א. בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר- נבון) מיום 1.7.19 בת"א 2020-01-18, לפיה הורה בית-משפט קמא (לאחר שעיין בתצהיר החוקר וכן בדו"ח החוקר) על שמיעת עדותו של החוקר לאחר שמיעת עדויותיה של הנתבעת- המבקשת.

ב. בבקשת רשות הערעור מלינה המבקשת על-כך, שבית-משפט קמא דחה את העיון בחומר החקירה, שהמשיבה-התובעת מעוניינת בחשיפתו, עד לאחר שמיעת עדויותיה של המבקשת, וזאת מבלי לנמק את ההחלטה, ומבלי שהמשיבה נדרשה לפרט מהו מלוא חומר החקירה שבידיה, מבלי שבית-משפט קמא נוכח במלוא חומר החקירה שבידי המשיבה, מבלי ששקל אותו, ומבלי שהתייחס לאיזו מבין טענות המבקשת שפורטו בכתב, מבלי שהמשיבה מסרה טעם קונקרטי המצדיק את דחיית העיון בנסיבות המקרה, תוך היפוך סדר הדין והראיות, ומבלי להורות למשיבה לחשוף את מלוא חומר החקירה שברשותה, גם את החלקים ממנו שאינם נוחים עבורה.

ג. הנסיבות הצריכות לעניין הן אלה:

המשיבה הגישה לבית-משפט קמא תביעת שיבוב על סך 2,273,582 ₪ כנגד המבקשת.

נטען בתובענה, שהמשיבה ביטחה את בית העסק (נגריה) של חברת "חרש עץ" בע"מ (להלן: "המבוטחת") וכי ביום 10.4.13 פרצה שריפה במיכל לאיסוף פסולת עץ השייך למבקשת, שהיא חברה בע"מ העוסקת בין היתר, ביבוא, ייצור ושיווק של לוחות עץ.

לפי הנטען, הוצב מיכל זה, השייך למבקשת, ושנועד לאיסוף פסולת עץ, בסמוך לבית העסק של המבוטחת.

נטען, על-יסוד בירורים שערכה המשיבה, כי מקור האש הוא המיכל הנ"ל לאיסוף פסולת עץ, השייך לנתבעת-המבקשת.

טוענת המשיבה בכתב התביעה, שהאש התפשטה לבית העסק של המבוטחת וגרמה לנזקים כבדים למבנה ולתכולת בית העסק.

עקב כך, שילמה המשיבה למבוטחת תגמולי ביטוח, וכן נשאה בתשלום שכר טרחת המומחים, ולפיכך תובעת היא במסגרת תביעת שיבוב את החזר הסכומים האלה מן המבקשת.

ד. המבקשת, בכתב הגנתה, כופרת באחריותה, טוענת להִעדר עילת תביעה והִעדר יריבות, וכן טוענת, כי השריפה מקורה בהצתה מעשה ידי אדם, שהמיכל הנטען לא היה שייך למבקשת במועד השריפה או בסמוך אליו, וכי האש הובערה בפסולת עץ של המבוטחת עצמה, וכן שהמיכל הנטען היה בשליטתה ובאחריותה של הנגרייה המבוטחת.

ה. במסגרת ההליכים שהתקיימו בפני בית-משפט קמא, המציאה המשיבה למבקשת תצהיר גילוי מסמכים, ובו פירטה בסעיף 2 את רשימת המסמכים הנוגעים לעניין המצויים, או שהיו מצויים ברשותה.

ברשימה זו צוין, בין היתר, בפסקה ט"ו:

"דו"ח חקירה (חסוי- נערך לפני המשפט לצורך המשפט ומתוך צפייה לקיומו של המשפט ולעיני התובעת בלבד)".

ובפסקה ט"ז:

"הודעות/הקלטות שנמסרו לחוקר, מתן גילוי יעוכב על-פי הלכת "סוויסה".

ו. בנוסף, ביום 8.5.19, הגישה המשיבה בבית-משפט קמא הודעה על הגשת ראיות ותיק מוצגים מטעמה.

בין היתר, צוין, שם, בפסקה ח':

"תצהיר חוקר- מתן גילוי יעוכב בהתאם להלכת "סוויסה" (בד בבד, מוגשת בקשה לעיכוב עיון בתצהיר החוקר)".

בבקשה נוספת, שהוגשה באותו תאריך, התבקש בית-משפט קמא להורות על עיכוב עיון בתצהיר החוקר מטעם המשיבה עד לאחר חקירתם הנגדית של עדי המבקשת, ולחלופין, להורות על עיכוב דיון בתצהיר החוקר, עד לאחר הגשת ראיותיה של המבקשת.

צוין, כי בד בבד עם הבקשה, מועבר לעיון בית-המשפט תצהיר החוקר במעטפה סגורה.

המשיבה הוסיפה, כי במסגרת גילוי המסמכים מטעמה, היא גילתה שברשותה מצוי דו"ח חקירה והודעות שנגבו על-ידי החוקר, שעיון בהן יעוכב, כך לטענתה, לאור הלכת "סוויסה", וכי המטרה העיקרית לשמה נערך דו"ח החקירה היא לצורך ההליך המשפטי נשוא הדיון, כדי לגלות מי הוא הגורם האחראי לנזק השריפה, וכן לצורך איסוף מידע להגשת תביעת השיבוב, וכי במסגרת החקירות, נגבו על-ידי החוקר הודעות ממי המעורבים.

המשיבה מוסיפה, כי היא מסתמכת על הפסיקה ב-רע"א 4249/98 שמעון סוויסה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(1) 515 (להלן: "עניין סוויסה"), ופסיקה שבאה בעקבות הלכה זו, ולפיה רשאי בעל דין במקרים מסוימים לבקש לעכב עיון בראיה שבדעתו להגיש לבית-המשפט.

במקרה זה, בקשתה של המשיבה היא לעכב עיון בתצהיר החוקר שאליו צורפו, בין היתר, הודעות שנגבו על-ידו ממי מן המעורבים, וזאת עד לאחר חקירתם הנגדית של עדי המבקשת.

לטעמה של המשיבה, חשיפת העדויות שנגבו במסגרת החקירה (בטרם הוגשו ראיות המבקשת, ובטרם חקירתם הנגדית של עדיה), תאפשר לנציגי המבקשת לתמרן עדותם וליטול את העוקץ מממצאי החקירה, כך שחשיפת תצהיר החוקר בשלב זה, תפגע בניהול המשפט ותיתן יתרון לא הוגן למבקשת.

ז. ביום 22.5.19 ניתנה על-ידי בית-משפט קמא החלטה (בהתייחס לבקשה מס' 6), ולפיה על המשיבה לאפשר למבקשת לעיין בשורה של מסמכים שפורטו בהחלטה.

בהמשך צוין כך:

"בכל הנוגע לדו"ח חוקר, אכריע בבקשה באשר למועד חשיפתו, בעת שתהיינה מונחות לפניי עמדות הצדדים".

ביום 2.6.19 הוגשה תגובתה של המבקשת, ביחס לבקשתה של המשיבה להורות על עיכוב עיון בתצהיר החוקר (בקשה מס' 12).

בתגובתה זו טענה המבקשת, כי למעשה מעוניינת המשיבה להצפין את יתר חומרי החקירה שברשותה, שככל הנראה אינם נוחים לה, לרבות את דו"ח החקירה עצמו ושאר נספחיו.

לכן, לטעמה של המבקשת, ענייננו בבקשה כפולה: בקשה לדחות את העיון בחומרי החקירה הנוחים למשיבה, לשיטתה, ובנוסף, בקשה מוסווית להמשיך להצפין את שאר חומרי החקירה של המשיבה שאינם נוחים לה.

התנהגות כזו, כך נטען, אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הדין ותום הלב.

מוסיפה המבקשת, שאם מעוניינת המשיבה לעשות שימוש באיזה מחומרי החקירה מטעמה, עליה לחשוף את כולם במלואם, ואין היא רשאית לברור מתוכם רק את הנוחים לה.

אולם, המשיבה לא הבהירה מה הם חומרי החקירה שברשותה, כמה דו"חות חקירה נערכו, מה תאריכיהם, כמה הודעות נגבו, ממי נגבו ההודעות, איזה נספחים יש לדו"חות החקירה, ומה תאריכיהם.

המבקשת מוסיפה, שהיא גם אינה יודעת מהו חומר החקירה שמסרה המשיבה לעיון בית-המשפט, הואיל וגם זה לא פורט.

עוד טוענת המבקשת, שאם לא מסרה המשיבה לעיון בית-המשפט את מלוא חומר החקירה, כי אז מונעת המשיבה מבית-המשפט להתרשם ממנו, מן המטרות לשמן נאסף, וכן מונעת מבית-המשפט את מלוא המידע העובדתי הקיים ברשותה.

לדוגמא, מציינת המבקשת, שאם מסרה המשיבה לבית-המשפט את תצהיר החוקר המתייחס רק לאותן עובדות הנוחות לה, תוך צירוף ההודעות שנוחות לה, אך לא כללה בתצהיר את מלוא ממצאי החקירה, בצירוף הדו"ח/דו"חות, עם מלוא ההודעות שגבה החוקר, הרי שלא ניתן לקבל את טענת המשיבה כי חומר החקירה שלה הוא כזה שנערך לקראת הליך משפטי צפוי, להבדיל מאשר למטרות אחרות, כגון: בירור חבותה של המשיבה כלפי המבוטחת- הנגרייה טרם תשלום תגמולי הביטוח לידיה.

לכן, כך לטענת המבקשת, בטרם פירטה המשיבה מהו מלוא חומר החקירה שברשותה, עדיין אין מקום לדון בבקשתה לעכב עיון בתצהיר החוקר, הואיל ולא ניתן לבחון האם נכונות טענותיה של המשיבה (כגון: שמדובר בחומר שנאסף לצורך הליך משפטי צפוי).

לכן, כך לטעמה של המבקשת, על המשיבה לפרט את מלוא המרכיבים של חומר החקירה שברשותה ולצרף לעיון בית-משפט קמא את מלוא חומר החקירה שברשותה.

עוד ובנוסף, טוענת המבקשת, שגם על-יסוד הטיעון החסר של המשיבה בבקשתה, וגם על-יסוד הגילוי החסר מצידה, הרי נכון לשלב זה אין הצדקה להיעתר לבקשתה של המשיבה, שמשמעותה לא רק חוסר תום לב והסתרת מידע עובדתי מעיני בית-המשפט והמבקשת, אלא גם ניסיון להביא להיפוך בסדר הבאת הראיות במסגרת תביעת נזיקין כלפי צד שלישי, שלא מיוחסים לו כל זדון ומרמה.

לכן, כך טוענת המבקשת, יש להורות על גילוי מלוא חומרי החקירה שבידי המשיבה ואין לדחות את העיון באיזה מחומרי החקירה שברשות המשיבה, אלא לאפשר למבקשת לעיין בו כבר עתה.

בין יתר טיעוניה, סבורה המבקשת, שהמשיבה נוקטת בבקשתה בלשון עמומה וכללית, דהיינו, היא מציינת שגילתה במסגרת גילוי המסמכים שברשותה "דו"ח חקירה והודעות שנגבו על-ידי החוקר", אך לא הבהירה מה הם הנספחים של הדו"ח, כמה הודעות נגבו, והאם הדו"ח וההודעות הם מלוא חומר החקירה שבידיה, וכמו-כן, נמנעה מלומר בבקשתה כי תצהיר החוקר מטעמה, אותו היא מבקשת להגיש בשלב מאוחר יותר, מכיל את מלוא חומר החקירה שבידיה.

המשיבה, כך נטען, אינה מבקשת לעכב עיון במלוא חומרי החקירה שברשותה, לרבות דו"ח/דו"חות החוקר ונספחיהם, אלא מבקשת להצפין כליל את כלל חומר החקירה, ולדחות עיון אך ורק בתצהיר החוקר שאליו תצרף המשיבה את ההודעות שתבחר בהן, מתוך כלל ההודעות שנגבו.

לטענת המבקשת, מעוניינת המשיבה להסתיר מן המבקשת ומבית-המשפט כליל את שאר חומרי החקירה שברשותה, ככל הנראה משום שהם שומטים את הקרקע מתחת לתביעתה.

התנהגות זו מנוגדת לדין המחייב בסוגית גילוי מסמכים ועיון בהם, משום שהכלל הוא "משחק בקלפים גלויים", ומקום בו מבצעת המבטחת פעולות חקירה, שחלקן תומך בטענותיה וחלקן סותר אותן - אין היא רשאית לברור את ראיותיה ולעשות בהן שימוש סלקטיבי.

ח. לא הוגשה תשובה לבית משפט קמא מטעם המשיבה לתגובתה זו של המבקשת.

ביום 13.6.19 הורה בית-משפט קמא, כי דו"ח החוקר יומצא לעיונו של בית-המשפט בישיבת 1.7.19. בישיבה זו טען ב"כ המבקשת, בין היתר, שאין הצדקה לבקשתה של המשיבה לדחות עיון בתצהיר החוקר וההודעות שצורפו לו, והוסיף, שעל מנת שבית-המשפט יוכל להכריע בבקשה, על בית-המשפט לעיין לא רק בתצהיר שהוגש, הואיל והמשיבה צירפה הודעות הנוחות לה, אלא על בית-המשפט לדרוש להעמיד לעיונו את מלוא חומר החקירה, ועל המשיבה לפרט מה חומרי החקירה שברשותה ולהעביר לעיון המבקשת.

בעמ' 3 של פרוטוקול אותה ישיבה, ציין בית-משפט קמא, כי ב"כ המשיבה מוסר לידיו את תצהיר החוקר ודו"ח החקירה.

ב"כ המשיבה הוסיף ואמר, שם:

"בתצהיר החוקר יש נספחים - סרטונים והקלטה. זה נמצא אצלי כאן במעטפה".

ב"כ המבקשת העיר בתגובה, שלמעשה מדובר ב"היפוך של סדר הבאת הראיות", ותהה מה המטרה בדחיית העיון עד לאחר הצגת ראיות המבקשת, שעה שאין המדובר בטענות זדון או מרמה, ולא הוצג טעם בדבר חשש לשיבוש.

באותו מעמד, החליט בית-משפט קמא:

"לאחר שעיינתי בתצהיר החוקר וכן בדו"ח החוקר, אני מאפשרת בהתאם להלכת "סוויסה", שמיעה של החוקר בעדותו, לאחר עדויות הנתבעת".

ט. על-כך מונחת בפניי בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת.

מציינת המבקשת, כי בניגוד למשיבה שבחנה את הזירה באמצעות מומחים וחוקרים מטעמה בסמוך לאחר השריפה, הרי שלמבקשת לא ניתנה הזדמנות לבחון את הזירה במצבה המקורי, ולכן זקוקה היא לצורך ניהול הגנתה, למלוא המידע והממצאים שנאספו על-ידי מומחי וחוקרי המשיבה, ולא רק את המידע שהמשיבה בחרה לגלות.

לכן, פנתה המבקשת ביום 24.4.18 אל המשיבה בדרישה לגילוי מסמכים כללי וספציפי וביקשה, בין היתר, שיועברו לעיונה מלוא דו"חות החוקרים הפרטיים, לרבות החוקר שאול טולדנו, כולל הנספחים וצרופותיהם, לרבות הודעות שנגבו, צילומים בצבע, מסמכים והתכתבויות החוקרים.

במכתב המשיבה מיום 25.9.18, פירטה המשיבה את המסמכים שברשותה וציינה, שם, בפסקה 3(טו), כי דו"ח החקירה שברשותה חסוי, אך בהמשך, בפסקה 3(טז) ציינה, כי קיימות הודעות/הקלטות שביצע החוקר, ומתן הגילוי יעוכב לפי הלכת "סוויסה".

לטענת המבקשת, מנסה המשיבה לאחוז בחבל משני קצותיו, כשהיא מבקשת, מחד גיסא, לברור מתוך חומר החקירה שלה רק את זה הנוח לה ולגלות אותו, אך לעכב את העיון בו עד לאחר עדויות המבקשת, ומאידך גיסא, להסתיר את חומר החקירה שאינו נוח לה, בטענה כי הוא חסוי, וזאת מבלי להבהיר ולפרט מהו מלוא חומר החקירה שברשותה, כמה דו"חות נערכו עבורה, מה תאריכיהם ונספחיהם, כמה הודעות עדים נגבו, כמה הקלטות קיימות ושל כמה עדים.

המבקשת חוזרת ומלינה על-כך, שגם בבקשת עיכוב גילוי תצהיר החוקר שהגישה בבית-משפט קמא, נמנעה המשיבה מלהבהיר מהו מלוא חומר החקירה שברשותה, כמה דו"חות חקירה נערכו מעבר לאלה שהיא מעוניינת בחשיפתם, כמה הודעות עדים ברשותה, כמה הקלטות, מאיזה תאריכים, האם צירפה לתצהיר החוקר את כל הודעות העדים שנגבו על-ידה ואת כל ההקלטות, איזה הודעות עדים היא בחרה לצרף ואיזה לא, ומדוע לא צירפה הכל וכן לא הבהירה מהו הטעם הקונקרטי בנסיבות העניין, המצדיק עיכוב העיון בחומר החקירה בשעה שלא מיוחסים למבקשת לא זדון ולא מרמה.

המבקשת חוזרת על טענתה, שהמשיבה מנסה למעשה לא רק לעכב עיון בחומרי חקירה הנוחים לה, אלא גם להצפין את שאר חומר החקירה שאיננו נוח לה.

עוד מלינה המבקשת על-כך, שמכיוון שהמשיבה היא העותרת לדחיית העיון בחומר החקירה שברשותה, הגם שבהיותה "המוציא מחברו" עליה להביא את פרשת ראיותיה תחילה, הרי שנדרש במקרה כזה טעם מיוחד להצדקת דחיית העיון בחומר החקירה, הואיל ומשמעות עיכוב עיון בחומר החקירה של המשיבה היא היפוך בסדר הבאת הראיות הקבוע בדיון, תוך סִרבול ההליך וניהולו הלא תקין, ויש להתיר זאת רק במקרים נדירים בהם מתקיים הטעם מיוחד.

עוד טוענת המבקשת, שלמשיבה לא עומדת טענת חסיון (ומכל מקום, אין היא רשאית לטעון שרק חומר החקירה הפחות נוח לה הוא החסוי), הואיל מעצם היותה תובעת שתביעתה היא תביעת שיבוב, ברור שכל חומר החקירה נערך בראש ובראשונה לצורך בירור חבותה כלפי המבוטחת.

בעניין זה מעירה המבקשת, שהשמאי מטעם המשיבה ציין מפורשות בחוות-דעתו, כי החוקר התמנה לצורך בחינת מהימנות האירוע, ולא לצורך נקיטת הליכים משפטיים כלפי צד ג' ובהתאם לפסיקה, מבטחת התובעת שיבוב מצד ג' אינה רשאית להסתיר את חומרי החקירה שברשותה.

בכך שהמשיבה לא העמידה לעיון בית-משפט קמא את מלוא חומר החקירה, מנעה היא ממנו מלהתרשם מן הדברים בשלמותם, ומלהבין את המטרה שלשמה התמנה החוקר, ואת העניינים שחקר, ולכן לא עמדה המשיבה בנטל להוכיח שחומר החקירה נערך לצורך המשפט, ומה גם שלאחר שהמבקשת הגישה ביום 2.6.19 את תגובתה לבקשת המשיבה לעכב עיון בתצהיר החוקר, ובית-המשפט איפשר למשיבה להשיב על תגובתה של המבקשת, נמנעה המשיבה מלמסור את תשובתה כעולה מהחלטת בית-משפט קמא מיום 13.6.19.

י. בהתייחס לישיבת בית-משפט קמא מיום 1.7.19, מלינה המבקשת, שלאחר עיון קצר בחלק בלבד מחומר החקירה (דו"ח החוקר ותצהיר החוקר שבחרה המשיבה להציג בפני בית-משפט קמא), ומבלי לעיין בנספחיהם, נעתר בית-משפט קמא לבקשת המשיבה והורה על דחיית עדותו של חוקר המשיבה עד לאחר שמיעת עדויות המבקשת.

בכך, כך נטען, הפך בית-משפט קמא, ללא כל נימוק, את סדרי הדין הנוהגים והמקובלים, ומבלי שיש בהחלטה התייחסות לאיזה מן השיקולים שעל בית-המשפט לבחון בטרם מתן החלטה כזו.

מוסיפה המבקשת, שנכון להיום עומדת היא במצב שבו אין לה מידע משל עצמה אודות הנסיבות והזירה, מחד גיסא, ומאידך גיסא, המשיבה, שהיא התובעת, נמנעת מלחשוף בפני המבקשת את מלוא הממצאים שבידיה, והיא נמנעת מלספק פרטים קונקרטיים למיוחס למבקשת.

החומר המסוים שהמשיבה מעוניינת בחשיפתו, כדי להשתמש בו כנגד המבקשת, ייחשף, לנוכח החלטת בית-משפט קמא, רק לאחר עדויותיה של המבקשת.

המבקשת חוזרת ומלינה על-כך, שבהחלטת בית-משפט קמא מיום 1.7.19, אין נימוקים, בניגוד לחובת ההנמקה, ובית-משפט קמא לא דן אף לא באחת מטענותיה של המבקשת בתגובתה, לא ציין מה השיקולים שעמדו בבסיס החלטתו, ומהו הטעם המיוחד בגינו מצא להעניק למשיבה זכות השמורה למקרים נדירים בלבד, ולא וידא שעומדים בפניו כלל הממצאים שלוקטו על-ידי המשיבה, וממילא גם לא עיין בהם ולא נתן את ההוראות המתחייבות נוכח שינוי סדרי הדין, דהיינו, מתי וכיצד תורשה המבקשת להגיב לחומרי החקירה של המשיבה.

מטעם זה, כך סבורה המבקשת, מוצדק לבטל את החלטת בית-משפט קמא, שעיין רק במה שהמשיבה בחרה להציג בפניו, שעה שלא ברור מהו חומר החקירה המלא של המשיבה, דבר הגורם לקיפוח של המבקשת, ובכך יש משום סיכול מלאכת גילוי האמת.

עתירת המבקשת היא, כי החלטת בית-משפט קמא מיום 1.7.19 תבוטל, וכי בית-משפט זה יורה למשיבה למסור פירוט מלא של מלוא חומרי החקירה שברשותה, ולהמציא חומרים אלה לעיון המבקשת, לאלתר, ולהורות שעדויות המבקשת יוגשו 45 יום ממועד המצאת כלל חומרי החקירה לעיונה של המבקשת.

יא. מוסיפה המבקשת, כי מקובל ונהוג בהחלטות מסוג זה, שבית-המשפט יורה לבעל הדין שמבקש את דחיית העיון, למסור לידיו במעטפה את מלוא חומר החקירה שברשותו לעיון מעמיק, וכמו-כן, מקובל, שבמסגרת ההחלטה יסקור בית-המשפט את מהותם, כמותם ותאריכיהם של המסמכים המהווים את מלוא חומר החקירה, ויבחן בקשר לכל אחד מה הם האם קיים חשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט, אם יעיין בעל הדין שכנגד באותו מסמך, וייתן ביטוי בהחלטתו להליך בחינה זה, למסקנותיו ולטעמיו, ולפיכך היה על בית-משפט קמא ליתן החלטה מנומקת, שבה יציין מדוע מצא לנכון להיעתר לבקשתה של המשיבה, חרף טיעוניה של המבקשת.

עוד טוענת המבקשת, שבמסגרת בקשת העיכוב, ביקשה המשיבה לדחות את העיון בתצהיר החוקר מטעמה, ובהודעות/הקלטות שבחרה לצרף אליו, מבלי שציינה כי זהו מלוא חומר החקירה שברשותה.

ממכתבה של המשיבה מיום 25.9.18, ומתצהיר התשובות לשאלון, נראה, כי המשיבה מעוניינת לדחות את העיון רק בהודעות ובהקלטות מסוימות, בשעה שהיא טוענת לחסיון חלק מחומר החקירה, שאינה מעוניינת בחשיפתו, מבלי שפירטה מה הכיל מלוא חומר החקירה שבידיה.

הלשון שנקטה המשיבה, לטעמה של המבקשת, בבקשת העיכוב היא עמומה וכללית, דבר המנוגד לדין המחייב "משחק בקלפים גלויים".

אין להעלות על הדעת, כך נטען, שהמשיבה תסתיר מן המבקשת הודעות עדים, המכילות מידע המיטיב עם המבקשת, ותחשוף רק את המידע שמתיישב לכאורה, עם טענותיה של המשיבה.

לעניין זה, מפנה המבקשת ל-ת"א (שלום הרצליה) 158424/09 שמעון הבה נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (17.5.12).

לכן, כך טוענת המבקשת, אם מעוניינת המשיבה לעשות שימוש בחומר החקירה, עליה לגלותו בשלמותו, ואין היא רשאית להסתיר חלקים ממנו.

אם מעוניינת המשיבה להטיל חסיון על חומרי החקירה שברשותה (בניגוד לעמדת המבקשת), הרי שמדובר בחסיון על כלל חומרי החקירה, ואין המשיבה רשאית לברור מתוכו רק את זה הנוח לה, ולעשות בו שימוש סלקטיבי.

המבקשת מציינת, שלבקשת העיכוב של המשיבה לא צורף תצהיר, בו אמורה הייתה המשיבה לטעון כי המטרה העיקרית או הדומיננטית להכנת חומר החקירה היה הכנה לקראת משפט צפוי, ולכך יש חשיבות, הואיל ומסמך, שממילא היה נערך מטעמים עניינים, שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו יכול ליהנות מחסיון (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד פ"ד מט(2) 516).

יב. המבקשת חוזרת ומדגישה, שכעולה מחוות-דעת השמאי מטעם המשיבה, מינתה המשיבה את החוקר לצורך בחינת מהימנות האירוע, משמע, לצורך בחינת שאלת חבותה הביטוחית של המשיבה כלפי המבוטחת שלה, על-מנת לדעת האם יש מקום לתשלום תגמולי ביטוח, וזאת עוד בטרם שקלה המשיבה להגיש תביעת שיבוב בגין כספים אלה מצד שלישי כלשהו.

עוד טוענת המבקשת, שככל שבידי המשיבה הודעות או הקלטות של עדי המשיבה עצמה (כגון של בעלי הנגריה "חרש עץ"), המתייחסים לנסיבות האירוע, לרבות מעשיהם של העדים ומיקומם בעת השריפה, הרי שאלה אינם יכולים להיחשב כחומר חקירה שנאסף לצורך התביעה נגד המבקשת, הואיל ואין המדובר, אלא בגרסה שנמסרה בראש ובראשונה לצורך בירור נסיבות האירוע, ובירור חבותה של המשיבה כלפי המבוטחת שלה, ולכן חומר זה יש למסור לידי המבקשת, בטרם תגיש היא את עדויותיה הראשיות.

עוד טוענת המבקשת, שמעצם העובדה שמדובר בתביעת שיבוב, ברור שלפחות חלק מחומר החקירה לא הוכן מתוך צפי להליך משפטי צפוי לצורכי שיבוב, אלא לצורך בירור חבותה של המשיבה כלפי המבוטחת שלה.

כמו-כן, מפנה המבקשת לפסיקה, לפיה כשעסקינן בתביעות שיבוב, דו"ח החקירה על נספחיו הוא מסמך שהיה נערך ממילא לצורך בחינת מערכת היחסים החוזית בין חברת הביטוח, התובעת את השיבוב, לבין המבוטחת שלה, על-מנת להחליט האם להכיר בדרישתה של המבוטחת לקבל תגמולי ביטוח.

דו"חות אלה, כך לטענת המבקשת, היו נערכים גם אלמלא הייתה מוגשת תביעת שיבוב (בש"א (שלום ראשל"צ) 4442/03 בת"א 2212/02 אופיס דיפו (ישראל) בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.11.03) וכן, ת"א (מחוזי ת"א) 2349/00 איגוד ערים השרון כפר סבא שירותי כבאות נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (15.1.01)).

אולם בענייננו, כך מלינה המבקשת, לא נימק בית-משפט קמא את החלטתו, ולא דרש שהמשיבה תבהיר, מהו מלוא חומר החקירה שברשותה, בטרם עיין במלוא חומר החקירה ונוכח בעצמו, במטרותיו ובתוכנו.

מציינת המבקשת, שלא היה מקום לאפשר למשיבה דחיית עיון באיזה מחומרי החקירה שברשותה, וכי נקודת המוצא היא שעל המשפט להתנהל ב"קלפים גלויים", ועל בעל דין לגלות ליריבו את כל המסמכים הנוגעים לעניין, בין שהם מועילים לו ובין שהם מזיקים לו, ומה גם שהמשיבה לא כפרה ברלוונטיות של חומרי החקירה שברשותה, ובכך שהם נחוצים לגילוי האמת ולהגנתה של המבקשת.

כמו-כן, כך נטען, התעלם בית-משפט קמא מכך, שהמשיבה לא סיפקה כל טעם ממשי וקונקרטי, שיהא בו כדי להצדיק את דחיית העיון, ומה גם שכאשר מדובר בחומר חקירה בתביעת שיבוב, שלא מועלית בה טענת מרמה וזדון, אין מקום להורות על דחיית העיון בחומר החקירה.

טענה נוספת היא, שבית-משפט קמא התעלם מן ההלכה, לפיה דחיית עיון בראיות התובע מותרת לעיתים נדירות בלבד, וכאשר מוצג "טעם מיוחד" המצדיק זאת, נוכח ההיפוך בסדר הבאת הראיות אשר נובע מעיכוב העיון.

יג. עוד טוענת המבקשת, כי בית-משפט קמא התעלם מן הכלל שלפיו אין לדחות עיון בראיות שמקורן בשיחה עם בעל הדין שכנגד.

מציינת המבקשת, כי בבקשת העיכוב טענה המשיבה, שאין בתצהירו של החוקר מידע מפתיע, הואיל ונציג מטעמה של המבקשת, הוא שמסר את המידע לחוקר (סעיף 11 של בקשת העיכוב שהגישה המשיבה).

טוענת המבקשת, שהואיל והמשיבה לא פירטה את מכלול חומר החקירה שברשותה, אין לקבל את טענתה הנ"ל של המשיבה, ומכל מקום, אם אין בתצהיר החוקר מידע מפתיע, מדוע יש מקום לדחות את העיון בו מפני המבקשת?

המבקשת גם מפנה ל-ת"א (שלום ת"א) 30154/94 עיזבון המנוחה חורשידי ז"ל נ' בית אבות גאולה בע"מ (5.5.97), וכן ת"א (מחוזי חיפה) 1999/83 יוסף נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (10.7.86), וטוענת, שכאשר הראיה שמבוקש לדחות את העיון בה, מקורה במידע שמסר בעל הדין שמפניו מתבקשת דחיית העיון, במסגרת שיחה שנוהלה עמו, הרי שאין הצדקה לדחות את העיון בראיה כזו, מפני בעל הדין שמסר את המידע בשיחה שנוהלה עמו, הואיל ואין להפוך את הדברים ל"מבחן זכרון", ואין לאפשר יתרון למי שהקליט או רשם את הדברים, רק בשל כך שהוא אוחז בידו העתק או הקלטה של הדברים שנאמרו, בעוד שהצד שכנגד אינו אוחז בהם.

מכל מקום, כך נטען, כאשר מי שמבקש את דחיית העיון אינו מצביע על טעם מיוחד שיש בו כדי להבהיר חשש לשיבוש הליכים, ואינו מצביע על מסמך או ממצא מסוים שקיים לגביהם חשש שאם ייחשפו בשלב מוקדם, יגרום הדבר לסיכול גילוי האמת - כי אז אין לדחות את העיון בדברים שהעד/בעל הדין מסר להם.

יד. בסיכום הדברים, טוענת המבקשת, שהחלטת בית-משפט קמא מובילה לכך, שהיא נאלצת לנהל את הגנתה בעיניים חסומות ובידיים קשורות, כשחסר לה מידע משמעותי הנובע, לא רק מכך שלא קיבלה הזדמנות לבחון את הזירה בזמן אמת בסמוך לאחר השריפה, אלא גם נוכח העובדה, שהמשיבה מונעת ממנה את האפשרות לעיין בחומרי החקירה שנאספו על-ידי חוקריה בסמוך לאחר השריפה, ואשר עשויים לשפוך אור על נסיבותיה.

כמו-כן מלינה המבקשת, על-כך שההחלטה ניתנה בהעדר הנמקה, מבלי לבחון את מכלול חומר החקירה שבידי המשיבה, ובכך גלום חשש לשיבוש הליכי משפט, שכן החלטה זו נותנת הכשר למשיבה להימנע מלגלות את מלוא חומר החקירה שברשותה שיכול ויש בו ממצאים לטובת המבקשת.

עד כאן תמצית טענות המבקשת.

טו. שונה עמדתה של המשיבה, הטוענת, שיש לדחות את טענת המבקשת כאילו היא הציגה לעיון בית-משפט קמא רק חלק מחומר החקירה המצוי בידיה.

המשיבה מציינת, כי פעלה לפי החלטת בית-משפט קמא, והעבירה לעיונו במעטפה סגורה את מלוא חומר החקירה המצוי בידיה, לרבות תצהיר החוקר, ההודעות שנגבו, הקלטות ודו"ח החקירה עצמו, ורק לאחר שבית-משפט קמא עיין במלוא החומר, ניתנה ההחלטה מיום 1.7.19 שהיא נשואת הדיון.

עוד מבהירה המשיבה, כי תצהיר החוקר שהוצג לעיון בית-משפט קמא, כולל בחובו (כנספחים) את ההודעות שנגבו, הקלטות, ודו"ח החקירה עצמו, ולכן המצג שמנסה המבקשת להציג במסגרת בקשתה, הוא שגוי ומוטעה.

החלטת בית-משפט קמא, כך נטען, בדבר עיכוב העיון, בהתאם להלכת "סוויסה" ניתנה לנוכח תוכנם, משקלם, ושקילת כלל האינטרסים של המבקשת והמשיבה, הואיל ובית-משפט קמא עיין במסמכים בטרם מתן החלטתו.

מוסיפה המשיבה, שההחלטה מצביעה על-כך שבית-משפט קמא הביע עמדתו שיש בתוכנן של ההודעות שנגבו על-ידי חוקר המשיבה, כדי להפריך את גרסת המבקשת, וחשיפתן כעת, טרם הגשת ראיותיה של המבקשת, תאפשר לנציגי המבקשת לתמרן את עדותם וליטול את העוקץ מממצאי החקירה הנוגעים, בין היתר, למהימנותם של העדים מטעמה.

מציינת המשיבה, כי המטרה העיקרית לשמה נערך דו"ח החקירה, היא לצורך ההליך המשפטי נשוא הדיון.

המסמך נערך לצורך הליך משפטי במטרה לגלות מי הגורם האחראי לנזק השריפה נשוא התביעה, ואיסוף מידע לצורך הגשת תביעת שיבוב.

לעניין זה מפנה המשיבה לפרק שכותרתו "שיבוב" בחוות-דעתו של שמאי המשיבה, המצורפת כנספח א' לתגובה.

עוד מוסיפה המשיבה, כי במסגרת החקירה נגבו על-ידי החוקר הודעות של מי מן המעורבים.

לתמיכה בעמדתה, מפנה המשיבה לדברי בית-המשפט העליון בהלכת "סוויסה", כשמן הפסיקה בהלכת "סוויסה", לרבות הפסיקה שבאה לאחר מכן, רשאי בעל דין במקרים מסוימים לבקש לעכב עיון בראיה שבכוונתו להגיש לבית-המשפט.

במקרה שבפנינו, המשמעות היא לעכב עיון בתצהיר החוקר, שאליו צורפו, בין היתר, הודעות שנגבו על-ידי החוקר ממי מן המעורבים, הקלטות, ודו"ח החקירה עצמו, וזאת עד לאחר חקירתם הנגדית של עדי המבקשת.

מציינת המשיבה, שהלכת בית-המשפט העליון לא הגבילה את תחולתה על סוגי תביעות מסוימות, ולכן אין חשיבות לשאלה שהתביעה נשוא הדיון כאן, היא תביעת שיבוב, ושמדובר ביחסי מבוטחת-מזיק (ת"א (שלום תל אביב) 7966-02-12 איגוד ערים אזור באר שבע נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (24.11.16)).

מוסיפה המשיבה, שלמרות שהיא נשאה בעלויות של מינוי חוקר פרטי לבירור האחריות לנזק, הרי שכרו של החוקר לא נכלל במסגרת הנזקים נשוא התביעה.

עוד טוענת המשיבה, כי חשיפת העדויות שנגבו במסגרת החקירה (בטרם הוגשו ראיות המבקשת ובטרם החקירה הנגדית של עדי המבקשת) תאפשר לנציגיה של המבקשת לתמרן את עדותם וליטול את העוקץ מממצאי החקירה בנוגע לאירוע נשוא התביעה, שהרי המבקשת הכחישה בהגנתה כל קשר למיכל בו פרצה השריפה, וכל קשר בינה לבין מיקומו של המיכל.

חשיפת תצהיר החוקר בשלב זה, כך נטען, תהווה פגיעה קשה בניהול המשפט על-ידי המשיבה.

מוסיפה המשיבה, שאין בתצהיר החוקר מידע מפתיע מטיבו ומטבעו, הואיל ונציג מטעם המבקשת מסר את המידע לחוקר.

מידע זה עומד בסתירה להכחשתה הגורפת של המבקשת ביחס לחבותה.

בעניין זה, מסתמכת המשיבה על החלטת כב' השופט י. עמית ב-ת"א (שלום עכו) 4780/94 המאם נ' לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תשנ"ד(4) 509 ,518, המסביר את הצורך בעיכוב הגשת תצהיר החוקר.

לטענת המשיבה, חִיוּבה לחשוף את ההודעות בשלב זה, שבו המבקשת טרם הגישה ראיותיה, ובטרם נחקרו עדי המבקשת, תכשיל את גילוי האמת, ולכן מן הראוי להורות על עיכוב עיון בתצהיר החוקר ובהודעות שנגבו על-ידו, הואיל וגילוי מאוחר של ההודעות, לאחר חקירתם הנגדית של עדי המבקשת, יביא לגילוי האמת.

טז. לבסוף מציינת המשיבה, כי המבקשת לא העלתה כל טעם, שיש בו כדי להצדיק חריגה ממנהג ערכאת הערעור, שלא להתערב בדרכי ניהול המשפט של הערכאה הדיונית, ובמיוחד, מקום בו אין המדובר בהחלטה העומדת בניגוד לדין, או שיש בה כדי לגרום לעיוות דין.

לחלופין, עותרת המשיבה לכך, כי בית-משפט זה יורה על עיכוב העיון בתצהיר החוקר, עד לאחר שהמבקשת תגיש ראיותיה, ובכך היא לא תוכל לתמרן עדויותיה וליטול את העוקץ ממִמצאי החקירה, שכן גרסתה העובדתית כבר תהא חשופה בפני בית-המשפט.

עד כאן תמצית טענות המשיבה.

יז. לאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם בכתב של באי-כח הצדדים, כפי שהועלו בפני בית-משפט קמא, לרבות פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 1.7.19, בקשת רשות הערעור על נימוקיה, תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור על נימוקיה, ולאחר שעיינתי בפסיקה הרלוונטית, מסקנתי היא שדין בקשת רשות הערעור להידחות, למעט תיקון מסוים בסיפא של ההחלטה מיום 1.7.19, בכל הנוגע למועד שבו יתאפשר למבקשת לעיין בחומר החקירה שמטעם המשיבה.

יח. תחילה, עלי לציין, כי בהתאם לפסיקה, החלטת בית-משפט קמא היא מסוג ההחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור, וזאת לפי צו בתי-המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), התשס"ט-2009, בהתבסס על סעיף 1(10) של הצו, ולרבות סעיף 1(6) של הצו האמור.

בעניין זה, אני מפנה לדבריו של כבוד השופט נ' סולברג ברע"א 6801/15 יעקב ברנשטיין ואח' נ' נכסים ח.ומ.ג. בע"מ ואח' (24.7.16) (להלן: עניין ברנשטיין).

הגם שעניין ברנשטיין הוגש כרשות ערעור, יש לציין כי בקשת רשות ערעור זו נדונה בהרכב, ופסק-הדין שניתן התקבל פה אחד.

בפסקה 29, שם, נכתב:

"29. כפי שציינתי בפתח הדברים, לעמדתי נכללות החלטות שניתנו בהתאם להלכת סוויסה במסגרת סוגי ההחלטות שלא תינתן עליהן רשות ערעור, כאמור בצו בתי-המשפט. ככל שהדברים אמורים לגבי החלטות שאינן משנות את סדר הבאת הראיות, הרי שהן נכללות בסעיף 1(10) לצו, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על:

"החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חסיון".

החלטת בית-משפט להשהות את גילויו של מסמך נעשית מכוחה של תקנה 112 לתקנות, המצויה בפרק ט' לתקנות אלו, ומשכך היא חוסה במפורש בגדרי הסעיף. היא איננה כלולה בשלושת סוגי ההחלטות שהסעיף ממעט – גילוי מסמך מסוים, עיון במסמכים וטענת חסיון."

ובהמשך באותה פסקה:

" לעומת זאת, החלטה מכוח הלכת סוויסה אינה עוסקת בעצם גילוי המסמך, אלא בעיתוי שבו יגולה. זהו ההבדל בין החלטה בטענת חסיון להחלטה מן הסוג שבה עסקינן. במובן זה, ההחלטה אמנם פוגעת בעיקרון של 'משחק בקלפים גלויים', אולם הפגיעה בבעל הדין היא זמנית, ונעשית בשל ההנחה כי במצבים מסוימים דווקא הסתרתם של קלפים כאלו ואחרים תועיל לחקר האמת יותר מאשר גילויים. לפיכך, אין מדובר בסיטואציה שבה, על דרך הכלל, נפגעת זכותו של צד באופן יוצא מגדר הרגיל, אשר יצדיק את האפשרות למתן רשות ערעור. זאת, שעה שמן העבר השני מדובר בהחלטה דיונית מובהקת. יש לזכור, כי כבר בפסק-הדין בעניין סוויסה צוין במפורש, כי "החלטת בית-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול-דעתו, ובית-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים" (שם, פסקה 15(ה)). טעם הדבר הוא שהשאלה אם מתעורר חשש לשיבוש גרסתו של בעל דין תלויה בהיכרות עם הצדדים עצמם, עם כתבי הטענות, עם המסמכים שאת גילויים מבוקש לדחות, ועם המכלול. באלה, ניכר יתרונה של הערכאה הדיונית. לעיתים, כפי שארע בעניין שלפנינו, הדבר נעשה לאחר שבית-המשפט עיין במסמך בעצמו. במצב דברים זה, נדרשות נסיבות יוצאות דופן על מנת שערכאת הערעור תבחר להתערב בהחלטה; ובהינתן שהפגיעה בבעל הדין היא זמנית – הרי שלשונו ותכליתו של צו בתי-המשפט כאחת מורים על כך שלא תינתן רשות ערעור על החלטות מעין אלו."

יט. בענייננו, העלתה המבקשת טענה נוספת, והיא הסוגיה של היפוך סדר הבאת הראיות, שכן המשיבה היא התובעת והחוקר הוא עד מטעמה. בעוד שבדרך כלל, נתקלים אנו בכך, שהנתבעת היא זו שמבקשת אפשרות להמציא את חומר החקירה רק לאחר שתסתיים פרשת התביעה, ובמקרה הרגיל לא משתנה סדר הבאת הראיות, הרי לעומת זאת במקרה כמו זה שבפניי, שבו המשיבה – התובעת, היא זו שמבקשת להעיד את החוקר, לאחר שתסתיים הבאת הראיות מטעם המבקשת – הנתבעת, יביא הדבר לכך שעֵד מטעם התביעה יעיד לאחר שתסתיים פרשת ההגנה.

בית-המשפט העליון היה ער לבעייתיות הטמונה בכך, ואני מפנה לאמור בפסקה 4 שבעניין ברנשטיין: "בית-המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי הלכת סוויסה התייחסה לבקשתו של נתבע להימנע מגילוי המסמכים עד לשלב הגשת הראיות, אולם החריג הקבוע בה יכול שיחול גם כאשר התובע הוא זה המבקש לדחות את גילוי ראיותיו עד לאחר הגשת ראיותיו של הנתבע" (ההדגשה שלי- י.ג.).

בפסקה 30 שבעניין ברנשטיין, עמד כב' השופט נ' סולברג גם על השאלה, האם ניתן להעניק רשות ערעור על החלטה המשנה, כמוסבר לעיל, את סדר הגשת הראיות, ודוחה את הגשת ראיה מראיותיו של התובע (בענייננו-המשיבה) עד לאחר הגשת ראיותיו של הנתבע?

התשובה ניתנת בפסקה 31 כדלקמן:

"לעמדתי, גם התשובה לשאלה זו היא בשלילה. אכן בהחלטה מסוג זה יש פוטנציאל לפגיעה רבה יותר בצדדים לדיון, אולם אין די בכך כדי לשלול את תחולתו של צו בתי-המשפט על ההחלטה. סעיף 1(6) לצו בתי-המשפט קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות"; נוסח דומה, "סדר שמיעת עדים", מופיע בסעיף 1(5) העוסק בהחלטות בענייני עדים". (ההדגשה שלי – י.ג.).

עוד ובנוסף נכתב בפסקה 32, בעניין ברנשטיין:

"הנה כי כן, לשונו של צו בתי המשפט כוללת החלטות מן הסוג הנדון, המשפיעות על סדר המסגרת של הגשת הראיות. "פשט לשונו של סעיף 1(5) לצו ("החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים...") ופשט לשונו של סעיף 1(6) לצו ("החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות") אינם מכוונים אך ורק להחלטות לגבי סדר שמיעת העדים בתוך פרשת התביעה או בתוך פרשת ההגנה" (עניין פופ, שם).

לגישתי, גם תכליתו של הצו מורה כך. כאמור, מדובר בהחלטה דיונית ששיקול הדעת של הערכאה הדיונית בעניינה הוא רחב. אמנם, כאשר מדובר בהחלטה המשנה את סדר הבאת הראיות על הערכאה הדיונית לנהוג בזהירות יתרה, אולם עדיין מדובר בהחלטה המצויה בליבת הניהול הדיוני של ההליך, הנגזרת מקיומו של חשש לשיבוש גרסתו של צד להליך..."

בסיכום הדברים, בפסקה 35, בעניין ברנשטיין נכתב כך:

"החלטות שניתנו בהתאם לאמור בהלכת סוויסה מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. אף אם יש בהן כדי לפגוע פגיעה מסוימת בזכויות מי מן הצדדים, מדובר בהחלטה דיונית הדורשת היכרות מעמיקה עם מכלול העניינים שבתיק, כך שמעיקרא – כפי שצוין בעניין סוויסה עצמו – תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בה. כהמשך לכך, חוסם צו בתי-המשפט מתן רשות ערעור על החלטה זו בעיצומו של המשפט. ככל שההחלטה מתמצית בדחיית גילוי המסמך או העיון בו, לא תינתן רשות ערעור על סמך הוראת סעיף 1(10) לצו; ככל שההחלטה משפיעה גם על סדר המסגרת של הבאת הראיות, לא תינתן הרשות על סמך הוראת סעיף 1(6) לצו." (ההדגשה שלי-י.ג.)

כ. כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות ציינה בפסק-דינה בעניין ברנשטיין, בפסקה 1, את הדברים הבאים:

"מדובר, אפוא, בהחלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) בו הוקנתה לבית המשפט, בין היתר, הסמכות לדחות את מועד הגילוי והעיון "לזמן אחר" (תקנה 112). לפיכך מקובלת עליי מסקנתו של חברי השופט סולברג כי עניין לנו בהחלטה מן הסוג הנזכר בסעיף 1(10) לצו בתי המשפט אשר אינה באה בגדר איזה משלושה החריגים המנויים בסיפא לאותו סעיף. המבקשים-הנתבעים הוסיפו וטענו כי דחיית מועד גילוים של דוחות החקירה משנה בפועל את סדר הבאת הראיות בהליך ופוגעת ביכולתם להתגונן מפני התביעה. טענה זו אף שאינה משוללת יסוד, אין בה להועיל למבקשים שכן "החלטה בעניין סדר הבאת עדויות" נמנית אף היא עם סוגי ההחלטות אשר לגביהן קובע צו בתי המשפט בסעיף 1(6) כי לא תינתן רשות ערעור. מכל מקום, בית המשפט הותיר פתח למתן הוראות נוספות בעניין זה וחזקה עליו כי מתן האפשרות למבקשים להציג את הגנתם באופן ראוי הוא שיקול שיעמוד לנגד עיניו בהחלטות הנוספות שתינתנה לעניין סדר הבאת הראיות והחקירות." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כ"א. אוסיף, כי אך באלה הימים נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה המאפשרת את עיכוב המצאת תצהירו של חוקר, בתביעה לנזקי גוף בגין תאונה, וזאת מתוך הסתמכות על הפסיקה בעניין ברנשטיין, ועיינו בדבריו של כב' השופט י. עמית ב-רע"א 6492/19 גואטה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (3.11.19).

כ"ב. להלכה אשר לפיה צו בתי-המשפט לגבי סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור, חל גם על החלטה הניתנת מכח הלכת סוויסה, לגבי דחיית מועד עיון במסמך, וזאת גם כאשר מדובר בהיפוך סדר הבאת הראיות (כבענייננו), קיים חריג וזאת על-יסוד פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות ברע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נגד רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (08.12.2015). (להלן: עניין רמי לוי).

בסעיף 2 של פסק דינה בעניין ברנשטיין כותבת כב' השופטת א' חיות בהסתמך על עניין רמי לוי:

"נקבע חריג מוגדר ומצומצם ביותר אשר בהתקיימו יש לאפשר מתן רשות ערעור גם כאשר מדובר בסוגי החלטות שפורטו בצו בתי-המשפט והוא – כאשר ההחלטה נושא הבקשה לוקה בהעדר הנמקה כלשהי (להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית). זאת, כך נקבע, משום שחובת ההנמקה הינה חובה "ממסדר כללי הצדק הטבעי" שעליה יש להקפיד. לא למותר לציין כי באותו מקרה הוספנו והדגשנו כי "משמעותו של כלל זה היא שהצו אמנם לא יעמוד לרועץ במקרים כאלה, אך אין בו כדי לקבוע כי בכל מקרה שבו לא ניתנה הנמקה יש בהכרח הצדקה למתן רשות ערעור." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כ"ג. בענייננו, העלתה המבקשת שורה של טענות כנגד החלטת בית-משפט קמא מיום 1.7.19. בין היתר, נטען, כי ההחלטה קצרה עד מאוד ובלתי מנומקת, בניגוד לנדרש בהלכה הפסוקה, וכי בית-משפט קמא עיין עיון קצר בלבד במסמכים שמסר לו בא כח המשיבה, ולמעשה עיין רק בתצהיר החוקר ובדו"ח החוקר וכן לא שאל את המשיבה כמה דו"חות חקירה נערכו מטעמה, והאם דו"ח החקירה שהוצג בפניו הוא דו"ח החקירה היחיד שנערך עבורה, ואף לא עיין בנספחי דו"ח החקירה, שהמשיבה בחרה לגלות, ואלה נותרו במעטפה שבידי בא כח המשיבה (סעיפים 26 עד 30 בבקשת רשות הערעור, וכן סעיף 32).

אין לכחד שהחלטת בית-משפט קמא מיום 1.7.19 אכן קצרה ותמציתית עד מאוד:

"לאחר שעיינתי בתצהיר החוקר ובדו"ח החוקר, אני מאפשרת בהתאם להלכת סוויסה, שמיעה של החוקר בעדותו, לאחר עדויות הנתבעת."

יודגש, שבעניין ברנשטיין ציינה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות, בסעיף 2 של פסק דינה, כי החריג שמאפשר מתן רשות ערעור כשמדובר בסוגי החלטות שפורטו בצו בתי-המשפט חל כאשר ההחלטה נשואת הבקשה "לוקה בהעדר הנמקה כלשהי (להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית)". (ההדגשה שלי – י.ג.).

כך למשל בעניין רמי לוי נכתב, שם, בפסקה 13:

"ברנד טוענת כי החלטתו של בית-משפט קמא לעניין זה לוקה בהעדר הנמקה, אך עיון בהחלטה מלמד, כי אין מדובר בהעדר הנמקה כלשהי, וכי אף שמדובר בהנמקה קצרה ותמציתית, הנימוק אשר בגינו הורה בית-המשפט לברנד להשלים את התשובות לשאלות היה כי התשובות שניתנו על-ידה היו חלקיות ואין להסתפק בהן."

במקרה נשוא הדיון כאן, הגם שכפי שציינתי, החלטת בית-משפט קמא קצרה ותמציתית עד מאוד, ניתן להבין מן האמור בה, כי לאחר שבית-משפט קמא עיין בתצהירו של החוקר וכן בדו"ח החוקר, שוכנע בית-המשפט, כי חלה בענייננו הלכת סוויסה, משמע, האמור במסמכים שבהם עיין בית-משפט קמא מצדיק, בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית, את דחיית העיון בחומר החקירה עד לאחר סיום פרשת ההגנה, בהתאם לטעמים והנימוקים שהובאו בהלכת סוויסה.

לכן, אינני סבור שניתן לומר, כי החלטת בית-משפט קמא נעדרת הנמקה כלשהי, ומכאן שאין הצדקה, נוכח האמור בעניין ברנשטיין, ליתן בקשת רשות ערעור בעניינה של החלטה זו.

כ"ד. מן הטיעונים המפורטים שהעלתה המבקשת בבקשת רשות הערעור עולה, כי דאגתה, בין יתר הדברים, היא, שבהגיע שלב העיון, תמסור המשיבה רק אותם מסמכים שיש בהם כדי להועיל למשיבה, ואילו חומר חקירה שלדעת המשיבה עלול להזיק לה, יישמר סמוי מן העין, לבל תשזפנו עין זר.

כידוע, מבחינה הפסיקה היטב בין חסיון מסמכים שהוכנו לקראת המשפט, לבין הלכת סוויסה שאינה עוסקת בחסיון מסמכים, אלא בעיתוי גילוי המסמכים. עיינו, למשל, בהחלטתו של כבוד השופט י' עמית רע"א 3670/19 פלוני נגד קרנית ואח' (28.07.2019) (להלן: "עניין קרנית"), שם עומד בית-המשפט בפסקה 8 על-כך ש"חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט כשמו כן הוא. אין בעל דין יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו: גם לטעון לחסיון המסמך וגם לחשוף את המסמך במהלך המשפט בהתאם לנוחותו."

עוד מסביר בית-המשפט, שם, בהמשך דבריו, שהלכת סוויסה עניינה רק דחיית המועד לגילוי המסמך, וכי בעת הגשת תצהיר גילוי מסמכים "על בעל הדין לבור לו את המסלול בו ילך: לטעון לחסיון המסמך או לטעון " לסוויסה" לגבי המסמך..."

במקרה שבפנינו עולה מן הטיעונים בהם עיינתי, שהמשיבה הייתה בתחילת הדרך בדעה, כי דו"ח החקירה יישאר חסוי, ולעיני המשיבה בלבד, ואילו הודעות/הקלטות שנמסרו לחוקר יעוכבו על-פי הלכת סוויסה.

כך עולה מעיון במכתב בא כח המשיבה אל בא כח המבקשת מיום 25.9.18, בפסקאות 3(ט"ו) ו-3(ט"ז).

על-כך חזרה המשיבה גם בתצהיר גילוי מסמכים מטעמה, מיום 7.5.19, שגם בו, בסעיף 2, הבחינה בין דו"ח חקירה חסוי (פסקה ט"ו) לבין הודעות/ הקלטות שנמסרו לחוקר (פסקה ט"ז).

בהודעתה של המשיבה לבית המשפט, מיום 8.5.19, על הגשת ראיות בתיק מוצגים מטעמה, פירטה המשיבה: "תצהיר חוקר – מתן גילוי יעוכב בהתאם להלכת סוויסה".

נראה לכאורה שדו"ח החקירה אינו מאוזכר בהודעתה זו של המשיבה.

בדיון שהתקיים בפני בית-משפט קמא בישיבת 1.7.19, פנה ב"כ המבקשת לבית-המשפט ואמר כך: "בית-המשפט להבנתי צריך לעיין בכל חומר החקירה, לא רק בדו"ח, הודעות, תמונות ראיות שנאספו...".

מיד לאחר מכן מופיעה הערת בית-המשפט: "ב"כ התובעת מוסר לידי בית-המשפט את תצהיר החוקר ודו"ח החקירה",

ב"כ המשיבה מוסיף ואומר :" בתצהיר החוקר יש נספחים-סרטונים, והקלטה. זה נמצא אצלי כאן במעטפה."

בית-משפט קמא בהחלטתו מאותו יום כותב במפורש: "לאחר שעיינתי בתצהיר החוקר וכן בדו"ח החוקר, אני מאפשרת בהתאם להלכת סוויסה..."

כ"ה. המסקנה מן המפורט לעיל היא, שהמשיבה אינה עומדת עוד על חסיונו של דו"ח החקירה, שכן דו"ח החקירה, כמו גם תצהיר החוקר, נמסרו לבית-המשפט, על-מנת שבית-המשפט יעיין בחומר וייעתר לבקשה לעכב את חשיפתו עד גמר פרשת התביעה, בהתאם להלכת סוויסה.

כמבואר בהחלטת בית-המשפט העליון, בעניין קרנית, מסתבר, שהמשיבה, החל משלב זה, בחרה את המסלול של הלכת סוויסה גם ביחס לדו"ח החקירה.

מכל מקום, ואם נותר עוד ספק, הרי עולה מעיון בתגובתה של המשיבה לבקשת רשות הערעור, שהמשיבה אכן אינה טוענת לחסיון על חומר החקירה הנמצא ברשותה אלא היא טוענת לתחולת הלכת סוויסה, דהיינו, דחיית המועד שבו חומר החקירה יימסר לעיונה של המבקשת (במובחן מחסיון מוחלט).

אוסיף, שבתגובה לבקשת רשות הערעור, סעיף 2, כותב ב"כ המשיבה: "המשיבה פעלה בהתאם להחלטת בית-משפט קמא הנכבד והעבירה לעיונו (במעטפה סגורה) את מלוא חומר החקירה המצוי בידיה לרבות תצהיר החוקר, הודעות שנגבו, הקלטות ודו"ח החקירה עצמו וכי רק לאחר שבית-משפט קמא הנכבד עיין במלוא החומר, ניתנה ההחלטה ביום 1.7.19..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

בהמשך, בסעיף 3, שם: "למען הסר ספק, יובהר, כי תצהיר החוקר שהוצג לעיונו של בית-משפט קמא הנכבד כולל בחובו (כנספחים) את ההודעות שנגבו, הקלטות ודו"ח החקירה עצמו..." (ההדגשה שלי – י.ג.)

ובסעיף 4, שם: "אין חולק כי החלטת בית-משפט קמא הנכבד בדבר עיכוב עיון בהתאם להלכת "סוויסה" ניתנה לאור תוכנם, משקלם, ושקילת כלל האינטרסים של המבקשת והמשיבה..."

עולה מן האמור בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, שמלוא חומר החקירה (ובכלל זה גם דו"ח החקירה) נמסרו לעיונו של בית-משפט קמא, על-מנת שזה יעיין בחומר ויתן את החלטתו בדבר עיכוב מסירת החומר לעיונה של המבקשת, לאחר שזו תגיש את ראיותיה לבית-משפט קמא, הכל לפי הלכת "סוויסה".

מכאן, כאמור, שהמשיבה בחרה לעצמה את המסלול של הלכת "סוויסה", ואינה טוענת עוד לחסיון.

משמע, מלוא חומר החקירה הנ"ל (בין אם "מועיל" ובין אם "מזיק") אמור להימסר בשלמותו לעיון המבקשת, לאחר הגשת ראיותיה לבית-משפט קמא, מבלי שייעשה "שימוש סלקטיבי" בחומר החקירה.

עיינו בדברי כב' השופט י. עמית, בעניין "קרנית", פסקה 8:

"חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט, כשמו כן הוא. אין בעל דין יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו: גם לטעון לחסיון המסמך, וגם לחשוף את המסמך במהלך המשפט בהתאם לנוחותו".

(ההדגשה שלי - י.ג.)

כ"ו. המבקשת, טענה בין היתר, שבענייננו, ובמיוחד מכיוון שעסקינן בתביעת שיבוב שהגישה המשיבה, אין זו האחרונה יכולה לעכב את הגשת חומר החקירה שברשותה לעיון המבקשת, מה גם שלא מועלית בענייננו טענה לגרימת נזק בזדון או במרמה. עוד נטען, שהחקירה שניהלה המשיבה נעשתה באורח שיגרתי כפי שהמשיבה בודקת תביעות שמוגשות לה על-ידי מבוטחיה, ואין די בכך שרק אחת ממטרות הכנת המסמך היא הכנה לקראת משפט צפוי (ב"כ המבקשת הפנה ל-רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516).

עוד טענה המבקשת בהקשר זה, כי ככל שבידי המשיבה הודעות ו/או הקלטות של עדי המשיבה עצמה (כגון הבעלים של המובטחת "חרש עץ), המתייחסות לנסיבות האירוע, הרי שאלה אינם יכולים להיחשב כחומר חקירה, הואיל ומדובר בגרסה שנמסרה בראש וראשונה לצורך בירור נסיבות האירוע ובירור חבותה של המשיבה כלפי "חרש עץ" ולכן חומר חקירה זה חייב להימסר למבקשת בטרם זו תגיש את העדויות הראשיות מטעמה.

טענה נוספת שהעלתה המבקשת היא, שאין הצדקה לדחות עיון בראיות שמקורן בשיחה עם בעל הדין שכנגד, שהרי בסעיף 11 של בקשת המשיבה להורות על עיכוב עיון בתצהיר החוקר, נטען, שאין בתצהיר החוקר מידע מפתיע, הואיל ונציג מטעם המבקשת הוא שמסר את המידע לחוקר. מכיוון שכך, תוהה המבקשת איזו הצדקה יש לדחות את העיון בתצהיר החוקר מפני המבקשת?

עוד נטען, שאין לאפשר יתרון למי שהקליט או רשם את הדברים, רק בשל כך שהוא אוחז בידו העתק או הקלטה של הדברים שנאמרו.

כ"ז. שקלתי את טענותיה המפורטות של המבקשת, אך אין הן מקובלות עלי.

כעולה מחוות-הדעת של השמאי יגאל טלמן מיום 4.7.13 (מצורפת לתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור), עמ' 6, התמנה החוקר שאול טולדנו, לצורך בדיקת מהימנות האירוע.

עוד עולה מחוות-הדעת של מר טלמן, עמ' 19, כי לפי נסיבות האירוע, וכעולה מדו"ח החקירה, פרצה האש במיכלי פסולת נגרות, שהוצבו על-ידי המבקשת בסמוך לנגריה, ומכאן ההמלצה, בעמ' 20 של חוות-הדעת, להגיש תביעת שיבוב כנגד המבקשת.

נראה אפוא, כי החקירה נעשתה כדי לבדוק את מהימנות האירוע (עמ' 6 בחוות-הדעת של מר טלמן), הואיל ולמשיבה היה צפי, שאם היא תדחה את תביעתה של המבוטחת, בגלל חוסר מהימנות, ייפתח הליך משפטי בין המשיבה לבין המבוטחת, ואילו, ככל שתוצאת החקירה תהא שעל המשיבה לפצות את המבוטחת, תנקוט המשיבה מצידה בהליכי שיבוב כנגד מי שעשוי להימצא אחראי, לפי נסיבות המקרה, לפרוץ השריפה.

מכאן, שחומר החקירה נאסף עת הייתה הסתברות לקיומו של הליך משפטי.

עיינו לעניין זה בדברי כב' השופט י. עמית, בעניין קרנית בפסקה 9, העולים בקנה אחד עם האמור לעיל:

"על-מנת להכריע אילו דו"חות חקירה הוכנו לקראת משפט, ואילו הוכנו במהלך שגרת עיסוקו של מבטח, יש לבחון את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. לצורך כך ניתן לקחת בחשבון, בין היתר, את נסיבות הכנת הדו"חות, כולל השאלה אם הדו"חות הוכנו לפני שנודע על עילת תביעה אפשרית; את המצוין בדו"חות עצמם או במסמכים נלווים; ולעתים אף את הפרש הזמנים שבין המאורע הביטוחי לבין מועד הכנת הדו"ח ומועד הגשת התביעה..."

באשר להפרשי הזמנים, אני מפנה עוד לאמור, שם, בפסקה 9:

"במצב דברים זה, ניתן להניח, כי היה ידוע לקרנית שככל שתדחה את דרישתו של המבקש לפיצויים, תוגש תביעה שבמסגרתה תצטרך להסתמך על הדו"ח שהזמינה. דהיינו, כבר בעת הזמנת הדו"ח הייתה הסתברות ממשית להגשת תביעה". (ההדגשה שלי – י.ג.)

כ"ח. במקרה נשוא הדיון כאן, התרחש אירוע השריפה ביום 10.4.13.

חוות-דעתו של השמאי טלמן נושאת תאריך 4.7.13.

בהתאם לאמור בעמ' 6 של חוות-דעת טלמן, לאחר בדיקתו במקום, ובתיאום עם שמאי החברה, מונו מספר מומחים, ובהם גם חוקר שריפות לקביעת הגורם לשריפה, והחוקר שאול טולדנו, לבדיקת מהימנות האירוע.

מכאן, שכאשר הוזמן דו"ח החקירה, הייתה הסתברות להגשת תביעה מצד המבוטחת, ככל שתידחה תביעתה, וכן הייתה הסתברות, שאם תאושר תביעתה, ויסתבר שיש גורם האחראי להתרחשותו של הנזק, תנקוט המשיבה בהליך של תביעת שיבוב.

מכאן, שבשעת הכנת הדו"ח, היה צפי לקיומו של הליך משפטי. ראו בעניין זה את דברי כב' השופט י. עמית ב-רע"א 4263/19 פלוני נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (4.9.19), פסקה 8:

"בבוא בית-המשפט לקבוע אם דו"ח חקירה חוסה תחת חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט, עליו לבחון אם המטרה הדומיננטית של הכנת המסמך הייתה במסגרת ההכנות לקראת המשפט, אם המסמך הוכן לקראת התדיינות משפטית צפויה בהסתברות ממשית, ואם בעת גיבושו התקיימו "צפי לניהול משפט" ו"זיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי"...".

כ"ט. כאמור, בהלכת סוויסה, שם, בעמ' 527, רשאי בית-המשפט לסטות, במקרים המתאימים, מן הכלל שלפיו יש להורות על גילוי כללי של מסמכים ועיון בהם, בין כשמדובר במסמכים "מועילים", ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים", וזאת אם סבור בית-המשפט שעיון במסמכים בשלב מוקדם "עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו, ולא יסייע לחשיפת האמת" (שם, פסקה 15(ב)). בהמשך, נכתב שם ב-ס"ק ג':

"בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור, ייתן בית-המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי הטענות ולשאר נסיבות העניין. יש להניח שהוא יטה לעשות שימוש בשיקול דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נושא התביעה יותר מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות"

(ההדגשה שלי - י.ג.).

הצבעתי כבר לעיל על-כך, שכבר בתחילת בדיקת האירוע, דאג השמאי מטעם המשיבה להזמין את החוקר לבדיקת מהימנות האירוע, כך שהבדיקה לא הייתה רק לעניין שיעור הנזק, אלא גם ביחס לנסיבות האירוע עצמו, ובהמשך אף התגבשה המלצה להגשת תביעת השיבוב.

גם מעיון בכתבי הטענות של הצדדים, עולה, שהמחלוקת ביניהם מתמקדת בשאלת החבות. אף זה אחד השיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו להחליט האם קיימת הצדקה לדחות את העיון במסמך למועד אחר.

בית-משפט קמא גיבש את מסקנתו, שעל המקרה נשוא הדיון חלה הלכת סוויסה, לאחר שעיין, כאמור, בהחלטתו מיום 1.7.19, בתצהיר החוקר, ובדו"ח החקירה.

ל'. באשר לטענת המבקשת, לפיה אין הצדקה לדחות את העיון, מקום בו מדובר בהודעות ו/או הקלטות מפיו של נציג המבקשת עצמה (כעולה מסעיף 11 בבקשתה של המשיבה בבית-משפט קמא לעיכוב העיון בתצהיר החוקר, וכן סעיף 14 בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור), ראוי לעיין באמור בהלכת סוויסה, שם הפנה בית-המשפט לפסיקה של בתי-משפט מחוזיים בה נקבע, שניתן גם לדחות עיון בקלטות וידאו והקלטות שנעשו מפיו של התובע עצמו.

לכן, אין בידי לקבל את הסתייגויותיה של המבקשת, אשר טענה בבקשת רשות הערעור, שהואיל ומדובר בהודעות ו/או הקלטות שנעשו מפי נציג המבקשת, אין הצדקה להורות על דחיית מועד העיון בהודעות או הקלטות אלה.

עיינו, למשל, בעניין סוויסה, עמ' 522, בהפניה לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ת"א 166/84 (לא פורסם):

"נראה לי, שהמגמה של ניהול המשפט ב"קלפים גלויים" ולא על-ידי משחק "חתול ועכבר" באה על סיפוקה על-ידי עצם הגילוי.

אשר לעיון, במקרה זה מסירת הקלטות... זו תפגע ביעילות החקירה הנגדית..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

כמו-כן, עיינו בהפניה ל-בר"ע (מחוזי חיפה) 1450/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עבליני, פ"מ תשנ"ז(2), 447, שם מדובר היה בעותק של הודעה שגבו חוקרים מן התובע, וכן עותק קלטת שיחה עם התובע ועותק מתמליל השיחה. התובע דרש שיגלו לו את תוכן הודעתו שלו לחוקר.

כב' השופט ש. פינקלמן ז"ל כתב, שם, בעמ' 451:

"מבחינה של מהות, הבקשה מעלה רצון לברר דברים שהוא עצמו אמר אותם בהזדמנות קודמת. אם אמת נכון הדבר, כי אז: 'מה לי הכא מה לי התם'. האמת אחת היא. ואם בכל זאת, המשיב עומד על בקשתו, יכול שהוא חושש לסתירה בין מה שאמר למה שהוא יתבקש לומר בשנית במהלך משפטו". (ההדגשה שלי – י.ג.)

ל"א. לקראת סיום, ראוי גם ליתן את הדעת לדברי כב' המשנה לנשיא (בדימוס) השופט ש. לוין, בהלכת סוויסה, עמ' 526:

"קיצורו של דבר, שיקול דעתו של בית-המשפט בישראל, אם לדחות את העיון בראיה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי מוגבל והוא תלוי בנסיבות העניין, במחלוקת בין בעלי הדין, כפי שהיא נתגבשה בכתבי הטענות ובצפי של בית-המשפט - לפי החומר שלפניו - לגבי הסתברות קיומן של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על-ידי בעל דין לא ישרת את מטרות הצדק". (ההדגשה שלי – י.ג.).

ל"ב. כפי שכבר ציינתי לעיל, ער אני לכך שבמקרה נשוא הדיון בתיק זה (שלא כמקובל), המשיבה-התובעת היא זו המבקשת לדחות את מועד העיון בחומר החקירה שברשותה, מה שגורם לכך שהמבקשת, שהיא הנתבעת, תוכל לעיין בחומר החקירה, רק לאחר שראיותיה תעמודנה בפני בית-משפט קמא. לא ניתן להתעלם מכך שבמהלך כזה יש משום הכבדה מסוימת על המבקשת, וכמובן שינוי בסדר הבאת הראיות, ואולם ציינתי כבר, שבית-המשפט העליון היה מודע לכך, וציין זאת מפורשות בעניין ברנשטיין, בפסקאות 30 ו-31 של פסק-הדין.

ל"ג. על-יסוד כל האמור לעיל, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא מיום 1.7.19.

בהחלטתו זו, הורה בית-משפט קמא, ששמיעת החוקר בעדותו תהא לאחר עדויות הנתבעת, ואולם, בסוגיה זו קבע בית-המשפט העליון בעניין סוויסה (שם, בעמ' 528):

"שהעיון יידחה רק עד לאחר הגשתם לבית-המשפט של תצהירי המערער ושל העדים מטעמו".

בענייננו, מציינת המשיבה בתגובתה לבקשת רשות הערעור, סעיף 19:

"לחלופין מתבקש בית-המשפט הנכבד להורות על עיכוב עיון בתצהיר החוקר עד לאחר שהמבקשת תגיש ראיותיה..."

בהתאם לכך, אני מתקן את הסיפא של החלטת בית-משפט קמא מיום 1.7.19, ומורה, שהמבקשת תוכל לעיין בחומר החקירה של המשיבה לאחר שראיותיה של המבקשת תהיינה מונחות בפני בית-משפט קמא.

ל"ד. בכפוף להערה אחרונה זו, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

בטרם חתימה אפנה עוד לדבריה של כב' השופטת, (כתוארה אז), א. חיות, בעניין ברנשטיין, פיסקה 1, בכל הנוגע להשלכה הנובעת משינוי סדר הבאת הראיות:

"מכל מקום, בית המשפט הותיר פתח למתן הוראות נוספות בעניין זה, וחזקה עליו כי מתן האפשרות למבקשים להציג את הגותם באופן ראוי, הוא שיכול שיעמוד לנגד עיניו בהחלטות הנוספות שתינתנה לעניין סדר הבאת הראיות והחקירות". (ההדגשה שלי – י.ג.)

בטוחני, שהדבר גם יישקל על ידי בית משפט קמא בענייננו.

הוצאות בקשת רשות הערעור תילקחנה בחשבון על-ידי בית-משפט קמא בתום הדיון בתיק העיקרי.

המזכירות תחזיר לידי ב"כ המבקשת את ההתחייבות שהופקדה בתיק זה על-ידי המבקשת.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה אל:

1. ב"כ המבקשת, משרד עו"ד נשיץ-ברנדס-אמיר ושות', תל-אביב.

2. ב"כ המשיבה, משרד עו"ד מ. תגר ושות', תל-אביב.

ניתנה היום, ט' חשוון תש"ף, 07 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.