1. עניינה של התביעה שלפניי הוא בקשת התובעים לאכוף הסכמי מכר דירות בין הצדדים ופועל יוצא לחייב את הנתבעים לרשום את הבניין בו מצויות הדירות כבית משותף, תוך רישום הזכויות בדירות על שמם. כמו כן, מבקשים הם לחייב את הנתבעים בפיצויים בשל כך.
2. הנתבעים טענו מנגד, בין היתר, כי העיכוב ברישום אינו תלוי בהם, כי לא הפרו את ההסכמים, וכי מכל מקום, לתובעים אין כל יריבות עם נתבע 2, משזה שימש כבא כוחו של נתבע 1 בקשר עם הפרויקט מושא התביעה וממילא לא התחייב בהתחייבות אישית כלשהי.
3. בדיון שהתקיים לפניי בתאריך 12.12.2018, הוצע לצדדים מתווה לסיום המחלוקת במסגרתו ובין היתר, נקבעו לוחות זמנים להשלמת הדרוש לרישום הבית המשותף וככל שזה לא יבוצע, הוצעו לוחות זמנים לנקיטת הליכים משפטיים מתאימים על ידי הנתבעים. עוד הוצע, כי הסעד הכספי ימחק תוך שכל צד שומר על כל ומלוא טענותיו.
4. לאחר דין ודברים שהתקיים בין הצדדים לרבות הגשת בקשות שונות, הודיעו הצדדים בתאריך 11.1.2019 כי הם מקבלים את הצעת בית המשפט לסיום ההליך. עוד הודיעו כי בית המשפט יכריע בבקשת הנתבעים לחיוב התובעים בהוצאות (בקשה מיום 19.12.2018), לאחר מתן זכות תגובה לתובעים. בהתאם למוסכם, ניתן פסק דין בתאריך 13.1.2019, התובעים הגישו תגובתם ומכאן להחלטה.

טענות הצדדים בתמצית

1. הנתבעים טענו כי ככל שהתובעים יעמדו על הסעדים הכספיים כנגד הנתבעים, יהיה עליהם להגיש כתב תביעה חדש לחלוטין ולפיכך יצטרכו הנתבעים להגיש כתב הגנה מתוקן, חלף כתבי הטענות הקיימים. בנסיבות אלה, יש לחייב את התובעים בהוצאות.
2. מנגד טענו התובעים, כי משמעות קבלת הצעת בית המשפט על ידי הצדדים, היא קבלת צו העשה המבוקש בתביעה ובשל כך יש לחייב את הנתבעים דווקא, בהוצאות ושכ"ט עו"ד. עוד טענו כי אם ישלימו הנתבעים את הרישום המתחייב בהתאם למתווה המוסכם, כי אז יהא צורך בהגשת כתב תביעה שונה, בין היתר, לאור הסרת נתבע 2 ועוד; כך שבכל מקרה, לאור הסכמת הצדדים בהליך זה, ההליך העתידי יהיה שונה וברי כי אין לחייב את התובעים בהוצאות בשל כך.

דיון

1. כידוע, ההלכה הפסוקה קובעת כי יש לפסוק הוצאות ריאליות אשר הינן הוצאות סבירות, הכרחיות ומידתיות [ראו בג"ץ 891/05, ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה, המסחר (30.6.2015)].
2. כפי שאף נקבע, בקביעת ההוצאות יש לקחת בחשבון מכלול שיקולים וגורמים, וביניהם יש להתחשב באופייה של התביעה, בסעד המבוקש וביחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה בהליך ועוד [ראו: רע"א 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ (17.8.2005)].
3. בעניינו עסקינן בהליך אשר הסתיים בסמוך לאחר הישיבה הראשונה, טרם החלו הליכים מקדמיים כלשהם, תוך שהצדדים קבלו בהסכמה את הצעת בית המשפט. סבורני כי בנסיבות אלה, ואף בשים לב לסעד המבוקש, אשר המתווה המוסכם נותן מענה לביצועו, הרי שאין מקום לפסוק הוצאות למי מהצדדים.
4. לכך יש להוסיף כי בקשת הנתבעים לחיוב התובעים בהוצאות נשענת על הצורך העתידי להגיש כתב הגנה מתוקן כנגד תביעה כספית עתידית. בכל הכבוד, בעניין זה מקובלת עלי עמדת התובעים כי אין מקום לפסוק הוצאות בשל כך, בפרט שעסקינן בהליך שטרם בא לעולם וממילא עדיין לא ברור טיבו.
5. לאור האמור ובהמשך לפסק הדין אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים מתאריך 13.1.2019, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.