1. בפני תביעה ותביעה שכנגד, שהוגשו בעילה של הוצאת לשון הרע ועילות נוספות. מקור התביעות, במערכת יחסים עכורה בין שכנים.

2. התובעים והנתבעים שכנגד (להלן התובעים), ליאור ועמית דהן, הם בעל ואישה שהתגוררו בעת הרלוונטית לתביעה ביישוב "שקד" (להלן – הישוב).

3. הנתבעות והתובעות שכנגד הן שלוש (להלן – הנתבעות): הנתבעות 1-2 הן בנות זוג (להלן ייקראו – נופר ומעיין, בהתאמה), שבעת הרלוונטית לתביעה התגוררו בשכנות לתובעים. הנתבעת 3 הינה חברה של הנתבעות 1-2 וגם היא התגוררה בעת הרלוונטית לתביעה ביישוב שקד (להלן – איילת).

התביעה העיקרית

4. לטענת התובעים, בינם לבין נופר ומעיין היה סכסוך, שבמסגרתו הוחלפו קללות וגידופים בין הצדדים. לטענת התובעים, לאחר חיפוש שנערך בביתן של מעיין ונופר על ידי משטרת ישראל לאיתור סמים, החלו מעיין ונופר לפרסם אודות התובעים דברים שיש בהם לשון הרע כלפיהם, משום שסברו שהתובעים היו אלה שהלשינו על הימצאות סמים בביתן.

5. התובעים טוענים כי במספר הזדמנויות פרסמו הנתבעות, ביחד ולחוד ובאמצעים שונים, ובין היתר בפייסבוק, לשון הרע עליהם ועל בני משפחותיהם, וזאת כדי להשפיל ולבזות אותם בעיני הבריות.

6. לטענת התובעים, הפרסומים מייחסים להם ולבני משפחותיהם התנהגות שלילית, אף שהם אנשים שומרי חוק והגונים. לטענתם, כל מי שהכיר את מערכת היחסים העכורה שהייתה בינם לבין הנתבעות, יכול היה לדעת כי הפרסומים מתייחסים אליהם. לטענתם, לא רק שהפרסומים אינם אמת, הנתבעות גם לא נקטו באמצעים סבירים כדי לבדוק את נכונות הפרסומים.

7. באשר לנזקים שנגרמו להם, טוענים התובעים, כי בשל הפרסומים, והעובדה שאלה הגיעו לאנשים ומכרים רבים, נפגע קשות שמם הטוב.

8. התובעים טענו גם, שנופר ומעיין שלחו מכתב להנהלת המועצה, שבו ייחסו לתובעים מעשים לא נאותים, וזאת כדי להשפיל ולבזות אותם. לטענתם, בעקבות המכתב, מזכירות הישוב הפסיקה להתקשר עם התובע, העוסק בתחום ההגברה והתאורה, לצורך הפקת אירועים של הישוב וגם הפסיקה לרכוש ממנו ציוד. בשל כך, טענו התובעים, נפגעה גם פרנסתם.

9. התובעים דורשים פיצוי בסך 150,000 ₪, לפי סעיף 7 א(ג) לחוק איסור לשון הרע. עוד עתרו התובעים בכתב התביעה לכך שבית המשפט יחייב את הנתבעות לפרסם התנצלות.

10. הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה נגדן. לטענתן, מדובר בתביעת סרק טורדנית וקנטרנית, והיא הוגשה כחלק מרדיפה אישית של התובעים שכל תכליתה היא להלך אימים על הנתבעות ולהתעמר בהן, בין היתר בשל היותן זוג חד מיני, וממניעים "הומופוביים" פסולים.

11. לטענת נופר ומעיין, החל מהרגע שהן הגיעו להתגורר בסמוך לתובעים, הן החלו לחוות מצד התובעים הצקות, הטרדות, איומים והתנהלות בריונית, שכללה גם אלימות מילולית וגידופים.

12. לטענת הנתבעות, יש לדחות את התביעה כנגד נופר, משום שכתב התביעה אינו מגלה נגדה עילת תביעה. לטענת הנתבעות, התובעים לא ייחסו לנופר אחריות לביצוע הפרסומים המהווים לטענתם לשון הרע.

13. הנתבעות טענו כי יש לדחות גם את התביעה כנגד מעיין, משום שאין בפרסומים שיוחסו לה, כדי לזהות את התובעים עם האמור בהם וכי בכל מקרה אין מדובר בפרסומים שיש בהם לשון הרע, אלא בדברים שנכתבו במסגרת שיח פרטי בינה לבין איילת.

14. באשר לאיילת, טענו הנתבעות כי יש לדחות גם את התביעה נגדה, משום שהפרסומים המיוחסים לה נכתבו במסגרת שיח פרטי שבינה לבין מעיין, ואין בהם כל פרט שיכול לקשור את התובעים לאמור בהם. באשר לפרסום בפייסבוק המיוחס לאיילת, נטען כי אין בו משום לשון הרע, מאחר והדברים שכתבה מהווים תגובה ואמירה ביקורתית על דברים מתריסים שכתב אחיה של התובעת באותו עמוד פייסבוק, כלפי נופר ומעיין.

15. עוד הוסיפו הנתבעות וטענו, כי לכל היותר, הפרסומים שיוחסו להן, אינם לשון הרע כי אם בבחינת "זוטי דברים" והוסיפו, כי יש לבחון את הפרסומים על רקע ההקשר הכללי, ועל רקע קיומו של סכסוך קשה ומתמשך בינן לבין התובעים.

16. הנתבעות טענו גם, כי העובדה שלא כתבו את שמות התובעים או פרטים מזהים שלהם, מעידה כי כלל לא התכוונו לפגוע בתובעים ולכן חלה עליהם גם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק.

17. לאור כל האמור, הכחישו הנתבעות את טענת התובעים לפיה נגרמו נזקים כאלה ואחרים לתובעים בשל הפרסומים שיוחסו להן.

התביעה שכנגד

18. התביעה הוגשה בעילת לשון הרע ובעילות נוספות. לטענת הנתבעות, התובעים נהגו כלפיהן בהתנהגות מטרידה ומאיימת, הכוללת רדיפה אישית ושיטתית של נופר ומעיין, מטעמים פסולים, ומתוך מטרה לגרום להן לעזוב את הישוב, שאליו עברו במהלך חודש ספטמבר 2015.

אלו העילות שיוחסו לתובעים בכתב התביעה שכנגד:

19. לשון הרע – לטענת נופר ומעיין, במהלך מגוריהן בישוב, התובעים הכפישו אותן באוזני תושבי הישוב והגישו נגדן תלונות שווא במשטרה בגין סחר בסמים, דבר שגרר חיפוש משטרתי בביתן. בנוסף, טענו הנתבעות, כי התובעים נהגו להטיח בפניהן קריאות משפילות ומבזות בפני שכנים ובני משפחה, ואף שלחו מכתב התראה אל מקום עבודתה של מעיין, שבו ייחסו להן מעשים לא נאותים ואף פליליים, דבר שפגע בפרנסתה של מעיין. בגין עילה זו דרשו הנתבעות פיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, עבור כל אחת מהנתבעות.

20. גזל – לטענת נופר ומעיין, הן החליטו לבנות על חשבונן גדר, שתפריד בין ביתן לבין בית התובעים וזאת, בהסכמת התובעים. לטענת הנתבעות, לאחר שרכשו את יחידות הברזל לצורך בניית השער, הבחינו בחסרונן של מספר יחידות ברזל וראו שהתובעים הכינו מהן שער לביתם. כאשר פנו אל התובע, השיב להן לטענתן, כי יחזיר להן את הכסף עבור הגדרות אולם טענו, כי מעולם לא שילם עבורן.

21. פגיעה בפרטיות – לטענת נופר ומעיין, התובעים היו משקיפים מחלונות ביתם לעבר ביתן בתדירות גבוהה במשך זמן ממושך, ובכך פגעו בפרטיותן.

22. מטרד ליחיד – לטענת נופר ומעיין, התובעים נהגו לשחרר את כלבם כך שיעשה את צרכיו בשטח ביתן. לאחר בניית הגדר, נהגו התובעים לאסוף את צרכיו של הכלב בדליים ולהניחם סמוך לגדר הנתבעות. הן טענו כי התובעים התעלמו מדרישתן לפנות את הצואה.

עוד טענו הנתבעות כי התובעים היו מונעים מבני משפחה וחברים שלהן לחנות בחניה הציבורית הנמצאת בסמוך לבתיהן, וחסמו את הגישה באמצעות הרכבים שלהם.

23. הטרדה מינית – לטענת הנתבעות 1-2, התובעים ביזו אותן בפני חברי הישוב ואף בפני הנהלת היישוב, על רקע נטייתן המינית בשל היותן זוג חד מיני.

24. בשל כל המעשים המפורטים לעיל של התובעים, טענו הנתבעות 1-2 כי נאלצו לעזוב את הישוב. הנתבעות דרשו פיצוי כולל בסך 370,492 ₪.

25. התובעים טענו כי יש לדחות את התביעה שהגישו הנתבעות נגדם. לטענתם, הם כלל לא השמיצו את הנתבעות ולא פרסמו לשון הרע נגדן, אלא להיפך – הנתבעות הן שפגעו בשמם של התובעים. התובעים טענו עוד, כי מעולם לא הכפישו את שמן של הנתבעות בשל נטייתן המינית והיותן זוג חד מיני, והם גם לא פנו בתלונות להנהלת הישוב או לאנשים אחרים, על קבלתן לישוב בשל כך.

26. עוד טענו, כי הם מעולם לא התחקו או עקבו אחרי הנתבעות וגם לא גזלו מהנתבעות חלקי ברזל לצורך שימושם האישי.

27. באשר לפיזור צואת כלב התובעים בחצר הנתבעות, טענו התובעים כי בהיעדר גדר לשטח הנתבעות, כל כלב אחר, כולל אלה של הנתבעות, יכול היה לעשות את צרכיו בשטחן. באשר לדליים שבהם נאספו צרכי הכלבים, טענו התובעים כי אכן אספו את הצואה בדלי, אך מדובר היה במעשה חד פעמי ורק לאחר שהנתבעות דרשו מהתובעים לפנות את הצואה. לטענתם, הדליים נזרקו בסופו של דבר לפח האשפה. באשר לחסימת הרכבים בחניה, טענו התובעים כי מעולם לא חסמו רכבים של הנתבעות או מי מטעמן וכי דווקא אביה של נופר חסם את הרכבים של התובעים.

28. התובעים גם הכחישו כי השליכו פסולת או חיתול על המדרגות, שכן מדובר במדרגות משותפות לשני הבתים ואין להם שום אינטרס ללכלך את מדרגות ביתם.

29. באשר לסיבת עזיבת הנתבעות 1-2 את הישוב, טענו התובעים כי הן עזבו את הישוב בשל מעבר של מעיין לתפקיד אחר, בשדה תעופה בדרום הארץ, ולא בעקבות התנהגות התובעים כלפיהן.

30. באשר לטענת הנתבעות לפיה שליחת מכתב ההתראה מטעם ב"כ התובעים למקום עבודתה של מעיין, מהווה לשון הרע, טענו התובעים כי הם לא ידעו היכן מתגוררות הנתבעות ולכן שלחו את המכתב למקום עבודתה של מעיין וכי בכל מקרה המכתב היה סגור.

31. התובעים הכחישו גם כי הדברים שאמרו לנתבעות יש בהם משום הטרדה מינית וטענו כי הנתבעות הוציאו דברים מהקשרם.

32. בדיון מיום 09.07.19 נשמעו הראיות. מטעם התובעים העידו הם בעצמם ומצד הנתבעות העידו הנתבעות והעדה מטעמם הדסה לופז, אמה של מעיין.

דיון והכרעה

התביעה שהגישו דהאן

33. בטרם שאתייחס לטענות שהעלו התובעים בכתב התביעה, אתייחס לטענת הנתבעות, לפיה יש לדחות את התביעה כנגד נופר, משום שהפרסומים שצוינו בכתב התביעה לא מיוחסים כלל אליה כי אם לנתבעות האחרות. מדובר בטענה שדינה להידחות, וזאת לאור העובדה שהנתבעות 1-2 הגישו יחד את המכתב להנהלת מועצת יש"ע, שהוא אחד מהפרסומים שבגינם הוגשה התביעה.

המסגרת המשפטית

34. כב' השופט י' עמית, התווה בפסק הדין בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו, מיום 08.02.2012), תרשים זרימה לשם בחינת תביעה המוגשת בעילה מכוח חוק איסור לשון הרע:

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים האם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים".

35. אציין כי 'תרשים הזרימה' הנ"ל יוצא מנקודת הנחה כי אכן קיים 'ביטוי' שיש לבחון האם הוא מהווה לשון הרע. אולם, ברור כי עוד טרם ייבחן הביטוי תחת מבחן זה, יש אכן להוכיח קיומו של הביטוי.

בהתאם למתווה שנקבע בפסיקה, אבחן את הפרסומים הנטענים ואת טענות הצדדים בנוגע אליהם.

הפרסומים

36. הפרסומים המיוחסים לנתבעות הם אלה:

א. לטענת התובעים, ביום 11.09.17 הגישו מעיין ונופר מכתב שמוען להנהלת מועצת יש"ע, שבתחומה נמצא הישוב שבו הם מתגוררים ואשר בו התגוררו הנתבעות (להלן – המכתב). במכתב הסבירו מעיין ונופר את נסיבות עזיבתן את הישוב, וציינו כי הן נאלצו לעזוב את הישוב בשל התנהגותם של התובעים כלפיהן, שכללה התעללות פיזית ובריונות. במסגרת המעשים שייחסו מעיין ונופר לתובעים צוינו הדברים הבאים:

• גניבת יחידות ברזל שהיו שייכות להן ואשר שימשו אותן לצורך בניית גדר הבית שלהן.
• אמירות פוגעניות כנגדן וכלפי אורחיהן, בין משום שהתובעים התנגדו לחנייה של מכריהן של הנתבעות בחניון הציבורי, ובין אם בקשר לכך שהנתבעות 1-2 הן זוג נשים המנהלות בית משותף ומגדלות ילד.
• הפצת שקרים על הנתבעות בקרב חברי הישוב.
• התעללות פיזית נגדן שכללה השלכת צואה של כלב התובעים לשטח המגרש שלהן, אי פינוי הצואה וריכוז צואת הכלב מול שטח ביתן.
• השלכת פסולת התובעים אל שטח החנייה הפרטי שלהן.
• נטען כי התובעים הגישו תלונה למשטרה, לפיה הנתבעות עוסקות בהפצה וסחר בסמים מסוכנים וגידולם בחצר. נטען כי בשל התלונה, הגיעו שוטרים לביתן ונופר אף נלקחה להיחקר בתחנת המשטרה, שבסופה שוחררה ללא כל ממצא.
• בסופו של המכתב צוין כי בשל כל אלה, החליטו הנתבעות לעזוב את הישוב וטענו כי אין להן רצון לגדל את ילדן בסביבה כזו.
• המכתב לווה בתיעוד של תמונות, מלל ותכתובות במכשירי הסמארטפון.

ב. לטענת התובעים, נופר ומעיין פרסמו הודעה בדף הפייסבוק שלהן, שבה הציגו תמונה של ביתן החדש לאחר שעזבו את הישוב. לטענת התובעים, בתגובה שפרסמה איילת לפוסט זה, כתבה: "הביתתתת החדש, גם אני עוברת איתכם, מקווה מאד שהפעם בדקתם את השכנים, שלא יהיו ג'וחים וערסיות מקוללות, מגיע לכן שקט, מתוקות אהובות שלי...".

בתשובה לתגובה של איילת, פרסמה מעיין הודעה נוספת שבה כתבה: "חחחחח תזהרי שמרסל אוחנה לא יזמין משטרה".

איילת רשמה בהודעה נוספת: "עכשיו זה התור שלי".

ג. בפרסום אחר, בדף הפייסבוק של הישוב, כתב אחד מהתושבים הודעה (שכלל אינה קשורה לנתבעות או לתובעים). מעיין תייגה את נופר ואיילת לתגובה שכתבה לאותה הודעה, שבה כתבה: "חחחחח כנראה למד ממרסל אוחנה מזמין המשטרות הסדרתי של הישוב".

לטענת התובעים, הפרסום הגיע לכל חברי היישוב ולישובים הסמוכים וכך נחשף אליו גם אחיה של התובעת, אופיר בן נעים, שכתב בתגובה: "בגלל זה את כבר לא פה....אגב איך בישוב החדש?".

בתגובה ענתה איילת: "ממש גיבור, כמו אחותו, איך אומרים "התולעת לא נופלת רחוק מהתפוח" או לסירוגין "חרא תמיד צף". לעמי אתה עושה לייק ולנופר ומעיין אתה לועג...

בתור אחד שיש לו בן דוד רוצח מורשע והאח של הבעל של אחותך סוחר סמים מורשע ולאור העובדה שאחותך ובעלה מתלוננים סדרתיים במשטרה מזמינים חיפוש הביתה לאנשים מהישוב רק בגלל רוע לב קינאה וצרות עין מהישוב. (למי שלא הבין, חיפוש עבור סמים) אני לא חושבת שיש לך זכות להגיב ואל תשכח לתייג את אחותך".

ד. פרסום נוסף שאותו ציינו התובעים, יוחס לאיילת. לטענת התובעים, כאשר הגיעה איילת לבית הנתבעות 1-2 וכאשר ראתה את התובעת, החלה לקלל ולגדף אותה ואת ילדיה. לטענתם, בשל כך, התקשרה התובעת אל התובע ובזמן הזה התאספו מכרים ובני משפחה. לא הובאה כל ראיה להוכחת פרסומים אלה ואני דוחה את טענות התובעים בעניין זה.

ה. עוד טענו התובעים, כי הנתבעות כינו את התובעת מספר פעמים כ"לסבית בארון" וגם הפיצו שהתובע "לוקח בחורות למחסן הפאב שבו עבד ובוגד באשתו". לטענת התובעים, דברים אלה נאמרו על ידי איילת בתחנת המשטרה, לאחר שהיא נלקחה לחקירה יחד עם הנתבעות והתובעים. גם פרסומים אלה לא הוכחו שנאמרו ולא הובאו ראיות אחרות לכך שנאמרו הדברים. לפיכך, גם במקרה זה אני דוחה את טענות התובעים.

האם מדובר בלשון הרע?

37. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו "לשון הרע":

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

38. המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפרסום שנעשה. מכאן, שאין צורך כי האדם יושפל או יבוזה בפועל, אלא די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו. יחד עם זאת, מישור הפגיעה הסובייקטיבי יכול להוות אינדיקציה של ממש לקביעת פגיעה במישור האובייקטיבי, (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2016).

39. נקבע גם, כי אין נפקא מינא אם לשון הרע הובעה במישרין, או אם היא, והתייחסותה לאדם הנפגע, משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות (סעיף 3 לחוק).

בספרות המשפטית, הובעה הדעה, כי:

"הפרט הינו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, אפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שפרסום הפוגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תיאורו כ"איוב העם", "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול" וכדומה או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או התנהגות לא מוסרית מהווה פגיעה בכבוד. פרסום המטיל דופי בטוהר המידות או בדמות המוסרית של הפרט מהווה פגיעה בכבוד כערך חברתי מוגן."

(ח.גנאים, מ. קרמניצר, ב.שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכל סאקר, (2005), 80-79).

40. במקרה שבפני, לאחר שבחנתי את הפרסומים שהובאו לעיל, ואשר הטענות בעניינם לא נדחו כבר בשלב הראשון כפי שפורט בסעיף 36 לעיל, שוכנעתי כי יש בהם לשון הרע כנגד התובעים. אפרט.

הפרסום הראשון

41. מדובר במכתב ששלחו נופר ומעין אל הנהלת מועצת יש"ע. להלן אתייחס לדברים שיוחסו לתובעים במכתב.

42. באשר לטענה לפיה התובעים גנבו מהנתבעות חלקי ברזל שנועדו לבניית גדר ביתן, ברור כי מדובר באמירה שיש בה לשון הרע. כבר נקבע, כי פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית ייחשב דרך כלל ללשון הרע (ראו למשל ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975), ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141(1981).

43. אני סבורה כי גם יתר הדברים שיוחסו לתובעים במכתב, מהווים לשון הרע. הטענות, לפיהן התובעים הטיחו בפני הנתבעות אמירות פוגעניות, גם על רקע נטייתן המינית, מייחסת לתובעים התנהגות שאינה ראויה ושיש בה כדי לעשותם לשנאה בעיני הבריות, בהתאם לסעיף 1 לחוק.

44. כך גם לגבי יתר המעשים המיוחסים לתובעים במכתב, ובהם התנהגות בריונית והטרדות, כגון השלכת פסולת וצואת כלבים אל שטח ביתן. גם בטענה לפיה המשטרה פשטה על ביתן בשל תלונה שהגישו התובעים יש בה כדי לבזות את התובעים משום שהיא מייחסת לתובעים תכונות שליליות.

45. למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם הייתי קובעת שחלק מן האמירות שצוינו במכתב אינן בגדר לשון הרע, גם אז, לא היתה משתנה מסקנתי, לפיה יש במכתב בכללותו לשון הרע כלפי התובעים. זאת, משום שנקבע, כי אין צורך לפרק את הפרסום למרכיביו וכי יש לבחון את הפרסום בכללותו:

"לא אחת נדרש בית המשפט, הבא לבחון אם נפלה דיבה בפרסום כלשהו, לפרק את הפרסום למרכיביו. אשר לכל משפט, מילה או פסקה בודק בית המשפט אם קמה תחולה ליסודות העילה שעניינה לשון הרע, ובייחוד אם קיים "פרסום לשון הרע" ואם מתקיימת אחת מן ההגנות הקבועות בחוק. ההליכה בדרך זו מקלה לעתים את ההכרעה, שכן היא מאפשרת לבודד את האמירות השנויות במחלוקת ולבצע בחינה ממוקדת בנוגע לכל אחת מהן. אולם הפירוק חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו (ראו ע"א 809/89 משעור נ' חביבי [1]). פרשנותו של קטע בפרסום חייבת ליתן את הדעת גם על הקטעים האחרים כדי שהתמונה תהא שלמה – הרי זו ברגיל התמונה הנגלית בסופו של דבר גם לעיני הקורא או הצופה שנחשף לפרסום (ראו גם א' שנהר דיני לשון הרע [34], בעמ' 118-117). כמובן, על בית המשפט להביא בחשבון את מקומו ואת אופן פרסומו של הביטוי מושא המחלוקת – בכותרת, בכותרת משנה, בהדגשה, בליווי תמונה וכיוצא באלה (ראו ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ [2], בעמ' 354)".

ע"א 9462-04 בן ציון מורדוב נ' ידועות אחרונות בע"מ, (פורסם בנבו, מיום 28.12.05).

התוצאה היא, שאני קובעת שיש במכתב לשון הרע כלפי התובעים.

הפרסום השני –

46. הפרסום השני הינו פרסום ברשת הפייסבוק והוא מיוחס למעיין ולאיילת.

תחילת הפרסום בתגובה שפרסמה איילת לתמונה שנופר ומעיין פרסמו בדף הפייסבוק שלהן, שבה צילום של ביתן החדש. בתגובה כתבה איילת: "הביתתתת החדש, גם אני עוברת איתכם, מקווה מאד שהפעם בדקתם את השכנים, שלא יהיו ג'וחים וערסיות מקוללות, מגיע לכן שקט, מתוקות אהובות שלי...".

בתשובה לתגובה של איילת, פרסמה מעיין הודעה נוספת שבה כתבה: "חחחחח תזהרי שמרסל אוחנה לא יזמין משטרה". איילת רשמה בהודעה נוספת: "עכשיו זה התור שלי".

47. מדובר בפרסום שיש בו שני חלקים, כאשר את החלק הראשון כתבה איילת ואת השני כתבה מעיין.

48. שמם של התובעים אינו מוזכר בפרסום. יחד עם זאת, לעיתים ניתן לקבוע שפרסום פוגע באדם מסוים, גם אם שמו לא מופיע באותו פרסום. מציין המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997):

"פרסום יכול להיות עילה להליך על-פי חוק איסור לשון הרע, רק אם הוא מייחס לשון הרע לאדם מסוים או לאנשים מסוימים ... כאשר לא ניתן ללמוד מהפרסום מהי זהות המושמץ, לא ניתן יהיה להגיש תביעה או כתב אישום בגין אותו פרסום ... בתביעה אזרחית או בקובלנה אין די בכך שהפרסום מייחס לשון הרע לאדם מסוים, ועל התובע או הקובל להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו. ... המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124).

49. המבחן בדבר קיומה של לשון הרע לגבי נפגע מסוים הוא מבחן האדם הסביר כלומר, האם האדם הסביר היה עלול לחשוב שהפרסום מתייחס לנפגע. לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לפגוע או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום.

50. על רקע הפסיקה שהובאה, אבחן האם הפרסום מהווה לשון הרע כלפי התובעים.

51. באשר לחלק הראשון של הפרסום שבו כתבה איילת: "מקווה מאד שהפעם בדקתם את השכנים, שלא יהיו ג'וחים וערסיות מקוללות". מדובר באמירות בוטות. איילת הודתה כי מדובר בתגובה שיש בה ביטויים חריפים (סעיף 27.3 לתצהירה). יש בדברים כדי להשפיל, ולכן מהווים לשון הרע.

52. אני דוחה את טענתה של איילת לפיה היא כלל לא התכוונה לייחס אותם לתובעים כי אם לשכנים באופן כללי (עמ' 47, ש' 25). מדובר בטענה מיתממת, משום שמניסוח ההודעה ברור כי איילת מתייחסת לשכנים הקודמים של הנתבעות, כאשר כתבה "מקווה מאד שהפעם בדקתם את השכנים". ברור כי מי שנחשף לתגובה והכיר לפחות את אחד הצדדים, יכול היה לזהות אותה עם התובעים שהיו השכנים הקודמים של הנתבעות 1-2.

53. מסקנתי שונה ביחס לחלק השני של הפרסום, שבו כתבה מעיין לאיילת: "חחחחח תזהרי שמרסל אוחנה לא יזמין משטרה". זאת, משום שלא שוכנעתי שיש באמירה זו כדי לזהות את התובע כמי שאליו כוונה האמירה. אף שלטענת התובעים צילום המסך של הפרסום נשלח אליהם על ידי חבר שלהם שנחשף אליו, לא הובא אותו חבר להעיד וגם לא הובאו ראיות לכך שאנשים אחרים שנחשפו להודעה, הבינו שהאמירה מכוונת לתובע. לא מצאתי לכן שיש באמירה זו לשון הרע כלפי התובעים.

54. אציין בהקשר זה כי אני דוחה את טענת הנתבעות לפיה, אין מדובר בלשון הרע משום שאת הפרסומים כתבו במסגרת שיח אישי ביניהן. מדובר בטענה מיתממת, משום שידוע שפרסום ברשת הפייסבוק אינו יכול להיות אישי שעה שנחשפים אליו או שעלולים להיחשף אליו מספר רב של אנשים.

איילת גם הודתה שהיא יודעת שחבריה יכולים לראות את הדברים שהיא כותבת בקיר שלה: "החברים שלי אני יודעת שהם יכולים לראות את זה" (עמ' 47, ש' 34 ).

הפרסום השלישי –

55. הפרסום השלישי הוא הודעה שפרסמה איילת ברשת הפייסבוק.

בפרסום של אחד מתושבי הישוב בדף הפייסבוק של הישוב, ובנושא שכלל אינו קשור לנתבעות, תייגה מעיין את נופר ואיילת לתגובה שבה כתבה: "חחחחח כנראה למד ממרסל אוחנה מזמין המשטרות הסדרתי של הישוב".

לטענת התובעים, הפרסום הגיע לכל חברי היישוב ולישובים הסמוכים וכך נחשף אליו גם אחיה של התובעת, אופיר בן נעים, שכתב בתגובה: "בגלל זה את כבר לא פה....אגב איך בישוב החדש?".

בתגובה ענתה איילת: "ממש גיבור, כמו אחותו, איך אומרים "התולעת לא נופלת רחוק מהתפוח" או לסירוגין "חרא תמיד צף". לעמי אתה עושה לייק ולנופר ומעיין אתה לועג...

בתור אחד שיש לו בן דוד רוצח מורשע והאח של הבעל של אחותך סוחר סמים מורשע ולאור העובדה שאחותך ובעלה מתלוננים סדרתיים במשטרה מזמינים חיפוש הביתה לאנשים מהישוב רק בגלל רוע לב קינאה וצרות עין מהישוב. (למי שלא הבין, חיפוש עבור סמים) אני לא חושבת שיש לך זכות להגיב ואל תשכח לתייג את אחותך".

56. התובעים טענו כי מדובר בלשון הרע מאחר ושמם הפך ממכובד בישוב למושמץ ובזוי בקרב מי שנחשף לתגובות.

57. החלק הראשון של הפרסום מתייחס לאמירה של מעין: "חחחחח כנראה למד ממרסל אוחנה מזמין המשטרות הסדרתי של הישוב".

במקרה זה, להבדיל מהפרסום הקודם שהזכיר את הדמות של "מרסל אוחנה", אני דוחה את טענתה של מעיין לפיה כלל לא התכוונה לייחס את האמירה הזו לתובע וכי הקורא הסביר לא יכול היה גם לזהות את התובע כמי שקשור לאמירה.

58. הודעתה של איילת בהמשך אותו שרשור, סותרת את טענת הנתבעות לפיה לא כיוונו באמירה זו לתובע, כאשר ציינה באופן מפורש ביחס לתובעים: "לאור העובדה שאחותך ובעלה מתלוננים סדרתיים במשטרה". לא יכולה להישמע לכן הטענה לפיה לא התכוונה באמירה זו לתובעים.

59. גם יתר הביטויים בפרסום, שאותם כתבה איילת כתגובה לפוסט של אחי התובעת אופיר בן נעים, מהווים לשון הרע, בהיותם פוגעניים, גסים וחריפים ויש בהם כדי לבזות ולהשפיל את התובעים בעניי הבריות. מדובר בביטויים המייחסים לתובעים קשר משפחתי לעבריינים. גם אם לא הוזכרו שמות התובעים באופן מפורש, העובדה שאיילת כתבה בהודעה כי התובעת היא אחותו של אופיר, המתגורר גם הוא בישוב, יש בה כדי לזהות את התובעים עם הפרסום ולכן יש בו לשון הרע כלפיהם.

60. אני דוחה את טענות הנתבעות, כאילו עומדת להן הגנה ביחס לפרסום זה, משום שהוא מהווה תגובה לגיטימית לפרסום אחר. גם אם אניח שאיילת היתה נתונה בסערת רגשות לנוכח דבריו המתריסים של אחיה של התובעת כלפי חברותיה הנתבעות 1-2, הרי שלא ניתן לראות בכך צידוק להשתלחותה בתובעים. זאת, משום שלא התובעים הם אלה שכתבו את הדברים. בכל מקרה, איילת לא הסתפקה באמירות ביקורתיות כלפי תוכן ההודעה של אופיר, אלא הוסיפה ביטויים פוגעניים גם כלפי בני משפחה אחרים של התובעים והדברים שפרסמה, חרגו בהרבה מביקורת, ומהווים לטעמי במובהק לשון הרע.

61. לסיכום, מצאתי שיש לשון הרע בשלושת הפרסומים. בפרסום הראשון שהוא המכתב, מדובר בלשון הרע שפרסמו מעיין ונופר. בפרסום השני, שהינו פרסום בפייסבוק, מדובר בלשון הרע שפרסמה איילת. בפרסום השלישי, שגם הוא בפייסבוק, מדובר בלשון הרע שפרסמו מעיין ואיילת.

יסוד הפרסום

62. בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק, "פרסום" יכול שיעשה בעל פה או בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, אשר היה מיועד לידי מי שאינו הנפגע.

63. באשר למכתב, הרי שמדובר בפרסום שנעשה בכתב, והנתבעות אינן מכחישות ששלחו אותו להנהלת מועצת יש"ע.

64. באשר לשני הפרסומים בפייסבוק, נראה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי הפרסומים שביצעו מעיין ואיילת מהווים "פרסום", כהגדרת מונח זה בסעיף 2 לחוק. בית המשפט העליון קבע, כי פרסום ברשת האינטרנט, ובכלל זה ברשת החברתית "פייסבוק", מהווה "פרסום" לצורך החוק:

"בשלב זה של התפתחות הפסיקה לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע (ראו: עניין סרנה, בפסקה 4. כן ראו למשל, מני רבים: תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (11.8.2013); ע"א (חי') 62613-09-16 מרקוס נ' בוהדנה [פורסם בנבו] (19.3.2017); תמ"ש (נצ') 18304-07-14 ו.ק נ' ד.ב [פורסם בנבו] (20.4.2014). ראו גם: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 256-255)".

ע"א 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשרות בע"מ (8.1.2020)

65. הנתבעות אינן מכחישות שכתבו ופרסמו את הדברים האמורים בפייסבוק, ובכך מתקיים יסוד הפרסום.

66. אציין בהקשר זה, כי פרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע, אפילו אם רק היה עשוי, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע (ר' אורי שנהר, 'דיני לשון הרע', עמודים 92- 85). מאליו יובן שפרסום בפייסבוק ייחשב פרסום על פי הגדרה כזו.

67. יש לבחון עתה האם עומדות לאיילת ולמעיין ההגנות הקבועות בחוק באשר לפרסומים.

ההגנות

68. הנתבעות לא טענו בכתבי טענותיהן, כי עומדת להן הגנת האמת בפרסום. אף על פי כן, ולמעלה מן הנדרש, אבחן האם עלה בידי הנתבעות להוכיח כי הפרסומים הם אמת. הגנה זו מעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, בזו הלשון:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

69. מלשון הסעיף עולה, כי שני תנאים מצטברים נדרשים לתחולת ההגנה: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי. באשר לתנאים אלה נקבע בפסיקה:

"שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות (עניין קראוס, עמ' 39)." כב' השופטת ע' ארבל בע"א 10281/03‏ אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב, פסקה 11 (פורסם בנבו, מיום 12.12.06).

70. התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא "שהדבר שפורסם היה אמת". מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995).

71. בנוסף נקבע, כי הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב(3) 1, 35 (1998) (עמדת השופט ת' אור), ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 12 (פורסם בנבו, מיום 12.12.2006).

72. יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." (דנ"א 2121/12, פלוני נ' אילנה דיין, (פורסם בנבו, מיום 18.06.14), פסקה 28 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992)].

73. נקבע עוד, כי נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם (ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23, 25 (1969); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 771 (1990)).

74. אשר למידת ההוכחה, הובהר כי:

"בהתאם להלכה שנקבעה בבית-משפט זה, ככל שחמור יותר לשון הרע הגלום בפרסום, יהא נטל הוכחת אמיתותן של הטענות חמור יותר. משמדובר בפרסום העולה כדי טענות שיש בהן משום האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי לעמוד בנטל זה, יהא על מי שטוען שמדובר בפרסום דברי אמת להביא ראיות בעלות משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות".

ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (פורסם בנבו, מיום 19.07.2006).

יש לבחון אפוא, האם הדברים שפרסמו הנתבעות בעניינם של התובעים, היו אמת.

75. בחנתי היטב את העדויות והמסמכים שהוצגו בפני, והגעתי לכלל מסקנה לפיה לא עומדת לנתבעות הגנת אמת בפרסום.

76. כאמור, במכתב ששלחו מעין ונופר אל הנהלת מועצת יש"ע, הן ייחסו לתובעים מעשים והתנהגות לא ראויה שגרמה להן לטענתן, לעזוב את הישוב.

אחת מהפעולות שיוחסו לתובעים באותו מכתב, היתה גניבת ברזל משטח ביתן לצורך שימושם הפרטי של התובעים. לאחר שעיינתי בראיות שהציגו הנתבעות, מצאתי שאמנם הוכח שהתובעים לקחו ברזל מתוך שטח הנתבעות, אך אופן הצגת הדברים במכתב, היה רחוק מהאמת. כך, טענו הנתבעות במכתבן שהתובעים הכחישו שהם לקחו ברזל שהיה מונח בשטחן, וכלל לא הביעו צער, בעוד שבעדותן בבית המשפט התברר שאין זה נכון.

מעיין הודתה בעדותה שהתובע התנצל, ואף ביקש לשלם עבור הברזל שנלקח (עמ' 38 ש' 9-10). עדותה לא רק שסותרת את האמור במכתב, אלא שהיא תומכת בגרסת התובע שציין שהיה מדובר בטעות, וכי כשהתבררה הטעות אכן הציע שלשלם עבור הברזל שבו עשה שימוש.

77. הנתבעות 1-2 לא הוכיחו כי התובעים נהגו להשליך את צואת כלבם וגם לא פסולת אחרת. לא הוכח גם שהתובעים נהגו להעליב או לגדף את הנתבעות על רקע נטייתן המינית. מדובר בטענות שנטענו בעלמא, כפי שאפרט בהרחבה במסגרת הדיון בתביעה שכנגד בהמשך.

78. מעבר לכל האמור, הנתבעות 1-2 גם לא הוכיחו את האמור במכתבן, לפיו הן עזבו את הישוב בשל התנהגות התובעים כלפיהן.

79. למעשה, התברר שהנתבעות עזבו את הישוב מסיבות שונות, שכלל אינן קשורות לתובעים. התברר, שבבית הנתבעות נתגלו ליקויי בניה, שבגינם הנתבעות אף הגישו תביעה כנגד הקבלן שבנה את ביתן (כתב התביעה הוגש וסומן ת/1). בתביעה כנגד הקבלן, ציינו הנתבעות כי הבית במצב בלתי סביר למגורים (סעיף 40 לכתב התביעה שם). עוד התברר כי בשל ליקויי הבניה, בנם התינוק של הנתבעות אושפז בבית החולים לאחר שבריאותו נפגעה בשל כך, כפי שהעידה מעיין: "הבית נמצא במצב רטיבות ובמצב עובש והבן הקטן שלנו נולד והוא סבל ישר מבעיות נשימה אז בגלל זה פנינו לבית המשפט כי זה היה מצב בלתי סביר למגורים" (עמ' 43, ש' 14-15).

80. עוד התברר, כי הנתבעות עזבו את הישוב גם בעקבות כך שמעיין קיבלה תפקיד חדש, בנמל תעופה באזור הדרום, ולכן הנתבעות עברו להתגורר בדרום. אמנם, מעיין טענה, כי היא זו שביקשה את העברתה לתפקיד בעיר אחרת וזאת בשל הסכסוך עם התובעים (עמ' 29, ש' 10-11), אך אינני מאמינה לטענה זו. מעיין נמנעה מלהציג מסמכים התומכים בטענה לפיה היא שביקשה את ההעברה, והיא גם נמנעה מלהביא את מנהלה לעדות, אף שטענה שהוא זה שאישר לה את העברתה למקום אחר (עמ' 29, ש' 13-14).

81. באשר לפרסומים בפייסבוק, הנתבעות לא טענו וממילא גם לא הוכיחו כי הדברים שפרסמו בפייסבוק אמת הם.

הנתבעות כלל לא הוכיחו שהתובעים הם אלה שהגישו את התלונה במשטרה, אף שלכאורה יכלו לעשות זאת בקלות על ידי זימון השוטר שגבה את התלונה. גם לא הוכח שהתובעים הגישו תלונות נגד אנשים אחרים בישוב. הנתבעות גם לא הוכיחו כי לתובעים בני משפחה עבריינים.

82. למעלה מן הדרוש ולצד מסקנתי לפיה אין מדובר בפרסומים שהם אמת, אני סבורה כי גם התנאי הנוסף הקבוע בסעיף, באשר ל"עניין ציבורי" אינו מתקיים.

83. ל"עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית אם כי לא תמיד די בכך. לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי" והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו (ע" 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607,621).

84. לא מצאתי שקיים בענייננו עניין לציבור ולא נטען אחרת. לאור כל זאת לא מצאתי שהפרסום חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק.

85. בכתב ההגנה טענו הנתבעות כי חלה על הפרסומים בפייסבוק ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק, משום שלא היתה להן כלל כוונה לפגוע בתובעים והן גם לא פרסמו פרטים מזהים שלהם. הנתבעות לא חזרו על טענה זו במסגרת סיכומיהן ונראה כי זנחו אותה. יחד עם זאת, אציין כי בכל מקרה לא מצאתי שחלה ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) על הפרסומים בפייסבוק.

86. סעיף 15(1) קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;".

הסעיף מדבר הן על הידיעה בפועל והן על הידיעה הקונסטרוקטיבית ומחיל את ההגנה אך ורק על מקרים בהם המפרסם לא ידע ואף לא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה, ועל כן כוונת המפרסם אינה רלוונטית. לכן, ומשהוכח כי הנתבעות דווקא התכוונו לתובעים בפרסומים לא ניתן לקבוע שההגנה חלה על הפרסומים שפרסמו הנתבעות בפייסבוק.

87. הגנה נוספת שהנתבעות טענו לה, היא ביחס למכתב ששלחו להנהלת הישוב. בסיכומיהן, טענו הנתבעות כי מדובר במכתב תלונה שהופנה אל המועצה המקומית אשר אחראית בין היתר על רווחת תושביה. אף שההגנה נטענה בסתמיות ואף לא צוין הסעיף הספציפי שאליו התכוונו הנתבעות, נראה כי הנתבעות התכוונו להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

88. על-פי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, עומדת לנתבע הגנה טובה אם הפרסום היה בתום לב:

"בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...".

89. במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על שמו הטוב של אדם, לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון אפשרי של תביעה בגין לשון הרע. נוכח האמור נקבע, כי מבחן התוצאה אינו רלוונטי, קרי, גם אם מסתבר כי אמונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981).

90. מלשון הסעיף ומהפסיקה, עולה שעל מנת לעמוד בתנאי הגנה זו, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השניה, קיומו של תום לב בפרסום.

91. לא מצאתי כי חלה על המכתב ההגנה הקבועה בסעיף 15(8). זאת, משום שכלל אין מדובר במכתב שיש בו תלונה כזו או אחרת כלפי התובעים, והנתבעות גם לא ביקשו מההנהלה לבדוק תלונות כאלה או אחרות.

92. טעם נוסף, לדחיית טענת ההגנה של הנתבעות, הינו משום שתנאי להחלת ההגנות לפי סעיף 15 הוא שהפרסום נעשה בתום לב. לעניין תום הלב קובע סעיף 16 לחוק את ההוראות שלהלן:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת הוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

93. מסעיף 16 לחוק ברור כי קיים פן חיובי ופן שלילי של חזקת תום הלב. סבורני כי במקרה דנן, לא נעשה הפרסום בתום לב, ולו משום שלא נסתרה החזקה לפיה הפרסום לא היה בתום לב אם הדברים שפורסמו לא היו אמת, וכאמור לעיל, לא הוכח בפניי כי הדברים הם בגדר אמת.

94. לסיכום, מצאתי כי לא קמה לנתבעות ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק, וגם לא מצאתי גם כי חלה על הפרסומים אחת מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

הגנת זוטי דברים

95. איילת טענה כי חלה עליה הגנת "זוטי דברים", ביחס לפרסום בפייסבוק שבו הגיבה לאופיר בן נעים.

אכן, הלכה היא שלא כל פרסום "לשון הרע" אמור למצוא דרכו אל בית המשפט. המבחן הינו האם "אדם סביר" היה מביא את העניין לבית המשפט. יצוין, שהמבחן אינו סטטיסטי אלא אם אדם סביר, מן הישוב, לא היה מביא את העניין לבית המשפט.

96. מקום שמדובר "בפגיעה מזערית" בזכות, שאין דרכה להתברר בבית המשפט, ואין דרכו של "אדם סביר" להביאה בשערי בית המשפט, חוסה פגיעה זו בהגנת זוטי דברים (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' הורוביץ פד"י נ"ח (6) 289 (2004)).

97. הגעתי לכלל מסקנה שהפרסום נשוא התובענה שבפני אינו חוסה תחת ההגנה של "זוטי דברים". מדובר בהודעה שנכתבה בתגובה להודעה שכתב אחיה של התובעת ולא בדברים שכתבו התובעים עצמם. לא היה לכן כל צורך לכתוב דברים המבזים את התובעים, שכלל לא לקחו חלק בעימות ובוודאי שלא היה מקום לכתוב את הדברים בדף פייסבוק השייך לתושבי הישוב כולו. לא ניתן לכן לראות בכך פרסום שולי.

הפיצוי

98. התובעים עתרו לחיוב הנתבעות בסכום של 150,000 ₪.

לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק", במשפט בשל עוולה אזרחית, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי, שלא יעלה על 50,000 ללא הוכחת נזק.

99. לפי הוראת סעיף 7א(ג) לחוק, במשפט בשל עוולה אזרחית, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף (ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.

מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימלי, לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי עד לרף שקבע המחוקק, ועל פי נסיבות העניין.

100. במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול לעניין סכום הפיצוי נקבע כי:

"הלכה פסוקה היא כי בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים"

ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225.

101. עוד נקבע, כי כאשר מדובר בפיצוי שעה שלא הוכח נזק ממון, יש לתת משקל גם להיקף הפרסום, התנהגות הצדדים לפני הפרסום ולאחריו, ולנתונים נוספים:

"הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא ניתן בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה? "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני הפרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו".

רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו, מיום 12.11.06).

ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו].

102. במקרה שבפני התובעים לא הביאו אפילו עדות אחת, על מנת להוכיח את היקף הפרסום. במקרה דומה, בו היקף הפרסום בפייסבוק היה מצומצם, נקבע כך לעניין הפיצוי:

"אין מחלוקת כי התקבלו רק שתי תגובות לפרסום. התובע טען בתצהירו כי התקבלו תגובות רבות, אך הוא לא הוכיח כי התקבלו יותר משתי התגובות, שאותן ציינה אף הנתבעת. גם אחיו של התובע מסר בתצהירו כי ראה שתי תגובות לפרסום הפוגע.

הדבר תומך בכך שהשפעתו של הפרסום לא היתה ניכרת. כאמור, משך זמן הפרסום היה יומיים בלבד.

אין ספק שמדובר בפרסום חמור, מכפיש ופוגע; אך על פי הנסיבות שצויינו לעיל, נראה כי נוסף על משכו הקצר יחסית, לא גלש היקפו, למעשה, אל מעבר למשתתפי "הקבוצה בפייסבוק" ובני משפחתו הקרובים של התובע. בנסיבות אלה, הנזק שנגרם לתובע התמקד בעיקר בעלבון, בכעס ובעוגמת הנפש שנגרמו לו, לנוכח הייחוס לו של מעשי אונס (בין פלילי ובין "אפור").

מגיע לתובע פיצוי הולם בגין לשון הרע שפורסמה, אך בקביעת סכום הפיצוי התחשבתי בהסרתו על ידי הנתבעת כעבור יומיים, ובכך שלא גרם לתובע פגיעה של ממש במקום עבודתו או בקרב בני משפחתו ומכריו".

תא"מ 42103-12-10 אלכסנדר מילמן נ' טל פרז'ון, (פורסם בנבו, מיום 04.11.14).

103. במסגרת השיקולים לקביעת פיצוי, לא אוכל להתעלם מכך שהתובעים גם הם לקחו חלק באותו סכסוך שכנים וגם הם הודו שאמרו דברים פוגעניים לנתבעות כחלק מאותו סכסוך. אציין גם, כי לא שוכנעתי כי לתובע נגרם נזק כלכלי בשל כך שהנתבעות שלחו את המכתב להנהלת מועצת הישוב ומדובר בטענה סתמית. התובע יכול היה להביא עדים וראיות אחרות להוכיח כי נפגעה פרנסתו. משלא עשה כן, מדובר במקרה שבו מתבקש פיצוי ללא הוכחת נזק.

104. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, ולתוכן הפרסום ולהיקפו, החלטתי לחייב כל אחת מהנתבעות לשלם לתובעים סכום של 5,000 ₪.

התביעה שהגישו הנתבעות

105. הנתבעות הגישו תביעה כנגד התובעים, בגין מספר עילות, כאשר העילה הרלוונטית לנתבעת 3 – איילת – היא רק עילת לשון הרע.

אבחן את העילות כנגד התובעים.

לשון הרע-

106. לטענת הנתבעות 1-2, התובעים פרסמו לשון הרע כנגדן, בכך שהם פנו לגורמים שונים בהנהלת הישוב, בטענות לפיהן לא היה מקום לקבל אותן לישוב, משום שהן זוג חד מיני והציגו את הנתבעות ככאלה שיש להדיר ולהוקיע אותן. עוד טענו, כי התובעים הגישו נגדן תלונות סרק במשטרה וכי במספר הזדמנויות הכפישו אותן וקראו להן בשמות גנאי בפני מכרים ובני משפחה.

107. הנתבעות לא הוכיחו טענה זו. לא הובאו עדים להוכיח פניות כאלה, או עדים ששמעו דברים כאלה מפי התובעים. גם הטענה אודות תלונות סרק במשטרה לא הוכחה. אמנם, מעיין צירפה לתצהירה אישור על סגירת תלונה במשטרה (נספח 11), אך לא הוכח מי הגיש את התלונה.

108. אני דוחה גם את תביעתה של איילת ביחס לעילת לשון הרע.

איילת טענה כי התובעים פרסמו בפני משפחותיהן ושכניהן של הנתבעות 1-2, כי איילת עוסקת בסחר בסמים. טענה זו כלל לא הוכחה.

לא הובאו לעדות אנשים שהפרסומים הנטענים הגיעו לאזניהם. לא הובא להעיד גם אביה של הנתבעת 1, שנטען לגביו שהתובעת פנתה אליו בטענה שהנתבעות נוהגות לעשן חשיש ולסחור בסמים (ס' 25 לתצהיר עדות הנתבעת 2).

109. הנתבעות 1-3 טענו גם שהתובעים הטיחו בהן קללות ואמירות משפילות בפני אנשים אחרים. אלה הן האמירות המיוחסות לתובע:

• כלפי איילת- "את אישה ערירית שמסתובבת עם לסביות עלובות".
• כלפי מעיין – "לא מצאת לך שום גבר שיכול לסבול אותך אז בחרת לך אישה".
• כלפי מעיין ואיילת – "יא סוחרות סמים, איילת יא נרקומנית כולם יודעים שאת מוכרת סמים לחיילים".

110. התובע הודה שאמר את הדברים המיוחסים לו, ואכן מדובר בשפה שאינה מכבדת את אומרה, אולם לא ניתן להתעלם מהרקע שבעטיו נאמרו הדברים. הנתבעות הודו כי הדברים נאמרו במסגרת ויכוח שהיה בין הצדדים (סעיף 32 לכתב התביעה שנגד). גם אמה של מעיין, הדסה לופז, העידה כי הדברים שצוינו לעיל, נאמרו על ידי התובעים במסגרת ויכוח שבו היתה התלהמות הדדית:

"היה ארוע של יום הולדת שהייתי פעם אחת והיו ביניהם חילופי דברים. שברגע הראשון ששני הצדדים התלהמו דרך הגדרות. גם הבנות שלי וגם התובעים" (עמ' 28, ש' 17-18).

111. הפסיקה כבר קבעה כי כאשר מדובר בחילופים הדדיים של מילות גנאי, תוך כדי ויכוח, ותוך הטחת מילות גנאי או כינויים שהפכו שכיחים בחברה, לעיתים אין לראות מילות גנאי כאלה כבאות בגדר "לשון הרע" לעניין חוק לשון הרע, או לחלופין - ניתן לראותן בגדר "זוטי דברים" שאינם מקימים עילת תביעה.

נקבע כי:

"...לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף 'לשון הרע', ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת הקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז או בכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק" (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 132).

112. במקרה שבפני, מדובר בחילופי עלבונות הדדיים, על רקע הסכסוך הארוך שבין התובעים לבין הנתבעות. בנסיבות אלה, לא מדובר בלשון הרע ונראה כי מדובר בביטויים שכל הצדדים היו מורגלים בהם. לאור תוצאה זו, אין צורך לדון בשאלה האם מתקיים גם יסוד הפרסום.

113. פרסום נוסף המיוחס לתובעים, הוא מכתב ששלחו התובעים, באמצעות בא כוחם, למקום עבודתה של הנתבעת 2. (נספח 9 לתצהירה של הנתבעת 2)

מדובר במכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, שמוען אל הנתבעות 1-3. כאשר במען של הנתבעות 1-2, צוין המען: רשות שדות התעופה, נמל התעופה בן גוריון.

114. במכתב הוזכר הסכסוך שבין התובעים לנתבעות וצוין כי במסגרת הסכסוך התפתח ויכוח קולני, שהסתיים בכך שהנתבעות זומנו לחקירה במשטרה. עוד נטען כי במסגרת חיפוש שערכה המשטרה בביתן של הנתבעות 1-2 נמצאו סמים וכי הנתבעות טענו כי מי שדיווח על כך למשטרה היו התובעים. במכתב הוזכרו גם הפרסומים המיוחסים לנתבעות במסגרת הפייסבוק, ונטען כי אלה מהווים לשון הרע כנגד התובעים. עוד צוין במכתב כי על הנתבעות לשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ שאם לא כן, התובעים יפנו לערכאות המשפטיות.

115. אין ספק כי יש במכתב לשון הרע כלפי הנתבעות. כפי שכבר צוין, ייחוס מעשים פליליים, (הנטען אודות מציאת הסמים בביתן של הנתבעות), מהווה לשון הרע. גם יתר המעשים המפורטים במכתב מהווים לשון הרע, משום שהם מייחסים לנתבעות התנהגות שאינה ראויה ומתארת אותן כנשים בעלות אופי בעייתי.

116. אני מקבלת לכן את טענת הנתבעות, לפיה שליחת המכתב למקום עבודתה של הנתבעת 2 נועדה לפגוע בפרנסתה של מעיין ובשמן הטוב של כל הנתבעות. אינני מאמינה לטענת התובעים, לפיה שלחו את המכתב למקום העבודה משום שלא ידעו את כתובתן המעודכנת של הנתבעות. התובעים יכולים היו לאתר את הכתובת בקלות, באמצעות פניה למשרד הפנים. התובעים, בחוסר תום לב, בחרו לשלוח את המכתב דווקא למקום עבודתה של הנתבעת 2, ומעידה על כך העובדה שבמכתב מיוחסים דברים גם לנופר ואיילת, שאינן קשורות כלל למקום עבודתה של מעיין.

117. הנתבעות טענו כי מעסיקה של מעיין קרא את המכתב וזימן אותה לשיחת הבהרה.

אמנם, הנתבעות לא הביאו לעדות את מנהלה של מעיין שנטען שקרא את המכתב, אך אין בכך צורך לאור הפסיקה לפיה, פרסום בכתב ייחשב כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע אפילו אם רק היה עשוי לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע (ר' אורי שנהר, 'דיני לשון הרע', עמ' 85-92). קל וחומר במקרה שלפני כאשר אין חולק על כך שהמכתב נשלח למקום עבודתה של הנתבעת 2.

118. לאור כל האמור, מצאתי כי האמור במכתב ששלחו התובעים למקום עבודתה של מעיין הוא לשון הרע כלפי כל הנתבעות. אין מחלוקת כי מתקיים גם יסוד הפרסום.

119. התובעים לא טענו בסיכומיהם להגנות המפורטות בחוק. למעלה מן הצורך אציין כי לא עומדות לתובעים ההגנות מכוח סעיפים 14 ו-15 לחוק, משום ששוכנעתי שהפרסום לא נעשה בתום לב, ומשום שבשליחת המכתב למעסיק התכוונו התובעים לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

120. לכן, אני מקבלת את התביעה שכנגד בקשר ללשון הרע בפרסום המכתב.

פגיעה בפרטיות –

121. הנתבעות טוענות כי התובעים נהגו לבלוש ולהשקיף באובססיביות חודרנית על הנעשה בשטח ביתן הפרטי ובחצר שלהן, תוך רמיסת זכותן הבסיסית לפרטיות, ובניגוד לקבוע בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, לפיו:

"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;"

לטענת הנתבעות, מאחר וב"כ התובעים נמנע מלחקור אותן באשר לטענות בדבר הפגיעה בפרטיות, יש לקבל את טענותיהן בעניין זה במלואן.

122. אני דוחה טענה זו משום שהנתבעות שעליהן נטל ההוכחה, לא הוכיחו קיומה של פגיעה בפרטיות. למעשה, הוכח שהנתבעות הן שהתקינו מצלמה הפונה גם לעבר שטח התובעים (עמ' 33, ש' 34-35).

הטרדה מינית –

123. הנתבעות טוענות גם שעל התנהגות התובעים כלפיהן חל סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, הקובע כי הטרדה מינית הינה בין היתר: "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית".

בסעיף 6 לחוק נקבע כי הטרדה מינית היא עוולה אזרחית.

124. לטענת הנתבעות, התנהגות התובעים בהקשר זה מתבטאת בכך שאלה הלינו בפני תושבי והנהלת הישוב בדבר קבלת הנתבעות לחברות ביישוב בשל היותן זוג חד מיני. טענה זו לא הוכחה, וכבר התייחסתי לזה לעיל.

125. הנתבעות טענו כי התובע התבטא באמירות מבזות ומשפילות כלפיהן, בכך שבנוכחות אנשים אחרים אמר לנתבעת 2: "לא מצאת שום גבר שיכול לסבול אותך אז בחרת לך אישה" וגם כאשר קרא לעבר הנתבעת 3, ביחס לנתבעות 1-2: "את אישה ערירית שמסתובבת עם לסביות עלובות".

126. התובעים מודים אמנם כי אמרו את האמירות האלה, אולם טענו כי מדובר באמירות שנאמרו על ידם "בלהט הריב". מדובר באמירות שאינן מכבדות את אומרן, ואולם כפי שכבר צוין, מדובר הדברים שנאמרו במהלך ויכוח, תוך כדי חילופים הדדיים של מילות גנאי, ולא מצאתי שהם חורגים ממילות גנאי או כינויים שהפכו, למרבה הצער, שכיחים בחברה. לכן, לא מצאתי שמדובר בדברים שהם בגדר "הטרדה מינית".

מטרד והטרדה –

127. סעיף 44 לפקודת הנזיקין קובע:

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק".

סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר "נזק" באופן הבא:

"אובדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה".

128. לטענת הנתבעות, התובעים שחררו את הכלב שלהם לעשות את צרכיו בחצר ביתן של הנתבעות 1-2 ולאחר מכן כשהוקמה הגדר, נהגו להניח את צואת הכלב שלהם בדליים בסמוך לגדר. בכך, טענו, נגרם להן מטרד על ידי ריח קשה שהפך את חייהן לבלתי נסבלים דבר שאילץ אותן לסגור את פתחי הבית במשך כל שעות היממה והפריע להן לעשות שימוש סביר בביתן.

129. טענות אלה לא הוכחו, ולו משום שלנתבעות היה באותה עת כלב משלהן ולא הוכח כי מדובר דווקא בצרכים של הכלב של התובעים או בכלב אחר. באשר לאיסוף הצרכים בדלי, אני מאמינה לתובעים משום שלא עלה בידי הנתבעות להראות כי מדובר במעשה שחזר על עצמו. וגם לא הוכח שמדובר במטרד כמשמעו בפקודה.

130. בעדותה, טענה מעיין כי יש לה במכשיר הסלולרי מספר תמונות, מתאריכים שונים, שבהם נראים הדליים עם צואת הכלבים שעמדו, לטענתה שבועות ואף חודשים (עמ' 30, ש' 10-11). יחד עם זאת לתצהיר צורפו רק מספר תמונות: שתי תמונות שבהן נראים לטענת הנתבעות גללי צואה של הכלב של התובעים ושתי תמונות שבהן נראים דליים מלאים בגללי צואה. לא ברור מתי צולמו התמונות, לא הוכחה הטענה שמדובר בפעמים רבות, ואפילו לא הוכח שבכל המקרים מדובר בגללים של הכלב השייך לתובעים דווקא. לכן אני דוחה את הטענה בעניין זה.

אציין גם, כי לא הוכחה טענת הנתבעות 1-2, לפיה התובעים מנעו מהנתבעות 1-2 או מאורחיהן להחנות את רכביהם בחניה הסמוכה לביתן, או כי נהגו לחסום אותם בכוונה תחילה. לכן אני דוחה גם טענה זו.

גזל-

131. לטענת הנתבעות, התובעים גנבו מהן חלקי ברזל שנרכשו מכספן לצורך בניית הגדר ולכן מתקיימים כל יסודות הגזל ועל התובעים להשיב להן את שווי חלקי הברזל בסך 492 ₪. (נספחים 13-14 לתצהיר).

132. התובעים הודו כי נטלו את חלקי הברזל מחצרן של הנתבעות, עשו בהם שימוש ולא שילמו תמורתם, כפי שכבר ציינתי לעיל. לכן, אני מקבלת את התביעה ביחס לעילת הגזל וקובעת כי על התובעים להשיב לנתבעות 1-2 את שווי הברזל שנלקח.

133. הנתבעות צירפו כאמור חשבונית מיום 02.06.15 שבה צוין כי נרכשו 10 רשתות ברזל לגידור בסך 4,200 ₪ וכי כל יחידה שווה כאמור 420 ₪. (נספח 13 לתצהיר הנתבעות). בחשבונית מיום 07.12.15 צוין כי נרכשה רשת ברזל לגידור בסך 420 ₪ (נספח 14 לתצהיר הנתבעת). לפיכך, אני קובעת שעל התובעים לשלם לנתבעות 1-2 420 ₪ ומע"מ בגין הברזל.

134. לסיכום האמור עד כה, אני מקבלת את התביעה שכנגד, בעילת לשון הרע באשר לפרסום המכתב ששלחו התובעים לנתבעות ובעילת הגזל.

הנזק

135. לעניין לשון הרע, לא הוכח נזק. יחד עם זאת, לאור סמכותי לפסוק פיצוי גם ללא הוכחת נזק, אני פוסקת שעל התובעים יחד ולחוד לשלם לכל אחת מהנתבעות סכום של 5,000 ₪. בנוסף, על התובעים לשלם לנתבעות 1-2 יחד ולחוד סכום של 492 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

סיכום:

136. א. אני מחייבת את כל אחת מהנתבעות לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סכום של 5,000 ₪.

ב. אני מחייבת את התובעים יחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהנתבעות סכום של 5,000 ₪. בנוסף, על התובעים לשלם לנתבעות 1-2 יחד ולחוד סכום של 492 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

ג. מאחר ששתי התביעות התקבלו, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין, ותסגור את התיק.

ניתנה היום, י"ב אדר תש"פ, 08 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.