בקשת העותרים לפסיקת הוצאות

לפניי בקשות מטעם העותרים בכל אחת משתי העתירות שבכותרת שהדיון בהן אוחד, לחיוב המשיבה 1 והמשיב 2 בהוצאות לטובתם. זאת לאחר שהעתירות שבכותרת נמחקו בהתאם לפסק דיני מיום 25.9.2020.

בחנתי את הבקשות, התגובות והתשובות להן, וזאת על רקע אמות-המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון (25.5.1994).

אומר מיד כי אין בדעתי לדון במחלוקות המהותיות בין הצדדים, בשים לב למחיקת העתירות שבכותרת. לצורך ההכרעה בבקשות שלפניי, די בכך שאומר כי מהחומר עולה שהייתה הצדקה להגשת העתירות במובן זה שבסופה של דרך המשיבה 1 הודיעה על בחינה מחדש של בקשות המידע מטעם העותרים, ועל מתן החלטה מחודשת בעניינן. ודוק, נכונותה של הרשות המנהלית לבחון מחדש את הסוגיה שעל הפרק היא ראויה. יחד עם זאת, הדבר אינו מהווה עילה להימנע מפסיקת הוצאות בשים לב לטורח ולמשאבים שהושקעו מצד העותרים בהגשת ההליכים שבכותרת, שכאמור תרמו לכך שהסוגיה הובאה לבחינה מחודשת לפני הגורם המוסמך.

בקביעת שיעור ההוצאות יש לשקול את התמשכות הטיפול בבקשות המידע מטעם העותרים, בין היתר על רקע עיכוב ההליכים שבכותרת עד להכרעה בדנ"מ 6602/17 (ראו: החלטתי מיום 1.8.2018). לצד זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שלא התקיים דיון במעמד הצדדים ולא התקיימה התדיינות לגוף העניין. בנוסף, התחשבתי בעובדה שהאגרה הוחזרה לעותרים, בכפוף לניכוי הסכום הקבוע בתקנות (ראו: החלטתי מיום 14.10.2020).

באיזון בין השיקולים, אני רואה לקבוע כי המשיבה 1 תישא בהוצאות ובשכ"ט ב"כ העותרים בסך כולל של 5,000 ₪ לכל עתירה (10,000 ₪ בסה"כ).

בהתייחס לטענות העותרים, אעיר כי לא ראיתי לחייב את המשיב 2 בהוצאות, משהעתירות שבכותרת הופנו כנגד החלטות המשיבה 1. במאמר מוסגר אוסיף כי במסגרת הבקשות שלפניי לפסיקת הוצאות, לא ראיתי להיזקק לטענות העותרים ביחס להתנהלות המשיב 2 בקשר עם הבקשה לדיון נוסף שהתבררה בבית המשפט העליון (ויוזכר כי שם ההליך בא אל סיומו בלא חיוב בהוצאות).

ניתנה היום, כ"ט חשוון תשפ"א, 16 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.