בקשה לביטול החלטת קצין משטרה בדבר איסור שימוש ברכב, על פי סעיף 57ב(א) לפקודת התעבורה ( נוסח חדש) (להלן:- ה"פקודה").

החלטה זו תעסוק, בין השאר בסוגיה, מה השיקולים הצריכים להחלטה האם ניתן לחפוף, בין שתי תקופות השבתה של רכב, בהתאם לצווים מנהליים, שהוצאו בשני אירועים שונים.

העובדות הצריכות לעניין :

ביום 10.12.17 נהגה המבקשת כשהיא מבצעת לכאורה עבירות תנועה, עת נהגה במונית מספר 9616525 (להלן:- ה"מונית") בעיר אשקלון.

בדיקת רישיונות העלתה כי, המבקשת נהגה במונית, על אף שנפסלה בנוכחותה מלהחזיק ברישיון רכב ביום 22.11.12 ובעוד פסילת רישיון הרכב בתוקף. עוד הוברר, כי המבקשת נהגה במונית שעה שלא הייתה מורשית לנהוג ברכב מסוג זה. כפועל יוצא היא נהגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

כתב אישום אשר הוגש נגדה, מייחס לה עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא רישיון נהיגה (לסוג זה של רכב)-עבירות לפי סעיפים 67 ו- 10א לפקודה וכן נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל- 1970.

ביום 10.12.17 עשה קצין משטרה שימוש בסמכותו על פי סעיף 57 א(א)2 לפקודה והורה על איסור שימוש במונית לתקופה של "60 ימים+ 30 יום השבתה קודמת" לפי שמדובר בעבירה חוזרת כמפורט להלן:

ביום 21.11.17 נהגה המבקשת אותה מונית כשהיא אינה מורשית לנהוג ברכב מסוג זה וכפועל יוצא היא נהגה גם ללא ביטוח תקף. גם בגין אירוע זה הוגש נגדה כתב אישום (דו"ח 38250039401), המייחס לה עבירות של נהיגה כשהיא אינה מורשית לנהוג במונית ונהיגה ללא ביטוח . קצין המשטרה עשה שימוש בסמכותו ביום 22.11.17 והורה על איסור שימוש ברכב לתקופה של 30 ימים. יצוין כי המבקשת לא אחסנה את המונית במגרש האחסנה, על פי איסור השימוש הראשון. על כן, הודיע לה קצין המשטרה במעמד איסור השימוש השני, כי תקופת איסור השימוש תכלול 30+60 ימי השבתה.

עתה, עותרת המבקשת, אשר שכרה את המונית מחברת מוניות, לביטול ההשבתה המנהלית.

אין מחלוקת באשר לקיומן של לראיות לכאורה.

המבקשת התייחסה בבקשתה למצבה הכלכלי הדחוק ולנזק הכספי אשר ייגרם לה אם לא יבוטל איסור השימוש. במעמד הדיון ייצג את המבקשת עו"ד גיספאן אשר הוסיף על טיעוניה.

אתייחס לטיעונים אחד לאחד.

אין חולק כי העבירה מצויה בחלק א' לתוספת השביעית לפקודה וכי קצין המשטרה היה רשאי לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו. המחלוקת בין הצדדים הינה האם שקל קצין המשטרה את השיקולים הצריכים לעניין.

סעיף 57א(א)(2) לפקודה מתיר לקצין משטרה לאסור שימוש ברכב לתקופה של 60 יום, כאשר מדובר בהודעת איסור שימוש שניתנה בגין אותו רכב, בפרק זמן של שלוש שנים.

בענייננו, כאמור לעיל, עשה הקצין שימוש בסמכותו והשבית הרכב ל-60 יום וציין בהחלטתו כי זאת נוסף על 30 ימים בגין השבתה קודמת. בנימוקי החלטתו, הסביר הקצין, כי "מדובר בנהגת אשר נתפסה פעם שנייה בנהיגה ברכב שהיא לא מורשית לנהוג בו מונית כמו כן הרכב אמור להיות במגרש אכסנה ולא נכנס לשם ועל כן הרכב הושבת לתקופה של 60 יום נוספים בנוסף ל 30 שכבר ניתן עליו השבתה". הנה כי כן, מבהיר הקצין את החלטתו במסגרת נימוקיו.

רישום הקצין בהחלטתו, כי תקופת ההשבתה היא 60+ 30 יום, אינו פגם המבטל את ההחלטה המנהלית כנטען ע"י ב"כ המבקשת. (ראה רע"פ 4398/99 עינת הראל נגד מדינת ישראל, (פ"ד נד(3),637).

ב"כ המבקשת טען כי היה על קצין המשטרה לחפוף את שתי התקופות באופן שאיסור השימוש הכולל יעמוד על 60 ימים בלבד. לשם כך הוא הפנה להסדר בחוק העונשין בדבר חפיפת עונשי מאסר. ראה סעיף 45 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

אינני מקבלת טיעון זה. ראשית ולשם השוואה, סעיף 42 (ב) לפקודה, קובע היפוכם של דברים. תקופות פסילה תהיינה מצטברות. שנית, על השיקולים לחפיפה או לצבירה של עונשי מאסר עמד בית המשפט העליון, מפי כב' השופט מ. חשין, בע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל (פ"ד נז(3) 562).

"על דרך הכלל ייאמר שבמקום שבו סבור בית המשפט – בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני – כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה לצבור עונשי מאסר אלה אל אלה, במלואם או בחלקם. הגורמים המהותיים המזינים שיקול זה רבים ומגוונים הם". (ראה בעמ' 568-569 לפסק הדין).

הגם שהדברים נכתבו אודות עונשי מאסר הם יפים גם לעניינינו.

רוח הדברים והגיונם במקרה זה מובילה למסקנה כי החישוב צריך להיות במצטבר שאם לא כן יצא החוטא נשכר. המבקשת נמנעה מהעברת הרכב למגרש על פי הצו הראשון , תוך זלזול בוטה ברשויות האכיפה, חזרה על העבירה, בעוד כתב האישום הראשון עומד ותלוי נגדה ואף נהגה בזמן פסילה. אין היא יכולה לבוא כעת לאחר מתן הצו השני ולבקש כי התקופה הראשונה לא תימנה. ביתר שאת, יש לומר את הדבר, כאשר היא חזרה והשתמשה במונית ימים ספורים לאחר מתן הצו הראשון.

ב"כ המבקשת הוסיף וטען כי על פי נהלי המשטרה עצמם, אין להשבית רכב מנהלית ע"י קצין משטרה, מקום בו הרכב שייך לחברת השכרה אם תום תקופת ההשכרה חל פחות מ 15 ימים ממועד ההשבתה. ראה לעניין זה סעיף 17 לנוהל 02.231.23 "השבתה מנהלית של רכב ע"י קצין משטרה".

גם טענה זו נדחית. העבירה השנייה בוצעה ביום 10.12.17, דהיינו, 20 יום לפני תום תקופת השכירות המסתיימת ביום 1.1.18. משכך, אין מקרה זה עומד בקריטריון שנקבע בנוהל המשטרה.

המבקשת טענה כי אין היא הבעלים של הרכב. לטענתה הרכב הושכר מחברת מוניות והיא חשופה לתביעה מצד הבעלים אם לא יושב אליו הרכב.

אוסיף ואציין כי מהמסמך שהוגש ע"י הסניגור-מב/1 – עולה כי המשכיר הינו אחד בשם איציק מגירה שהזיקה שלו למונית אינה ברורה ואף לא הוגש תצהיר מטעמו. יתרה מזאת המסמך שהוגש אף איננו בגדר "חוזה". מדובר במסמך מאת מר מגירה, מיום 21.1.18, המודיע כי המונית הושכרה למבקשת. עוד צוין במסמך כי, מזה חודשיים אינו מקבל תשלום מהמבקשת בגין השכירות ואם לא יקבל את הרכב במהרה, הוא יתבע את המבקשת בגין הפסדיו. אין בין מסמך זה לבין חוזה שכירות ולא כלום.

עיינתי גם בהחלטת חברתי כב' השופטת שמיר הירש בבא"ש 13992-12-17 מאיר ביטון נגד מדינת ישראל, אליה הפנה ב"כ המבקשת. עיון בהחלטה מעלה תמונה דומה וטענות דומות ואף זהות בחלקן לטענות אשר הועלו בעניינינו. באותו עניין המבקש היה -מאיר ביטון ובענייננו המבקשת –יולנדה ביטון וגם שם דובר על מונית –אחרת- אשר הושכרה מאותה חברה "א.ג תיווך מוניות אשדוד". ב"כ המבקשת טען כי השבת המונית לחברת ההשכרה תאיין את מסוכנות המבקשת לפי שממילא נפסלה מלהחזיק רישיון הנהיגה עד תום ההליכים. טענה דומה הועלתה בענייננו.

אני דוחה גם טענה זו. תכלית השבתת רכב הינה הרתעתית ובעיקרה העברת מסר לבעלי רכב ולנהגים להקפיד על האופן שבו הם מוסרים ומקבלים את כלי הרכב, בין השאר להשקפתי, גם בדיקת רישיון הנהיגה של מקבל הרכב. ראה לעניין זה רע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל

(16.10.2012). איון מסוכנות אפוא, אינו השיקול היחיד שהנחה את המחוקק.

יודגש כי הכוח והיכולת בידי הבעלים לבדוק למי הוא מוסר את הרכב לנהיגה. לכן, חמורה שבעתיים גם התנהלות חברת המוניות, אשר השכירה ומסרה רכב המשמש להסעת הציבור, לידי המבקשת, אשר לא הוכשרה לנהוג במונית, דבר המהווה סיכון ממשי לעוברי דרך ולנוסעים הפוטנציאליים במונית.

טען ב"כ המבקש כי מדובר במסוכנות ברף נמוך. לשיטתו הורדת הזכות הציבורית מהגדרת הרכב, הייתה משווה את המונית לרכב פרטי. מאחר שלמבקשת רישיון נהיגה לרכב פרטי הרי המסוכנות הייתה פוחתת משמעותית.

אין לאל ידי לקבל גם טיעון זה. לא בכדי קבע מתקין התקנות כי לשם נהיגה במונית דרוש רישיון נהיגה מסוג D1 . על מנת לקבל רישיון למונית יש לעמוד בדרישות שנקבעו בתקנות ובהן בדיקה רפואית, מתן עזרה ראשונה, נהיגה נכונה, כיבוי שריפות ועוד. ראה תקנה 184(א)(2) ובהתאמה תקנה 189(ד) (5) (6) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961.

לבסוף טען הסניגור כי לאחרונה בוצע תיקון בפקודת התעבורה המתיר הסעת נוסעים בשכר אף ברכב פרטי. משכך, לשיטתו, בנסיבות דומות וברכב פרטי לא הייתה המבקשת עוברת עבירה. הסניגור לא הציג כל אסמכתא לתיקון המדובר. מעבר לכך, יצוין כי עיון בתיק החקירה מלמד כי רישיון הנהיגה של הנאשמת פקע בחודש מאי 2016 ולכן אין היא אוחזת ברישיון נהיגה תקף.

אשר לנזק כלכלי הנגרם למבקשת כתוצאה מצו איסור השימוש, אינני מקלה ראש בטענה זו. עם זאת, שיקול זה אינו מצדיק היענות לבקשה, שכן הוא נדחה מפני ערכים חברתיים וציבוריים חשובים יותר של מלחמה בתאונות דרכים כאמור בתכלית החוק.

אשר על כן ולאחר ששקלתי כל האמור לעיל אני מחליטה כי החלטת קצין המשטרה הייתה נכונה ומידתית בנסיבות העניין.

אין מנוס מדחיית הבקשה, נוכח העובדה כי מדובר בעבירות חמורות החוזרות על עצמן בפרק זמן קצר והפעם ביתר שאת עת מיוחסת למבקשת גם עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ח, 25 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.