רקע ותמצית המחלוקת

1. התובעת, ילידת 25.12.44, נפגעה כהולכת רגל בתאונת דרכים מיום 14.11.16 מרכב בו נהגה הנתבעת 2 ואשר בוטח בידי הנתבעת 1. התובעת עותרת לפצותה בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
2. המחלוקת שבין הצדדים עוסקת בגובה הנזק. בכלל זה, חלקה הנתבעת על קביעות המומחה מטעם בית המשפט בדבר הנכות הרפואית וטענה שאין לאחרונה השפעה תפקודית. הצדדים חלוקים גם בדבר הוכחת הפסדי ההשתכרות הנטענים בידי התובעת ותביעתה לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים. נוסף על כך, טענה הנתבעת לניכוי רעיוני של תקבולים פוטנציאליים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל").

דיון

הנכות הרפואית

1. ד"ר יורם וייל, אורתופד מומחה שמונה בידי בית המשפט, תאר בחוות דעתו מיום 17.5.20 את הפגיעה בתובעת. לפי חוות הדעת והמסמכים הרפואיים שבתיק, התובעת נחבלה בשוק ובירך שמאל, ופונתה על ידי אמבולנס לבית החולים שערי צדק, שם אובחנו שברים באברים אלה. התובעת אושפזה לשבועיים ועברה ניתוחים בימים 15.11.16, 16.11.16, ו-24.11.16, אחד מהם ניתוח חוזר בירך. בהמשך עברה למוסד סיעודי, לתקופה של כחודש.
2. בבדיקתו, איתר ד"ר וייל צלקת בירך ועל רקע זה מצא כי לתובעת נותרה נכות קבועה בשיעור 5%. עוד מצא כי שברי התובעת החלימו עם קיצור ודפורמציה של השוק וכי למרות מהלך החלמה יפה נותרו מגבלות בהנעת פרק הירך, רגישות פטלופמוראלית (בקדמת הברך) וצליעה קלה. על רקע זה, לצד נכויות זמניות (100% לשלושה חודשים ו-50% לשלושה חודשים נוספים) חיווה המומחה דעתו כי נגרמה בשל התאונה נכות צמיתה בגין שבר בירך בשיעור 20%, ובשל השבר בשוק 10% נוספים.
3. הנתבעת חלקה על ממצאי המומחה וטענה כי יש להעמיד את הנכות הרפואית על 20% לכל היותר. נטען שלתובעת עבר רפואי עשיר הגם שהנתבעת אישרה שעמד בפני המומחה (ראו פירוט בפסקאות 8-10 לסיכומים). זאת, בהדגשת תאונה קודמת משנת 2014 בה נפגעה בברך שמאל, ובהדגשת אמירה של המומחה בחוות הדעת לפיה "קיים קושי בקביעת הנכות הסופית וחלוקתה בשל רקע זה אולם בהיעדר שינויים ארטריטיים משמעותיים מספר שנים לאחר הפציעה ומיקום כאב שונה (אז רגישות מדור פנימי, כיום בעיקר פטלופמוראלית) ניתן לקבוע ברמה גבוהה של ודאות כי עיקר המגבלה ממנה סובלת המטופלת היא בשל התאונה מ2016". נטען שהמומחה התלבט וכי החלטתו שלא לייחס חלק מהנכות למצב קודם שגויה. עוד נטען שמנגנון הפגיעה בתאונה מושא הליך זה, בנסיעה איטית, לא הולם את הנכויות שנקבעו.
4. בחנתי את הטענות וצפיתי בחקירתו הנגדית של המומחה. לאחר שקילה, אין בידי לקבל את הטענות. המדובר ברופא מקצועי ומנוסה, שהיה מודע לכלל הנתונים עליהם סומכת הנתבעת ושקלם טרם גיבש מסקנה. ממצאיו נומקו ומבוססים על חומר רפואי ובדיקתו, והגם שההכרעה בשאלת הנכות היא שיפוטית שוכנעתי שיש לאמצם.
5. בכלל זה, טענת הנתבעת שהתובעת הסתירה מידע רפואי מפני המומחה (פסקה 28 לסיכומים) סותרת את אמירתה הקודמת שהוצגה לעיל בדבר המידע שהוצג בפניו. הטענה גם לא נפרטה לבעיה ספציפית שהוסתרה ובעלת השלכה לנכויות שנקבעו, ואף לא הוסבר מדוע לא הוצג המידע החסר-לכאורה בידי הנתבעת בפני המומחה. הדברים אמורים הן בדלקת פרקים שלטענת הנתבעת נעלמה מן המומחה, והן בצילום MRI (שם, פסקה 12). לטענת הצילום אוסיף, כי זו הוצגה בידי הנתבעת בהיסמך על פרוטוקול וועדת המל"ל בנוגע לתאונה הקודמת (פ/19 ש' 13), אך בפרוטוקול זה ובכלל מצאה הוועדה שלא לקבוע נכות כלשהי לתובעת בגין אותה תאונה, וזאת על אף שלפי הטענה הצילום עמד בפני הוועדה ורופאיה. נוסף על כך, טענותיה של הנתבעת לגבי בעיית לב של התובעת משנת 2020 אינן רלבנטיות לנכויות שנקבעו, וטענתה בדבר אי התאמת מנגנון הפגיעה לשברים לא נתמכה בראיות ולא הועלתה על ידה בחקירת המומחה.
6. אשר לאמירת המומחה מתוך חוות דעתו שצוטטה לעיל ואשר עוסקת בפגיעה בברך בתאונה הקודמת, המומחה נדרש לה בהרחבה בחקירתו הנגדית. הוא השיב בכנות ש"אני חושב שהכנסתי משתנה מבלבל.... האמירה שלי לא הייתה החלטית מספיק ואבהיר". בהבהרה מסר כי מסקנותיו מתמקדות בשבר בירך ובאיחויו בדרך היוצרת מגבלה, וזאת בנפרד מן הפגיעה בברך:

"גם אם הייתה ברך תקינה במאה אחוז עצם השבר בשוק זו נכות משמעותית מחובר בצורה לא תקינה, גם אם הייתה לה פציעה קודמת בברך, המצב לא עשה אותה יותר טוב כשאתה משנה את הציר המכאני בעוד 15 מעלות בעומסים על הברך.

... הייתי צריך לכתוב שהברך לא רלבנטי

...גם אם היה פגיעה כזו, התאונה השבר בשוק עם הקיבוע והזה לא עושה את זה יותר טוב וזה לא משנה שיש לה נכות נפרדת בגין השבר בשוק. את זה הייתי צריך לכתוב... אם הייתה נפגעת רק בברך בלי שבר היה מקום לדיון הזה" (פ/21)

בהמשך הסביר כי נכותה של התובעת נובעת מפגיעה בשרירים המייצבים של מפרק הירך ומתוצאות הניתוח המבוצע אשר מחליש את מנגנון היציבה של פרק הירך ויוצר בעיה רפואית ותפקודית, וזאת למרות מהלך ההחלמה היפה של התובעת (שם ועד פ/22).

1. עמדת המומחה מקובלת עלי. העובדה שכותב חוות דעת מציין בה גם את הקשיים שמנגד ואת לבטיו בגיבוש המסקנה אינה גורם המחליש את ממצאיו אלא להיפך – מעלה כי הם מבוססים על הפעלה אמתית של שיקול דעת מקצועי. בכלל זה, אמירת המומחה מושא הטענה מעידה כי שקל את מלוא הנתונים לרבות הפגיעה בתאונה הקודמת והכריע לפי מיטב שיפוטו. בבית המשפט חידד את הבסיס להכרעתו שלא לייחס חלק מהנכות למצב קודם, שבמהותו הוא נפרד מטיב הפגיעה בתאונה מ-2013. זו הנמקה עניינית ומקצועית ואני מקבלה.

לאלה יש להוסיף ולהזכיר כי מסמכי המל"ל (שהוגשו ביום 12.8.18) אודות התאונה הקודמת מעלים כי לא נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשל תאונה זו, דבר המתיישב עם מסקנות המומחה. כל אלה מחייבים לדחות את טענות הנתבעת כנגד ממצאיו.

1. הנתבעת הוסיפה והפנתה לאמירה בחוות הדעת ממנה עולה לשיטתה כי אפשרות של ניתוח עתידי עשויה לשפר את מצב התובעת. מנגד, העיד המומחה בבית המשפט כי אפשר שמצבה יחמיר בעתיד ויצריך ניתוח מורכב של החלפת ברך (פ/21). איני מתרשם כי אפשרויות אלה, לכאן ולכאן, הוצגו בדרגת הסתברות של ממש, ועל כן איני מוצא לייחס להן משקל בקביעת הנכות והנזק.
2. לטענה נוספת של הנתבעת: לא התרשמתי שמידה של קוצר רוח שאפיינה את עדות המומחה, משנאלץ להמתין זמן מה טרם עדותו, או אמירתו שהוא נותן לעיתים ייעוץ לתובעים, השפיעה על דבריו "לרעת" הנתבעת. תוכן עדות המומחה היה ענייני ונעדר הטיה. הדבר מומחש בתשובתו השלילית להצעת ב"כ התובעת במהלך חקירתו, כי הפגיעה התפקודית עולה בחומרתה על הנכות הרפואית.
3. אני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת לצרכי הליך זה תעמוד על הנכויות שקבע ד"ר וייל.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

1. בעוד שהתובעת טענה שהפגיעה התפקודית בה חמורה מזו הרפואית, הנתבעת טענה שלנכות הרפואית אין השלכה על תפקודה.
2. הדין מעלה "מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות" (ע"א 7008/09 ‏אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.10), ע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני (28.6.12)). עם זאת, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה (למשל ת"א (י-ם) 1320-04-12‏ רקולצה נ' מוצרי הכט מתכות בע"מ (17.9.15)).
3. בשים לב לאופי טענות הנתבעת במישור זה, המתמקדות בהשלכות הנכות על כושר ההשתכרות, אני מוצא לבדל מישור זה ולערוך בו דיון נפרד, בהמשך פרק זה. תחילה, תדון ההשפעה התפקודית הכללית של הפגיעה בתאונה על התובעת.
4. בהקשר זה, לא התרשמתי כי יש לכלול במסגרת הנכות התפקודית את הפגיעה הפלסטית בתובעת. המדובר בצלקת בירך, שלא נטען או הוכח כי יש בה להשפיע על האופן בו מתפקדת התובעת בחיי היומיום.
5. באשר ליתר הנכויות הרפואיות, לא מצאתי שנסתרה החזקה הנזכרת לעיל.

המדובר בנכויות אורתופדיות על יסוד שברים בירך ובשוק ומהלך איחויים, אצל אישה מבוגרת. עצמת הפגיעה בה בתאונה הנדונה כאן מומחשת במהלך החלמה לא קצר, שכלל בין היתר מספר ניתוחים, שהות בבית חולים סיעודי פרטי וכן תקופה בת כחצי שנה בה לא עבדה ולפי עדיה (למשל בנה א.ח.) נאלצה לשהות בכיסא גלגלים.

1. הדגשת הנתבעת את אמירות המומחה בדבר מהלך החלמה טוב אינן שוללות את אמירותיו המקבילות בדבר היוותרותה של פגיעה משמעותית. זאת, מהטעמים שהוסברו על ידו ונסקרו לעיל.
2. גם טענות הנתבעת בדבר תפקודה-בפועל של התובעת לא מסייעות לה: אמנם, התובעת אישרה לשאלות הנתבעת (שנסמכו על דו"ח חקירה שערכה ושאת הצגתו עיכבה מטעמיה עד שלא ניתן היה לאשרה), שהיא מצליחה לבצע פעולות כגון נהיגה או הרמה של סלי-קניות או של ההליכון של בעלה (לצורך הכנסתו לרכב). עם זאת, התובעת טענה שהיא מבצעת חלק מפעולות אלה בלית ברירה, בין היתר בשל מצבו הרפואי המורכב של בעלה (שמפאת צנעת הפרט לא אפרטו) ותוך קשיים. אלה אמירות מסתברות בשים לב לשיעור הנכות הרפואית הנדון כאן, שהיא נכות משמעותית שעשויה להגביל במידת מה אך אינה פגיעה המשביתה אדם מביצוע כל פעולה פיזית, ולו בקשיים המתחייבים מאילוצי היומיום. לא התרשמתי כי הפעולות הנדונות חורגות ממסגרת זו, או שיש בהן להעיד כי לא נגרמה לתובעת פגיעה תפקודית כלשהי. עוד יש בטענות הנתבעת לסתור טענות נוספות שלה, בהן בחרה דווקא להדגיש את בעיותיה הרפואיות של התובעת (שקדמו לתאונה ואחריה).
3. על רקע כל אלה, לא התרשמתי שעלה בידי הנתבעת לסתור את החזקה האמורה ואני קובע, כי הפגיעה התפקודית הכללית בתובעת תעמוד על הנכויות הרפואיות בניכוי הנכות העוסקת בצלקת.
4. מכאן לפגיעה בכושר ההשתכרות. הגם שהחזקה שתוארה לעיל, המקישה מהנכות הרפואית לזו התפקודית, עוסקת גם באלמנט זה (ראו למשל הציטטה לעיל מעניין אל רחים), הרי שהוא אינו זהה במהותו לנכות תפקודית. הוא קשור גם באופי עבודת התובעת, סוג נכותה ובפרט – כיצד עלולה הפגיעה להשפיע על שכרה (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012), ת"א (י-ם) 15099-07-11 נ.ד. נ' המאגר לביטוחי רכב חובה (הפול) (20.12.16)).
5. התובעת היא בעלים של עסק משפחתי לשיווק אביזרי פרזול. לטענתה, היא משתכרת כעובדת בעסק זה וכושר ההשתכרות שלה נפגע בשיעור העולה על הנכויות הרפואית והתפקודית. זאת היא טוענת על יסוד נתוני משכורת שהוצגו, בתמיכת עדותה ועדות בני משפחתה המפעילים את העסק. מנגד, טענה הנתבעת כי נתוני המשכורת "הוזמנו" לצרכי הליך זה, כי התובעת כבעלת העסק שולטת בשיעור שכרה וכי יכולתה להשתכר מהעסק לא כרוכה ביכולותיה הפיזיות ועל כן לא נפגעה.
6. לאחר בחינה אני סבור שבוסס, כי כושר ההשתכרות של התובעת נפגע, אך איני יכול לקבל את טענותיה לפגיעה חמורה מן הנכות התפקודית ולחריגה מן החזקה הנזכרת לעיל. אנמק:
7. התובעת תיארה את עבודתה בעסק המשפחתי טרם התאונה כ"מנהלת אדמניסטרטיבית" במשרה מלאה, בין השעות 8:30-17:00. התיאור כלל פעולות כגון רכישת ציוד משרדי בחנויות, התנהלות מול גופים שונים וכן ביצוע משלוחים בין סניפי העסק בירושלים ובבית שמש ועזרה בסידור פריטים במחסן. לאחר התאונה, כך שם, חזרה לעבוד בחצי משרה בהיקף של ארבע שעות ביום, ותפקידיה צומצמו לישיבה בלבד כשהיא אינה עוסקת במשלוחים של קבלני משנה או בהתנהלות פרונטלית, ובחלוף מספר שעות חשה כאבים ונאלצת לנוח בביתה. הדבר גרע לשיטתה כ-10,000 ₪ לחודש ממשכורתה (פסקאות 23-24 לתצהירה). גם בבית המשפט טענה שיכולותיה פחתו עקב התאונה. היא תיארה כי מדי יום היא עובדת מספר שעות בסניף העסק שבבית שמש, ואז נוהגת ברכב ובו סחורה אותה היא מסיעה לחנויות, כשבעלה החולה מתלווה אליה (פ/9-10).
8. טענות אלה הותירו רושם אמין, וכך גם תיאורי העדים מטעם התובעת ובפרט בנה א.ח. שהוא ממנהלי העסק המשפחתי, ומסר אף הוא על ירידה ביכולת העבודה של התובעת ובתפקודה בעסק.
9. על רקע זה, אני מקבל כי התובעת סבלה וסובלת קשיים עקב פגיעתה בתאונה, המשליכים על יכולתה לעבוד ועל כושר השתכרותה. הדבר מתיישב עם עצמת הפגיעה וטיבה, בשילוב גילה של התובעת. לא עלה בידי הנתבעת להפריך את התיאורים בדבר טיב עיסוקה של התובעת ועל כן יש לקבל שהלה כלל פעולות בעלות ממד פיזי כגון התנהלות מול ספקים, סיוע במחסן או הסעת סחורה, ממד שנפגע עקב הנכות התפקודית שנגרמה בתאונה. עוד לא בוססה הטענה לפיה תשולם לתובעת משכורת ללא קשר לתפקודה בפועל והדבר אף סותר את עצם הירידה בפועל בשכרה לאורך השנים, כפי שתדון בהמשך ולמרות הקשיים העולים בהקשר זה שאף בהם אעסוק.
10. לכן, במובן של עצם הפגיעה ביכולת ההשתכרות ובהשתכרות בפועל אני מקבל את טענות התובעת ודוחה את טענת הנתבעת בדבר העדר פגיעה באלמנטים אלה.
11. מאידך, איני יכול לקבל באופן מלא את טענותיה ותיאוריה של התובעת בדבר השלכות הפגיעה על השתכרותה. זאת, משעמדת התביעה נשענה בראש ובראשונה על נתוני שכר: התובעת עתרה לפיצוי בגובה ההפרשים בין המשכורת ערב התאונה, לזו שמתועדת במסמכי השכר המאוחרים לה.
12. בנסיבות הליך זה, נדרשת זהירות בבחינת נתוני השכר כבסיס לקביעת מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. המדובר בעסק משפחתי בבעלות התובעת, ומן הראיות עלתה עמימות בשאלה כיצד נקבע שכר התובעת, וכן עלה כי קביעת השכר אינה אך נגזרת של שעות עבודתה וטיב התפקיד שהיא מבצעת, אלא גם של שיקולים אחרים שהם זרים לסוגיית יכולת ההשתכרות. אפרט:
13. התביעה סומכת כאמור על פיחות בשכרה של התובעת לפי תלושי השכר. בפרט, לאחר שובה לעבודה בחלוף כחצי שנה מהתאונה קוצץ השכר לפי הנתונים שהוצגו בכמחצית, בהשוואה לשכר בחודשים שקדמו לתאונה.
14. אלא, שנתוני השכר שהוצגו מצביעים על שתי הזדמנויות לפחות בהן חל פיחות משמעותי נקודתי בשכרה של התובעת, שלא בסמוך לאחר התאונה.

הראשונה בשנים 2014-15: דוחות שומה (שהוגשו ביום 9.2.22) מציגים שכר חודשי בשנים 2014-2012 הנע סביב 28-30 אלף ₪ לחודש, בשנת 2015 חלה ירידה מסוימת לכ-24 אלף ₪ לחודש ובשנת 2014 חלה ירידה משמעותית – לכ14.5 אלף ₪ בחודש.

הפחתת השכר השניה עולה מתלושי שכר לתקופה מאוחרת (שהוגשו אף הם ביום 9.2.22). לפיהם, עד ליולי 2021 השתכרה התובעת סכומים הנעים סביב 8,000 ₪ לחודש, ומאוגוסט 2021 חלה ירידה חדה לסכומים של כ-3,000 ש"ח.

1. התביעה לא הציגה הסבר הולם להפחתות משמעותיות אלה, או הראתה כי הן נובעות מירידה בהיקף או תפוקת עבודתה של התובעת בעסק המשפחתי. התובעת נשאלה לגבי ההפחתה הראשונה בזמן והשיבה "לא זוכרת. הרו"ח יתן תשובה". כשנשאלה מי מחליט על קיצוץ שכזה בשכרה השיבה "הרו"ח יש לו הנתונים שלנו ומחליטים". היא לא ידעה או טענה, כי הקיצוץ נבע מפיחות בשעות עבודתה עוד טרם התאונה (פ/19).

בנה של התובעת, א.ח. שהעיד כי הוא משמש משנה למנכ"ל ואחראי בין היתר על הצד הפיננסי של העסק המשפחתי, מסר דברים דומים. כשנשאל מהי משכורתו של אביו שאף הוא מועסק בחברה לא ידע להשיב "לא. אנו מתייעצים עם רו"ח" (פ/27). לגבי השיקולים בקביעת שכרה של התובעת מסר כי "זה התייעצות עם רואה החשבון וזה גם שיקול של הצרכים וגם שיקולים חשבונאיים... השפעות של המיסוי ביחס לגיל". כשנשאל אודות תפקוד התובעת בעסק בתקופה מושא ההפחתה השניה (מאוגוסט 2021) השיב שלא חל בתקופה זו שינוי מהותי, ובהמשך התקשה להסביר מדוע פחת אפוא שכרה ביותר ממחצית מאז אוגוסט 2021. תחילה השיב שמדובר בירידה בשעות עבודתה (הגם שקודם לכן הכחיש זאת), ובהמשך טען שהדבר תואם עם התובעת "זו עצה משותפת עם רואה החשבון" וחשף "יש לה הכנסה משכר דירה, ההכנסה ממשכורת היא נתונה להחלטה שלנו והתייעצות עם רואה חשבון". עוד אישר ששיקולי המס שיחקו תפקיד בקביעת ההפחתה בשכר, הגם שטען שישנה השתדלות להתאים את השכר לתיפקוד (פ/29-30).

1. מכאן הקושי להסתמך על נתוני השכר המופקים בעסק משפחתי לאם המשפחה, ומסורים במוצהר להחלטת בני המשפחה המחליטים כמה ישולם לתובעת בהתאם למגוון שיקולים שאינם מסתכמים אך בתפוקת עבודתה. בהם הכנסותיה הנוספות מהשכרת דירות ושיקולי מיסוי וגיל. קושי זה מומחש באלמנטים נוספים:

ראשית, בקשיי העדים להציג הסבר מדויק ומשכנע כיצד חושב שכרה של התובעת ומהו הקשר בין שעות עבודתה או תפוקתה לבין השכר המשולם לה.

שנית, בהפנייתם החוזרת בתשובה לשאלות בנושא זה לרואה החשבון, שלפי עדויותיהם נטל חלק משמעותי בגיבוש סכומי המשכורות שהוצגו כבסיס לטענות התביעה. אלא, שרואה חשבון זה לא הובא לעדות כדי להבהיר את השיקולים הרלבנטיים. הדבר פועל לחובת התובעת ומקשה על קבלת עמדתה.

ושלישית, בנתון נוסף שהתגלה בישיבת ההוכחות מפי עדי התביעה: כי לאורך השנים נמנעו התובעת ובעלה למשוך בפועל משכורות מהעסק וכי בשלב מתקדם עם מכירת נכס של העסק שולם להם סכום מצטבר של כ-900 אלף ₪ (עדות א.ח. פ/29 ש' 10-11, עדות התובעת פ/7). הדבר מוסיף וממחיש כי החלטות השכר בעניינה של התובעת שונות מאלה של עובדים "רגילים" ונוגעות בין היתר לאופיו המשפחתי של העסק (א.ח. העיד על דוגמא נוספת להחלטה כזו – כי במקום למשוך דיבידנדים הושקעו הרווחים בפיתוח העסק).

1. לאחר בחינת הראיות והעדויות מסקנתי היא, כי הירידה בשכר העולה בנתוני השכר שהוצגו לביסוס טענת התובעת נובעת ממספר גורמים. תחילה מירידה בתפוקת והיקף עבודתה של התובעת בפועל, אשר מתיישבת עם הנכות התפקודית שצוינה לעיל. עם זאת, מושפעת הירידה גם מהחלטות שהונעו משיקולים נוספים שאינם נוגעים לכושר השתכרותה כעובדת, כגון שיקולי מיסוי בשל קיומן של הכנסות ממקורות אחרים. לאלה יש להוסיף את גילה של התובעת: נתוני השכר מתייחסים לעשור השמיני של חייה, תקופה שבאופן טבעי מלווה פעמים רבות בירידה ביכולת לעבוד ושבעניינה של התובעת לוותה גם בבעיות בריאות שיידונו בהמשך.
2. כל אלה לא מאפשרים להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות על פערי השכר שלפני התאונה ואחריה, לפי תלושי המשכורת. מנגד יש לשקול את המסקנה לפיה נגרמה לתובעת פגיעה תפקודית בעלת השלכה על יכולת ההשתכרות, תוך גרימה בפועל של הפסדי שכר לתובעת. בנסיבות אלה, סבורני שבקביעת מידת הפגיעה ביכולת ההשתכרות יש לדבוק בחזקה, המשווה בין מידה זו ובין הנכות התפקודית. כך אני קובע בעניינה של התובעת.

בסיס השכר והפסדי שכר בעבר

1. לפי תלושי שכר שהציגה לחודשים שלפני התאונה מושא הליך זה (מאי-אוקטובר 2016), שכרה הממוצע "נטו" של התובעת בחודשים אלה עמד על כ-13,500 ₪. הקשיים שנדונו לעיל לגבי נתוני השכר פוחתים בנוגע לנתונים אלה משום שקדמו לתאונה. לכן, ומשלא הוצגה אלטרנטיבה משכנעת אני מוצא לאמץ שכר זה כבסיס השכר.
2. הפסדי העבר הם נזק מיוחד שעל התובעת להוכיח. יש לחלקו לשתי תקופות:
3. מהתאונה ועד ליום 1.6.17 סבלה התובעת מאי כושר מוחלט ונעדרה מעבודתה. כך טענה, וטענתה נתמכת באישור מחלה מאת האורתופד ד"ר שרצר מיום 13.6.17, במסמכים רפואיים המתעדים את מצבה בתקופה הנדונה (כגון ביקורות מהימים 11.12.16 ו-12.2.17), ובעדות א.ח. כי בתקופה זו התקשתה לתפקד, לא עבדה והשתמשה בכיסא גלגלים. אף ד"ר וייל, הגם שבחוות דעתו קבע נכויות זמניות נמוכות יותר, אישר כשנשאל בנושא בבית המשפט כי מדובר בתקופה ש"אינה בלתי סבירה" לפגיעה מהסוג שחוותה התובעת (פ/23).

לכן, אני מקבל את טענת התובעת כי יש לפצותה בגין תקופה זו של כשישה וחצי חודשים בשיעור מלא, סך כולל של 87,750 ₪.

1. באחד מתלושי השכר של התובעת לתקופה זו מופיע "פדיון ימי מחלה" בסך 30,000 ₪. התובעת טענה שאין לנכותו מהפיצוי. ההגנה לא התנגדה לכך בסיכומיה. נראה שעצם השימוש ב"פדיון" בהקשר של תשלום שכר עבודה הוא שגוי, אך מכל מקום מקובל עלי שאין לנכות סכום זה. הדבר הולם את הדין, לפיו ימי המחלה והזכות לפדיונם בהתאם להסדרי מקום העבודה הם משאב של העובד, ואם נוצלו לקבלת שכר בתקופת אי-כושר יש לפצות בגין אבדן המשאב. מכאן, שפדיונם לא צריך לבוא על חשבון הזכאות לפיצוי בגין הפסד שכר (למשל ת"א (מחוזי חי') 676/96 רינברג נ' קרנית (6.11.03), והפסיקה בעמ' 6-7 לסיכומי התובעת).
2. תקופה שניה עניינה מיום 1.6.17 ועד למתן פסק הדין. התובעת הוכיחה כמובא לעיל כי שכרה נפגע בתקופה זו, אך נדחתה טענתה בדבר שיעור הפגיעה שנסמכה על פערים בנתוני שכר. מהטעמים שהוצגו לעיל, לא ניתן לקבל כי פערים אלה נבעו רק מהפגיעה בתאונה מושא הליך זה. ועם זאת, בהינתן הקביעה כי פגיעה זו גרמה לירידה בכושר ההשתכרות של התובעת ופערי השכר שהוצגו בפועל ואשר נובעים בחלקם גם מאלמנט זה, איני סבור כי במצב דברים זה יש לשלול מהתובעת פיצוי.
3. במצב דברים זה ובהעדר נתונים מוצקים יותר, ראוי לבצע אמדן של החלק מכלל הירידה בשכר, שייוחס לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת. כמובא לעיל, התרשמתי כי הפערים בנתוני השכר מושפעים לא רק מפגיעה זו אלא גם מאלמנטים נוספים של השפעות גילה של התובעת ומצב רפואי שאינו נוגע לתאונה, והחלטות בנוגע לתשלומי השכר שהתקבלו מטעמי העסק המשפחתי, שיקולי מיסוי ועוד.

בשוקלי כל אלה, תוך מתן משקל מסוים גם לכך שנטל ההוכחה בנושא הינו על התובעת, אני מוצא לאמוד את חלקה של הפגיעה בכושר ההשתכרות מתוך כלל פערי השכר על שליש.

1. התובעת חישבה את פערי השכר בהתאם לשכר לאחר התאונה של כ-8,500 ₪ (עמ' 7 לסיכומים). סקירת נתוני השכר לתקופה זו מעלה כי מדובר בטענה הוגנת ואני מקבל את הסכום האמור כסכום השכר החודשי לאחר התאונה, לצורך החישוב. הפיצוי יחושב כשליש מן הפער שבין סכום זה, לבין השכר החודשי לפני התאונה (לקביעתי - סך 13,500 ₪). מדובר אפוא בסך של 1,667 לחודש מיום 1.6.17 ועד למתן פסק הדין, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה.

בנוסף, תלושי השכר מציגים הפרשות לזכויות סוציאליות, ואני מקבל כי יש להוסיף הפסד במישור זה לפיצוי הנפסק, בשיעור של 12.5%.

הפסדי שכר בעתיד

1. התובעת עברה זה מכבר את גיל הפרישה, אך מדובר בבעלת עסק שגם עובדת בו, וממשיכה לעבוד באופן רציף לאורך שנים (גם בישיבת ההוכחות נמסר שעודנה עובדת). הגם שאינה מנהלת עוד את העסק המשפחתי, הרי שבניה עושים זאת ואין סיבה להניח שתדרש לפרוש בניגוד לרצונה. הדין בנסיבות אלה מאפשר ומקבל פסיקת פיצוי בגין הפסדי שכר עתידיים עד לגיל פרישה, הגבוה מגיל הפרישה הקבוע בחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 (למשל ת"א (חי') 219/98 ממו נ' הדר חברה לביטוח (22.4.05), ת"א (הרצ') 61138-10-15 א.ב. נ' שלמה חברה לביטוח (31.10.17)). סבורני שייש ליישם זאת גם בעניינה של התובעת.
2. עם זאת, אין להפריז באורך התקופה. לצד גילה המתקדם של התובעת יש לשקול את מצבה הרפואי, שבנוסף לפגיעה הנובעת מן התאונה מעלה קשיים שונים, ובהם מצב קרדיולוגי שלעדות התובעת הצריך השתלת קוצב לב "לפני כשנה" ולפי עדות בתה הניב הנחיות ש"אסור לה להתאמץ, אסור להרים דברים, אסור לעשות דברים קשים בבית" (פ/32). נתונים אלה הועלו בידי התובעת ועדיה לראשונה בחקירות הנגדיות בישיבת ההוכחות, דבר המחייב לדחות את טענת התובעת בסיכומי התשובה כי אין להיזקק להם בהעדר חוות דעת. גם בעלה של התובעת סובל מקשיי בריאות ניכרים, והיא העידה כי היא מטפלת בו באופן צמוד.
3. אינדיקציה נוספת להשפעות הגיל על היקף עבודת התובעת מצוי בנתוני השכר שנדונו לעיל. כפי שראינו, נתונים אלה מראים ירידה ניכרת בשכרה במספר מוקדים לאורך העשור האחרון, לרבות לאחרונה. כך שבתקופה זו ירד שכרה מסכום המתקרב ל-30 אלף ₪ עד לכ-3000 ₪. אמנם, ראינו כי קיים קושי להיסמך על נתונים אלה, שכן הם מושפעים גם משיקולים שאינם קשורים להיקף עבודתה של התובעת בפועל. ועם זאת, מצאתי שבין מכלול השיקולים בקביעת השכר מצוי גם היקף העבודה. במובן זה, יש בירידה הניכרת בשכר כדי להוסיף ולהעיד על השפעות גילה של התובעת על יכולתה להמשיך ולעבוד.
4. שקלול כל אלה מביאני למסקנה, לפיה יש לפסוק לתובעת הפסדי שכר ממתן פסק הדין ועד לגיל פרישה משוער של 80. החישוב לתקופה זו ייעשה בהתאם למפתח שנדון לעיל, המבוסס על שיעור הנכות התפקודית כשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שנגרם בשל התאונה, על בסיס השכר שנקבע, ובתוספת הפסד פנסיה מהטעמים שהובאו לעיל – סך כולל של 132,000 ₪.

כאב וסבל

1. הצדדים הציגו סכומים שונים תחת ראש נזק זה. ההבדלים ביניהם נובעים מהיקף ימי האשפוז:

לאחר שחרורה מאשפוז בבית החולים שהתה התובעת במוסד "אחוזת בית הכרם", לפי תצהירה עד ליום 31.12.16. חישובה כלל את התקופה כימי אשפוז. הנתבעת, מנגד, כללה בחישוב רק את תקופת האשפוז בבית החולים.

1. הדין לעניין זה נקבע בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 ופותח בפסיקה. בתמצית, נפסק כי ניתן להכיר גם בשהות במוסד שאינו בית חולים כאשפוז לצרכי פסיקת פיצוי בגין כאב וסבל, ובלבד שהוכח כי זו במהותה כרוכה בטיפול והשגחה רפואיים. לכן, כללו בתי המשפט גם שהיה במוסדות לצרכי סיעוד כימי אשפוז (ראו הסקירה בת"א (מח' י-ם) 2248/00 יאנג נ' מחמד ואח' (4.3.04)).
2. בענייננו, טענה התובעת בתצהירה כי שהתה במוסד הנזכר לעיל לצורך אשפוז סיעודי. טענה זו לא נסתרה בידי הנתבעת שאף התייחסה למוסד כ"בית חולים סיעודי פרטי" (פסקה 67 לסיכומיה. טענת התובעת נתמכת גם בחוות דעת ד"ר וייל בה תוארה התקופה כשהות של "חודש בשיקום", ובמידת מה בקבלות המוסד שהוגשו ואשר כוללות חיוב בנוסח שעשוי להתיישב עם טיפול סיעודי צמוד ("החלמה פרייבט קר"). בנסיבות אלה, יש לפסוק את הפיצוי גם בהתייחס לתקופת השהות במוסד האמור. יישום הנוסחה שבחוק מעלה סכום של 53,000 ₪.

עזרה וניידות

1. כמובא לעיל, מיום התאונה ועד ליום 31.12.16 שהתה התובעת תחת השגחה בבית החולים. לתקופה זו, סביר לפצותה בגין ביקורי בני המשפחה כדי לסייע לתובעת. איני מוצא להורות על פיצוי בגין התקופה בה שהתה במוסד סיעודי פרטי, שמטרתו סיפוק טיפול צמוד ועזרה "סביב השעון". על דרך האומדן יקבע הפיצוי על סך של 4,000 ₪.
2. מהמועד האמור ועד 1.6.17 שהתה התובעת באי כושר מלא. לא הוצגו קבלות על רכישת עזרה בכסף בתקופה זו, אך הוצגו הוכחות שנדונו לעיל על מצב תפקודי מוגבל מאוד המצריך עזרה. להמחשה, אחזור ואפנה לביקורת רפואית מיום 12.2.17 בה נרשם כי התובעת הייתה זקוקה אותה עת לעזרה סביב השעון. בנסיבות אלה, אני מקבל את טענת התובעת כי נעזרה באופן הדוק בבני משפחתה לרבות לצורך התניידות וללא תמורה, דבר המקים לה זכאות לתבוע פיצוי. אני מוצא לפסוק בגין תקופה זו פיצוי גלובאלי בסך של 14,000 ₪.
3. לתקופה שמיום 1.6.17 ועד למתן פסק הדין: נתתי דעתה לטענות התובעת בדבר קשייה הפיזיים והצורך להסתייע בבני משפחה במישורים כגון בישול, קניות ותחזוקת הבית. בנה א.ח. טען בתצהירו שהוא מגיע פעם בשבוע לסייע בתחזוקה. בתה ר.ח. טענה שהיא מסייעת כשלוש וחצי שעות ביום לתובעת בביתה.

נתונים אלה מבססים את ההצדקה לפצות בגין העזרה המתקבלת. מנגד, באמדן שיעור הפיצוי יש לשקול כי התובעת, שעליה הנטל, לא הציגה הוכחות על רכישת עזרה בשכר וכל טענותיה בנושא מתבססות על עדויות בני משפחתה. עוד יוזכר כי בתקופה הנדונה מצבה התפקודי של התובעת אפשר לה לעבוד, לנהוג, לטפל בבעלה החולה וכיוצ"ב פעולות המעידות על מידה ניכרת של עצמאות ופועלות למיעוט הצורך בעזרה. שקלתי גם את עדות הבת ר.ח. שמסרה כי מצבו הרפואי של האב החמיר מאוד, דבר שלא מאפשר לייחס את כל העזרה שניתנה על ידה לתובעת, למצבה הרפואי של האחרונה עקב התאונה מושא הליך זה. כך גם בשל פגיעות נוספות בבריאות התובעת שאינן קשורות לתאונה- ובכלל זה השתלת קוצב לב ומגבלות תפקוד בעקבותיה, עליה סיפרו התובעת ובתה. לבסוף, יש לשקול את הסבירות שבשל גילה המתקדם של התובעת היא הייתה נזקקת לעזרת ילדיה גם ללא קשר לפציעה.

במכלול השיקולים, אני סבור שיש להעמיד את הפיצוי על סך של 525 ₪ לחודש, הנגזר מהיקף של כשעתיים וחצי עזרה לשבוע. כך לתקופה שמיום 1.6.17 ועד למתן פסק הדין, ובתוספת הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

איני מוצא להוסיף על סכומים אלה בשל תביעתה הנפרדת של התובעת בנושא ניידות, וזאת בהעדר אסמכתאות להוצאות ניידות ובהינתן שהיא נוהגת בתדירות יום-יומית ושעזרת בני המשפחה נשקלה בפיצוי שנפסק לעיל.

1. אני סבור שיש לאמץ מפתח זה גם בנוגע לעתירת התובעת לפיצוי לצרכי עזרה וניידות בעתיד. השיקולים שפורטו בפסקה הקודמת יפים גם כאן, ולא אחזור עליהם. עוד יש לשקול כי בשלב מסוים ועם התקדמות גילה סביר כי תידרש לעזרה בהיקף של ממש מטעמים שאינם קשורים בתאונה מושא הליך. לכן, הפיצוי שישולם בגין הרכיב העתידי יעמוד על 525 ₪ לחודש מיום פסק הדין ועד לגיל 82, לאחר היוון.

הוצאות

1. התובעת עתרה לפצותה בסך של 40,000 ₪, מהם 27,000 ₪ ששולמו ל"אחוזת רובינשטיין" בגין שהותה שם. בבית המשפט אישרו התובעת וא.ח. כי הסכום מומן בידי חברת ביטוח אצלה בוטחה בפוליסת ביטוח תאונות אישיות (ועל כן יש לדחות את ההכחשה בנושא בסיכומי התובעת).
2. אני מקבל את טענת הנתבעת, כי אין הצדקה לחייבה בפיצוי התובעת בגין השהות במוסד הסיעודי הפרטי "אחוזת רובינשטיין". זאת, שעה ששירות סיעודי מסופק במסגרת הרפואה הציבורית לרבות במוסד על שם הרצוג שהוזכר בידי הצדדים. התובעת, כשנשאלה בנושא, מסרה כי החליטה לפנות למוסד הפרטי בעצה אחת עם בניה. בנה א.ח., שאישר כי ניתנה לתובעת האפשרות לשהות במוסד ציבורי, הוסיף כי בני המשפחה החליטו שלא לעשות כן: "החלטה משותפת שלנו איתה. ההיכרות שלנו עם השם הרצוג לא טובה, מחלקת השיקום בהדסה הגריאטרית אלה מחלקות גריאטריות שמחזיקות אנשים לזמן וזה לא מקום לשיקום אנשים... מי שנמצא שם לא משתקם. זה הרושם שקיבלנו" (פ/26).

משלא בוססה, בחוות דעת רפואית או אחרת, חוסר התאמה של האפשרות הציבורית שהוצעה לתובעת, אין לחייב את הנתבעת בסכום עודף בשל בחירתה של התובעת לפנות לאפשרות פרטית במימון פוליסת הביטוח שלה (למשל ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון (21.5.97), ע"א 357/80 נעים נ' ברדה (15.7.82)).

1. את עתירת התובעת לפיצוי בגין הוצאות בהן נשאה לצרכי טיפול והחלמה יש לקבל. זו עתירה מסתברת נוכח טיב פציעתה ותוצאותיה, הניתוחים והאשפוז שעברה, ותקופת אי-הכושר ומצבה במהלכה.
2. אשר לסכום, הגם שצרפה קבלות בסכומים של מאות שקלים בלבד (למשל בגין פיזיותרפיה ומ"סופר פארם"), טענתה של התובעת כי לא שמרה את כל התיעוד על הוצאותיה היא סבירה. מנגד, בהינתן שעליה נטל ההוכחה, יש בחסר זה לפעול כנגד פיצוי במלוא הסכום לו עתרה. אציין שהוצגה גם קבלה על האשפוז בבית החולים, אך משמדובר ברכיב שדרך כלל משולם בערוצים אחרים ולא נטען אחרת בידי התובעת, אין לפצות בגינו כאן.

במכלול השיקולים, אני מוצא להורות על פיצוי גלובאלי בגין רכיב ההוצאות, בסך של 9,000 ₪.

ניכוי רעיוני

1. התובעת פנתה לביטוח הלאומי בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה. אלא שלפי תצהירה, פסק התהליך לאחר שחוקר הביטוח הלאומי "איים עלי שיפתח לי תיק פלילי כי לדעתו התאונה לא הייתה תאונת עבודה". על רקע זה דרשה התובעת להגיע לחקירה עם עורך דין וכך עשתה, אך לטענתה החוקר סירב לחקרה בנוכחות עורך דין שאז סרב האחרון שתחקר (פסקאות 34-38 לתצהיר). הוצג מכתב דחיה של הביטוח הלאומי מיום 19.6.17, בו נרשם שבירורי המל"ל "ולאור סירובך לשתף פעולה" הובילו למסקנה לפיה אין מדובר בתאונת עבודה (נספח ה' לתצהיר).
2. על רקע זה טענה הנתבעת שיש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל. דין טענה זו להדחות. אין מדובר בפגיעה בידי רכב מעביד ובנסיבות אלה נטיית הפסיקה היא שלא לבצע ניכוי רעיוני, היות שהנתבעת אינה חשופה לסיכון כי המל"ל יבקש לחזור אליה בתביעה - וראו הפניית התובעת בעמודים 11-12 לסיכומים, לפסק הדין בת"א (מח' י-ם) 25671-01-12 י.נ. נ' אבו חיט ואח' (29.12.16). לא איתרתי בנימוקי הנתבעת טעם הולם לחריגה מכך במקרה זה, שגם בו אין היא חשופה לסיכונים שבבסיס דוקטרינת הניכוי הרעיוני בדגש על הסיכון לכפל-תשלום.
3. כטעם נוסף, יש לדחות את עתירת הנתבעת בהעדר הוכחה של סכום הניכוי הנטען. הנתבעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית מבעוד מועד, הגם שההליך התנהל זמן רב והגם שהצדדים נדרשו להציג את כל ראיותיהם יחד עם תצהירי העדות הראשית. גם בהמשך לא ביקשה להגיש את חוות הדעת, ורק בצהרי היום שקדם למועד ההוכחות "הודיעה" על הגשתה. משחוות הדעת לא התקבלה (ראו החלטה מיום 9.2.22), הרי שסכום הניכוי לא הוכח.

הכרעה

1. הנתבעת תשלם לתובעת את הפיצוי בסכומים שנקבעו בפסקאות 42, 46, 49, 50, 51, 52, 53, ו-57 לפסק הדין, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% והוצאות משפט.
2. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשפ"ב, 07 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.