בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ. קלמפנר-נבון) מיום 22.5.19 ב-ת"א 2020-01-18.

א. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה: ביום 1.1.18 הגישה המשיבה תביעת שיבוב בגין נזקי אש שנגרמו ביום 10.4.13 לנגריית "חרש עץ" בע"מ(להלן: "המבוטחת") שבוטחה על ידי המשיבה.

לטענת המשיבה מקור האש הוא ממיכל לאיסוף פסולת עץ השייך למבקשת, והאש התפשטה לבית העסק של המבוטחת וגרמה לנזקים.

המבקשת הגישה את כתב הגנתה והכחישה את חבותה.

ב. ביום 22.1.19 הגישה המבקשת לבית משפט קמא "בקשה למתן צו המורה לתובעת לקיים ההליכים המקדמיים ולהארכת המועד להגשת חוות דעת מומחה ב-90 ימים ממועד השלמתם" (שהיא בקשה מס' 6).

המשיבה הגיבה על הבקשה ביום 8.5.19, והמבקשת השיבה באופן מפורט ביום 21.5.19.

ג. ביום 22.5.19 ניתנה החלטת בית משפט קמא בה נקבע, כי "לצורך שלמות התמונה על התובעת לאפשר לנתבעת עיון במסמכים הבאים והעתקתם..."

בהמשך ההחלטה, פורטו שישה סוגי מסמכים אליהם מתייחסת החלטת בית משפט.

באשר לדו"ח החוקר החליט בית משפט קמא, כי יכריע בעניין חשיפתו לאחר שיונחו בפניו עמדות הצדדים. בישיבה מיום 1.7.19 (לאחר הגשת בקשת רשות הערעור) הורה בית משפט קמא על: "שמיעה של החוקר בעדותו לאחר עדויות הנתבעת".

עוד הורה בית משפט קמא בהחלטתו מיום 22.5.19, שהיא נשואת בקשת רשות הערעור, כך:

"ככל שהתובעת לא תאפשר את העיון האמור והעתקת המסמכים, היא תהא מנועה מעשות שימוש במסמכים האמורים לעיל, ולהיעדרם תהא נפקות בפסק הדין..."

ד. על חלק זה של ההחלטה מלינה המבקשת בבקשת רשות הערעור המונחת בפניי, והמחזיקה 79 עמודים, כולל הנספחים, וטוענת, כי הסנקציה שקבע בית משפט קמא בהחלטתו מחוסרת "שיניים" ואין בה כדי להוות את הסעד הנדרש.

הסנקציה שהטיל בית משפט קמא היא לפי תקנה 114 א' של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומשמעותה היא שאם בעל הדין לא יגלה את המסמך או יעבירנו לעיון הצד שכנגד, לפי דרישתו, עלול הוא להינזק הואיל ולא יורשה להגישו כראוי בעתיד, אלא ברשות בית המשפט.

ואולם, לטענת המבקשת, סנקציה זו אינה רלוונטית לגבי מסמכים שבעל הדין האוחז בהם אינו מעוניין כלל לעשות בהם שימוש הואיל והם מזיקים לו, ולכן במקרה כזה תקנה 114 א' היא, לטעמה של המבקשת, הכשר לאותו בעל דין להמשיך ולהסתיר את המסמכים המזיקים לו.

ה. מוסיפה וטוענת המבקשת, שתקנה 114 א' אינה סוף פסוק מבחינת הסנקציות וכי היה על בית משפט קמא להורות שאם לא תמציא המשיבה לידי המבקשת את המסמכים שהורה לה בית משפט קמא להמציאם, כמפורט בחלק הראשון של ההחלטה, הרי שבכך הפרה המשיבה צו שיפוטי למתן עיון במסמכים ספציפיים ולכן תימחק התביעה לפי הסנקציה הקבועה בתקנה 122 של תקנות סדר הדין האזרחי.

ו. בתגובתה לבקשת רשות הערעור, המחזיקה 88 עמ', כולל הנספחים, מפרטת המשיבה בהרחבה את כל המסמכים שפורטו בהחלטת בית משפט קמא מיום 22.5.19, ומדגישה שאלה אכן הועברו לעיונה של המבקשת זה מכבר (טענה עליה גם חזרה בישיבת בית משפט קמא מיום 1.7.19).

ז. עוד נטען, כי החלטת בית משפט קמא ניתנה מבלי שהיו פרושים בפניו מלוא המסמכים שגולו במסגרת ההליכים המקדמיים ואילו היו הם מונחים בפני בית משפט קמא טרם מתן ההחלטה, חזקה שבקשתה של המבקשת הייתה נדחית.

ח. לאחר שנתתי דעתי להחלטת בית משפט קמא מיום 22.5.19, לבקשת רשות הערעור על נספחיה, ולתשובה לבקשת רשות הערעור על נספחיה, מסקנתי היא שדין בקשת רשות הערעור להידחות. אסביר.

ט. המבקשת מפנה בטיעוניה להחלטתה של כב' השופטת א.וינשטיין ב-ת"א (מחוזי חיפה) 11147-10-13 די.בי.אי. שירותי לווין (1998) בע"מ נ' חמודה ואח' (27.12.14) שם נעתר בית המשפט לבקשה שהגישה התובעת והורה על מחיקת כתב הגנתה של הנתבעת לפי תקנה 122 של תקנות סדר הדין האזרחי הקובעת, שאם בעל דין אינו מקיים צו להשיב על שאלון, צו לגילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים, או צו למתן פרטים נוספים, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט את תביעתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט את כתב הגנתו.

י. דא עקא, בענייננו כלל לא עמדה בפני בית משפט קמא בקשה מטעם המבקשת לפי תקנה 122 של תקנות סדר הדין האזרחי, וזאת כשאני מבהיר ומדגיש שאינני מביע כל עמדה בשאלה האם מוצדק היה בנסיבות העניין להגיש בקשה לפי תקנה זו.

מעיון בבקשה מס' 6 מיום 22.1.19, שהיא הבקשה שלגביה הכריע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 22.5.19, והיא העומדת לדיון כאן, עולה, כי הבקשה מתייחסת לתקנות: 65, 112, 113, 114, 116, 117 ו-120 של תקנות סדר הדין האזרחי.

במקרה נשוא הדיון כאן לא הניחה המבקשת בפני בית משפט קמא בקשה המתבססת על תקנה 122 של תקנות סדר הדין האזרחי, וממילא, החלטת בית משפט קמא מיום 22.5.19 התייחסה לבקשה מס' 6 מיום 22.1.19 שהתבססה על שורה של תקנות, כפי שפורטו בגוף הבקשה, אך לא על תקנה 122 של תקנות סדר הדין האזרחי.

י"א. אם אמנם סבורה המבקשת שבמקרה נשוא הדיון כאן מתקיימות אותן נסיבות ספציפיות המצדיקות הגשת בקשה לפי תקנה 122 של תקנות סדר הדין האזרחי (ואינני מביע כל עמדה בעניין זה), רשאית היא לפנות לבית משפט קמא בבקשה מתאימה, אך נכון לעת הזו לא הייתה למבקשת כל הצדקה להלין על החלטת בית משפט קמא.

י"ב. על יסוד על האמור לעיל אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ (כולל מע"מ) בתוך 15 יום ממועד המצאת החלטה זו (הפגרה כלולה במניין הימים).

לאחר שהמבקשת תמציא אישור כדין לבית משפט זה על-כך שההוצאות שולמו, תוכל המזכירות להחזיר לב"כ המבקשת את ההתחייבות שהוגשה לבית משפט זה בגין בקשת רשות הערעור.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה אל:

ב"כ המבקשת: משרד עוה"ד נשיץ, ברנדס ואח', חיפה.

ב"כ המשיבה: משרד עוה"ד מ. תגר, תל-אביב.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ט, 05 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.