1. לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") וזאת כתוצאה מנפילתו מארגז משאית במהלך ביצוע עבודתו.

הנתבעת 1 הינה מעבידתו של התובע; הנתבעת 2 היא מבטחת הנתבעת 1.

2. התובע הגיש תביעתו בעילות חלופיות, הן בעילה לפי חוק הפלת"ד הן בעילה לפי פקודת הנזיקין.

3. הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, ובשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד. בהחלטה מיום 18.6.19 הוריתי על פיצול הדיון, באופן שנשמעו, ראשית, ראיות בשאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים אם לאו.

4. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 16.7.19 העידו התובע ומר חמדאן מוחמד חשב כספים אצל הנתבעת 1. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות הצדדים

5. התובע טען כי יש להכיר באירוע כתאונת דרכים.

לטענתו האירוע נשוא התביעה נכנס לגדר ה"שימוש ברכב" המוכר בחוק, שכן המדובר ב"כניסה לתוכו או ירידה ממנו".

התובע הפנה לרע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה פ"ד נט(3) 541 (להלן: "הלכת אסם") שם נקבע כי עלייה לרכב או ירידה ממנו, לשם פריקתו או טעינתו תחשב תאונת דרכים .

עוד הפנה התובע לת.א. 47679-10-12 אשרף מסארווה נ' הכשרת היישוב בע''מ (פורסם בנבו) שם נקבע כי נפילת תובע תוך עלייתו לארגז המשאית לשם ביצוע פעולת פריקה, מהווה תאונת דרכים מכח הלכת אסם.

טענתו החלופית של התובע היא מדובר בענייננו באירוע שהתרחש כתוצאה משימוש בכח המכני של המשאית כאשר עובד של חברת עין חרוד הוריד את הרמפה המופעלת באמצעות הכח המכני של המשאית בעת שהתובע עשה את דרכו לכיוון היציאה ותוך כדי כך מעד ונפל. על כן האירוע מקיים את תנאיה של החזקה המרבה שבחוק הפלת''ד - אירוע שאירע עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב.

6. נתבעת 3 סבורה אף היא כי המדובר בתאונה דרכים. לטענתה האירוע כלל לא אירע בפריקה וטעינה שכן בזמן התאונה זה טרם החל. התובע נפגע עקב שימוש בכח המכני של המשאית שכן עובד עין חרוד לא הודיע לתובע על הורדת הרמפה והתובע נפל עקב הורדתה באמצעות הכח המכני של המשאית. בנוסף, וככל שייקבע כי הארוע התרחש בעת פריקה וטעינה חלה הלכת אסם.

7. נתבעת 2 טענה, כי אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד. הנתבעת מצביעה על גרסאותיו השונות של התובע לאירוע – הן בכתב התביעה, הן בעת פניית מרשו לחברת הביטוח (לא צורף כמוצג ועל כן איני עומד להדרש אליו) והן בזמן עדותו הראשית. לדבריה עובדה זו מלמדת שהתובע הוסיף את אלמנט הפריקה משיקולי התביעה לשם הכנסת האירוע לגדרי הלכת אסם. על כן התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה וכי הן מקימות חבות מכח חוק הפלת''ד.

ביחס לטענה כי האירוע אירע עקב שימוש בכח המכני של המשאית טוענת הנתבעת 2 כי אין קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הורדת הרמפה לנפילתו של התובע. נפילתו של התובע נגרמה בשל חוסר זהירותו ולא בשל שימוש בכח המכני של המשאית. הפעלת הכח המכני הסתיימה עובר לתאונה ואין לה כל תרומה לתאונה ולמעשה יש לראות בארגז המשאית כזירת אירוע בלבד.

דיון עובדתי

8. התובע, יליד 1954, טוען בסעיף 7 לכתב התביעה המתוקן מטעמו כך:

" ביום 9.4.10 בשעה 10:30 לערך תוך כדי עבודתו ביישוב עין חרוד בעודו עומד על דופן הידראולית (להלן ''הרמפה'') אחורית המשמשת להעלאה והורדה של סחורה נפל התובע מהרמפה אשר היתה בגובה של מטר וחצי אל הקרקע" ( סעיף 7 לכתב התביעה).

9. בעדותו בבית המשפט, מסר התובע גרסה מעט שונה (עמוד 10 שורות 26 – 28):

"אני צריך לפרוק סחורה. הוא עובד שם ועלה איתי ביחד לארגז. הוא מסתכל ואחר כך הולך למטה. עושה כפתור ויורד למטה ולא אמר כלום. אני הלכתי עם העגלה אחורה עם הגב כלפי חוץ ונפלתי"

10. בגרסה שמסר למוסד לביטוח לאומי במסגרת טופס בל 250 (סומן א' בסיכומי הנתבעת 2) תואר האירוע כך:

"אדם הוריד את המעלית אני הולך אחורה ונפלתי למטה"

11. בחקירתו הנגדית טען התובע כי בעת הורדת הרמפה על ידי האדם הנוסף שעלה עימו למשאית הוא היה "אולי באמצע הארגז" (עמוד 10 שורה 9)

כמו כן צירף תרשים של האירוע בו הוא נראה עומד בתוך ארגז המשאית עם סחורה וגבו לפתח הכניסה והרמפה מורדת לגובה הקרקע (ת/1)

התובע הוסיף עוד כי האירוע ארע בתחילת פעולת הפריקה של הרהיטים שהיו על המשאית (עמוד 10 שורות 29 – 30; עמוד 11 שורות 7 – 10).

12. בהמשך סתר עצמו התובע שכן בעוד שבתחילת עדותו טען שהיה עימו אדם אחד נוסף במשאית טען בהמשך כי (עמוד 11 שורות 12 – 17):

"אני נופל לפני שהספקתי. העגלה לא נפלה עלי כי אנשים תפסו את העגלה עם הסחורה

ש: איזה אנשים

ת: עובדים של עין חרוד

ש: אמרת שהיה איתך אדם אחד

ת: בתוך המשאית היו עוד ארבעה או חמישה אנשים"

ניתוח ומסקנות בפן העובדתי

11. חרף הסתירה בעדותו שאינה בליבת אופן האירוע, והיותה של העדות עדות יחידה של בעל דין התרשמתי כי התובע מסר את הפרטים אודות נפילתו כהווייתם מבלי לנסות ולהקצין והותיר ככלל רושם מהימן למדי. גרסתו נתמכה על ידי טופס בל 250 אשר נחתם על ידי המעבידה הנתבעת 1. עוד יש לזקוף לזכותו את העובדה כי אינו דובר עברית היטב ועובדה זו התבטאה בתשובותיו שלא תמיד היו קוהרנטיות.

12. על כן אני מקבל את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה :

התובע הגיע לקיבוץ עין חרוד על מנת לפרוק מטען רהיטים. הוא עלה לתא המטען באמצעות רמפה הידראולית המצויה בפתח ארגז המשאית על מנת להתחיל בפעולת הפריקה יחד עם אדם נוסף. אותו אדם ירד עצמאית מתא המטען באמצעות הרמפה ללא שהודיע על כך לתובע, ללא שהעלה את הרמפה חזרה למקומה וללא שהתובע שם לבו לכך. התובע החל ללכת לאחור בתוך ארגז המשאית כשהוא גורר עגלת מטען ובה חלק מן המטען. כשהגיע לסף ארגז המשאית נפל ממנו לקרקע.

הפן המשפטי

13. תאונת הדרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים מורכבת משלושה רבדים:

הרובד הראשון עניינו בהגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים הקובעת כי תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". רק מאורע שמקיים אחר כל היסודות של ההגדרה הבסיסית יחשב כתאונת דרכים.

הרובד השני מורכב משלוש חזקות מרבות:

א. התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמה בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו.

ב. פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו.

ג. אירוע שאירע עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב.

מקרה התואם את ההגדרה הראשית, או את אחת החזקות המרבות (גם אם הוא אינו עונה על היסודות של ההגדרה הבסיסית) ,יהווה תאונת דרכים.

הרובד השלישי - חזקה ממעטת הקובעת, כי נזק גוף שנגרם במתכוון לא יחשב כתאונת דרכים, גם אם הוא מקיים אחר יסודות ההגדרה הבסיסית או אחר היסודות של אחת החזקות המרבות.

14. לאור גדר המחלוקת בין הצדדים הרבדים אותם עליי לבחון הם ההגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים והחזקה המרבה של ניצול הכח המכני של הרכב.

הטענה כי האירוע מהווה תאונת דרכים לאור הגדרתה הבסיסית של תאונת הדרכים

15. בהגדרות חוק הפלת''ד מוגדרת תאונת דרכים כך:

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

הגדרה זו כוללת שישה יסודות, כאשר הרלבנטי לענייננו הוא היסוד שעניינו "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

"שימוש" הוגדר בחוק כדלקמן:

"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

16. כאמור, הגעתי למסקנה כי השימוש שביצע התובע בעת התאונה הוא פעולת פריקה המחריגה את האירוע מגדר חוק הפלת''ד על פי ההגדרה הכללית. טענת התובע היא כי מכח הלכת אסם, מאחר ונפל עת ביצע פעולת "ירידה" מהמשאית, יש לראות את האירוע כנכלל בחוק הפלת''ד.

17. איני מסכים עם טענתו של התובע.

18. בהלכת אסם בה נדונו במאוחד מספר אירועים בהם חלו במקביל כמה קטגוריות בהגדרת השימוש נקבע :

"מן הראוי לאמץ את המודל שלפיו במקום שבו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על-פי אחת מהן הפעולה מהווה 'שימוש', ועל-פי האחרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על-פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)" (שם, פסקה 18).

לפיכך קבע בית המשפט, כי אין עוד מקום לבחון אם פעולת הירידה מהרכב (או העלייה אליו) הייתה "חלק אינטגרלי" מפעולת הטעינה או הפריקה של הרכב. המבחן שנקבע שם מייתר את הצורך בבחינה זו בקובעו, כי השימוש המוכר, כמו כניסה לרכב או יציאה ממנו, מהווה אירוע שחוק הפיצויים חל לגביו, אפילו הדבר קשור בתהליך הפריקה או הטעינה. כאמור שם (פסקה 19):

"ניתן להניח כי גם פעולה של עלייה למשאית או ירידה ממנה לצורך טעינה ופריקה עשויה להיחשב פעולת לוואי של הטעינה והפריקה. זאת, מקום שבו נועדו הפעולות האלה לאפשר להקל את מלאכת הטעינה והפריקה שטרם נסתיימה או להשלימה.....

גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטעינה או לפריקה, גם אז לא תישלל תחולת החוק".

19. בענייננו, איני מקבל את טענת התובע כי נפגע בעת "ירידה" מן המשאית. כפי שציינתי, האירוע אירע עקב הליכתו של התובע לאחור עם עגלה ובה המטען עד שהגיע לקצה הארגז ונפל ממנו. התובע בחקירתו הנגדית אינו טוען אף לא פעם אחת כי היה בהליך של ירידה או כי נפל בתחילת תהליך זה. כמו כן הורדת מטען מן המשאית נעשה באמצעות הרמפה המועלית למפלס הארגז והורדתה עם העגלה ועליה המטען עד למפלס הקרקע. פעולה מעין זו לא התרחשה בענייננו שכן בעת נפילתו של התובע הרמפה הוצבה על הקרקע. אני מניח כי כוונתו של התובע בהליכתו לאחור היתה אכן בסופו של דבר להעמיד את העגלה על הרמפה במפלס ארגז המשאית ואז לרדת באמצעותה מן המשאית אולם פעולה זו כלל לא החלה משום שהרמפה לא היתה במפלס הארגז בעת הנפילה.

20. יתרה מזאת, מסקנתי מתיישבת אף עם המגמה העקבית של צמצום ההגדרה הראשית של תאונת הדרכים, באופן שהפסיקה נותנת משמעות "רגילה" למונחים בהם השתמש המחוקק בסעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד, כך ש "מקרים שהוכרו בעבר כבאים בגדר 'תאונת דרכים' הוצאו מגדר הגדרה זו על ידי מתן פרשנות מצמצמת למונח 'שימוש' הקבוע בהגדרה הבסיסית בסעיף 1 לחוק" (ת"א (מחוזי חי') 8791-05-10 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).

ברע''א 8744/18 מ''י נ' פלוני (פורסם בנבו ביום 12.5.19) הוסף להגדרה הטכנית של מתחם השימוש ברכב גם המבחן המהותי לצורך בחינה האם אירוע מסויים עשוי להיחשב כירידה מרכב או עליה אליו:

"נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר "שימוש ברכב מנועי", שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של "כניסה" לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה".

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו. כלומר, ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו. "

-

לאור מדיניות הפסיקה שלעיל נראה כי פעולתו של התובע שהלך לאחור עד סוף ארגז המשאית ונפל אינה מהווה פעולה חיונית במובן הפיסי על מנת שתהווה חלק אינטגרלי מפעולת הירידה. לא כל שכן כאשר בענייננו רכב בו פעולת הורדת מטען או העמסתו מתבצעת באמצעות רמפה שכלל לא היתה חלק מן ההתרחשות.

21. לטענתו של התובע, בת.א. 47679-10-12 אשרף מסארווה נ' הכשרת היישוב בע''מ נקבע כי גם אם תתקבל הטענה שהתובע שם התקדם לחלקה האחורי של המשאית על מנת לרדת ממנה, ניתן לקבוע כי מדובר בפעולת ירידה מהרכב.

עם זאת, המדובר בפסק דין בו נקבע כי התובע נפגע תוך כדי נסיונו לעלות אל ארגז המשאית כאשר הוטענה כי הוא נפל מן המשאית בעת ירידה נדחתה. ממילא לא נותחה גרסת הירידה בפסק הדין מעבר לאמירה לקונית זו בשולי פסק הדין, שהיא אמרת אגב בבחינת למעלה מן הצורך. וודאי שלא ניתן לראותה כקביעה משפטית מנומקת, וזאת ללא כל קשר ששם, להבדיל מעניננו, הגרסה שלא הוכחה היתה שהתובע שם התכוון לרדת; והעובדה שפסק דין זה אינו מחייב מותב זה שכן הינו בערכאה מקבילה.

הטענה כי בענייננו חלה החזקה המרבה של שימוש ברכב המנועי

22. איני שותף לטענתו החלופית של התובע כי בענייננו חלה החזקה המרבה של שימוש בכח המנועי באופן שעל האירוע חל חוק הפלת''ד.

23. החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' מכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא 'רב-תכליתי', קרי כזה אשר ייעודו אינו רק תעבורתי אלא משמש גם לצרכים אחרים שאינם כאלו, וזאת באמצעות ניצול כוחו המכני של הרכב המנועי ( ע"א 5919/96 אשטרום – חברה להנדסה בע"מ נ' רשלין פ''ד נ(3) 697).

חזקה זו אינה חלה במספר מקרים:

ראשית, אין החזקה החלוטה חלה במקרים שבהם הנזק אירע שלא עקב ניצול הכוח המכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר; שנית, החזקה החלוטה אינה חלה מקום שבו הכוח המכני שנוצל אינו חלק מייעודו המקורי של הרכב; שלישית, החזקה החלוטה אינה חלה אם בעת השימוש וניצול הכוח המכני לייעוד המקורי הלא תעבורתי, איבד הרכב את ייעודו המקורי התעבורתי (ראה פרשת עוזר הנ"ל [1], בעמ' 568). לא זו אף זו, גם בהתקיים תנאים אלה עדיין נדרש – והפעם במישור הקשר הסיבתי-המשפטי – כי הנזק יהא במיתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני בייעוד הלא תעבורתי של הרכב"

(ראה ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' ר'גבי פ''ד נ(3) 661).

הקשר הסיבתי בין השימוש בכוחו המנועי של הרכב לבין הנזק שנגרם נבחן עובדתית ומשפטית: מבחן הקשר הסיבתי העובדתי בודק האם השימוש בכוחו המנועי של הרכב היוותה גורם ממשי לתאונה, כאשר אין הכרח כי תהא זו הסיבה היחידה לתאונה; ואילו מבחן הקשר הסיבתי המשפטי כאשר עסקינן בחזקה המרבה של ניצול הכח המכני של הרכב המנועי:

" אמור להשיב על השאלתה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המיכני של הרכב יוצר. סיכון זה אינו תעבורתי ואין הוא קשור ל"שימוש" ברכב. סיכון זה קשור למבחן הייעודי ובוחן את ייעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב. עניינו של מבחן הסיכון במסגרת החזקה החלוטה האמורה הוא במתן תשובה לשאלה האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו הלא תעבורתי יצר"

(רע''א 7163/17 הפניקס בע''מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו)

24. בענייננו לא הוכח קשר סיבתי בין הכח המכני של המשאית לאירוע נשוא התביעה. אכן, אין חולק כי הרמפה נשוא המחלוקת מופעלת על ידי מנוע המשאית אולם לא הוכח כי היוותה אלמנט בנפילתו של התובע, לא כל שכן אלמנט ממשי. התובע הלך לאחור ונפל מן המשאית כאשר הרמפה כבר לא היתה בתנועה אלא פעולתה הסתיימה כאשר הוצבה בקרקע על ידי עובד אחר שירד בה ולא יידע את התובע. במקרה מעין זה, "כשהפעלת הכוח המכני הסתיימה לפני התאונה אין תחולה לחזקה (ראו ריבלין, תאונת דרכים, מהד' רביעית 2011, עמ' 326)."

אמנם, ייתכן שהתובע סבר כי קיים עוד מרחק נוסף שהוא יכול לפסוע כאשר סבר כי הרמפה ממתינה לו פתוחה במפלס ארגז המשאית אולם ברור כי לא היתה בתנועה בעת הליכתו, והוא לא בא עימה במגע והליכתו או נפילתו לא הושפעו מתנועתה. האירוע כולו אירע עקב הליכתו לאחור של התובע כאשר ארגז המשאית שימש בענייננו כפי שכבר צויין זירת אירוע. בפנינו אחד מאותם מקרים בהם מדובר ב"הליך גרימה אחר" כאמור בפסיקה שצויינה לעיל שאינו מביא לתחולת החזקה המרבה.

25. על כן, האירוע בענייננו אינו מהווה תאונת דרכים. הוא אינו נופל בגדריה של הלכת אסם ואף אינו עומד בתנאי החזקה המרבה של ניצול הכח המכני של הרכב המנועי.

26. מאחר ונטען כי בענייננו קיימת פוליסת ביטוח המכסה את חבותה של הנתבעת 1 בפן הנזיקי על ידי מבטחתה הנתבעת 2 יידון עניין זה בישיבה הקרובה.

שאלת ההוצאות תילקח בחשבון בסוף ההליך.

המזכירות תעביר העתק מהחלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תש"פ, 28 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.