א. כללי

1. לפניי תובענה על סך 110,000 ₪. במסגרת התובענה עותרת עיריית ירושלים (להלן גם: העירייה) לשיפוי עבור סכום ששילמה בגין נזקי גוף שנגרמו באירוע נפילה אשר התרחש בתחום שיפוטה. התובענה הוגשה נגד מי שלטענת העירייה מחזיקים במקרקעין שבהם אירעה הנפילה (להלן: המקרקעין) או אחראים להם. אחת הנתבעות הגישה הודעה לצד שלישי נגד אחרים, שלטענתה הם בעלי זיקה למקרקעין. בסך הכל היו מעורבים בתובענה בשלביה השונים כארבעים נתבעים וצדדים שלישיים.
2. נגד חלק מן הנתבעים והצדדים השלישיים ניתנו פסקי דין, שבהם נתקבלו התובענות בהעדר הגנה או התייצבות. נגד אחרים התובענות נמחקו או נדחו מטעמים שונים, בלא שנידונו לגופן. הצדדים שבעניינם נותר להכריע גיבשו ביניהם הסדר דיוני, שמכוחו יש למעשה לדון בשאלה אחת בלבד, והיא מידת אחריות העירייה מן העבר האחד, וכלל הנתבעים והצדדים השלישיים מן העבר האחר, למצב המקום הספציפי שבו התרחשה הנפילה (וזאת ללא דיון פרטני במידת הזיקה הספציפית של כל אחד מן הנתבעים והצדדים השלישיים למקום זה). בשאלה זו יעסוק פסק הדין שלהלן, אולם תחילה יפורט הרקע העובדתי והדיוני הרלוונטי.

ב. רקע עובדתי ודיוני תמציתי

1. ביום 5.1.11 התהלך אדם בסמוך לרחוב בעלי המלאכה, המצוי באזור התעשייה תלפיות בירושלים, נפל ונחבל. בעקבות זאת הגיש אותו אדם (להלן: הנפגע) תובענה נגד עיריית ירושלים, שבה טען כי נפל בשל מפגע שהיה מצוי במקום, ועתר לפיצוי בגין נזקיו. לתובענה הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי, שעתר לפיצוי בגין תגמולים ששילם לנפגע בעקבות נזקי הנפילה (ת"א (שלום י-ם) 31834-05-12 פלוני נ' עיריית ירושלים, להלן: תובענת הנפגע).
2. בפתח הדיון שנקבע לשמיעת העדויות באותה תובענה, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין. על פי ההסכמה, למיצוי כלל הטענות בגין אירוע הנפילה תשלם העירייה לנפגע ולמוסד לביטוח לאומי סך כולל של 110,000 ₪, בחלוקה שפורטה שם (ראו עמוד 7 לפרוטוקול הדיון בתובענת הנפגע מיום 7.3.18).
3. יצוין כי עוד בשלבים מוקדמים יותר של תובענת הנפגע טענה העירייה שהמקרקעין אשר בהם התרחש אירוע הנפילה אינם בבעלותה אלא בבעלות מדינת ישראל, ובאותו הליך לא הייתה על כך מחלוקת (ראו עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 29.6.17, שורה 11). בעקבות זאת אף הגיש הנפגע כתב תביעה מתוקן, שהופנה גם נגד מדינת ישראל כבעלת המקרקעין. אלא שבהמשך הוסכם על דחיית התובענה נגד המדינה, נוכח ראיות שלימדו כי היא החכירה את המקרקעין לאחרים לתקופות ממושכות. במקום המדינה תבע הנפגע שתי נציגויות בית משותף, שלטענתו היו בעלות זיקה למקרקעין, אולם בסופו של יום גם התובענה נגד נציגויות אלה לא נידונה לגופה, בשל קשיים בהמצאת כתב התביעה (ראו החלטות בתובענת הנפגע מימים 20.3.16, 1.11.16, 6.11.16, ו-5.4.17).
4. בחלוף מספר חודשים, הייתה זו דווקא העירייה שעתרה להגיש הודעה לצד שלישי נגד מי שלטעמה מחזיקים במקרקעין או אחראים להם. בקשה זו – שהוגשה כחמש שנים וחצי לאחר תחילת תובענת הנפגע – נדחתה בהחלטה מיום 29.11.17, ובעקבות זאת הגישה העירייה הליך עצמאי בעניין זה, הוא התובענה שכאן.

ג. ההליך וההסדר הדיוני

1. התובענה, שהוגשה בטרם הסתיים הדיון בתובענת הנפגע, הוגשה במקורה נגד שבעה נתבעים בלבד, וללא סכום קונקרטי. בהמשך תוקן כתב התביעה מספר פעמים: נוספו לו נתבעים, שבשלב מסוים מספרם הגיע לשנים עשר; וסכום התביעה הועמד על הסכום שאותו חויבה העירייה לשלם בסופו של יום במסגרת תובענת הנפגע, כאמור לעיל. נתבעת 8 הגישה מצידה הודעה לצד שלישי נגד עשרים ותשעה צדדים שלישיים.
2. כפי שכבר צוין, בעניין חלק ניכר מבעלי הדין כבר ניתנו פסקי דין: נגד מי מאותם בעלי דין התובענות נתקבלו בהעדר הגנה או התייצבות, ונגד אחרים הן נמחקו או נדחו מטעמים שונים. לעת הזו נותר להכריע בתובענה נגד נתבעים 8-1 ו-10, וכן נגד צדדים שלישיים 5, 9, 12-11, 14, 17, 23-21, ו-28.
3. בין בעלי הדין הנזכרים גובש כאמור הסדר דיוני.^[1] להסדר זה – כנוסחו בהודעה מיום 30.5.21 בכפוף לשינוי שבהודעת העירייה מיום 6.6.21, ובתוספת העולה מן ההחלטות מיום 30.5.21 ומיום 17.8.21^[2] – ניתן בזה תוקף של פסק דין, כחלק בלתי נפרד מפסק הדין שכאן.

על פי עיקרי ההסדר, אין למעשה מחלוקת על גובה נזקו של הנפגע, בהתאם לסכום אשר שילמה העירייה בתובענת הנפגע (שהוא הסכום הנתבע בתובענה שכאן). הוסכם כי בית המשפט יכריע בשאלת עצם ושיעור אחריותה של העירייה מן העבר האחד, ושל כלל הנתבעים והצדדים השלישיים מן העבר האחר, למצב המקום שבו היה מצוי המפגע והתרחשה הנפילה. עוד הוסכם כי ההתייחסות אל הנתבעים והצדדים השלישיים תיעשה כמכלול, כמי שהם בעלי זיקה למקרקעין, ומבלי להתייחס למידת הזיקה הפרטנית של כל אחד מהם למקום הספציפי במקרקעין שבו התרחשה הנפילה. ההכרעה תינתן על יסוד ראיות וטיעונים כתובים בהיקף שעליו הוסכם, וסכום השיפוי שלו תהיה זכאית העירייה, אם תהיה, יחולק בשווה בין כלל הצדדים להסדר.^[3] זאת מבלי לגרוע מזכותם של אותם צדדים להגיש כל הליך שימצאו לנכון, נגד גורמים אחרים שלא היו חלק מן ההליך שכאן.

1. העירייה הגישה ראיות וטיעונים מטעמה, וכך גם רובם ככולם של הנתבעים (יוער כי נתבעים 1 ו-10 הודיעו שהם מצטרפים לטענות נתבעת 8, וגם נתבעות 6-5 עשו כן במקביל לטיעונים קצרים שהגישו מטעמן). נתבעת 3 וכלל הצדדים השלישיים לא הגישו ראיות וטיעונים, ויש לראותם כמי שמסתמכים על הראיות והטיעונים שהוגשו על ידי בעלי הדין האחרים.

ד. עיקרי טענות הצדדים

1. העירייה טוענת, בין היתר, כי הנתבעים והצדדים השלישיים הם בעלי זכויות במקרקעין מכוח הסכמים עם המדינה שהיא בעלת המקרקעין, וכי ייעודם של המקרקעין אינו לשימוש ציבורי. העירייה מוסיפה וטוענת כי במסגרת תובענת הנפגע נערך ביקור במקום שבו היה המפגע והתרחשה הנפילה, ובמהלכו הגיע מאן דהו על מנת לברר מה מעשי הנוכחים "בחצר שלנו", כלשונו. לפיכך, כך טוענת העירייה, הנתבעים והצדדים השלישיים הם בעלי האחריות הישירה והבלעדית למפגע, ועליהם לשפותה על כל סכום ששילמה בגין נזקי הנפילה.
2. כלל הנתבעים טוענים – נתבע נתבע כדרכו ועל יסוד הראיות שצירף – כי המקום שבו היה המפגע הוא חלק מרחוב בעלי המלאכה, שהוא רחוב רגיל המשמש מעבר להולכי רגל ולכלי רכב, וכי העירייה היא המחזיקה בפועל ברחוב זה. בין היתר, כך נטען, מְתַחְזֶקֶת העירייה את הכביש העובר במקום, דואגת לניקיון, לפינוי מפגעים ולתיקונם, וכן למעבר חופשי. העירייה גם גובה אגרות שילוט ודמי חניה עבור חניה ברחוב. לפיכך, לשיטת הנתבעים, יש לראות בעירייה כמי שאחראית באופן בלעדי לכל מפגע במקרקעין, לרבות המפגע מושא התובענה. הנתבעים מוסיפים כי העירייה עצמה תיקנה מפגע זה לאחר התרחשות הנפילה.

נתבעת 8 מפנה בטיעוניה אל פסקי דין שהתייחסו לאחריותה של רשות מקומית לתחזוקת מקרקעין המשמשים את הציבור, אף אם הזכויות בהם הן של גורמים פרטיים. נתבעים 2 ו-7 מפנים גם אל העובדה שרק לאחרונה פינתה העירייה מבנה ממקרקעין פרטיים אחרים המצויים באזור התעשייה תלפיות, בטענה כי הוא יוצר מפגע לציבור.

1. מעבר לטענה הנזכרת, המשותפת לכלל הנתבעים, נתבעים 6-4 מוסיפים וטוענים כי כלל לא הוכח שהמפגע היה במקרקעין שהם בעלי הזכויות בהם, וכי הראיות שהגישה העירייה בעניין זה אינן מספיקות.
2. מי מן הנתבעים מלינים גם על בחירתה של העירייה להגיש את התובענה שכאן נגד חלק קטן בלבד מבעלי הזכויות במקרקעין, ולטעמם מדובר בהתנהלות לא ראויה של רשות מינהלית, המביאה לאפליה בינם ובין בעלי זכויות אחרים שלא נתבעו.
3. בהתייחסותה לטענות הנתבעים טוענת העירייה, בין היתר, כי מרשם המקרקעין מלמד על כך שהמקרקעין שבהם היה המפגע הם אלה שהזכויות בהם הן של הנתבעים, וכי גם ייעודם על פי תוכנית המתאר הוא כאמור לשימוש פרטי. עוד טוענת העירייה כי הסמכויות שהפעילה במקרקעין אינן מלמדות על זיקה הדוקה דיה כדי להטיל עליה אחריות למפגע, וגם העובדה שתיקנה את המפגע אינה מלמדת זאת.
4. משהושלמה הגשת הראיות והטיעונים, הגיע העת לדון ולהכריע בתובענה.

ה. דיון והכרעה

1. דין התובענה להתקבל בחלקה. לטעמי, עלה בידי העירייה להוכיח כי המפגע היה מצוי במקרקעין שלנתבעים ולצדדים השלישיים זכויות בהם, ושמי מהם אף מחזיק בהם בפועל. זיקתם של הנתבעים והצדדים השלישיים למקרקעין כמכלול – מבלי להתייחס לזיקה הפרטנית של כל אחד מהם למקום הספציפי במקרקעין שבו היה מצוי המפגע, בהתאם להסדר הדיוני – מצדיקה לייחס להם אחריות למפגע. עם זאת, בנסיבות העניין גם העירייה היא בעלת זיקה למקום המפגע, המשמש בפועל את הציבור, וזיקה זו מצדיקה לייחס אף לה אחריות למפגע. אנמק את מסקנותיי.

ה(1) האם המפגע היה מצוי במקרקעין שלנתבעים ולצדדים השלישיים זכויות בהם

1. נתבעים 6-4 חלקו על כך שהמפגע היה והנפילה התרחשה במקרקעין שהם בעלי הזכויות בהם. אכן, ניתן היה להציג ראיות סדורות יותר בעניין זה, לרבות חוות דעת מודד לגבי מיקום מקרקעי הנתבעים ביחס למיקום אירוע הנפילה. עם זאת, בסופו של יום די בראיות שהוצגו כדי להביא למסקנה שהמפגע היה מצוי במקרקעין האמורים.

ראשית, נראה כי אין חולק על כך שהמקרקעין אשר הנתבעים והצדדים השלישיים הם בעלי זכויות בהם, מכוח הסכמים עם המדינה כבעלים, הם גוש 30142 חלקה 25 (ראו נסח המקרקעין נספח ד לראיות העירייה, וכן המסמכים שצורפו לכתב ההגנה שהגישה המדינה כצד שלישי ביום 6.9.20). בכתב התביעה המתוקן שהוגש בתובענת הנפגע צוין מפורשות כי הנפילה התרחשה במקרקעין אלה (כתב התביעה צורף לכתב התביעה שהגישה העירייה בהליך שכאן).

שנית, בכתבי התביעה וכן בתצהיר הנפגע שהוגשו בתובענת הנפגע (נספח א לראיות העירייה) צוין כי הנפילה התרחשה בסמוך לרחוב בעלי המלאכה 8. לתצהיר נציג העירייה באותה תובענה צורף קטע מתשריט, שלדבריו נלקח מתוך תוכנית המתאר הרלוונטית, ובו מופיעים רחוב בעלי המלאכה וכלל המבנים שלאורכו כחלק ממגרש אחד (התצהיר והתשריט צורפו כנספחים ב-ג לראיות העירייה). הוכח במידה הנדרשת כי מגרש זה מתייחס אל מקרקעי הנתבעים והצדדים השלישיים (גוש 30142 חלקה 25), כעולה מרשימת המבנים המפורטת בראשית נסח המקרקעין של אותה חלקה. לא למותר לציין כי זיקתם של הנתבעים והצדדים השלישיים למבנים המצויים לאורך רחוב בעלי המלאכה עולה עוד מכתבי הטענות שהוגשו בתובענה שכאן, שבהם הודו מרביתם כי עסקיהם שוכנים במבנים אלה. זאת ועוד: במסגרת קדם המשפט מיום 21.11.18 אף סימנו הנתבעים המקוריים את מקום עסקיהם על גבי התשריט, היינו באותו מגרש שבו עובר הרחוב ובו התרחשה הנפילה (ראו מוצג במ/1).

שלישית, מיקומו המדויק של המפגע עלה מביקור שנערך במקרקעין במסגרת תובענת הנפגע, ושאליו אתייחס גם בהמשך (וראו עמוד 6 לפרוטוקול הדיון בתובענת הנפגע מיום 18.7.17). מיקום זה סומן על גבי התשריט הנזכר (מוצג במ/1) באות X, והוא אכן מצוי במגרש הנראה בתשריט, אשר בו כאמור שוכנים עסקי הנתבעים והצדדים השלישיים.

1. נראה כי לא בכדי מדינת ישראל – שכפי שכבר צוין היא בעלת המקרקעין ומכוחה יושבים בהם הנתבעים והצדדים השלישיים – לא חלקה על כך שהמפגע היה והנפילה התרחשה במקרקעין הנזכרים, וזאת הן במסגרת תובענת הנפגע והן במסגרת התובענה שכאן (ראו כתב ההגנה של המדינה בתובענת הנפגע מיום 20.9.16, וכתב הגנתה כצד שלישי בתובענה שכאן מיום 6.9.20). עוד נראה כי לא בכדי גם יתר הנתבעים לא חלקו על כך.

ה(2) תיאור המקום שבו היה מצוי המפגע

1. חרף העובדה שהמפגע היה מצוי במקרקעין שהנתבעים והצדדים השלישיים הם בעלי זכויות בהם, אין אלה מקרקעין פרטיים שגרתיים. מדובר במקרקעין בשטח גדול יחסית, הכוללים אזורים שונים שהם בעלי מאפיינים שונים: בין היתר נכללים במקרקעין בתי עסק; שטחים משותפים במבנים ובסמוך להם; מעברים בין מבנים; ועוד (ראו התשריט נספח ג לראיות העירייה). המקרקעין אף כוללים את רחוב בעלי המלאכה עצמו, אשר כפי שציינו הנתבעים נראה כרחוב ציבורי לכל דבר, ומהווה ציר תחבורה באזור התעשייה תלפיות (תמונות הרחוב צורפו לראיות נתבעת 8). הנתבעים גם הציגו ראיות שמהן עולה כי העירייה אכן מתייחסת לרחוב כאל דרך ציבורית במובנים רבים, לרבות לעניין אכיפת הוראות חניה, ניקיון, תיקון ליקויים, ועוד.
2. עם זאת, הנפילה עצמה לא התרחשה בכביש העובר ברחוב בעלי המלאכה או במדרכה המצויה לאורכו, אלא במדרכה הסמוכה לאחד המבנים המצויים בצידי הרחוב. תיאור מקום הנפילה, שבו היה המפגע, מופיע בפרוטוקול הדיון בתובענת הנפגע מיום 18.7.17, לאחר ביקור שנערך שם:

בקצה שורת בתי העסק קיים גרם מדרגות המוליך אל הקומה השנייה של המבנה. בין גרם המדרגות לבין הקומה הראשונה של המבנה קיים מעבר. במעבר וכן מסביב לגרם המדרגות קיימת מדרכה, המוגבהת ביחס למפלס של הכניסה לבתי העסק וסלולה בניצב למבנה. המעבר מוליך אל רחבת חניה לא גדולה.

1. במהלך הביקור אף צולמו תמונות של מקום הנפילה. לשם המחשה, שתיים מן התמונות מובאות להלן (תוך הסתרת פניהם של המצולמים), כאשר מקום הנפילה מצוי במקום שבו עומד האדם עם החולצה הכחולה.

1. מן התמונות עולה, אפוא, כי המפגע היה במדרכה הסמוכה לאחד ממבני הרחוב. מדרכה זו עוברת בין חלק אחד של המבנה ובין חלק אחר שלו, המצוי מתחת לגרם מדרגות המוליך אל הקומה השנייה של אותו מבנה. מן העבר השני של המדרכה מצויה חניה, המהווה יחידה נפרדת מהרחוב עצמו (התמונות דלעיל צולמו מתוך חניה זו). עוד יצוין כי, כפי שתועד בפרוטוקול הביקור, במהלך הביקור ניגש אדם ושאל שאלה ברוח "מה אתם עושים פה בחצר שלנו", וכי במשך זמן הביקור עבר במקום עובר אורח אחד שצעד לכיוון הנוכחים מן הצד השני של גרם המדרגות (היינו מכיוון הרחוב עצמו).

ה(3) האחריות למפגע מושא התובענה

1. הצדדים לא העלו טענות בשאלת עצם קיומו של המפגע במקרקעין ובשאלה האם קיומו מלמד על התרשלות האחראי למקרקעין. בהתאם להסדר הדיוני, מיקדו הצדדים את טענותיהם בשאלת זהות הגורם שעליו מוטלת אותה אחריות. לפיכך, אף אני לא ארחיב בעניין זה, ואסתפק במסקנה העובדתית שהיה מפגע במקרקעין ובמסקנה המשפטית שהאחראי למצב המקרקעין התרשל בכך שהותיר בהם את המפגע.
2. בנוגע לשאלה על מי יש להטיל את האחריות למצבו של המקום הספציפי שבו היה המפגע, הרי שלטעמי בנסיבות המקרה יש להטילה הן על העירייה והן על יתר בעלי הדין. אנמק את מסקנתי.
3. כבר נקבע כי ככלל בעלים או מחזיקים במקרקעין חייבים בחובת זהירות כללית כלפי מבקרים בהם, ואילו קיומה והיקפה של חובת הזהירות הקונקרטית (אשר הפרתה מהווה התרשלות) תלויים בנסיבות כל מקרה, לרבות במידת הזיקה הספציפית למקרקעין (ראו למשל: רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל, פיסקאות 34-32 (8.7.2010); ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (18.2.2016) ובאסמכתאות שם).

במקרה שכאן, מדובר כאמור במקרקעין בשטח גדול, הכוללים אזורים שונים הנבדלים זה מזה במאפייניהם. אילולא ההסדר הדיוני, היה מקום לבחון את מידת זיקתו הקונקרטית של כל אחד מן הנתבעים והצדדים השלישיים אל המקום הספציפי שבו היה המפגע, כנראה בתמונות לעיל, וזאת על יסוד מכלול של שיקולים, וביניהם המרחק פיסי, השימוש ועוד. אלא שנוכח ההסדר הדיוני, אין לבחון את עניינו של כל נתבע וצד שלישי בפני עצמו, ודי במסקנה שבשים לב למאפייני המקום הספציפי שבו היה המפגע, כאמור לעיל, אין לפטור את המחזיקים הפרטיים במקרקעין מאחריות לקיומו.

כך נוכח ייעודם של המקרקעין כמכלול, שאינו ציבורי (ראו נספח א לסיכומי נתבע 4); כך נוכח העובדה שמדובר במקום הסמוך ממש לאחד המבנים השוכנים במקרקעין, ומצוי בין המבנה ובין מתחם החניה הסמוך לו; כך נוכח ההתרשמות – החלקית והמוגבלת – מהיקפו הלא גדול יחסית של השימוש הציבורי במקום, כפי שבא לידי ביטוי בביקור שנערך שם, כאמור לעיל; וכך נוכח תפיסת מי מן השוכנים בסמוך למקום המפגע את זיקתו הישירה אל אותו מקום ("החצר שלנו").^[4]

1. מנגד, בשים לב למאפייני מקום זה, איני סבור כי יש לפטור את העירייה מאחריות למצבו.

כבר נקבע כי העובדה שמקרקעין מסוימים הם בבעלות פרטית אינה מלמדת בהכרח כי הרשות המקומית פטורה מאחריות למצבם. כך, למשל, ברע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705 (1994) התייחס בית המשפט אל חובתה של רשות מקומית על פי סעיף 235(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות). הסעיף מורה כי הרשות "תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב", ונקבע כי חובה זו חלה על כל "רחוב" כהגדרתו של המונח בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היינו

לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו (ההדגשה הוספה).

בית המשפט עמד על כך ש"כאשר המחוקק נקט לשון 'הציבור... נוהג לעבור בו...', הוא כיוון דבריו לתיאור שבעובדה ללא היזקקות לשאלת הבעלות במקרקעין", והוסיף כי הרחבת חובותיה של הרשות המקומית למנוע ולהסיר מכשולים גם למקומות שבהם הציבור משתמש בפועל, אפילו מדובר בשטח פרטי,

מובנת וסבירה, שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים ב"רחוב", כהגדרתו בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על-ידיו.

(לתחולת חובת הסרת מכשולים ברחוב גם על מקרקעין פרטיים ראו עוד: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757, 770 (1983), להלן: עניין זוהר; להסתייגות מהגדרת "רחוב" רק על פי שימוש הציבור בפועל ראו רע"פ  6723/05 באסם נ' עיריית תל-אביב, פיסקה 5 לפסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור (14.7.2008)).

1. למעשה, העירייה עצמה נסמכה רק לאחרונה על פסק הדין הנזכר ביחס למקרקעין אחרים המצויים באזור התעשייה תלפיות, ולדבריה שלה "כאשר מקום עונה על הגדרת רחוב מהבחינה הפיזית ('מקום שהציבור נכנס אליו ועושה בו שימוש') המקום נחשב מבחינה משפטית לרחוב...", ועל כן היא מוסמכת לפעול לסילוק מפגעים ממנו (ראו מכתב העירייה מיום 20.6.21, שהוגש כחלק מראיות נתבעים 2 ו-7).^[5]
2. במקרה שכאן, סבורני כי המקום הספציפי שבו היה המפגע עונה על הגדרת "רחוב", ולפיכך גם העירייה חייבת הייתה להסיר ממנו מכשולים.

ראשית, מבחינה עובדתית מדובר במקום שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו: אמנם, בעת הביקור לא היו רבים שעברו במקום, אך הביקור לא היה ארוך, וגם במהלכו לפחות אדם אחד עבר שם בדרכו למקום אחר לגמרי. החיבור הפיסי שבין מקום המפגע ובין הרחוב הסמוך וסמטאות נוספות יכול אף הוא להוליך למסקנה סבירה בדבר שימוש הציבור בו (וראו את עדות הנפגע עצמו בעניין זה, עמוד 6 לפרוטוקול הביקור במקום מיום 18.7.17, שורות 24-20).

שנית, העירייה עצמה הודתה כאמור כי היא ערכה תיקון במקום והסירה את המפגע, ולדברי המצהיר מטעמה "התיקון לא נעשה בעקבות תביעה כלשהי אלא לפי הוראה של מנהל המדור" (נספח ב לראיות העירייה). במילים אחרות: העירייה סברה כי ראוי שהיא תסיר את המפגע מן המקום, וזאת כחלק מאחריותה לבאים בתחום שיפוטה. לטעמי בצדק נהגה כך העירייה, וניתן לראות בהתנהלותה זו, כמו גם בתפיסתה כי היא מוסמכת לפעול במקום שבו היה המפגע, חיזוק למסקנה בדבר מהותו של מקום זה כ"רחוב".

שלישית, אופיים הלא שגרתי של המקרקעין תומך אף הוא במסקנה זו: מדובר כאמור במקרקעין בשטח ניכר, הכוללים אזורים בעלי אופי שונה, לרבות שטחים בעלי מאפיינים ציבוריים מובהקים המצויים ממש בסמוך למקום המפגע (כגון רחוב בעלי המלאכה עצמו). מצב זה, שאליו נלווית העובדה שמדובר במקרקעין מרובי מחזיקים, עלול ליצור קושי מבחינת הבנת המחזיקים הפרטיים את חובותיהם, וחשש מכך שהטיפול במפגעים בשטחים שהאחריות להם אינה ברורה ייפול "בין הכיסאות". בנסיבות מעין אלה, ראוי להטיל חובה כאמור על העירייה, וזאת כדי להגביר את ההגנה על הציבור (השוו ת"א 1108/01 הנזכר, פיסקה 40).

ה(4) טענות נוספות

1. מי מן הנתבעים טוען כי בחירתה של העירייה לתבוע חלק קטן בלבד מבעלי הזכויות במקרקעין מצדיקה שלא לקבל את תביעתה. איני סבור כך. אפשר שראוי היה כי העירייה תנהג אחרת (אם כי ראו הֶסְבְּרָהּ בעמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 21.11.18 שורה 23). מכל מקום, בעקבות טרחתה של נתבעת 8, חלק לא מבוטל מבעלי הזכויות במקרקעין הפכו להיות צד להליך, באופן שאינו יוצר תוצאה בלתי צודקת במובהק. כמו כן לא מן הנמנע שאילולא ההסדר הדיוני הייתה העירייה זכאית לשיפוי מכל נתבע רק על פי חלקו היחסי באחריות, שכן מדובר בתביעת שיפוי בין מעוולים שונים, שחבותם זה כלפי זה אינה "יחד ולחוד". לפיכך, בחירתה של העירייה לתבוע רק חלק מבעלי הזכויות במקרקעין הייתה עלולה לפגוע בה עצמה, ולא במי שנתבעו.
2. נתבע 4 טוען כי נכונותה של העירייה לשלם לנפגע ולמוסד לביטוח לאומי סכום משמעותי במסגרת תובענת הנפגע מלמדת שהיא הכירה באחריותה הבלעדית למפגע. אין לקבל את הטענה: ראשית, ספק רב אם יש לראות בנכונות לתשלום במסגרת הסכם פשרה משום הודאה מחייבת באחריות. שנית, וודאי שאין לראות בנכונות כזו משום הכרה בכך שאחריותה של העירייה היא בלעדית. כך בכלל, וכך בפרט במקרה שכאן, שבו עוד קודם לגיבוש ההסכמה בתובענת הנפגע עתרה העירייה להגיש הודעה לצד שלישי נגד בעלי זיקה למקרקעין, ומשלא התאפשר לה לעשות כן היא הגישה את התובענה שכאן.
3. גם ביתר הטענות שהועלו לא מצאתי הצדקה לשנות את המסקנה הנזכרת, בדבר אחריותם המשותפת של העירייה ושל יתר בעלי הדין למצב המקום שבו היה המפגע.

ה(5) חלוקת האחריות בין העירייה ובין יתר בעלי הדין

1. הגעתי אפוא למסקנה כי הן העירייה, כרשות המקומית שבתחום שיפוטה היה המפגע, והן הנתבעים והצדדים השלישיים, כבעלי זיקה למקרקעין, אחראים למצב המקום הספציפי שבו היה המפגע, וממילא לנזקי הנפילה שהתרחשה בעטיו (זאת כאמור מבלי להידרש לנסיבות הספציפיות של כל אחד מן הנתבעים והצדדים השלישיים, בהתאם להסדר הדיוני). מה החלוקה הראויה ביניהם?
2. סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי החלוקה בין המעוולים תהיה "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק", כאשר מבחן זה פורש כמתייחס אל "מידת אשמו המוסרי של כל מעוול" (ראו: רע"א 8848/11 פרישמן נ' פרופורציה פי אם סי בע"מ, פיסקה 6 (26.6.2012); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ, פיסקה 36 (6.7.2017)).
3. בשים לב לשיקולים שפורטו, ובייחוד ל"מידת הציבוריות" של המקום הספציפי שבו היה המפגע, סבורני כי יש לקבוע שהחלוקה בין העירייה ובין הנתבעים והצדדים השלישיים תהיה כזו שבמסגרתה תישא העירייה ב-40% מן הסכום ששילמה בתובענת הנפגע, ואילו הנתבעים והצדדים השלישיים יישאו ב-60% מסכום זה.

ו. סיכום

1. הגעתי אפוא למסקנה כי על הנתבעים והצדדים השלישיים שהיו חלק מן ההסדר הדיוני לשלם לעירייה סך של 66,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.3.18 ועד מועד התשלום בפועל.
2. בשים לב לתוצאה ולהיקף הטרחה הסבירה בהליך, כמו גם לשכר הטרחה הנהוג בהליכים מעין אלה, ומנגד לכך שההליך התנהל באופן מקוצר בעקבות ההסדר הדיוני, יישאו הנתבעים והצדדים השלישיים בהוצאות העירייה בסך כולל של 2,000 ₪, וכן בשכר טרחת עורך דינה בסך של 13,550 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
3. הסכומים הנזכרים יחולקו בשווה בין כלל הצדדים המנויים בפיסקה ‎8 לעיל, ובהתאם לאמור בהערת שוליים 3 לעיל.
4. בהתאם לפסק הדין מיום 1.12.19 בעניינם של חלק מן הצדדים השלישיים, יש לפסוק לנתבעת 8 הוצאות ושכר טרחת עורך דין במסגרת ההודעה לצד שלישי. בשים לב להיקף הטרחה הסבירה בהליך, ולטרחה הרבה מצד נתבעת 8 במסגרת ההודעה לצד שלישי, יישא כל אחד מן הצדדים השלישיים שבעניינם עומדים בתוקף פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה או התייצבות בהוצאות נתבעת 8 בסך של 500 ₪ ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 1,750 ₪ (הסכומים הנזכרים מוטלים על כל אחד מן הצדדים השלישיים הנזכרים בפני עצמו).
5. ניתן לערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בהתאם להוראות הדין.

ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א, 01 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

1. יוער כי צדדים שלישיים 13 ו-27 הופיעו כמי שנכללים בהסדר, אולם התברר כי בעניינם כבר ניתנו פסקי דין: נגד צד שלישי 13 ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 1.12.19, ונגד צד שלישי 27 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות ביום 25.11.20. מכל מקום, רשמתי לפניי את הסכמת נתבעת 8 מיום 23.8.21, כי אם צדדים אלה יצטרפו להסדר הדיוני פסקי הדין בעניינם יבוטלו. ↑

2. במסגרת ההחלטה מיום 17.8.21 צוין כי בהעדר הודעה אחרת עד למועד שנקבע אוכל להתייחס לחומר המצוי בתובענת הנפגע. למעט נתבעת 8, כלל בעלי הדין לא הגישו הודעה אחרת, ויש לראותם כמי שהסכימו לכך. נתבעת 8 הביעה את הסכמתה לשימוש בחומר שפורט בהודעה מיום 23.8.21, וזהו החומר שבו ייעשה שימוש בפסק הדין (למעט התייחסות לעניינים הנדרשים לצורך תיאור ההשתלשלות הדיונית בתובענת הנפגע, כאמור לעיל). ↑

3. יוער כי נתבעת 10 היא גם צד שלישי 28, ולצורך חלוקת הסכום שייפסק להלן יש לראותה כבעלת דין אחת. ↑

4. יובהר כי מסקנה זו מתייחסת למקום המפגע על מאפייניו הספציפיים, להבדיל מאזורים אחרים הכלולים במקרקעין. הנתבעים ממקדים את טיעוניהם במאפייניו הציבוריים של רחוב בעלי המלאכה, אולם כאמור המפגע לא היה ברחוב עצמו, אלא באזור צדדי, הקרוב יותר לאחד מן המבנים המצויים במקרקעין. לא מן הנמנע שלו היה המפגע ברחוב עצמו, המסקנה בדבר אחריות הנתבעים והצדדים השלישיים הייתה שונה. ↑

5. יוער כי התפרשות אחריותה של העירייה גם אל מקרקעין פרטיים יכולה לנבוע ממקורות נורמטיביים נוספים, ובין היתר מסמכותה לצוות על הריסת בניינים מסוכנים כאשר מדובר בנסיבות כאלה, ומסמכותה הכללית לעשות "כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו" (ראו סעיף 249(13) ו-(29) לפקודת העיריות; עניין זוהר 766; לפסקי דין נוספים בעניין זה ראו למשל ת"א (מחוזי חיפה) 1108/01 נפומניאשיץ נ' עיריית חיפה, פיסקאות 42-40 (22.7.2004); ת"א (שלום אשדוד) 14667-10-10 קורולקר נ' עיריית אשדוד (20.9.2015); ועוד). ↑