25 מרץ 2018

לפני:

כב' הרשמת ערמונית מעודד

החלטה

1. לפניי בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת (להלן: הבקשה).
2. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את נימוקי הבקשה, התגובה והתשובה, ועיינתי בתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ולהלן אפרט נימוקיי.

המסגרת הנורמטיבית

1. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקת בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (ע"א 733/95 ארפל אלומניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג(54) 38).
2. עם זאת, בדומה לזכויות אחרות, זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים ובכלל זה זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
3. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקף תקנה 116א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 בה נקבע כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

1. מלשון התקנה עולה, כי ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

מן הכלל אל הפרט

1. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעת במסגרתה טען כי הוא עסק בשתי תקופות שונות אצל הנתבעת ועתר לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה.
2. הנתבעת טענה במסגרת בקשתה כי מבדיקה שערכה עלה שהתובע לא עבד אצלה באף אחת מהתקופות הנטענות בכתב התביעה, ואף שיחה עם העובדים הנזכרים בכתב התביעה העלתה חרס. פרטי התובע נבדקו במערכת הנהלת החשבונות של הנתבעת ולא אותרו וכן לא נמצאו תלושי שכר כלשהם שהונפקו לתובע.
3. הנתבעת טענה כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בגובה ראלי של 10% מסכום התביעה לטובת הבטחת הוצאותיה זאת מאחר שהתובע לא הציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו, כתב התביעה לקוני ולא צורפו לו מסמכים כלשהם התומכים בעובדות הנטענות בו והתובע אף לא הראה כי הנתבעת תוכל להיפרע ממנו במקרה שתביעתו תידחה.
4. התובע טען מנגד, כי הנתבעת לא הוכיחה כי הוא תושב מדינה שאינה חתומה על אמנת האג, וכי מרכז חייו בישראל.
5. עוד טען, כי התביעה מבוססת היטב במסמכים אשר יומצאו במסגרת הליכי גילוי ועיון. מאחר שלטענתו לא הופקו לו תלושי שכר מעולם ושכרו התקבל במזומן במעטפות שנמסרו לו ע"י הנתבעת, טענת הנתבעת לעניין אי מציאת תלושי שכר לעובד במערכת השכר הינה טענה חסרת תום לב, אשר מטרתה להטעות את בית הדין ועל כן טען כי יש לדחות את הבקשה.
6. מעיון בתיק סבורני כי התובע לא המציא "ראשית ראיה להוכחת תביעתו".

לכתב התביעה לא צורף כל מסמך שיש בו כדי להעיד על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים או על אי תשלום זכות זו או אחרת. על אף שלטענת התובע קיימים ברשותו "שלל מסמכים" התובע בחר שלא לצרפם לבקשה מטעמיו הוא והסתפק בטענה לפיה מסמכים אלו יגולו במסגרת הליך גילוי מסמכים. נכון הדבר, כי המסגרת הדיונית לבחינת כלל המסמכים הרלבנטים מטעמם של שני הצדדים מקומה בשלב גילוי המסמכים הדדי ואולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מהצגת מסמך כלשהו לתמיכה בטענותיו ובפרט כאשר תלויה ועומדת בקשה מהסוג דנן ויש לזקוף זאת לחובתו.

1. זה המקום לציין כי, אין די בקיומה של ראשית ראיה לעצם קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, אלא מוטלת על התובע החובה להביא "ראשית ראייה" לכך שיש יסוד לכך שהנתבעת לא שילמה את שכרו של התובע כפי שהתחייבה, או לא קיימה חבות אחרת שלו (ראו את דברי ההסבר לתקנות).
2. ביחס לטענת התובע לפיה הנתבעת לא הוכיחה כי הוא תושב מדינה שאינה חתומה על מדינת האג, הרי שדין טענה זו להידחות שכן, ככל שלטענת התובע חלה עליו אמנת האג, היה עליו לטעון זאת מפורשות ולצרף אסמכתא לכך.
3. בנוסף, התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה וכן לא מצאתי כי במקרה הנדון מתקיימים טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור את התובע מהפקדת ערובה.
4. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובע לצורך הבטחת הוצאות הנתבעים בהליך זה.
5. אשר לסכום הערובה – לאחר שנתתי דעתי לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, מצאתי לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,500 ₪ אשר יופקדו בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיו.
6. ככל שלא תופקד הערובה במועד שנקבע – תימחק התביעה.
7. על אף התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לפסוק להוצאות בגין בקשה זו, והן תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ח, (25 מרץ 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.