1. בפני בקשת אביחיל מושב עובדים של חיילים משוחררים להתיישבות חקלאית שיתופית (להלן: "המושב") לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, מעשה בית דין ואי צירפו של צד רלוונטי להליך.
2. ברקע הבקשה, כתב תביעה אותו הגיש המשיב – התובע ובמסגרתו נטען כי לתובע זכויות במקרקעין הידועים כגוש 8295 חלקה 1 (להלן: "החלקה" או "המקרקעין").

בכתב התביעה נטען כי המשיב החזיק בשנת 1964 בנגרייה פעילה בנחלת אבותיו, המצויה בתחום חוזה המשבצת של המושב עם רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"). לנגריה היה רישיון עסק כדין.

בשנת 1965 דרש המושב מהמשיב להפסיק את פעילות הנגרייה עקב טענה כי אותה פעילות גורמת להפרעות לשכנים. בהמשך בא המושב בדרישה להעביר את הנגרייה לחלקה, תוך שהובטח למשיב כי יוכל לבנות באותו מקום גם את ביתו.

למשיב הוקצתה כל החלקה אשר שטחה עומד על כ- 2.011 דונם.

בשנת 1966 הגיש המשיב בקשה לרישיון בנייה של בית מגוריו וקיבל רישיון בניה מהוועדה לתכנון ובנייה . תכניות אלו אף אושרו על ידי רמ"י.

בית המגורים נבנה והנגרייה הועתקה לחלקה.

המשיב החל בניסיון להסדיר את מבנה הנגרייה כחוק, אך נמסר לו על ידי המושב ועל ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כי החלקה "בעייתית ובלתי מוסדרת", ועל כן לא ניתן לתת היתר בנייה כחוק.

בשנת 2009 נודע למשיב לתדהמתו כי יעוד החלקה הוא לחקלאות ואסורה בו בנייה, ומשכך כי אסור היה למושב להתחייב בפני התובע, כפי שהתחייב.

בשנת 2011 פורסמה תכנית מתאר אותה יזם המושב עח/1/136 (להלן: "תכנית המתאר") במסגרתה פוצלה החלקה לחלקות 502 ו- 502ב'. במסגרת אותה תכנית הוכשר לראשונה, דונם אחד בלבד למגורים (מדובר לכאורה באותו דונם עליו ניצבים בפועל בית המגורים והנגרייה).

1. לשיטת המשיב, מקום בו הקצה לו המושב חלקה בת כשני דונם לבניית בית המגורים והנגרייה, והתברר כי מדובר בשטח חקלאי, הכשיל המושב את התובע.

לטענת המשיב המושב חב כלפיו חובת נאמנות, הנובעת ממערכת היחסים ביניהם, העסקה החריגה בה התקשרו, שליטת המושב על זכויותיו, מעמדו במקרקעין וגביית דמי החכירה.

הוסיף המשיב בכתב תביעתו והעלה טענות מרובות באשר להתנהלות המושב כנגדו בכל הנוגע לבניית בית המגורים והנגרייה.

1. בכתב התביעה נכללה טענה נוספת על פיה על אף התחייבותו הברורה והמקורית של המושב להקצות למשיב שטח של שני דונם, התברר לו להפתעתו, רק בשנת 2015, כי לשיטת המושב הוקצה לו שטח של דונם אחד בלבד, בעוד הדונם הנוסף הוקצה לשכנו.
2. לשיטת המשיב נוכח דרך התנהלותו הכוללת של המושב, נמנעה ממנו האפשרות לממש את הזכויות אשר נחלה מסודרת מקנה לכל חבר במושב. לפיכך עתר המשיב בכתב תביעתו למתן סעדים הצהרתיים כדלהלן:

א. המושב הפר באופן יסודי את ההסכמות אשר בינו לבין המשיב, כמו גם את הבטחותיו למשיב.

ב. המושב הטעה את המשיב באופן יסודי בכך שמסר לו, מלכתחילה, חלקה אשר כל יעודה חקלאי, בהיותו מודע לכך.

ג. המושב הפר את חובת הנאמנות בה חב כלפי המשיב, התכחש והתנער ממנה כליל.

ד. המושב הטעה באופן יסודי את המשיב ואת בית משפט השלום בפתח תקווה.

ה. שטח חלקת התובע, כפי שהוקצה לו על ידי המושב בשנת 1966, הינו 2.011 דונם.

ו. במעשיו ומחדליו מנע ומונע המושב מהתובע את מימוש זכויותיו בחלקה ובנחלה.

ז. עומדת למושב חובה לשנות ייעוד הקרקע בחלקה א' של נחלת התובע, לפי תכנית מתאר נקודתית.

טענות המושב

1. לטענת המושב, התביעה התיישנה, מקום בו כל העובדות המקימות את עילות התביעה נשוא הליך זה, היו ידועות לתובע כבר לפני עשרות שנים, ומקום בו ההבטחות הנטענות (והמוכחשות לשיטת המושב), המהוות את הבסיס לתביעה, ניתנו לתובע עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת וגם הפרתן הנטענת, הובאה לידיעת התובע לפני עשרות שנים.
2. בהתייחס לסעד אשר עניינו ההליך בבית משפט השלום בפתח תקווה, נטען על ידי המושב כי אין להידרש לטענות המשיב נוכח קיומו של מעשה בית דין.
3. מבלי לגרוע מטענת ההתיישנות, הוסיף המושב וטען כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, קיצוני ובלתי מוסבר, תוך פגיעה באינטרס של המושב וגרימת נזק ראייתי, באופן אשר יש בו כדי להשתיק את המשיב ולמנוע ממנו את העלאת טענותיו בהליך.
4. בנוסף טען המושב כי מקום בו המשיב עותר לסעד הצהרתי ביחס לזכויות בשטח, אשר יש בו כדי להשפיע על זכויותיו של צד ג' (בעלי החלקה הסמוכה), היה עליו לצרפו כצד להליך.

תשובת המשיב

1. המשיב התנגד לבקשה, טען כי הוא הסתמך על הבטחות המושב כלפיו, על פיהן תכנית המתאר אותה יזם המושב, תפתור את הבעיות הנוגעות לחלקה. רק בשנת 2014 נודעה למשיב התנהלותו חסרת תום הלב של המושב, עת התברר כי המושב ידע, מלכתחילה, כי ביחס לאותה חלקה אשר הוקצתה לו, קיימת בעיות ומדובר בקרקע חקלאית.

הוסיף המשיב וטען כי עומדות לו טענות ועילות טובות המבוססות על תרמית והטעיה, כמו גם אלו הנובעות מהפרת חובת האמון של המושב כלפיו.

לטענת המשיב, על אף כי טענות אלה הועלו על ידו במסגרת ההליכים העצמאיים אותם נקט לביטול הסכם הפשרה, הן לא נדונו כלל.

בהינתן כל אלו נטען כי מרוץ ההתיישנות החל אך בשנת 2014.

1. המשיב ביקש להפנות את שימת הלב להודעת המושב מיום 29.11.2017, במסגרתה הסכים להקים צוות לבדיקת טענותיו של המשיב בדבר זכויותיו ההיסטוריות והאישורים אשר נמסרו לו בעבר. מהודעה זו של המושב ביקש המשיב ללמוד על קיומה של הודאת בעל דין בדבר הצורך בבירור עובדתי של טענותיו. המשיב הבהיר אמנם, במסגרת התייחסות לטענות המושב, כי לא נטען על ידו שיש במכתב זה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות מכוח הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אך טען כי יש בכך כדי ללמד על כי אין מקום לסילוקה של התביעה על הסף.
2. בנוסף טען המשיב, כי מקום בו הוא תובע קבלת זכויות קנין במקרקעין, אשר הינם קרקע מוסדרת, תקופת התיישנות התביעה, על פי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הינה 25 שנים.
3. באשר לטענות בדבר הצורך בצירופו של צד ג' להליך, טען המשיב כי לא היה מקום לצרפו, מקום בו מן המסמכים עולה כי אין לו כל זכויות בקרקע נשוא התביעה, וממילא, עניינו וזכותו של אותו צד ג', המוכחשים כשלעצמם, הועלו באופן מפורט על ידי המושב, אשר גם רשאי לזמנו לעדות.

תגובה לתשובה

1. במסגרת תגובתו טען המושב כי אין לראות במכתב מיום 29.11.17 משום הודאה בזכות כלשהי של המשיב. מהמכתב עצמו עולה כי קיימת מחלוקת בין המושב למשיב, אשר בעטיה אף נמנע המושב מלהמליץ על שינוי תכנית בניין העיר.

עילת התביעה ממילא אינה מתייחסת לאי הקמתו של צוות בדיקה, כמצוין במכתב, אלא להפרתן הנטענת של הבטחות היסטוריות נטענות, אשר לכאורה ניתנו והופרו, עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת.

1. גם העילה בדבר הפרת חובת הנאמנות כלפי המשיב, קמה לו עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת.
2. באשר לטענות ההטעיה של המשיב ושל בית משפט השלום בפ"ת, שב המושב וטען כי אלו נדונו והוכרעו על ידי 3 ערכאות וקיים בעניין זה מעשה בית דין.
3. המושב הוסיף וטען כי אין בסיס לטענות המשיב לפיהן הובטח לו כי תכנית המתאר תפתור את בעיותיו, המשיב לא הציג כל ראיה לכאורית לקיומה של אותה הבטחה. יתרה מכך, מקום בו תב"ע עוסקת בעניינים תכנוניים בלבד, ממילא אין בה כדי להשפיע על גודל החלקה.
4. המשיב הגיש עוד בשנת 2007 התנגדות לתכנית, במסגרתה חולקה החלקה לשני מגרשים, ולא טען דבר לעניין גודל השטח או ייעודו, אלא אך לגבי עניינים אחרים, לרבות הדרכים בתכנית.
5. הוסיף המושב וטען כי אין לקבל את פרשנותו על המשיב על פיה עילת התביעה נוגעת לזכויות במקרקעין ומשכך תקופת ההתיישנות בגינה הינה 25 שנה, וטען כי מדובר בתביעה שעניינה הבטחת התחייבות חוזית, אשר נולדה עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, ואשר תקופת ההתיישנות בגינה הינה 7 שנים.

למעלה מכך, גם אילו היה מקום לקבל את טענות המשיב כי תקופת ההתיישנות בעניינו עומדת על עשרים וחמש שנה לא היה בכך כדי להועיל, מקום בו גם ביחס לתקופה זו, חלף המועד להגשת התביעה.

דיון והכרעה

מעשה בית דין

1. בכתב התביעה עתר המשיב למתן פסק דין הצהרתי, הקובע, בין היתר, כי המושב הטעה אותו ואת בית משפט השלום בפתח תקוה, באופן יסודי והפר את חובת הנאמנות כלפיו.
2. עניינה של אותה הטעייה נטענת הינה תביעת פינוי אשר הוגשה על ידי רמ"י כנגד המושב והתובע גם יחד, בבית משפט השלום בפתח תקווה במסגרת תיק 40055-12-13 (להלן: "ההליך בפתח תקווה").

במסגרת אותו הליך, הגיעו המושב ורמ"י להסכם פשרה במסגרתו הצהיר המושב כדלהלן:

"הנתבעת 3 מצהירה כי לא אישרה שימושים בלתי חקלאיים במקרקעין נשוא התביעה בניגוד לחוזה וכי היא אינה מאשרת שלא כדין כל שימוש בלתי חקלאי במקרקעין בניגוד לחוזה ללא הסכמת התובעת".

1. לטענת המשיב, מקום בו היה זה המושב עצמו אשר פעל, מלכתחילה, להעברת הנגרייה לחלקה, הרי יש לראות את הצהרת המושב במסגרת הסכם הפשרה, כהצהרה שקרית.
2. לטענת המושב, המשיב פנה בהליך משפטי נפרד ופרטני לצורך ביטולו של הסכם הפשרה וזאת במסגרת ה"פ 27247-03-15 (להלן: "המרצת הפתיחה"). במסגרת המרצת הפתיחה הועלו על ידי התובע אותן טענות המועלות על ידו כעת.

ואולם, טענות אלו של המשיב כבר נדונו, והוכרעו על ידי שלוש ערכאות. משכך, קיים ביחס לאותן טענות, מעשה בית דין.

1. לאחר שחזרתי ועיינתי בטענות הצדדים ובפסקי הדין וההחלטות הרלבנטיות, אני מוצאת לאבחן בין שניים:

• היכולת לשוב ולהידרש להסכם הפשרה ולסוגיות אשר נדונו בבית משפט השלום בפתח תקווה, תוך קביעה כי המושב הטעה את בית המשפט;
• שאלת הטעיית התובע, על ידי המושב, עת נמסרה לו קרקע חקלאית לצורך בניית בית ונגריה, ובכך נמנעו ממנו זכויותיו בחלקה (אשר תידון להלן).

1. במערך היחסים אשר בין המושב לבית המשפט, נקבע על ידי כב' השופטת ליאת הר ציון, במסגרת החלטתה מיום 23.11.2015, כי המשיב לא עמד בנטל הראשוני להראות תרמית העומדת בבסיס הסכם הפשרה כנטען על ידו.

כן נקבע כי יש לראות את המשיב, אשר היה מיוצג ע"י עורך דין מטעמו, כמי שהיה מודע להחלטות הניתנות ומפורסמות במערכת נט המשפט, מהן עלה באופן ברור כי מתנהל משא ומתן בין המושב למנהל.

1. בנסיבות אלה, ובהינתן העובדה כי המשיב עצמו לא היה צד להסכם הפשרה, לא מצאה כב' השופטת הר ציון מקום להורות על ביטולו.
2. על החלטה זו של כב' השופטת הר ציון הוגש ערעור, מטעם המשיב, אשר נדון בבית המשפט המחוזי מרכז, במסגרת ע"א 4397-01-16.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מטעמי בית המשפט קמא.

במסגרת החלטתו קבע כב' בית המשפט המחוזי, כי הצהרות המושב במסגרת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד חלקי, חלות במישור היחסים אשר בין המושב לרמ"י, ואין בהן כדי להשפיע על זכויותיו המהותיות או הדיוניות של המשיב במסגרת תביעת הפינוי.

כן נקבע כי בנסיבות אלה, המשיב רשאי להוכיח טענותיו בעניין התנהלות המושב במסגרת תביעת הפינוי או להגיש כל תביעה אחרת נגד המושב. (לעניין זה ראה נספח 47 לכתב התביעה)

1. המשיב הוסיף והגיש בקשת רשות ערעור לכב' בית המשפט העליון בעניין זה וזאת במסגרת רע"א 9389/16. בקשה זו נדחתה, תוך שכב' בית המשפט העליון קובע כי אין המדובר בעניין המצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי.

כב' בית המשפט העליון הוסיף וציין כי אין בהסדר הפשרה כדי לפגוע בזכויותיו הדיוניות והמהותיות של המשיב, וכי זכותו לפתוח בהליכים משפטיים עתידיים כנגד המושב עומדת לו ואינה מושפעת מפסק הדין החלקי.

1. בהינתן האמור לעיל, אכן קיים מעשה בית דין בכל הנוגע להצהרת המושב במערך יחסיו מול רמ"י, במסגרת ההליך אשר התנהל בבית משפט השלום בפתח תקווה.

משכך, אין כל מקום לשוב ולהידרש לאותן טענות אשר נדונו והוכרעו במסגרת הליכים קודמים.

1. עם זאת, לא נמנעה מהתובע האפשרות לטעון ולהוכיח טענותיו באשר למרמה או לאי נכונות ההצהרות הנקובות בהסדר הפשרה, במסגרת ההליך העיקרי אשר התנהל כנגדו על ידי רמ"י, וכן נשמרה זכותו של המשיב לפתוח בהליכים עתידיים כנגד המושב , כאשר אלו אינם מושפעים מהסכם הפשרה.
2. בהינתן האמור, ככל ותביעתו של התובע הינה למתן סעד הצהרתי בדבר הטעייה של בית משפט השלום בפתח תקוה, מעצם החתימה על הסכם הפשרה בין המושב לבין המנהל, דין תביעתו של המשיב להיות מסולקת מחמת מעשה בית דין.

אין בית משפט זה, במסגרת ההליך הנוכחי, מהווה ערכאת ערעור או ערכאה חלופית להכרעות בהליך בפתח תקווה, וודאי מקום בו כב' בית המשפט העליון נדרש להן.

1. באשר לזכותו/ יכולתו של המשיב להוסיף ולטעון, במסגרת ההליך הנוכחי, להטעיה או מרמה או מצגי שווא של המושב כלפיו לעניין אפשרויות השימוש בחלקה או היקף שטח המקרקעין, הרי ביחס לאלו, ממילא התבקש סעד במסגרת סעיפים אחרים בכתב התביעה, ואין כל מניעה לעשות כן, בכפוף לסוגית ההתיישנות אשר תידון להלן.

יודגש כי אין בניהולו או אי ניהולו של ההליך בפתח תקווה כדי לאיין את הצורך בבחינת טענות ההתיישנות מצד המושב, וזאת עת כי מדובר בטענה מקדמית באשר למועד בו נודעה ונוצרה עילת התביעה אל מול מועד פתיחתו של הליך זה.

התיישנות

1. אקדים ואומר כי התיישנות היא מכשיר דיוני.

אין היא סותרת את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא מקימה מעין מחסום בפני ניהולה בפועל. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדסלון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113).

1. צודק ב"כ התובע בטענתו כי שאלת דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום רב.
2. במסגרת ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (פורסם בנבו), קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה :

"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל".

ובהמשך :

" על הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום הפרשנות של ההתיישנות".

משכך, נקודת המוצא הינה כי אין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים.

מאידך, יש לאזן מטרה ורצון אלו, אל מול ההבנה שיש להגביל את תקופת ה"חשיפה" של כל אחד מבעלי הדין לתביעות, בין היתר מתוך מטרה ליצור וודאות מסחרית וכלכלית.

1. כמו כן, אין כל טעם כי בית המשפט יידרש להליך משפטי ארוך ומלא, מקום בו מהמסמכים אשר צורפו על ידי התובע עצמו לכתב טענותיו, עולה (ככל שעולה), כי התביעה אכן התיישנה.

מהות התביעה

1. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:

" התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא -

• 1. בשאינו מקרקעין – שבע שנים.
  2. במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

1. בענייננו התעוררה מחלוקת בין הצדדים, בשאלה אם מדובר בתובענה שעניינה סעד הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין, כי אז תקופת ההתיישנות הרלוונטית הינה 25 שנים (בהינתן העובדה כי מדובר במקרקעין מוסדרים) או שמא מדובר בסעד הצהרתי שעניינו הפרת התחייבויות חוזיות, אשר אז תקופת ההתיישנות בגינה הינה 7 שנים.
2. נוכח טיעוניהם אלו של הצדדים, נדרשתי, בראש ובראשונה לבחון את השאלה האם עסקינן ב-"תובענה במקרקעין", כמשמעות מונח זה בחוק ההתיישנות, אם לאו.
3. לאחר שנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין לראות בתביעה דנן כתביעה שבמקרקעין.
4. כתב התביעה הוא המגדיר את עילות התביעה. עילות אלו, אינן מתייחסות שאלת הבעלות במקרקעין, אלא לשאלת זכות השימוש, ייעוד המקרקעין והבטחות/התחייבויות נטענות של המושב כלפי התובע לעניין החזקה והשימוש.

לעניין זה אין לשכוח כי הבעלות במקרקעין הינה של קרן קיימת לישראל (ראה נספח 1 לכתב התביעה).

למעלה מכך, התובע עצמו הוא שטען במסגרת סעיף 1 לכתב התביעה כי קיים חוזה משבצת לגבי המקרקעין בין המושב, לבין רמ"י ואשר מכוחו שואב המושב את חזקתו במקרקעין.

1. בין אם מקור תביעתו של התובע הינו מדרישת המושב להעברת הנגרייה בשנת 1966, ובין אם נוכח התחייבויות/ מצגים מאוחרים לכך, עסקינן בסוגיות אשר אינן יוצרות או מקימות זכות לבעלות במקרקעין, או לרישומן של זכויות קניין בלשכת רישום המקרקעין.

למעשה, חלק הארי של הסעדים המבוקשים הינו במערך היחסים אשר בין המושב לבין התובע, כאשר אף לא אחד מהם הינו בעל הזכויות הקנייניות במקרקעין.

1. ב"כ התובע הפנה לפסק הדין בעניין ע"א 3260/11 רחל ברכה נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (פורסם בנבו 6.1.2015). עיון בפסק הדין מלמד כי לא אך שאין בו כדי לסייע בידי התובע, אלא שיש בו כדי לחזק את טענות המושב.
2. בענייננו, עסקינן בתביעה לאכיפת הוראות חוזיות או התחייבויות חוזיות, אשר המימוש שלהן מתייחס לשימוש במקרקעין. כך לעניין היקף השטח ביחס אליו תוקנה לתובע זכות שימוש, וכך לעניין ייעוד המקרקעין.

במסגרת סעיף 8א1 לכתב התביעה התבקשו מספר הצהרות לרבות הצהרה על פיה :

"... המושב הפר באופן יסודי את ההסכמות שבינו לתובע ואת הבטחותיו לתובע"

בסעיף 8א2 לכתב התביעה התבקשה הצהרה על פיה המושב הטעה את התובע בכך שמסר לו חלקה שייעודה חקלאי וכיוצא באלו.

1. בפסק הדין ע"א 03 / 5964 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו) קבע כב' המשנה לנשיא, כתוארו דאז, השופט חשין כדלהלן:

"15. כללם של דברים: דעתנו היא כי הוראת סעיף 16 לפקודת הקרקעות אין בה כדי למצות את נושא ההתיישנות בעניינן של תובענות לפיצויי הפקעה. תובענות אלו כופפות עצמן לדין הכללי שבחוק ההתיישנות, וכפי שקבע הנשיא אגרנט בפרשת אבו דאיה [5], בעמ' 529 – ואנו מאמצים לנו את קביעתו – תובענה לפיצויי הפקעה תובענה היא הקרויה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות "תביעה... בשאינו מקרקעין", ובתרגום לענייננו – תביעה כספית. וההתיישנות ממילא היא בת שבע שנים. "

1. עיון בפסיקתו של כב' בית המשפט העליון מלמד כי הבחינה, היא בחינת כוונתו של המחוקק או ליתר דיוק, הסיבה בגינה נעשתה האבחנה בין הוראות סעיפים 5(1) ו- 5(2) לחוק ההתיישנות, דהיינו בין תביעות שהינן במקרקעין לתביעות שאינן במקרקעין.
2. הייתה זו כב ' השופטת פרוקצ'יה אשר התייחסה לקושי זה במסגרת בע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (פורסם בנבו – 10.6.08), כאשר היא נותנת דעתה כי הרעיון העומד בבסיס הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות הוא הקניית הגנה עדיפה-מיוחדת, דיונית ומהותית, לזכויות במקרקעין, שהן בעלות עוצמה גדולה יותר, ומהוות ערך מוגן בעל משקל מיוחד.
3. בהתייחס למונח "תובענה במקרקעין" הוסיפה כב' השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים:

"תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות עניינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין... החוק הבהיר, אפוא, כי 'מקרקעין' לצורך סיווג התובענה לעניין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור של קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות של ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום".

(ההדגשות אינן במקור ה.ס. )

1. לסיכום סוגיה זו, נקבעו הדברים הבאים, היפים גם לענייננו :

"תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמוין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין". "

1. על בסיס כל אלו יש להורות כי סעיף החוק הרלוונטי, לצורך בחינת סוגיית ההתיישנות הינו סעיף 5(1) לחוק, וכי ככל שחלפו למעלה משבע שנים ממועד היווצרותה של עילת התביעה, אין מנוס מלהורות כי התביעה התיישנה.

מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות

1. בסעיפים 6-9 לחוק ההתיישנות נקבע כדלהלן :

"6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

7. מרוץ ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה – "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

1. לטענת המושב כל העובדות המקימות את עילת התביעה נושא הליך זה, היו ידועות למשיב כבר בשנות ה- 60 של המאה הקודמת.

כך ביחס להבטחות שנטען כי ניתנו לו על ידי המושב, וכך גם ביחס להפרתן הנטענת, ומשכך, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות.

1. מנגד טען המשיב כי רק בשנת 2014 נודע לו כי המושב ידע מלכתחילה כי החלקה שהוקצתה לו בעייתית וחקלאית, ועל כן - רק באותו מועד החל מרוץ ההתיישנות בעילה המבוססת על תרמית והטעיה, כמו גם הפרת חובת האמון כלפיו.
2. בתיק זה מצאתי לאבחן בין המחלוקות בין הצדדים אשר עניינן גודל השטח אשר הוקצה למשיב, לבין המחלוקות אשר עניינן ייעוד המקרקעין. כל אחת מאלו, תבחן בנפרד.

היקף השטח אשר הוקצה למשיב

1. לטענת המשיב, רק בשנת 2014 לערך, ובמסגרת המרצת הפתיחה, הועלתה לראשונה טענת המושב על פיה היקף השטח אשר הוקצה לו עומד על דונם אחד בלבד.
2. טענה זו של המשיב, אינה מתיישבת עם הראיות אשר הובאו בפני על ידי התובע עצמו, מהן עולה, בבירור, כי המשיב ידע כי הוקצה לו שטח של כ- 1 דונם בלבד שנים רבות קודם לכן, וכמפורט להלן;
3. מנספח 4 לכתב התביעה אכן עולה כי עוד בחודש יוני 1966, הוחלט על ידי ועד המושב להמליץ בפני האסיפה לקבל את התובע כחבר במושב ולעזור לצורך שיקומו לבנות את ביתו והנגרייה בחלקה, תוך ציון העובדה כי מדובר בשני דונם, כפי הנטען על ידי התובע.
4. ואולם, מנספח 2 לכתב התביעה עולה כי כחודש ימים לאחר מכן, ביום 27.7.1966 התקיימה האסיפה הכללית של המושב, בה נכח גם המשיב עצמו.

במסגרת אסיפה זו הוחלט להקצות למשיב שטח הידוע כחלקה א 1/ 8295, כלומר רק חלק מחלקה 1, היא החלקה נשוא הדיון.

1. לטענת המשיב עצמו, במסגרת אסיפה זו נכח גם שכנו דאז, מר אשכנזי ז"ל, אשר העלה טענה על פיה בעת שרכש את חלקתו נמסר לו ע"י המוכר כי הוא מוכר לו גם דונם אחד מחלקה 1 וכי ברשותו, כמו גם במשרד המושב, מסמכים המעידים על כך.

כן נטען על ידי מר אשכנזי ז"ל, כי הוא כבר נטע עצים בשטח זה.

1. באותה ישיבה, ונוכח האמור לעיל, אימצה אסיפת המושב הצעה אשר הועלתה באותה עת על הכתב, ועל פיה שטח החלקה יחולק לשניים (חלקה 1א וחלקה 1ב), וזאת עד להמצאת המסמכים הנטענים על ידי אשכנזי.

ויודגש, נתונים אלו נקובים בנספח 2 לכתב התביעה , ואינם במחלוקת.

למעשה, היה זה התובע עצמו אשר טען במסגרת סעיף 2ד' לכתב התביעה כדלהלן :

"בתגובה לטענה זו של מר אשכנזי ז"ל, אסיפת המושב, בהמלצת הגזבר/מזכיר בזמנו מר מינסטר ז"ל, אימצה רעיון שהועלה , כאשר שירטט קו מקווקוו על מפת החלקה, באופן שהחלקה חולקה לשניים: חלקה א/1, ולקה 1ב' וכל זאת עד אשר מר אשכנזי ז"ל, ימציא למושב מסמכים המבססים טענתו זו.

התובע עצמו, אשר אישר בכתב התביעה כי החלוקה הנקובה לעיל הינה עד להמצאת מסמכים מטעם מר אשכנזי ז"ל, לא טען מעולם כי המסמכים של מר אשכנזי הומצאו, או כי התקבלה החלטה מאוחרת המשנה את ההחלטה מכוחה הוקצה לשימוש המשיב דונם אחד בלבד.

1. בנסיבות אלו, אין המשיב יכול לטעון כי לא ידע על החלטת המושב במסגרת אותה ישיבה על פיה, לכל הפחות הוקצה לו שטח שהוא מצומצם יותר בהיקפו מזה של החלקה כולה, ולו עד להמצאת מסמכים על ידי ה"ה אשכנזי.

אני ערה לטענות המשיב במסגרת תשובתו לבקשה על פיה החלטת האסיפה הכללית הייתה מותנית והוא בחר להמתין בסבלנות להמצאת המסמכים על ידי שכנו (סעיף ג' לתשובה). ואולם, אין באמירה זו כדי לשנות מעצם הידיעה כי קיים פער, בין מה שהובטח למשיב לטענתו, לבין מה שניתן לשימושו בפועל.

מקום בו המשיב ידע, בחר שלא לעשות דבר במשך שנים, וכפי שיתואר להלן אף התנהל על בסיס אותה הבנה על פיה שכנו הוא זה אשר רשאי לעשות שימוש בחלק השני של החלקה, אין הוא יכול לטעון כי מועד התגבשות עילת התביעה לא היה באותה עת, על כל המשתמע מכך.

1. מנספח 5 לכתב התביעה עלה כי בשנת 1967 ניהל המשיב הליכים מול המועצה האזורית עמק חפר, לקבלת היתר לבניית ביתו בחלקה.

באותו נספח אשר צורף לכתב התביעה מאשר המושב כדלהלן:

"אנחנו מאשרים בזה כי החלקה מס' א/1 בגוש 8295 נמסרה על ידינו לח' מצפון מיכאל להקמת בית מגורים ולהקמת נגרייה". (ההדגשה אינה במקור ה.ס.).

1. למעשה ממספר לא מבוטל של מסמכים אשר צורפו על ידי התובע עצמו לכתב התביעה עולה, מפורשות, כי היה מודע, לכל הפחות, כי המושב טוען כי העמיד לרשותו באותה עת שטח אשר היקפו קטן יותר מאשר החלקה בשלמותה.
2. התובע הוסיף וטען במסגרת סעיף1 טז' לכתב התביעה כי המועצה המקומית פנתה לתובע ביום 3.3.1967. עיון בפנייה זו אשר צורפה כנספח 12 לכתב התביעה מלמדת, על ההתייחסות לחלקה א1 בגוש 8295, ולא לחלקה בשלמותה.

במכתב זה מצוין, בין היתר, כדלהלן:

"... הריני להודיעך בזאת כי ועד המושב אביחיל תובע מאתנו במכתבו מיום 3.3.1967 להורות לך להפסיק מיד את בנין הבית עליו הוצאנו לך רישיון בנייה הואיל והוא טוען כי הסכמתו בכתב אלינו מיום 27.1.1967, בדבר הקמת בית מגורים על ידך בגוש 8295 חלקה א-1 , מותנית שיחד עם בית המגורים תקים גם מבנה לנגרייה על מנת להעבירה מהמקום הנוכחי המהווה מטרד ציבורי". (ההדגשה אינה במקור ה.ס.).

כאמור, התובע לא טען כי מכתב זה לא התקבל בידיו, אלא כי הוא עצמו צירף אותו לכתב התביעה.

גם במסגרת נספח 11 לכתב התביעה, הוא פנייה הועד למועצה צוין כדלהלן:

"המפקח על הבניה של המח' הטכנית מוסר כי הח' מצפון הודיע לו כי יש בדעתו להעביר את הנגרייה מהמקום הנוכחי לקומת הקרקע של בית המגורים, נוכח העובדה כי על המגרש שנמסר לו, אין מקום להקמת מבנה נוסף לנגריה". (ההדגשה לא במקור – ה.ס).

1. בנסיבות אלו נהיר כי התובע היה מודע, היטב, לכך שגודל המגרש אשר הוקצה לו, מטעמים אלו ואחרים, לא כלל את החלקה במלואה.
2. עיון בשובר התשלום המתייחס לרישיון הבנייה, והנושא תאריך 7.11.1967, מלמד כי אף ההתייחסות במסגרתו הינה לחלקה א'1 בגוש 8295.
3. התובע צירף לכתב תביעתו גם את אישור המנהל משנת 1973, אשר עניינו שמות החברים במושב והחיוב בדמי חכירה. עיון בעמוד 6 לאותו נספח מלמד כי במסגרת הערה מס' 1 נרשם כי מה שהוגדר כ-"נחלת מצפון" כוללת את חלקה א' בגוש 8295 בחלקה, על פני כאחד דונם. (לעניין זה ראה נספח 17 לכתב התביעה).

מדובר במסמכים אשר על בסיסם שילם המשיב לכאורה את דמי החכירה למנהל כמפורט בסעיף 1כג' לכתב התביעה.

1. על אף כל אלו ביקש המשיב להוסיף ולטעון כי אין לייחס לו כוונה או ידיעה, כמשמעות אלו בחוק ההתיישנות וזאת מקום בו המסמכים הנוגעים להיתר התייחסו לחלקה 1א בלבד. עוד נטען על ידו כי מקום בו הייתה תלויה ועומדת האפשרות של מר אשכנזי להמציא מסמכים ביחס לחלק מהחלקה אשר לגביו נטען כי יש לו זכויות, הוא פעל כפי שפעל, על מנת שלא להטעות את הרשות.
2. לא מצאתי בטענותיו אלו של המשיב כדי לשלול את דבר ידיעתו לעניין היקפו של השטח אשר הוקצה לו בתוך החלקה.

היקף השטח אשר הוקצה לו, בפועל, הוגדר כחלקה א/1 מתוך כלל החלקה, וזאת בלבד. המשיב ידע זאת, התנהל על בסיס ידיעה זו, והיה שותף לתהליכים במסגרתם הוצהר כי הוקצה לו חלק מתוך החלקה.

1. זאת ועוד; התנהלותו של המשיב עצמו, מלמדת כי לא פעל לקבלתה של החלטה אחרת של המושב, או לתיקון ההחלטה באשר להיקף השטח שיוקצה לו וזאת במשך שנים כה רבות. התנהלות זו מלמדת לא אך על ידיעה, כי אם על קבלה בפועל של אותה מציאות.
2. לטענת המושב במהלך שנות ה- 80, נקלע המשיב לקשיים כלכליים וננקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם מונה עו"ד ברק רונן, ככונס לנכסיו. במסגרת הליכי הכינוס פעל עו"ד ברק רונן מול המועצה המקומית עמק חפר לבדיקת זכויותיו של המשיב לצורך מימושן.

במסגרת מכתב מהנדסת הוועדה המקומית דאז, גב' לארה גלייזר לעו"ד ברק רונן מיום 17.6.1992, הובהר כי גודל השטח השייך למשפחת המשיב קרוב ל- 1000 מ"ר.

כמו כן, לבקשתו של עו"ד ברק, נערכה שומה של הנכס ע"י השמאי מר דוד טיגרמן, כאשר גם בשומה נקבע באופן ברור כי היא עוסקת במגרש 1א בשטח של כ- 1 דונם.

לטענת המשיב, מקום בו עו"ד ברק רונן מונה ככונס נכסים מטעם המושב, ברי כי הוא, כמו גם השמאי טיגרמן, קיבלו נתונים מהמושב, אשר הוא עצמו כלל לא היה מודע אליהם, כמו גם למכתבה של המהנדסת גלייזר, ונחשף אליהם לראשונה, רק משנפתחו כנגדו הליכי הפינוי, בשנת 2013.

קיים קושי של ממש לאמץ את גרסתו זו של המשיב, מקום בו התנהלו כנגד המשיב הליכי הוצל"פ, במסגרתם ננקטו הליכים למימוש נכסיו, שומה על המשיב כי היה מודע להליכים המתנהלים בעניינו או לכל הפחות, צריך היה להיות מודע אליהם, ובמיוחד לחוות הדעת אשר ניתנה ע"י השמאי מר טיגרמן, ביחס לזכויותיו, אשר לצורך הכנתה אף נערך ביקור של מר טיגרמן בחלקה ובביתו של המשיב.

עם זאת, וככל שבסוגיה זו היו מתמצות טענות המושב לעניין ההתיישנות, יכול והיה מקום להורות כי הללו ייבחנו במסגרת ההליך לגופו, שעה שלא הוצגה, לעת הזו, ראייה פוזיטיבית, המלמדת על ידיעתו של החייב דבר עריכתה של השמאות.

1. על אלו יש להוסיף את האירועים העובדתיים משנות ה- 90' במהלכם ניהל המשיב מו"מ גב' יהודית אשכנזי, אלמנתו של אשכנזי ז"ל, לצורך ביצוע החלפת שטחים, כאשר במסגרת זו פנה המשיב אל גב' אשכנזי במכתב מיום 5.8.1999 והציע חילופי קרקע על דרך של העברת שני דונם משטחיו החקלאיים, בתמורה לזכויותיהם של אשכנזי ביתרת חלקה 1.

במכתב זה, אשר צורף כנספח 19 לכתב התביעה, נכתבו על ידי המשיב, בין היתר, הדברים הבאים:

"מאחר ולפני שנים קיבל הח' מטהס 1 דונם מאותה חלקה שעליה בנויים הבית והנגרייה שלי, ועד היום לא נעשה כל פיצול והחלקות מופיעות כחלקה אחת להוציא שהן מסומנות כחלקה א' וכחלקה ב' שהן ביחד כשני דונם.

נוצר מצב שאני מחזיק בדונם 1 והדונם השני נמצא מצורף לפרדס שלך, דבר המקשה עלי מאוד מבחינה של אפשרות לבן ממשיך וכו'...."

1. פנייתו זו של המשיב אל הגב' אשכנזי, מדברת בעד עצמה ומצביעה, בבירור, כי המשיב היה מודע , היטב, לכך שגודל השטח אשר הוקצה לו הינו דונם אחד בלבד ולא חלק על כך.
2. במסגרת הדיון אשר התקיים ביום 23.4.2018 טען ב"כ המשיב כי אין המדובר בהודאה של המשיב בדבר גודל השטח השייך לו, אלא במצב בו המשיב בחר שלא לריב עם שכנתו בחלקה הסמוכה וביכר להציע לה חילופי שטחים על מנת למנוע וויכוחים ומריבות סרק.
3. לא מצאתי לקבל טענה זו, עת כי מדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך מפורש בכתב. למעלה מכך, מדובר בטענה שנמצאה כבלתי סבירה בנסיבותיו של תיק זה.

יחסי שכנות הם אמנם דבר חשוב, ואולם לא סביר כי אדם יוותר על זכות שימוש בשטח של כדונם אדמה, ככל והוא אכן סבור כי שטח זה הוקנה לו, ועל אף רצונו לעשות בו שימוש לצורך בניית בית לבן ממשיך, ואף ייאות לכאורה לתת במתנה, שטחי קרקע חלופיים, בהיקף של שני דונם לצורך כך, רק בשל רצונו לשמר יחסי שכנות.

1. זאת ועוד, במועד בו פנה המשיב אל הגב' אשכנזי, בשנת 1999, כבר חלפו כ- 23 שנים, מהמועד בו התקיימה האסיפה הכללית במסגרתה הוקצה לו רק חלק מן החלקה, תוך שלאשכנזי ניתנה האפשרות להמציא מסמכים ביחס לזכויותיו הנטענות, ומסמכים אלה לא הומצאו.
2. מקום בו לא הומצאו מסמכים כלשהם, ומקום בו גב' אשכנזי דחתה את הצעתו של המשיב (ומכל מקום לא נענתה לה), ניתן היה לצפות כי לכל הפחות יפעל המשיב באותה עת, לצורך מימוש זכויותיו, והעדר המעש, מדבר בעד עצמו ומלמד על ידיעה, הסכמה והבנה, כי היקף השטח אשר הוקצה לו בפועל , הוא של כ- דונם אחד בלבד.
3. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, מקום בו הוברר למשיב, עוד בשנת 2002, כי לא ניתן לבצע החלפת קרקעות מקום בו החלקה כלל אינה רשומה ע"ש הגב' אשכנזי (ראה מכתב עו"ד שטילמן נספח 21 לכתב התביעה).
4. די בחלק מהמסמכים אשר צורפו על ידי התובע עצמו לכתב התביעה על מנת לבסס טענת התיישנות ברורה, בכל הנוגע להיקף השטח אשר הוקצה למשיב, לא כל שכן צירופם של כלל הנספחים אשר נמנו לעיל.
5. בשולי החלטתי זו אציין כי נתתי דעתי לטענות המשיב על פיהן הובטח לו על ידי המושב כי תכנית המתאר תפתור את בעיותיו (סעיף 3א(2) לתשובה).

ואולם, תכנית המתאר היא עניין לייעוד המקרקעין ואפשרויות השימוש בהן, אך אין הן מגדירות את זהות המשתמש באותם מקרקעין, ואין כל משמעות לקביעת ייעוד זה או אחר לעניין הקניית חלקה א1 בלבד למשיב.

למעלה מכך, עיון בהתנגדות אותה הגיש המשיב עצמו לתכנית המתאר בשנת 2007 מלמדת כי הוא עצמו, חתם על תצהיר במסגרתו טען כי הוא בעל זכויות בנחלה הידועה כחלקה מס' 502 בגוש 8295, ולא טען – ולו בלשון רפה, כי גם בחלקה 502ב' (המגלמת את יתרת הזכויות בחלקה), הוקנו לו זכויות או אפילו כי עתידים להקנות לו זכויות בעתיד בכפוף לסייג זה או אחר.

דהיינו, המשיב עצמו, בתצהיר שנמסר במסגרת התנגדותו, הצהיר כי הוא אינו בעל זכות השימוש בחלקה כולה. (נספח 23 לכתב התביעה).

1. משכך, אלמלא הצורך להידרש לטענות בדבר הודאות או הבטחות מאוחרות של המושב כלפי המשיב לעניין גודל החלקה, היה מקום להורות, כבר כעת, כי תביעתו של המשיב, ככל שזו מתייחסת להיקף השטח אשר הוקצה לשימושו, התיישנה.

ייעוד הקרקע

1. לעניין ייעוד המקרקעין אקדים ואציין כדלהלן :

• מקום בו ייעוד אותו חלק בחלקה אשר הועמד לשימוש המשיב, אכן שונה למגורים במסגרת תכנית המתאר (סעיף 3ז'(1) לכתב התביעה);
• מקום בו טענותיו של המשיב בכל הנוגע לייעוד המקרקעין מופנות לחלק הנוסף בחלקה (מה שהפך להיות חלקה 502ב') ולא לחלקה 502 עליו הוקם בית המגורים (סעיף 3ו' לכתב התביעה);

בהינתן כל אלו, אלא אם יימצא כי ניתנו על ידי המושב התחייבויות מאוחרות או הודאות כמשמעות אלו בחוק ההתיישנות, אשר יש בהן כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע לגודל החלקה, לא יהא עוד כל צורך להוסיף ולהידרש לשאלת שינוי ייעודה של יתרת החלקה;

1. עיון בחלק מנספחי כתב התביעה מלמד כי המשיב אכן קיבל רישיון בנייה לבית המגורים בשנת 1967 בתוך תחומי החלקה ( נספח 8 לכתב התביעה).

עוד עלה לכאורה כי רמ"י חתמו על התכניות הנוגעות לבית המגורים (נפסח 9 לכתב בתביעה), והמושב אף פעל לצורך בניית הנגרייה בצמוד לבית המגורים (נספח 10 לכתב התביעה).

למעשה ביחס לתקופה אשר קדמה למעברו של המשיב לחלקה בפועל, לא הוצגו נכון למועד כתיבת שורות אלו, ראיות המלמדות על ידיעתו של המשיב כי קיימת מניעה תכנונית לבניית בית המגורים והנגרייה, בהיבט של ייעוד המקרקעין (בניגוד לסוגיית היקף שטח המקרקעין).

הגם שעצם מתן היתר, על ידי גורמי התכנון ובאישור רמ"י, לבניית בית מגורים על חלקה חקלאית, מעוררת כשלעצמה תהיה, לא ניתן להתעלם מההשפעה האפשרית של אישורים אלו על הבנתו ותפיסתו של המשיב בדבר אפשרויות השימוש באותה חלקה.

1. ואולם, היה זה המשיב אשר מצא להתייחס, מספר פעמים, במסגרת כתב התביעה, לחלקה כאל מקרקעין "בעייתיים" או "בלתי מוסדרים".

השימוש באותם מונחים עמומים, אינו משנה את העובדה הפשוטה על פיה המשיב ידע, בשלב כלשהו לאחר מכן, כי אינו יכול לקבל היתר בנייה לנגרייה, וכי קיימת קיים צורך באישורה של תכנית לשינוי ייעוד המקרקעין.

1. כך לדוגמא נטען על ידי המשיב במסגרת סעיף 1יח' לכתב התביעה כי הוא נתקל בקשיים בקבלת היתר בניה למבנה הנגרייה, תוך שנמסר לו על ידי המושב והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, כי החלקה אשר אליה הוא העביר את הנגרייה וכן בנה בה את ביתו, הינה בעייתית ובלתי מוסדרת, וכי לא ניתן כלל לקבל היתר בנייה כחוק לנגרייה.
2. במסגרת תגובתו לבקשה לסילוק על הסף, טען המשיב, כי נודע לו על ייעודה החקלאי של הקרקע, לראשונה, רק לאחר בניית הנגרייה וחיבורה לחשמל ולמים (ר' ס' 4ג' לתגובת המשיב).

גם ככל שתתקבל גרסה עובדתית זו של המשיב, במלואה, לא יהא בכך כדי לסייע בידו, מקום בו, לשיטת שני הצדדים, הנגרייה והבית נבנו עוד בשנות השישים של המאה הקודמת.

משכך, מקום בו המשיב עצמו אישר במסגרת תשובתו, כי נודע לו על ייעודה החקלאי של החלקה לאחר בניית הנגרייה, יקשה עלי לקבל את גרסתו על פיה אותו ייעוד חקלאי, הובא לידיעתו אך בשנים האחרונות.

1. במסגרת סעיף 12 לכתב ההגנה אשר הוגש על ידי המשיב בתיק פתח תקווה, וצורף כנספח 31 לכתב התביעה, נטען כי כבר בשנת 1967, נעשו על ידי המשיב ניסיונות להסדיר את היתר הבנייה לנגרייה אגב טענת הנתבעת 1 והמועצה כי החלקה כולה חקלאית , אינה מוסדרת ועל כן, מנועות הרשויות מלתת היתרים.
2. בנסיבות אלה, ברי כי גם אם המשיב לא ידע על ייעודה החקלאי של הקרקע עוד בטרם בניית הבית והנגרייה, נודע לו על ייעודה החקלאי בסמוך לאחר מכן, עוד לפני שנים רבות, ולמעשה בשנות ה-60 של המאה הקודמת. לו סבר המשיב כי המושב הטעה אותו בעניין זה, היה עליו לנקוט בהליכים המתאימים כבר אז.

זאת ועוד, גם מקום בו ניתן היה לקבל את טענות המשיב על פיהן לא ידע, עוד בשנות השישים של המאה הקודמת כי ייעוד המקרקעין הינו חקלאי, עדיין היה מקום להידרש לשאלת יכולתו לדעת מהו אותו ייעוד, באופן סביר, כמצוות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

1. המשיב הוסיף וטען כי הובטח לו על ידי המושב, במשך שנים, כי הבעיות תיפתרנה, עם כניסתה לתוקף של תכנית המתאר. כך לדוגמא טען המשיב במסגרת סעיף 3ב' לכתב התביעה כי פנה למושב פעמים רבות לאורך השנים בדרישה שהמושב ידאג להסדיר את נחלתו, ולפתור את הבעיות התכנוניות שדבקו בה.
2. טענה זו, כשלעצמה, סותרת את טענתו האחרת של המשיב, על פיה המושב ידע מלכתחילה כי אין המדובר במקרקעין לבנייה והסתיר עובדה זו, ולא גילה זאת למשיב משך שנים רבות.

אילו הייתה אכן הסתרה של המידע, לא היה צורך במתן הבטחות לשינוי הייעוד במסגרת תכנית המתאר.

1. בפועל, במסגרת תכנית המתאר אשר פורסמה למתן תוקף ביום 16.12.2010 (ילקוט פרסומים 6173 עמוד 1509) חולקה החלקה לשתי חלקות משנה: חלקה 502 וחלקה - 502ב', כאשר רק במגרש 502 אושרו זכויות למגורים ואילו ייעודו של מגרש 502ב' נותר חקלאי.
2. עיון בתכנית המתאר, אשר העתקה צורף כנספח 23 לכתב התביעה, מלמד כי מטרתה, בין היתר: "קביעת ייעודים בתחום האזור החקלאי המיוחד למושב אביחיל בהתאם להוראות סעיף 23 פרק ה' לתכנית המתאר עח/200." (ראה סעיף 9ב' לנספח 23 לכתב התביעה).
3. לתכנית צורפו תשריט, לוח זכויות כמו גם הגדרת ייעוד בהתאם לצבעים על גבי התכנית.
4. דהיינו מדובר בתכנית אותה יזם המושב , והמגדירה בצורה מפורשת את ייעודי המקרקעין, לפרטי פרטים.
5. המשיב הגיש התנגדות לתכנית המתאר, עוד בשנת 2007 (נספח 30 לכתב התביעה), וזאת כבעל זכויות החכירה בחלקה 502 בלבד (בגודל של כ- 1 דונם).

במסגרת אותה התנגדות, לא העלה המשיב טענה כלשהי לעניין ייעוד המקרקעין, וודאי שלא לעניין חלקה 502ב' אלא כי מצא להתייחס לסוגיות אחרות, אשר עיקרן תכנון הדרכים בתכנית, וביחס לחלקה 502 בלבד.

משכך, גם אם תתקבלנה כל טענותיו העובדתיות של המשיב לעניין הסתרה והטעייה מכוונת מצד המושב, כמו גם אי ידיעתו שלו את הנתונים העובדתיים (והעדר יכולת לדעת); גם במקרה כאמור, יכולות היו טענות ההטעיה וההסתרה לעמוד למשיב, לכל היותר, רק עד למועד הגשת התנגדותו לתכנית המתאר, שכן שעה שהמשיב התנגד לאותה תכנית לגופה, אין הוא יכול לטעון כי אינו מודע לפרטיה.

1. במסגרת כתב התביעה התייחס המשיב לעובדה כי התנגדותו לא כללה התייחסות כלשהי לדונם הנוסף, דהיינו זה אשר ייעודו חקלאי, שכן היה בטוח כי המושב יקיים הבטחתו לפתרון סוגיה זו (סעיף 4ג' לכתב התביעה). לעניין זה אשוב ואפנה לעובדה כי אין בין תכנית מתאר אשר עניינה ייעודי השימוש בקרקע, לבין זהות בעל זכות לעשות את אותו שימוש בקרקע, דבר וחצי דבר.

בנוסף, גם ככל שסבר המשיב כי הוקנתה לו זכות השימוש בחלקה בשלמותה, וגם ככל הפגם המהותי בכל הנוגע לשינוי הייעוד עניינו ביתרת החלקה, לא יכול המשיב לטעון כי בשנת 2007 כי לא היה מודע לכך.

למעלה מכך, מקום בו טוען בעל דין כי הצד שכנגד התחייב לפתור בעיה זו או אחרת ולהקנות לו זכויות בשטח זה או אחר, ומשכך אפשרויות השימוש באותו שטח חשובות לו, ניתן היה לצפות כי התנגדותו תכלול גם התייחסות ביחס לכך.

מקום בו התנגדות המשיב הוגשה כעשר שנים קודם לפתיחתו של הליך זה, יש לראות את טענותיו כלפי המושב, עד לאותה עת, כטענות אשר התיישנו, ולא ניתן להורות כי מתקיימים תנאי הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות על פיהם, יש להשעות את מרוץ ההתיישנות נוכח הטעיה מכוונת בה נקט המושב כלפי המשיב עד לאותה עת.

מצגים/התחייבויות/הודאות מאוחרות

1. בהינתן האמור לעיל, ככל והיו הטענות לעניין מצגים או הבטחות של המושב כלפי המשיב מתמצות בתקופה שעד למועד אישור תכנית המתאר, היה מקום להורות על דחייתה של תביעה זו מחמת התיישנות.
2. ואולם, המשיב הוסיף וטען כי גם בשלבים מאוחרים יותר וגם במסגרת תכתובת מאוחרת לשינוי הייעוד, ובעקבות פנייה של המשיב למושב לצורך קידום אישורה של תב"ע נקודתית, שב המושב והבטיח לסייע להסדרת זכויותיו בכל החלקה.

מתוך הודעות/תגובות המשיב בתיק לא ניתן היה לקבוע מסמרות האם אותן הודעות/הודאות ניתנו בעל פה או בכתב.

כמו כן לא ניתן היה להסיק האם מדובר בהתחייבות חדשה, העומדת בפני עצמה, או שמא מדובר בהודאה בדבר קיומה של התחייבות קודמת.

1. במסגרת סעיף 9 לחוק ההתיישנות נקבע כדלהלן :

"9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה "הודאה" –למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. "

1. בהינתן טענות המשיב והוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ביקשתי להוסיף ולבחון האם ניתן לאתר, במסגרת התכתובת בין הצדדים משבע השנים אשר קדמו להגשת התביעה, כפי שצורפה לתיק בית המשפט, כי המושב הודה בקיומה של זכות של המשיב לקבלת החלקה בשלמותה כמו גם ייעודה אמור או עתיד להיות למגורים.
2. לעניין זה צירף המשיב לכתב התביעה, מכתב תשובה אשר נשלח אליו מב"כ המושב ביום 19.6.2014, במסגרתו מאשר המושב כי היה נכון לסייע, ככל שניתן להסדרת זכויותיו של המשיב במשק, וכי הוא יהא נכון גם כיום לסייע למשיב מקום בו ייזום תכנית חדשה להסדרת זכויותיו , על חשבונו, ובלבד שמהלך זה לא יגרום למושב לנזק. (לעניין זה ראה נספח 27 לכתב התביעה).
3. כן צירף התובע מכתב תשובה נוסף לפניית המשיב לאישור תב"ע נקודתית במסגרתה יבוצע שינוי ייעוד של החלקה במלואה. (לעניין זה ראה נספח 42 לכתב התביעה).

מכתב זה, אשר נושא תאריך 29.11.2017, מלמד, לשיטת המשיב, כי המושב הקים וועדה לבדיקת טענותיו לגבי זכויותיו ההיסטוריות והאישורים אשר נמסרו לו בעבר.

1. שני המכתבים כלליים מאוד בתכנם, אין בהם הגדרה מהן אותן זכויות נטענות, ומהי אותה הסדרה מבוקשת (האם לעניין היקף השימוש או שמא ייעוד המקרקעין).
2. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, נטען על ידי המושב כי אין לראות במכתבים אלו משום "הודאה" כמשמעות מונח זה בהוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אלא הכרה קיומה של מחלוקת בין הצדדים. לפיכך, לשיטת המושב, לא נעצר מרוץ ההתיישנות.
3. המשיב עצמו אישר במסגרת תשובתו כי אין במכתבים אלו כדי להביא להחלת הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואף הפנה לדברי בא כוחו בעניין זה בדיון אשר התקיים ביום 23.4.2018.

לשיטת המשיב, תכתובת זו מלמדת על קיומה של נכונות של המושב להקים את צוות הבדיקה, וכהודאת בעל דין בדבר הצורך בבירור, ומשכך העדר הצדקה לסילוק התביעה על הסף.

1. איני שותפה למסקנותיו אלו של המשיב, שכן הצורך או האפשרות להידרש לבירור ההליך, כפופה להוראות חוק ההתיישנות, והסכמה לבירור זה או אחר אינה בגדר הודאה בזכות, כמשמעותה של זו בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומשכך אינה עוצרת את מרוץ הזמן.

בהתאם לפסק דינו של כב' בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול ואח' (פורסם בנבו 1.4.1996), הודאה לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות, צריך שתהא של הנתבע עצמו, ולהתייחס לקיום זכותו של התובע. לכל הפחות על הנתבע להכיר בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את זכות התובע על מנת שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודע לא בעובדות, אלא בקיום הזכות.

הסכמה לבירור, או נכונות לסייע בשינוי ייעוד, ככל ואין בזה כדי לגרום לנזק למושב, אין בה משום הכרה בזכות, והיא אינה עומדת בתנאי הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

(לעניין זה ראה גם ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ ואח' נ' איתמר מרקור (פורסם בנבו); ע"א 2703/98 גינדי נ' שפיגלר פ"ד נה(1) 369).

1. המשיב לא הפנה לתכתובת או ראיות המלמדות על קיומן של הודאות (של עובדה וזכות), העוצרות את תקופת ההתיישנות על פי דין. כאמור, גם המשיב עצמו לא ראה בתכתובת הנזכרת לעיל, כדי הודאה כמשמעותה בהוראות הדין.
2. בהינתן כל אלו, כל שנותר היא שאלת קיומן של התחייבויות או הודאות אשר נמסרו למשיב בעל פה, במהלך שבע השנים אשר קדמו לפתיחתו של הליך זה על ידי המושב, או כאלו אשר נמסרו בכתב בשבע השנים האחרונות מהמושב למשיב (מעבר למסמכים הנקובים בסעיפים 102-103 לעיל), ומטעם זה או אחר לא צורפו לתיק בית המשפט עד למועד היום.

אני ערה לעובדה כי טענות המשיב לעניין הבטחות או התחייבויות אלו נטענו באופן כללי מאוד, ככל שעניינן בשנים האחרונות, וכי לא הוצגו ראיות אשר ניתן היה לצפות כי יוצגו במסגרת התשובה לבקשה זו.

עם זאת, ומקום בו מדובר בבקשה אשר משמעות קבלתה הינה סגירת דלתות בית המשפט בפני המשיב, יש לנהוג ביחס לכך בזהירות רבה.

גם מקום בו קיים סיכוי, ולו קטן, כי המשיב יוכל להוכיח כי המושב התחייב בפניו לאפשר לו שימוש למגורים ביתרת החלקה, או הודה בפניו, במהלך שבע השנים אשר קדמו להגשת התביעה, כי היקף השטח אשר נמסר לשימושו אמור היה להיות מיועד לבנייה והיקפו כשני דונם, יש לאפשר לו לעשות כן.

יודגש עם זאת כי אין במתן היתר זה כדי לאיין את האמור בהחלטתי זו על פיה למעט אפשרותו של המשיב להוכיח הודאה או התחייבות אשר ניתנו במהלך שבע השנים האחרונות, תביעתו של המשיב - התיישנה.

שיהוי ונזק ראייתי

1. קיומו של נזק ראייתי או שיהוי המצדיק דחייתה של תביעה מחייב בחינתן של הראיות, ואינו יוצר בהכרח עילה לסילוק על הסף. הגם כי שמורות למושב טענותיו בעניין זה, המקום להידרש לאלו, אינו בשלב מקדמי זה ולצורך סילוק על הסף.

צירופו של צד נדרש

1. מקום בו הסעדים המבוקשים בתביעה, משפיעים, בהכרח, על זכויותיו של צד שלישי ביחס לאותה חלקה בדיוק, יש לכאורה מקום לצירופו של אותו צד שלישי להליך.

בניגוד לטענות המשיב, אין זה מתפקידו של המושב לזמן את אלו העושים שימוש כיום בחלקה לעדות, ואין בזימון לעדות או מתן הודעה כדי לאיין את ההשלכות אשר יכול ותהיינה מניהול תביעה זו , על אותו צד שלישי העושה שימוש ביתרת החלקה.

בנסיבות אלו, יש מקום לקבלת הבהרת הצדדים מדוע לא יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו בהתאם לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, ויורה על צירופם של אלו העושים כיום שימוש ביתרת החלקה ו/או מחזיקים בה, כנתבעים נוספים בהליך.

סוף דבר

1. בכפוף ליכולתו של המשיב להוכיח דבר קיומה של הודאה בזכות ובעובדה, או קיומה של התחייבות חדשה של המושב בשבע השנים האחרונות כמפורט בהחלטתי דלעיל, תביעתו של המשיב - התיישנה.
2. המשיב יודיע לא יאוחר מיום 13.9.2018 האם בהינתן ובכפוף לאמור לעיל הוא מבקש להמשיך בניהולו של ההליך דנא.

ככל והתשובה חיובית - יוסיף המשיב ויבהיר עמדתו לעניין צירופם של אלו העושים שימוש ביתרת החלקה בהתאם לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984.

מקום בו יודיע המשיב כי הוא מבקש להוסיף ולנהל את ההליך, תחת הסייגים אשר נמנו בהחלטתי זו, יודיע המושב, עד ליום 20.9.2018 התייחסותו לצירוף בעלי הדין להליך.

המזכירות תמציא העתק החלטתי לצדדים.

משימה למתן החלטה ליום 21.9.2018

ניתנה היום, ח' אלול תשע"ח, 19 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.