה.
3. עוד הוסכם על אופן סילוק היד ועל אופן ביצוע התשלום לנתבע, וכן נקבעו הוראות בנוגע לאפשרותו של התובע להקדים את מועד סילוק היד בתמורה לתשלום, הכל כמפורט בהסכמה.
4. ההליכים לצורך מינוי מומחה מטעם בית המשפט התמשכו מטעמים שונים, הקשורים בין היתר בזמינות מומחה מתאים ובגובה שכר הטרחה שנדרש. בסופו של דבר מונה מומחה.
5. בהמשך, ובחלוף למעלה מארבעה חודשים ממועד ההסכמה דלעיל, ביקש הנתבע לחזור בו ממנה. בקשה זו הוגשה ללא תצהיר, נומקה באופן לקוני ביותר, ונקבע כי במתכונת זו לא ניתן לקבלה (ראו האמור בהחלטה מיום 19.11.18). הנתבע לא הגיש בקשה אחרת, אולם נמנע מלשלם את שכר טרחת המומחה. לנתבע ניתנו התראות רבות בעניין, אולם אלה לא הועילו ובסופו של דבר לא היה מנוס ממחיקת בקשת הרשות להתגונן ומתן פסק דין בהעדר הגנה, וזאת בהתאם לסמכות שמכוח תקנה 131(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (ראו החלטות מיום 21.11.18 ואילך; פסק דין מיום 26.12.18).
6. כחודש וחצי לאחר מכן עתר הנתבע לביטול פסק הדין. התובע התנגד לבקשה, אולם במסגרת הדיון בה מיום 3.4.19 הגיעו הצדדים להסכמה. על פי הסכמה נוספת זו, ההסכמה המקורית שאליה הגיעו הצדדים ופורטה לעיל תיוותר על כנה, בהתאם לשינויים ולהבהרות שנקבעו שם, ופסק הדין יבוטל בכפוף לכך שהנתבע ישלם את חלקו בשכר טרחת המומחה ותוך פסיקת הוצאות לפי שיקול דעת בית המשפט. גם לחלקי הסכמה זו שהתייחסו להסכמה המקורית, כנוסחם בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 20-15 שהוא המחייב, ניתן בזה תוקף של פסק דין, כחלק בלתי נפרד מפסק הדין שכאן.
7. מכוח ההסכמה הנוספת חויב הנתבע בהוצאות (החלטה מיום 3.4.19). בהמשך שילם הנתבע את שכר טרחת המומחה, פסק הדין בוטל (החלטה מיום 2.5.19), והחלו ההליכים לקבלת חוות הדעת מטעם המומחה.
8. ביום 5.8.19 הגיש המומחה את חוות דעתו. על פי חוות הדעת, היקף ההשקעות המשוער מצד הנתבע או מי מטעמו עומד על כ-235,000 ₪ בסך הכל; בגין השקעות אלה ובנייה שלא כדין ירד ערכו של הנכס בסכום של 90,000 ₪ (שכן לשם ניצול זכויות הבנייה בנכס יהיה צורך להרוס את אותה בנייה); ודמי השימוש הראויים עבור שבע שנים הועמדו על סך כולל של 634,800 ₪.
9. הצדדים הגישו סיכומים מטעמם וצירפו להם מסמכים נוספים.^[1] סיכומי הנתבע והמסמכים שצירף חרגו מהיקף הסיכומים שעליהם הוסכם, ונדבך מרכזי בהם הייתה הטענה – שלדבריו נתגלתה לו רק לאחרונה – כי רישומו של הנכס על שם התובע הושג במרמה, ולמעשה התובע אינו בעל זכויות בנכס (יצוין כי מדובר בטענה החורגת לא רק מן ההסכמה מיום 19.7.18, אלא גם מן הפלוגתאות שעליהן הוסכם במקור, כאמור לעיל). בגין טענה זו אף הגיש הנתבע הליך לבית המשפט המחוזי, שבו עתר להצהיר מי הם בעלי הזכויות בנכס, ואף ביקש סעד זמני שבין היתר אוסר על התובע לעשות שימוש בצו הפינוי האמור להינתן לטובתו בהליך שכאן (כתב המרצת הפתיחה והבקשה לסעד זמני צורפו לסיכומי הנתבע). בהמשך גם עתר הנתבע כי אורה על עיכוב ההליך שכאן עד להכרעה בהליך שהגיש לבית המשפט המחוזי. עם זאת, במסגרת ההליך שכאן לא הוגשה בשום שלב בקשה חדשה לביטול הסכמת הצדדים, לרבות לביטול הפלוגתאות שעליהן הוסכם במקור.
10. בשים לב לכך שלעת הזו הסכמת הצדדים עומדת על כנה וביטולה לא נתבקש; לאופן ניסוחה של הבקשה לסעד זמני שהוגשה לבית המשפט המחוזי, אשר אינה כוללת בקשה לעיכוב ההליך שכאן אלא למניעת שימוש בצו פינוי שיינתן במסגרתו; לכך שהאמור בסעיף 43 לאותה בקשה מניח את מתן פסק הדין בהליך שכאן; כמו גם לכך שממילא צו הפינוי שיינתן מכוח ההסכמה יתייחס למועד דחוי כאמור להלן – איני סבור שיש מקום להשהות עוד את מתן פסק הדין, הניתן כאמור מכוח הסכמת הצדדים שבתוקף. נראה לכאורה כי גישה זו, שלפיה אין לעכב את ההליך שכאן, תואמת את גישתו של בית המשפט המחוזי, כעולה מהחלטתו מיום 21.11.19.
11. יודגש כי אין בכך כדי להביע עמדה כלשהי בנוגע להליך שהוגש לבית המשפט המחוזי, לרבות הבקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרתו. אין בכך גם כדי להביע עמדה בשאלה האם ניתן כלל להגיש את אותו הליך כל עוד ההסכמה שכאן עומדת בתוקף, או שיש לעתור לביטולה בהליך מתאים, נוכח המרמה שלטענת הנתבע נתגלתה לו לאחרונה (וראו גם סעיפים 8-6 לסיכומי התשובה שהגיש התובע). טענות הצדדים בעניינים אלה שמורות להם.

ג. הכרעה

1. שבתי ועיינתי במכלול החומר המצוי בתיק, לרבות כתבי הטענות וצרופותיהם, העדויות שנשמעו בדיון מיום 9.7.18, חוות דעת המומחה, טענות הצדדים בסיכומיהם והצרופות שצורפו לסיכומים, כמו גם בהסכם משנת 1992. מכוח הסכמת הצדדים, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, אני מורה כדלקמן:
   1. הנתבע יסלק את ידו מן הנכס בהתאם להוראות ההסכמה בין הצדדים, וזאת עד ליום 30.11.21. לא יסלק הנתבע את ידו במועד, יהיה עליו לשלם לתובע סך של 495 ₪ לכל יום של איחור, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של התובע לפעול למימוש פסק הדין בהתאם להוראות הדין.
   2. אם יהרוס התובע את כלל התוספות שנבנו בנכס על ידי הנתבע או מי הקשור בו עד 15 חודשים לאחר מועד סילוק היד בפועל, הוא לא יידרש לשלם לנתבע סכום כלשהו. אם לא יהרוס התובע איזו מן התוספות במלואה עד לאותו מועד, יהיה עליו לשלם עבורה לנתבע את הסכומים שלהלן:
      1. עבור התוספת של הרחבת הקומה הראשונה – סך של 40,000 ₪.
      2. עבור התוספת של הקומה השנייה – סך של 80,000 ₪.
      3. עבור התוספת שבחוות דעת המומחה כונתה "מפלס הביניים" – סך של 23,000 ₪.
2. בקביעת מועד הפינוי וגובה הסכומים שקלתי, בין היתר, את הטענות ההדדיות בשאלת זכותו של הנתבע להוסיף ולהחזיק בנכס כפי שצוינו לעיל (תוך שניתנה הדעת גם לאי בהירות מסוימת שעורר ההסכם הנטען משנת 1992, לשאלה האם בכל מקרה יש בו כדי להקנות לנתבע זכות להוסיף ולהחזיק בנכס ללא הגבלת זמן, והאם הוא מחייב את התובע); את הטענות ההדדיות בשאלת זכותו של הנתבע לקבל פיצוי עבור ההשקעות שהשקיע בנכס;^[2] ואת הטענות ההדדיות בשאלת חובתו לשלם דמי שימוש ראויים, וביחס לאיזו תקופה.
3. התנהלותו הדיונית של הנתבע לא הניחה את הדעת, כאמור בשורת החלטות קודמות. עם זאת, בשים לב לאופן ולשלב שבו הסתיים ההליך, ולא בלי התלבטות, לא ייעשה צו נוסף להוצאות.

ניתן היום, כ"ח חשוון תש"פ, 26 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.

1. בהתאם להסכמת הצדדים, היה על הנתבע לצרף לסיכומיו את ההסכם הנטען המקורי משנת 1992. הנתבע לא עשה כן תחילה, אולם בעקבות הזדמנות נוספת שניתנה לו מסר היום את ההסכם למזכירות בית המשפט וזה הועבר לעיוני (מדובר בנייר בצבע קלף המצופה פלסטיק). ↑

2. בקשר לפסיקה זו יש להעיר את ההערה הבאה: במסגרת ההסכמה המקורית, ההנחה הייתה כי שיעור העלייה בערך הנכס בגין התוספות שנבנו על ידי הנתבע או מי הקשור בו יהיה גבוה משווי ההשקעות עבורן. על כן הושגה ההסכמה שלפיה אם יהרוס התובע את התוספות, הסכום המרבי לתשלום יהיה שווי ההשקעות, ואם יקיים אותן הסכום המרבי לתשלום יהיה שיעור עליית ערך הנכס בגינן, כמפורט גם בפיסקה ‎8 לעיל. מחוות דעת המומחה עולה כי המצב שונה, וכי התוספות אינן מעלות את ערך הנכס אלא דווקא מורידות אותו. מבלי להתייחס לחוות הדעת עצמה, שהוסכם כי היא מחייבת ומכרעת, הרי שבנסיבות אלה מימוש ההסכמה כלשונה עלול היה להביא לתוצאה בלתי סבירה שלפיה אם יבחר התובע לקיים את התוספות, הוא לא יידרש לשלם דבר, ואם יבחר להורסן הוא יידרש לשלם סכום כלשהו על פי פסיקת בית המשפט. בנסיבות אלה, סברתי שיש מקום לבחון את האפשרות לשינוי רכיב זה של ההסכמה, תוך התאמתו לכוונה המקורית שעמדה בבסיס ההסכמה (וראו גם סעיף 3 להחלטה מיום 19.11.19). התובע הסכים לעיקרי ההתאמה שהוצעה, כאמור בהודעתו מיום 25.11.19. הנתבע העלה טענות כלפי חוות הדעת לגופה, אולם לא התנגד מפורשות להצעה, שהיא כאמור לטובתו (תשובת הנתבע מיום 24.11.19). בנסיבות אלה, נערכה ההתאמה, ונפסק הסכום שנפסק. ↑