1. לפני בקשת הנתבעת 2 לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, מכח תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

2. מדובר בתביעה לפי חוק הנזיקין לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, נהג משאית אצל הנתבעת 1 (להלן: "המעסיקה"), עת נפל ביום 9.4.10 מרמפה אחורית המשמשת להעלאה והורדה של סחורה, אל הקרקע.

התביעה הוגשה כנגד המעסיקה וכנגד הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת") ביום 26.12.17, דהיינו בחלוף למעלה משבע שנים ממועד אירוע התאונה.

3. בכתב ההגנה טענה המעסיקה כי דין התביעה כנגדה להדחות על הסף. המעסיקה הכחישה אחריות. לחילופין טענה כי היא מבוטחת ע"י הנתבעת 2.

4. המבטחת, הנתבעת 2 טענה בכתב ההגנה להתיישנות התביעה. לטענתה, התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים מיום התאונה הנטענת. בנוסף, טענה כי אין המדובר בתאונת דרכים כי אם בתאונת עבודה ומוכחשים נסיבות התאונה והנזקים הנטענים.

5. בדיון שהתקיים ביום 24.6.18 שבה המבטחת על טענת ההתיישנות. ב"כ התובע טען, כי התביעה הוגשה לאחר ניהול מו"מ ארוך עם המעסיקה, שויתרה על טענת ההתיישנות ואולם מנהלת המעסיקה נפטרה ואז הוגשה התביעה. ב"כ המעסיקה טען כי לא טען להתיישנות מאחר והיא מבוטחת ע"י המבטחת וסמך על ב"כ המבטחת. בהחלטתי קבעתי, כי מאחר וטענת ההתיישנות לא נטענה ע"י המעסיקה בכתב ההגנה, היא מנועה מלהעלותה כעת. הוריתי לתובע לסכם טענותיו לעניין ההתיישנות בכתב תוך 20 ימים, כאשר המבטחת תסכם טענותיה תוך 20 יום לאחר מכן.

טענות הצדדים

6. לטענת התובע דין טענת ההתיישנות להידחות. לטענתו, המעסיקה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, ולכן מנועה מלהעלותה כעת. בהתייחס למבטחת, טען התובע כי העביר ליד המבטחת את דרישתו ביום 20.10.13, ואולם המבטחת משכה זמן בהתנהלותה מולו, עד שהודיעה ביום 9.2.14 כי היא דוחה את תביעתו, ומועד זה הינו יום היווצרות עילת התביעה. בנוסף טען, כי עד ליום דחיית תביעתו לא היו בידיו העובדות הרלוונטיות, לפיהן תביעתו אינה מוכרת כתאונת דרכים.

7. בחלוף המועד, כאשר המבטחת לא מסרה סיכומיה בכתב, בהתאם ל- 3 החלטותי; מיום 24.6.18,20.8.18, 4.10.18 אני נדרש לבקשה.

דיון והכרעה

8. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין הינה בת שבע שנים. עילת התביעה הינה פגיעתו של התובע בתאונה שארעה ביום 9.4.10, במסגרת עבודתו . התביעה הוגשה ביום 26.12.17, דהיינו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

9. התובע טוען כי המעסיקה מנועה מלטעון להתיישנות התביעה בשל ניהול משא ומתן בין הצדדים, עד לפטירתה של מנהלת המעסיקה ומאחר ולא העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה" , קרי, בכתב ההגנה.

10. הלכה היא, שעל הנתבע להעלות טענת התיישנות במקום בו טוען הנתבע לראשונה, טענות לגופה של התביעה (ע"א 630/98 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד, פ"ד מה (5) 365, 370, 1991), בעניינינו, בכתב ההגנה . בעל דין שהחמיץ את המועד לטעון את הטענה בהזדמנות הראשונה, מושתק מלהעלותה בשלב מאוחר יותר (ע"א 487/64 רוט נ' פישר, פ"ד י"ט (2) 148).

11. המעסיקה לא טענה טענת התיישנות בכתב ההגנה, משכך הוחמצה ההזדמנות הראשונה להעלותה, והמעסיקה מנועה מלטעון טענה זו בשלב מאוחר יותר.

12. לגבי המבטחת, טענת ההתיישנות נטענה במסגרת כתב ההגנה כאשר התבקשה דחיית התביעה על הסף. התובע סומך טענתו להארכת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". התובע טוען כי רק כאשר דחתה המבטחת את תביעתו, התגלו לו העובדות המהוות את עילת התביעה.

13. בנסיבות בהן המבטחת לא מילאה אחר החלטות ביהמ"ש, לא הרחיבה בעניין ההתיישנות ולא הגיבה לסיכומי התובע, בקשתה נדחית.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ט, 30 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.