05 ינואר 2023

1. האם זכאית התובעת, עובדת משק בית אצל הנתבעים, לפיצוי בגובה פנסיית הנכות שנמנעה ממנה לטענתה, עקב אי ביטוחה בקרן פנסיה או קרן ביטוח במהלך עבודתה – זו השאלה המרכזית העומדת להכרעתנו.
2. נביא להלן את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, טענות הצדדים, נתאר את עיקר הדיון שהתקיים, ונפרט את הכרעת בית הדין.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים

1. התובעת הועסקה אצל הנתבעים בעבודות משק בית, תקופות שונות, עד לחודש 8/12.
2. בחודשים 6/12 עד 8/12 שהתה התובעת בחופשת מחלה, לאחריה התפטרה מעבודתה.
3. הנתבעים אנשים פרטיים, והם העסיקו את התובעת שלא במסגרת עסק או משלח יד, תקופות שונות ובהיקפים שונים.
4. אין חולק כי הייתה על הנתבעים חובה לצרף את התובעת להסדר ביטוח פנסיוני. במהלך תקופת העסקתה של התובעת, לא הופקדו בגינה כספים לקופת פנסיה או ביטוח כלשהי על ידי הנתבעים.
5. ביום 21.10.12 פנתה הסתדרות העובדים, מטעם התובעת, לנתבעים 1 ו-2 ודרשה חלף הפרשה לפנסיה ופיצויי פיטורים בסך כולל של 4,459 ₪. הנתבעים 1 ו-2 נענו בחיוב והסכום שנדרש שולם במלואו בשתי המחאות תאריך פירעון 31.10.12 ו- 15.11.12.
6. ביום 31.10.12 התובעת אישרה בחתימת ידה כי קיבלה מהנתבעים 1 ו-2 את מלוא זכויותיה וכי היא מוותרת על כל תביעה ו/או דרישה עתידית.
7. ביום 21.10.12 פנתה התובעת באמצעות הסתדרות העובדים גם לנתבעים 5 ו-6, ודרשה תשלום בסך 2,706 ₪ בגין חלף הפרשה לפנסיה, פיצויי פיטורים ויתרת ימי מחלה. בהמחאה שפרעונה 8.11.2012 שולמו לתובעת סך של 2,000 ₪.
8. ביום 21.10.12 פנתה התובעת באמצעות הסתדרות העובדים גם לנתבעים 7 ו-8, ודרשה סך של 6,107 ₪ בגין חלף הפרשה לפנסיה, פיצויי פיטורים, חופשה והבראה. בהמחאה שפרעונה ביום 31.10.12 שולם הסכום הנ"ל במלואו.

טענות הצדדים

טענות התובעת

1. במהלך שנת 2012 התגלתה אצל התובעת מחלת הסרטן, בכף הרגל, והחל מחודש יוני באותה שנה לא יכלה להמשיך בעבודתה אצל הנתבעים עקב מצבה הרפואי. לפיכך, בין התאריכים 11.6.12 ועד ליום 15.8.12 שהתה התובעת בחופשת מחלה.
2. ביום 2.8.12 ניתן בידי התובעת מכתב מרופא תעסוקתי המורה כי התובעת איננה מסוגלת להמשיך בעבודתה אצל כל אחד מהנתבעים וזאת עד ליום 2.2.13.
3. היה על הנתבעים להפקיד עבור התובעת לפנסיה מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק 2008 (להלן: "צו ההרחבה"), הכולל כיסוי ביטוחי עבור אובדן כושר עבודה. משלא עשו כן הנתבעים, גרמו לתובעת לפגיעה כלכלית קשה, שכן לא קיבלה פיצוי בגין אובדן כושר עבודתה שהיה מקנה לה תשלום בשווי 75% משכרה.
4. לטענת התובעת מגיע לה מכלל הנתבעים פיצוי בגין העדר הפקדות לגמל, פיצוי בגובה פנסיית הנכות שהייתה מגיעה לה עד לגיל הפרישה ופיצוי בגין כאב וסבל, עגמת נפש, אובדן זמן ופיצויים עונשיים, ובנוסף מהנתבעים 5, 6 ו-9, השלמת פיצויי פיטורים ותשלום בגין ימי מחלה, בסך כולל 1,770,336 ₪.

טענות הנתבעים 1-8

1. ככל שלא שולמה לתובעת זכות כלשהי הדבר לא נעשה בכוונת מכוון אלא מחוסר ידע והבנה. כל דרישתה של התובעת לעניין זה נענתה בחיוב או הייתה נענית. הנתבעים שילמו לתובעת על פי הדרישה שהועברה אליהם מהסתדרות העובדים.
2. בהתאם לצו ההרחבה, היה על הנתבעים לצרף את התובעת להסדר ביטוח פנסיוני בחלוף 6 חודשים שכן לא הייתה לה תכנית פנסיונית בתוקף, ולא כפי שנטען בכתב התביעה.
3. התובעת לא ביקשה להיות מבוטחת בביטוח פנסיוני וגם כאשר הוצע לה היא סירבה. הנתבעים 5-6 שילמו לה מדי שנה את רכיב הפיצויים לכיסה במקום הפקדה לביטוח פנסיוני, הכל בהסכמה. היתר שילמו את מלוא ההפרשות רטרואקטיבית בפעם הראשונה שהועלתה דרישה בעניין זה.
4. גם לו היו מבוצעות הפקדות שוטפות לביטוח פנסיוני אזי שהתובעת לא הייתה ברת ביטוח שכן תסמיני המחלה הופיעו עוד בשנת 2010. התובעת הייתה זוכה לכיסוי ביטוחי רק בחלוף 60 חודשים לאחר ההצטרפות לקרן הפנסיה ומשכך לא הייתה זכאית היא לפנסיית נכות אפילו לו בוטחה במועד.
5. המועד הרלוונטי לבחינת מצבו הרפואי של מועמד לביטוח בקרן פנסיה הוא מועד הופעת תסמיני המחלה.
6. התובעת לא הציגה ראיה לכך שאיבדה מלוא כושר עבודתה לצמיתות. לאחר הניתוח להסרת הגידול מהרגל, יכלה הייתה התובעת לשוב לעבודה, והיא עבדה בפועל.
7. התובעת כשירה לעבודה מיום 3.2.13 ולא הייתה זכאית לקצבת נכות.
8. התובעת לא נאלצה להתפטר והיא יכלה לשוב לעבודה לאחר תקופת המחלה.
9. תחשיבי התובעת שגויים.

טענות הנתבע 9

1. הנתבע 9 טען כי ביקש לדווח על עבודתה של התובעת לביטוח לאומי ולבצע עבורה תכנית ביטוח פנסיוני אולם היא סירבה בתוקף.
2. עוד טען הנתבע 9 כי התובעת לא הציגה בפניו תעודת מחלה וכי למעשה היא סיימה את עבודתה אצלו ביום 1.6.12, לפי שחלתה.
3. תביעתה של התובעת שקדמה לחודש ינואר 2012 התיישנה.
4. התובעת לא הציגה כל אסמכתא בדבר ביטוח פנסיוני קודם.
5. התובעת זכאית להפקדות מהנתבע 9 עבור 5 חודשים בלבד, ותקופה זו ממילא אינה מספיקה כדי להוות תקופת אכשרה לצורך תשלום קצבה למקרה של אובדן כושר עבודה או נכות.

ההליך בבית הדין

1. ביום 15.10.18 התקיים דיון מקדמי בפני חברתי כב' השופטת כרמית פלד בסיומו ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית.
2. התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה, מטעם בן זוגה מר יוסף ביג (להלן: "מר ביג") ומטעם אחותה גב' איילה בוארון (להלן: "גב בוארון") וחוו"ד מומחה פנסיוני מר חיים אריאל (להלן: "מר אריאל").
3. הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים 1,3, 6, 7 ו-9 וחוות דעת מטעם ד"ר גפן טמיר – מומחה ברפואה תעסוקתית (להלן: "ד"ר גפן"); אליאור ויסברג – יועץ ביטוחי ואקטואר (להלן: "מר ויסברג") וד"ר אודי פישמן – מומחה חיתום (להלן: "ד"ר פישמן").
4. ביום 30.6.21, 13.10.21 וביום 9.5.22 התקיימו ישיבות הוכחות מסגרתן נשמעו העדים הנ"ל. בתום הדיון האחרון ניתן צו להגשת סיכומים בכתב. אחרון הסיכומים הוגש ביום 21.11.22.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בכלל המסמכים וחוות הדעת שהונחו בפנינו, שמענו את העדים, עיינו בסיכומי הצדדים ושקלנו היטב את הטענות הנגדיות, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל - בחלקה.

הזכאות לפנסיה על פי צו ההרחבה

1. כאמור, אין חולק כי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק 2008, אשר הוחלף בהמשך בנוסח המשולב משנת 2011 (להלן: "צו ההרחבה") חל על יחסי העבודה בין הצדדים וכי היה על הנתבעים חובה לבטח את התובעת בפנסיה מקיפה הכוללת ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.
2. הטענות שהועלו במהלך המשפט באשר לסירובה של התובעת לכאורה להיות מבוטחת בקרן פנסיה, אינן רלוונטיות משמדובר בזכות קוגנטית המטילה על המעסיק חובה שאינו יכול להתנער ממנה גם במקום שהעובד מסרב לביטוח.
3. הוראות שנקבעו בצו ההרחבה מהוות חלק מחוזה העבודה שבין העובד והמעסיק, ולא ניתן להתנות עליהן. הזכות להפקדות לקרן פנסיה נועדה ליצור עבור העובד רשת ביטחון כלכלית, בין אם באמצעות חסכון כספי שישמש אותו לאחר הגעה לגיל פרישה, ובין אם באמצעות הבטחת קצבה במקרה של אובדן כושר עבודה כתוצאה מנכות^[1].
4. הפסיקה קבעה כי מעסיק ועובד אינם יכולים להתנות ביניהם כי הכספים יועברו במישרין אל העובד, במקום אל קרן הפנסיה כנדרש בצו ההרחבה^[2]. עוד נקבע כי חוסר ההסכמה לביצוע ההפקדות לפנסיה או העדר שיתוף פעולה מצד העובד אינם מהווים חסם לבצוע ההפקדות לקרן הפנסיה באופן ישיר.
5. בסעיף 3 ב' לצו ההרחבה ניתן פתרון למעסיק שאינו זוכה לשיתוף פעולה מהעובד בעניין זה, ובלשון הסעיף:

"3(ב) לא הודיע העובד למעסיקו בכתב על בחירתו בפרק הזמן הקצוב הנ"ל על הקופה שבה בחר להיות מבוטח כאמור לעיל, יבטח אותו המעסיק מהמועד שבו קמה לו זכאותו, כקבוע בסעיף 6ה' עד ז' לצו זה, בקרן פנסיה מקיפה חדשה. מובהר כי אין בקביעת המועד להודעת העובד על בחירתו כאמור ברישה של סעיף קטן א' לעיל, כדי לדחות את מועד זכאותו הקבוע בסעיף 6ה' עד ז' להלן."

1. מכאן, שלא תשמע טענה על סירובה של התובעת להיות מבוטחת בביטוח פנסיוני וברירת המחדל בעניין זה היא ביטוחה בקרן פנסיה מקיפה חדשה.
2. המחלוקת העקרונית בין הצדדים בעניין זה הייתה בשאלה מאיזה מועד היה על הנתבעים החובה לבטח את התובעת, האם ממועד תחילת העסקתה כטענתה או שמא רק בחלוף 6 חודשים כטענתם.
3. בעניין זה נפנה לסעיף 6 ה' לצו ההרחבה הקובע, כדלקמן:

"בכפוף לאמור בסעיף קטן ו' להלן, העובד יהיה זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה, כמפורט בסעיף ד' לעיל, מיד בתום 6 חודשים מתחילת העבודה (להלן – תקופת המתנה). עובד שיתקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, יהיה זכאי לביצוע ההפרשות החל ביום הראשון לעבודתו בשיעורים שנקבעו בפסקה (ד) לעיל; ההפרשות יבוצעו לאחר 3 חודשי עבודה או בתום שנת המס – המועד המוקדם מביניהם, רטרואקטיבית ליום תחילת עבודתו אצל המעסיק ולא תחול לגביו תקופת ההמתנה האמורה".

1. בהתאם להוראות סעיף 6ה' לצו ההרחבה הנ"ל, ברירת המחדל היא צירופו של עובד להסדר ביטוח פנסיוני בחלוף ששה חודשי עבודה. החריג לכלל מתייחס לבעל הסדר ביטוחי קודם אשר יש לבטחו כאמור בתוך שלושה חודשי עבודה בתוקף מתחילת עבודתו^[3]. תכליתו של החריג, היא "לבטח עובד עם הסדר קיים בתוך שלושה חודשים לכל המאוחר מתחילת עבודתו טרם תפוג 'ארכת הביטוח' המוקנית לו מכוחו של ההסדר הקיים"^[4], כך שהרצף הביטוחי של עובד יישמר בעת חילופי מקום עבודה.
2. צו ההרחבה אינו מטיל על העובד חובת ידוע, או על המעסיק חובת בירור יזום, בדבר קיומו של הסדר ביטוחי קיים. עם זאת, בפסק הדין בעניין בן עמי הנ"ל נפסק כי יש להטיל חובה על המעסיק לערוך בירור, בין בעל פה ובין בכתב, בדבר קיומו של הסדר קודם, ולתעדו, מבלי שנקבעו מסמרות לעניין הפעולות הנדרשות מהמעסיק לערוך בירור כאמור, ובלשון השופט ר. פוליאק בפסק הדין:

"נבהיר, כי על פני הדברים החובה שיש להטיל על המעסיק מצטמצמת לקבלת מידע מהעובד ולא מוטל על המעסיק להעמיק חקר תוך פגיעה בפרטיות העובד (השוו: ע"ע (ארצי) 7243-10-15 לנדסברג – גל רוב יועצים בע"מ. [פורסם בנבו] פסקה 77 (20.8.2018), כך שבתיעוד הודעת העובד לפיה אין לו הסדר קודם יצא המעסיק ידי חובתו. הטלת נטל מסוים על המעסיק, בנסיבות בהן קיימת חשיבות רבה בהבטחת קיומו של רצף ביטוחי, נובעת מעובדת יכולתו של המעסיק למנוע נזק כבד עקב אירוע ביטוחי לעובד שלא יהיה לו כיסוי ביטוחי כתוצאה מניתוק הרצף הביטוחי חרף זכאות העובד, תוך שהנטל עצמו – מילוי טופס מתאים או בירור בדרך אחרת – אינו מכביד.

מכל מקום, איננו קובעים מסמרות לעניין הפעולות הנדרשות מהמעסיק, כמו גם חובת היידוע של העובד, וקביעתנו מצטמצמת לעניינה של נופל ותיבחן בעתיד "על רקע נסיבות כל עניין ועניין" (עניין כרמי, לעיל)."

1. בענייננו אין חולק כאמור כי התובעת לא בוטחה כלל בהסדר ביטוח פנסיוני כלשהו, וממילא לא נטען על ידי התובעת בכתב התביעה כי הודיעה לנתבעים או מי מהם לכאורה בדבר קיומו של הסדר ביטוחי קיים.
2. רק ביום 20.4.21, לאחר שהצדדים הגישו את ראיותיהם, הגישה התובעת בקשה לצירוף מסמכים, שהתקבלה, אליה צירפה ריכוז פוליסות המעיד לכאורה על קיומם של הסדרים ביטוחים במועד תחילת עבודתה אצל הנתבעים. אלא, שמעיון במסמכים שצורפו, לא ניתן להסיק מהם על קיומו של הסדר ביטוחי קיים, ונסביר:
3. התובעת צירפה התכתבות בדוא"ל עם נציג חברת מגדל מקפת ובו מספרים של 5 פוליסות, מועד ההצטרפות אליהם בין 12.08 ל- 9.09 ותאריך סילוקן בין 9.09 ל- 12.09. התובעת לא פירטה מה טיבן של הפוליסות האמורות, מה הן מכסות, מדוע סולקו ומתי היה מועד תשלום הפרמיה האחרון בכל אחת מהן. בשים לב לתכלית העומדת מאחורי החריג לכלל הקבוע בסעיף 6ה' לצו ההרחבה, דהיינו הבטחת רצף ביטוחי למי שמוכיח קיומו של הסדר קיים, סוג הפוליסה ומועד תשלום הפרמיה האחרון בכל אחת מהפוליסות הוא מהותי ביותר;
4. התובעת צירפה דו"ח שנתי לשנת 2019, לא ברור בגין איזו פוליסה, וממנו עולה כי לא היו הפקדות לקופה האמורה כלל;
5. התובעת לא טרחה להגיש תעודת עובד ציבור מחברת הביטוח שתפרט את מהותן של הפוליסות, דו"ח המפרט את ההפקדות לפוליסות השונות ומועד הפסקת ההפקדות, ואי הבאת ראיות בעניין זה יפעל לחובתה;
6. טענתה של התובעת בחקירתה הנגדית כי "לא מצאה את הפוליסות"^[5] אינה מספקת, שכן היה בכוחה לפנות לחברת הביטוח ולחלופין להגיש בקשה למתן צו והיא לא עשתה כן;
7. בהעדר ראיות, שהיו בשליטתה של התובעת, לא ניתן לקבוע כי לתובעת היה הסדר ביטוחי קיים עובר לתחילת עבודתה אצל הנתבעים וממילא אין נפקות להטלה על הנתבעים אחריות בגין הפרת חובת הבירור היזום מקום שלא הוכח כי היה לתובעת הסדר ביטוחי קודם. בנסיבות אלה, חל הרישא של סעיף 6ה' לצו ההרחבה, מכוחו התובעת הייתה זכאית להפקדות פנסיוניות על ידי הנתבעים בחלוף 6 חודשים מתחילת עבודתה אצל כל אחד מהם.
8. מעבר לאמור יוטעם כי הנתבעים העסיקו את התובעת בעבודות משק בית, בביתם שלא במסגרת עסק או משלח יד^[6], עובדה שיש בה כדי להקל עמם במידה מסוימת בדרישות המקובלות ממעסיקים בשוק העבודה. בעניין זה נעיר כי המחוקק מצא למשל להקל על יחיד שמעסיק עובד שלא במסגרת עסק ומשלח יחד ופטר אותו מהחובה לנהל פנקס שכר ולמסור תלוש שכר בהתאם לסעיף 24(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. כפי שהמחוקק ביקש להקל עם מעסיק כזה, אנו סבורים כי אף הדרישה שהוטלה במסגרת פסק הדין בעניין בן עמי ראוי לה כי תתפרש בצמצום בנסיבות המקרה שלפנינו.
9. טענת התובעת בסיכומיה לפיה מר ויסברג העיד שהייתה לתובעת פוליסת ביטוח בתוקף אינה מדויקת ונדחית על ידנו. במסגרת החקירה הנגדית של מר ויסברג, הציגה לו ב"כ התובעת את המסמכים הנ"ל המעידים על קיומן וסילוקן של 5 פוליסות על שם התובעת. מר וייסברג לא קיבל הזדמנות לעיין במסמכים מראש, והוא הוצב בפני עובדה לפיה המדובר במסמכים המעידים על קיומו של ביטוח קודם והשיב, באופן הבא:

"ש: מה אנחנו למדים מהמסמכים האלה?

ת: מה למדים? שהיה לה קופות קודמות, במגדל מקפת אני רואה, והיה לה גם כן בחברת, זה במגדל מקפת. כן, זה מגדל מקפת, הייתה לה פנסיה.

ש: אז אתה יכול לאשר לי בבקשה שבתקופה שבה היא נכנסה לעבוד אצל הנתבעים, אמרנו לפי חוות הדעת שלך, 5 ו-6 לפחות, הייתה לה פוליסה לפחות אחת בתוקף.

ת: זה נראה ככה, כן. הייתה לה, כן.

ש: אז תאשר לי שבמקרה הזה, הייתה חובה לבטח אותה אחרי 3 חודשים רטרואקטיבית ליום הראשון.

ת: היא התחילה ב-2008, כן, כן. אם הייתה לה פוליסה, כן את צודקת. מסכים. אני מסכים."^[7]

1. מתשובתו של מר ויסברג אפשר לטעות ולחשוב כי הוא מאשר כי מדובר בפוליסות המעידות על ביטוח פנסיוני קיים אלא, שלא כך הדבר. מעדותו ברי כי השיב בצורה שהשיב על יסוד ההנחה כי המסמכים שהוצגו בפניו מעידים על קיומן של פוליסות ביטוח פנסיוניות. עדות למסקנתנו הנ"ל בתשובותיו במסגרת החקירה החוזרת:

"עו"ד דיין דובב: המסמכים האלה, אתה ראית אותם, נתקלת בהם עד היום?

העד, מר וייסברג: ברור,

עו"ד דיין דובב: לא, המסמכים שלה, אלה.

העד, מר וייסברג: אה, לא, זה דבר חדש, עכשיו הצגתם לי.

עו"ד דיין דובב: או קיי.

ש: יש כאן דו"ח שהוצג בפניך, של קרן פנסיה משנת 2019.

ת: נכון.

ש: יש כאן ערך פדיון של,

ת: מעט מאוד, 2,000 שקל.

ש: 2,000 שקלים.

ת: כן.

ש: האם אתה יכול לקבוע על סמך הדו"ח הזה, מתי הופקדו אותם 2,000 שקלים?

ת: לא.

ש: לא.

ת: אי אפשר לדעת.

ש: האם אתה יכול לומר לי, האם הדו"ח הזה של קרן הפנסיה, הוא קשור למייל שהיה קודם, שמדבר על פוליסות? יש קשר בין אלה לבין אלה?

ת: בוא נראה. זה נראה לי, עוד פעם, תראו. אני מסתכל על זה, זה נראה לי פוליסות ביטוח מנהלים, ככה זה נראה. מי כתב את זה? דקה, אני פשוט מסתכל. כנראה זו הייתה פוליסת ביטוח מנהלים, וזאת קרן פנסיה.

ש: כלומר אין קשר בין אלה לאלה.

ת: לא. אין קשר, עוד פעם, אני גם לא יודע אם זו פוליסה פרטית או פוליסת מנהלים, מפה אי אפשר להסיק.

ש: יכול להיות שהפוליסות האלה, זה פוליסות פרטיות?

ת: ייתכן.

ש: כלומר, אתה לא יכול לקבוע שזה ביטוח מנהלים?

ת: בלי לקבל מידע מחברת מגדל, לא ניתן לקבוע כמובן."^[8]

1. מתשובותיו בחקירה חוזרת ברי כי מר ויסברג אינו מאשר כי לתובעת היה ביטוח פנסיוני קיים.
2. מכאן, היה על כל אחד מהנתבעים לבטח את התובעת בקרן פנסיה או ביטוח בחלוף 6 חודשים ממועד תחילת עבודתה.

תקופות העסקה והמועד בו היה על הנתבעים לבטח את התובעת

1. ככלל, אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לתקופות העסקתה של התובעת הרלוונטיים לתביעה, למעט בנוגע לנתבעים 1 ו-2, שהמחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם התובעת החלה את עבודתה בחודש 5/09 או שמא 9/09; ובנוגע לנתבע 9 שהמחלוקת בין הצדדים נגעה אך לגבי מועד סיום העסקתה של התובעת אצלו - האם ביום 1.6.12 כטענתו או שמא ביום 15.8.12 כטענתה.
2. בעניין זה נעיר כי בהתאם לפסיקה, הנטל להוכיח מועד תחילת העבודה ומועד סיומה מוטל על העובד^[9]. בעניינו התובעת לא הביאה ראיות לתמיכה בטענותיה לגבי מועד תחילת העבודה אצל הנתבעים 1 ו-2, ולפיכך, לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה. נוכח האמור, העדפנו את גרסתם של הנתבעים בעניין זה.
3. טענתה של התובעת בסיכומיה כי הנתבעים לא הכחישו את תקופת העבודה הנטענת במסגרת מכתבם נספח ה'4 לתצהיר התובעת, איננה מבוססת שכן אין מדובר במכתב שהתייחס לגופן של טענות אלא המדובר בדרישה לגילוי מסמכים לצורך בדיקת הטענות שהועלו על ידי התובעת, זאת ותו לא, ועל כן לא ניתן להיבנות ממנו לגבי תקופת העסקתה של התובעת.
4. גם הטענה לפיה הנתבע 1 לא זכר בעדותו את מועד תחילת עבודתה של התובעת אין בה די. בשים לב לחלוף הזמן ממועד תחילת עבודתה של התובעת אצלו ועד למועד הגשת התביעה והדיון שהתקיים, אין לזקוף לחובתו של הנתבע 1 העדרו של זיכרון מדויק לגבי מועד תחילת העסקתה של התובעת.
5. לא כך הם פני הדברים באשר למועד סיום עבודתה של התובעת אצל הנתבע 9. אמנם בפסיקה נקבע כי היעדרות מהעבודה מלמדת על כוונת התפטרות^[10] כאשר אין נסיבות מוצדקות להיעדרות ובמצב דברים זה, נטל ההוכחה עובר לעובד ועליו להראות כי הוא לא זנח את העבודה. אולם, התובעת עמדה בנטל המוטל עליה בעניין זה שכן אין חולק כי בחודש יוני 2012, עקב מחלתה, שהתה בחופשת מחלה וכי ממועד זה הייתה באי כושר מלא למשך 30 חודשים כפי שעולה מחוות הדעת של ד"ר גפן להלן.
6. נוכח האמור, לגבי מועד הפסקת עבודתה אצל הנתבע 9, העדפנו את גרסתה של התובעת שהעידה כי למעשה הפסיקה את עבודתה אצל כלל הנתבעים במקביל, בחודש יוני עקב מחלתה, ושהתה בחופשת מחלה עד לחודש 8/12.
7. נוכח האמור, תקופות העסקתה של התובעת אצל כל אחד מהנתבעים הם כמפורט להלן:
8. נתבעים 1 ו-2: מ-9/09 עד 8/12;
9. נתבעים 3 ו-4: מ-9/10 עד 8/12;
10. נתבעים 5 ו-6: מ-8/09 עד 8/12;
11. נתבעים 7 ו-8: מ-10/09 עד 8/12;
12. נתבע 9: מ-5/11 עד 8/12;
13. משכך, ובהתאם לנקבע לעיל, הרי שהיה על הנתבעים להתחיל בביטוחה של התובעת בחלוף 6 חודשים ממועד תחילת עבודתו, וכפועל יוצא החל מהמועדים המפורטים להלן:
14. נתבעים 1 ו-2: החל מ-3/2010;
15. נתבעים 3 ו-4: החל מ-3/2011;
16. נתבעים 5 ו-6: החל מ-2/2010;
17. נתבעים 7 ו-8: החל מ- 3/2010;
18. נתבע 9: החל מ- 11/11;

כושר עבודה

1. בתמיכה לתביעתה, התובעת הסתפקה אך בהגשת אישור רופא תעסוקתי, ד"ר יעקב מונסטרסקי, אשר קבע כי התובעת אינה מסוגלת לשוב לעבודתה מיום 2.8.12 ועד ליום 2.2.13^[11]. התובעת לא צירפה חוות דעת רפואית, ולמרות האמור ביקשה כי נקבע כי היא איבדה את כושר עבודתה לצמיתות.
2. גם ניסיונה של התובעת להסתמך על הכרתה כנכה במוסד לביטוח לאומי אינו יכול לסייע לה שכן החלטות המוסד לביטוח לאומי אינן מחייבות את קרן הפנסיה לעניין קביעת שיעורי אובדן כושר עבודה וזו מחויבת אך ורק לתקנונה ולקביעת הוועדה הרפואית מטעמה^[12].
3. התובעת מבקשת להוכיח את תביעתה על יסוד חוות דעת של מומחה פנסיוני בלבד ותעודות רפואיות. התובעת התעלמה מחובתה להוכיח את ההנחות העובדתיות בתחום הרפואה, עליהן מתבססת חוות הדעת הפנסיונית, וברי כי בית הדין אינו בעל המומחיות להשלים את החסר בעניין זה.
4. בשים לב כי בית הדין אינו מומחה ברפואה כאמור, עמדת בית הדין היא כי דרך ההוכחה הראויה להוכחת עניין שברפואה היא באמצעות הגשת חוות דעת מומחה רפואי. אומנם תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, שעמדה בתוקף במועד הגשת התביעה, ותקנה 87 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 העומדת בתוקף היום ומחייבות צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה מקום שתובע מבקש להוכיח עניין שברפואה, אינן חלות באופן ישיר בבית הדין לעבודה, אימוצם בנסיבות התיק שלפנינו מתבקש, שכן עסקינן בתביעה בה התובעת מעלה טענות רפואיות מובהקות שאינן ניתנות להכרעה ללא חוות דעת של מומחה ברפואה.
5. מסמכים רפואיים, עדכניים ככל שיהיו, שצורפו על ידי התובעת במהלך הדיון בתובענה, אינם יכולים להחליף חוות דעת רפואית, וברי כי אין להם משקל בקביעת הפיצוי המגיע לתובעת חלף פנסיית נכות, שכן אין בכוחו של בית הדין, לבדו, לקבוע ממצאים רפואיים על יסודם.
6. אמנם לדעתנו אין מקום לסלק את התביעה עקב אי צירוף חוות דעת רפואית כאמור, אולם בהעדר חוות דעת רפואית מטעם התובעת, נותר לנו לבחון את חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים ולבדוק אם יש בה די כדי לצורך ההכרעה בתובענה.
7. ד"ר טמיר גפן – מומחה ברפואה תעסוקתית מסר חוות דעת מטעם הנתבעים, לאחר שבדק את התובעת ולמד את כלל החומר הרפואי שהועבר לידו. עיקר מסקנותיו של ד"ר טמיר, מפורטות להלן בתמצית:
8. לפני תחילת שנת 2011 התובעת סבלה מבליטות באצבע כף הרגל שאובחנו בטעות כפטרייה וטופלו בהתאם. בחודש 1.2012 עברה ביופסיה והיא אובחנה כסובלת מסרטן מסוג MZL. מחודש 6.12 עברה התובעת שתי סדרות טיפול קרינתי מקומי אשר הביאו לרימסיה מלאה של המחלה כבר בשנת 2013;
9. מחודש 3/2011 התובעת סבלה מתופעות של חרדה, כולל קוצר נשימה, דפיקות לב, הזעות, פחדים והפרעות שינה. בתחילת שנת 2013 התובעת החלה טיפול פסיכיאטרי, כולל במרפאה לבריאות הנפש באבחנה של חרדה ודיכאון וטופלה בטיפול תרופתי;
10. בנוסף, התובעת אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה;
11. נוכח מצבה הרפואי כפי שתואר, קבע המומחה כי התובעת בלתי כשירה לעבודה, כדלקמן:
12. מחודש 6/12 ועד לסוף 2014 אי כושר מלא (100%);
13. מחודש 1/15 ועד 6/15 אי כושר חלקי (50%);
14. מחודש 7/15 כושר מלא;
15. מצאנו את חוות דעתו של המומחה, מקצועית, הגיונית ומבוססת על החומר הרפואי שהוצג בפניו ועולה בקנה אחד עם כלל הראיות שהונחו לפנינו לרבות עדותה של התובעת. ד"ר גפן תמך בעדותו בחוות הדעת, עדותו נמצאה מהימנה עלינו והתרשמנו כי מסקנותיו ענייניות וסבירות.
16. בסיכומיה מלינה התובעת על חוות דעתו של ד"ר גפן, לטענתה הוא אינו מומחה בתחומי הליקויים הרפואיים של התובעת, והוא לא נתן את דעתו למסמכים הרפואיים העדכניים – טענות שאין לנו אלא לדחות על הסף משהתובעת עצמה לא טרחה להגיש חוות דעת רפואית מטעמה. לתובעת ניתנה הזדמנות לחקור את ד"ר גפן בחקירה נגדית, ובמסגרת החקירה הזו לא קעקעה את חוות דעתו ולו במעט.

מעבר לאמור יוטעם כי ממילא טענותיה של התובעת בעניין זה אינן מקובלות עלינו. עסקינן בתביעה לקביעת הפיצוי המגיע לתובעת בגין אובדן כושר עבודתה, ולצורך כך אין אנו נדרשים לחוות דעת רפואיות ספציפיות בתחומים הרלוונטיים למחלתה של התובעת, ורופא תעסוקתי הוא הרופא המתאים ביותר לקביעת כושר השתכרותה.

1. עוד הלינה התובעת כי ד"ר גפן ראה אותה 10 דקות בלבד, טענה שלא מצאנו לקבל, וממילא הוכחשה על ידי המומחה בחקירתו^[13] בעדותה שמצאנו אותה כאמור מהימנה.
2. בהעדר חוות דעת מטעם התובעת, ומשעמד ד"ר גפן בחוות דעתו בחקירה נגדית, ומשמצאנו אותה מהימנה, מקצועית ומבוססת על החומר הרפואי שהונח לפניו, מסקנותיו מקובלות עלינו ואנו מאמצים אותם.
3. חיזוק לכך כי התובעת הייתה כשירה לשוב לעבודה לאחר תקופות אי הכושר שנקבעו על ידי ד"ר גפן כאמור לעיל, מצאנו בראיות שהונחו בפנינו בדבר עבודות שבוצעו על ידי התובעת בתחום האפייה לאירועים.
4. הנתבעים הציגו בפנינו פרסומים מדף הפייסבוק של התובעת המשותף לה ולבעלה מ-2/15 ואילך, ממנו עולה כי היא עסקה בהכנת עוגות ומאפים שונים לאירועים ולקוחות פרטיים. כמו כן, הנתבעים צירפו תמליל שיחה בין חוקרת מטעמם לתובעת במסגרתו התובעת מציגה עצמה כמי שמכינה עוגות ומאפים לאירועים, עורכת סדנאות, סידורי בלונים ובר מתוקים.
5. אמנם לאחר השיחה המתועדת עם החוקרת התובעת שלחה אליה הודעה בה טענה כי החוקרת שוחחה לכאורה עם בתה, וכי היא "לא עובדת בזה מאחר שחלתה", אולם לא מצאנו לקבל את גרסתה בעניין זה שלא הייתה מהימנה עלינו בלשון המעטה. התובעת העידה כי השיחה עם החוקרת התנהלה עמה^[14], וניסיונה לטעון כי המדובר בעבודה שהיא לקחה עבור בעלה או משהו אחר כביכול, איננה מבוססת ולא נתמכה בראיה מהימנה. מתוכן השיחה עם החוקרת לא היה מקום לספק כי התובעת היא זו העוסקת בהכנת המאפים לאירועים, והפרסומים הרבים שהונחו לפנינו מדף הפייסבוק שלה מעידים על כך מפורשות, והם לא נסתרו על ידה.
6. מעבר לכך, אין חולק כי לתובעת מומחיות בהכנת מאפים ועוגות, ולראיה התובעת העידה בפנינו כי היא עסקה באפיה בתקופה בה עבדה במשק בית^[15].
7. בין שלל גרסאותיה של התובעת, היא העידה כי בעלה והילדים עוזרים לה כביכול^[16]; כי התמונות שפורסמו בפייסבק תיעדו מאפים שהוכנו על ידי חברה של בנה^[17]; עוד העידה כי כל בני המשפחה אופים, לרבות אמא וגיסתה, ואפילו בעלה שלמד לאפות מהאינטרנט וכי למעשה המאפים שפורסמו הוכנו על ידו^[18].
8. הטענות לפיהן מי שהכין את המאפים והעוגות המעוצבות שהופיעו בפייסבוק היה דווקא בעלה של התובעת לא נמצאו מהימנות עלינו כלל, ולא מטעמים סטראוטיפים, אלא כי מדובר בעדות כבושה של התובעת, שסתרה עדויות אחרות שלה עצמה כאמור לעיל לפיהן למשל חברה של בנה היא שהכינה את המאפים. זאת ועוד מר ביג העיד כי הוא עובד בעבודה תובענית שהוא מקדיש לה שעות רבות, הוא לא ביסס את הידע שלו בהכנת עוגות ומאפים לאירועים באסמכתא כלשהי והטענות בעניין זה הופרחו באוויר ללא כל בסיס.
9. תשובותיה המתפתלות והמתפתחות תוך כדי תנועה של התובעת עשו רושם שלילי על בית הדין וניכר מהם כי הן נועדו להסתיר את האמת לפיה התובעת עסקה באפיה והפרסומים ברשת החברתית הם תוצרים שלה לבד.
10. עדותה של גב' בוארון לא הייתה מהימנה עלינו, היא התנצחה עם ב"כ הנתבעים והעידה עדות מגמתית ומתחמקת וניכר היה כי ניסתה בכל מאודה להסתיר את העובדה כי התובעת עסקה באפיה. הגדילה לעשות גב' בוארון כשהעידה כי אחותה לא עסקה באפיה מזה 9 שנים כביכול^[19], עדות שאף עומדת בסתירה לעדותה של התובעת עצמה.
11. בכל מקרה בין אם הכינה התובעת את העוגות בעצמה או באמצעות אחרים, לבסוף היא הודתה כי היא ניהלה עסק של מאפים והעוגות לאירועים. עצם העובדה כי היה בכוחה לנהל עסק כזה, מעיד כי הייתה כשירה לעבודה באופן העולה בקנה אחד עם חוות הדעת של ד"ר גפן.
12. מכאן, התובעת עבדה בפועל לכל הפחות מ- 2/15 והייתה מסוגלת לעבוד בעיסוק סביר אחר לאחר מכן.

התובעת הייתה ברת ביטוח

1. הנתבעים טענו כי גם אם היו מבטחים את התובעת במועד, הרי שעקב מצב רפואי קודם, היא הייתה זוכה לכיסוי ביטוחי רק בחלוף 60 חודשים לאחר הצטרפותה לקרן הפנסיה ומשכך כלל לא הייתה זכאית לפנסיית נכות.
2. בתמיכה לטענה זו צירפו הנתבעים חוות דעת חיתומית של ד"ר אודי פרישמן שאישר קיומה של תקופת אכשרה בת 60 חודשים בקרנות הפנסיה בגין מחלה קיימת.
3. חוות הדעת של ד"ר פרישמן לעניין קיומה של תקופת אכשרה על פי תקנוני קרנות הפנסיה, לא הייתה במחלוקת בין הצדדים ועולה מהאמור בתקנונים השונים. עם זאת, בהתאם לצו ההרחבה עובד יכול לבחור להצטרף לביטוח פנסיוני בחברת ביטוח, עליה לא חלים התקנונים האמורים, כפי שהעיד מר ויסברג בפני בית הדין^[20]. אומנם גם בחברת ביטוח, התובעת הייתה נדרשת לעבור חיתום רפואי, וגילוי מצב רפואי קודם היה מביא להחרגת המחלה מהפוליסה.
4. בין כך ובין כך, הנתבעים לא הוכיחו כי מחלותיה של התובעת קיננו בה עובר לתחילת העסקתה, ולפיכך הטענה כי לא הייתה ברת ביטוח נדחית על ידינו. כך טוענים הנתבעים כי תסמיני מחלת הסרטן הופיעו כבר בחודש 10/10, והסתמכו בטענתם על אישור רפואי מיום 16.1.2011. אלא שמהאישור הרפואי האמור לא מצאנו יסוד לטענה. באישור הרפואי הנ"ל, מתועדת תלונתה של התובעת, כדלקמן:

"תלונות/סיבת הפניה

כאבים בכף הרגל בטיפול רופא עור עקב זיהם באצבע" [הטעויות במקור - כ.א.ק].

1. גם הפנייתם של הנתבעים לחוות הדעת של ד"ר גפן הנסמך על רישום אורטופדי מחודש 1.2011 לפיו התובעת התלוננה על כאבים של כף הרגל ורישום מחודש 2.2011 על קיומה של פטרת, אין בהם כדי ללמד על קיומם של תסמינים למחלת הסרטן וד"ר גפן ממילא אינו טוען לכך. סברה בלבד לפיה יכול להיות כי מדובר בתסמינים למחלה שהתגלתה למעלה משנה לאחר מכן, אין בה די כדי לקבוע כי התובעת לא הייתה ברת ביטוח במועדים הרלוונטיים.
2. אין באישורים המוזכרים עדות לקיומו של נגע סרטני בכף הרגל, ובחקירתו הנגדית של ד"ר גפן הוא מאשר את הדברים בלשונו:

"העד, ד"ר גפן: זה לא היה רשום שם, לא נגע ולא סרטני. היה מה שהיה, מה שרשום בחוות דעתי.

עו"ד פלג: זאת אומרת שבהחלט יכול להיות שזה היה סתם כאבים בכף רגל?

העד, ד"ר גפן: הכל יכול להיות. אני לא יודע אם נגיד.

עו"ד פלג: אנחנו יודעים שהתובעת עבדה אצל כל הנתבעים עד לחודש שישי 12, כך שהדברים האלה גם לא הפריעו לה בעבודה.

העד, ד"ר גפן: לא יודע כמה הפריעו או לא הפריעו, אבל עובדה שהיא הלכה לרופא אז סימן שמשהו הפריע לה בכל אופן, אחרת לא היית הולכת לרופא.

עו"ד פלג: אבל אין שום תיעוד של משהו סרטן בשלב זה.

העד, ד"ר גפן: לא אמרתי מילה על סרטני.

עו"ד פלג: או-קיי. ופטריה מפושטת בין האצבעות זה גם לא חייב שזה יהיה סרטני?

העד, ד"ר גפן: ממש לא."^[21]

1. גם טענותיהם של הנתבעים לפיהן הייתה עדות למצבה הנפשי של התובעת בחודש 3/2011, אינה משכנעת מספיק, שכן מדובר על תיעוד רפואי המעלה על הכתב תלונה בלבד של התובעת על התקפי חרדה ועצבנות, שאינן מעידים בהכרח על מצב נפשי.
2. בהעדר ראיה אובייקטיבית לקיומה של מחלת הסרטן או תסמיניה הברורים ובהעדר ראיה למצבה הנפשי של התובעת עובר למועד בו חלה על הנתבעים החובה לבטח אותה בביטוח פנסיוני, הטענה כי לא הייתה ברת ביטוח לא יכולה לעמוד.

השכר הקובע של התובעת אצל כל אחד מהנתבעים

1. התובעת טענה כי עבדה אצל הנתבעים 1 ו-2 פעם בשבוע (ימי ד') למשך 5 שעות שבועיות ולעיתים מעבר לכך. לטענתה השתכרה סך של 40 ₪ לשעה וקיבלה דמי נסיעות בנפרד.
2. הנתבעים הודו במתכונת ההעסקה האמורה, אלא שטענו כי החל מחודש 2/2012 עבדה פעם בשבועיים ולפיכך השכר החודשי עד 1/2012 עמד על סך 860 ₪ ומחודש 2/2012 על 430 ₪.
3. בתצהירה חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה בעניין זה אך בעדותה בפנינו הודתה בגרסתם של הנתבעים לפיה לאחר תקופה הייתה ירידה לעבודה פעם בשבועיים^[22]. לפיכך, מקובלת עלינו גרסתם של הנתבעים בעניין זה.
4. התובעת טענה כי עבדה אצל הנתבעים 3 ו-4 3 פעמים בשבוע (א, ג' וה'), ובסה"כ 12 שעות שבועיות, והשתכרה סך של 40 ₪ לשעה מעבר לדמי הנסיעות.
5. הנתבעים הודו בעיקרו של דבר במתכונת ההעסקה האמורה בטענה כי התובעת הועסקה 48 שעות חודשיות המגלמים כ- 12 שעות שבועיות, והשתכרה סך של 1,920 ₪ לחודש.
6. התובעת טענה כי עבדה אצל הנתבעים 5 ו-6 פעם בשבוע פעם בשבוע למשך 5 שעות כל פעם והשתכרה סך של 40 ₪ לשעת עבודה נוסף על החזר הוצאות נסיעה.
7. גם כאן לא חלקו הנתבעים על מתכונת ההעסקה וטענו על בסיס המתכונת האמורה כי התובעת השתכרה 860 ₪ לחודש.
8. לגבי הנתבעים 7 ו-8 טענה התובעת כי עבדה פעם בשבוע (יום ב') במשך 6 שעות כל פעם והשתכרה 45 ₪ נוסף על החזר הוצאות נסיעה.
9. גם כאן הנתבעים הודו במתכונת ההעסקה וטענו כי התובעת השתכרה סך של 1,161 ₪ לחודש על פי המתכונת האמורה.
10. לגבי הנתבע 9 נטען כי עבדה יום בשבועיים, למשך 3 שעות כל פעם והשתכרה סך של 50 ₪ לשעה.
11. גם הנתבע 9 הודה במתכונת ההעסקה הנטענת ובשכר השעתי הנטען ולפיכך שכרה החודשי של התובע בשירות הנתבע 9 עמד על סך 322 ₪ לחודש.
12. מקובל עלינו כי בהעדר פוליסת ביטוח בתוקף, חישובינו בפסק הדין יתבססו על ההנחה כי התובעת הייתה מבוטחת בקרן פנסיה כברירת מחדל כאמור לעיל. הנתבעים טענו כי בהתאם לתקנוני קרנות הפנסיה השכר הקובע לפנסיה הינו ממוצע שכרה של התובעת ב-3 חודשי העבודה האחרונים, כפי שצוטטו בסעיף 13 לסיכומים הנתבעים 1-8, והוראות תקנוני הפנסיה בעניין זה לא נסתרו ולפיכך מקובלים עלינו.
13. מכאן, שכרה הקובע של התובעת אצל כל אחד מהנתבעים, הוא כמפורט להלן:
14. אצל הנתבעים 1 ו-2; 430 ₪ לחודש;
15. אצל הנתבעים 3 ו-4; 1,920 ₪ לחודש;
16. אצל הנתבעים 5 ו-6; 860 ₪ לחודש;
17. אצל הנתבעים 7 ו-8; 1,161 ₪ לחודש;
18. אצל הנתבע 9: 322 ₪ לחודש;

הפיצוי המגיע

1. מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי בהתאם לתקנוני קרנות הפנסיה, "המשכורת המבוטחת" על בסיסה מחושבים זכויותיו של המבוטח, שווה לרכיב התגמולים המשולם מדי חודש לקרן^[23] חלקי 10%, כפי שפורט בחוות הדעת של מר ויסברג, וכפי שהודה מר אריאל בעדותו^[24], בניגוד למה שנקבע בחוות הדעת מטעמו.
2. כמו כן ההנחה של מר ויסברג לפיה שחרור הפרמיה חושב לפי 12.5% מהשכר הקובע מקובלת עלינו ומשקפת את ההפקדות החודשיות לתגמולים חלק עובד וחלק מעסיק.
3. עם זאת, לא מקובל עלינו עמדתו של מר ויסברג כי בחישוב קצבת הנכות יש לקזז את קצבת התלויים שהמוסד לביטוח לאומי משלם לתובעת. הטענה בעניין זה מתבססת על הוראות סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי בנוסחו היום, שאינו רלוונטי לתקופה מושא התביעה. ההוראה שעמדה בתוקף במועד הקשור לתביעה, קובעת, כדלקמן:

"(א) בסעיף זה, 'הקצבה הקובעת' - סכום השווה לקצבה חודשית מלאה, ואם שולמה לנכה קצבה חודשית נוספת, סכום השווה לקצבה חודשית מלאה בצירוף הקצבה החודשית הנוספת.

(ב) עלתה קצבה של נכה על הקצבה הקובעת (לעודף זה ייקרא בחוק זה - יתרת הקצבה), ינהגו כך:

(1) כל הכנסה שהיתה לו לא תנוכה מסכום השווה לקצבה הקובעת;

(2) היתה לו הכנסה חודשית לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה בסכום העולה על 40% מהשכר הממוצע, ינוכו מיתרת הקצבה 60% מההכנסה העודפת;

(3) היתה לו הכנסה חודשית שלא לפי סעיף 2(1), (2) או (8) לפקודת מס הכנסה, תנוכה הכנסה זו מיתרת הקצבה. "

1. לשם ביצוע הקיזוז היה על הנתבעים אפוא להוכיח, שקצבת הנכות שהתובעת מקבלת מאת המוסד לביטוח לאומי כוללת סכום של "יתרת הקצבה" (כפי שהיא מוגדרת ברישא של סעיף 202(ב) לחוק הביטוח הלאומי), כלומר - שהקצבה של התובעת עולה על "הקצבה הקובעת" והנתבעים לא הציגו ראיות בעניין זה. ממילא, בהתאם לפסק הדין בעניין טורעני^[25] הרי שקיזוז חלק מהקצבה היה פועל לטובת המוסד לביטוח לאומי ולא לטובת קרן הפנסיה או הנתבעים במקרה הזה, ולפיכך אין להם מעמד בעניין זה, ובלשון פסק הדין:

" דין טענתו של המערער בעניין זה להידחות הן מטעמיו של בית הדין האזורי והן מן הטעם הפשוט שמכח הוראת סעיף 202 לחוק הביטוח הלאומי קיזוז חלק מקצבת הנכות היה פועל לטובת המוסד ולא לטובת קרן בניין (או המערער במקרה זה). לפיכך, ממילא אין למערער מעמד בעניין זה. לכל היותר, רשאי היה המוסד לביטוח לאומי לטעון טענה בעניין זה."

1. מכאן, חישוב הפיצוי החודשי שחושב בסעיף 5 לחוות דעתו של מר ויסברג מקובל עלינו למעט הקיזוז שבוצע. יש להוסיף על הטבלה שנערכה בחוות דעתו של מר ויסברג את חישוב הפיצוי החודשי בעניינו של הנתבע 9, על יסוד אותם עקרונות חישוב, כדלקמן:

1. מכאן, הפיצוי המגיע לתובעת מכל אחד מהנתבעים, בגין התקופה בה הייתה באי כושר מלא, מפורט בטבלה שלהלן המבוססת על הטבלה שבסעיף 5 לחוות דעתו של מר ויסברג לאחר הוספת הנתבע 9 וללא הקיזוז כאמור:

1. בהתאמה, הפיצוי המגיע לתובעת בגין התקופה בה הייתה באי כושר חלקי (50%), הוא כמפורט בטבלה שלהלן:

1. מכאן, בגין כל תקופת אי הכושר של התובעת, המלא, מ-6/12 ועד לסוף 12/14 (30 חודשים), והחלקי, מ- 1/15 עד 6/15 (6 חודשים), מגיע לתובעת פיצוי כדלקמן:

השלמת פיצויי פיטורים ומחלה

1. התובעת עתרה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי מחלה מהנתבעים 5 ו-6 ומהנתבע 9.
2. התובעת טענה מצד אחד כי היא זכאית להשלמת פיצויי פיטורים מהנתבעים 5 ו-6, בסך 1,100 ₪ ודמי מחלה בסך 360 ₪, ומנגד היא מסכימה כי הנתבעים שילמו לה 2,000 ₪ בגמר החשבון אותם היא מסכימה לקזז. על כן, לא נותרה יתרה כלשהי לזכותה.
3. באשר לנתבע 9 טענה התובעת כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בסך 436 ₪ ודמי מחלה בסך 675 ₪.
4. הנתבע 9 טען כי העסיק את התובעת עד להתפטרותה טרם מחלתה, אולם כאמור טענתו בעניין מועד סיום העסקתה של התובעת לא התקבלה.
5. בנסיבות בהן סיימה התובעת את עבודתה, לפיהן אין חולק כי נכנסה לתקופת אי כושר מלא למשך 30 חודשים, יש להחיל בעניינה את הוראות סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 המקנה פיצויי פיטורים לעובד המתפטר עקב מצב בריאותי לקוי.
6. לפיכך, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מהנתבע 9, בסך 402 ₪ לפי החישוב שלהלן:

322 ₪ (שכר קובע) X 15/12 שנים = 402 ₪

1. באשר לדמי המחלה, בשים לב לוותק של התובעת במקום העבודה, הרי שלא מגיע לה דמי מחלה בגין כל התקופה בה שהתה במחלה אלא בגין 21 ימים מתוך התקופה בהתאם להוראות חוק דמי מחלה. על כן, דמי המחלה המגיעים לתובעת הינם בסך 225 ₪ לפי החישוב שלהלן:

322 ₪ (שכר חודשי) X 21/30 ימים = 225 ₪

1. בנוסף לתביעה לפיצוי בגין שווי הגמלאות שהפסידה התובעת בשל העדר הפרשה לקרן פנסיה היא עתרה לפיצוי בגין "פדיון תגמולי עובד ומעסיק ופיצויים בתום התקופה". מעבר לעובדה כי אין מקור נורמטיבי לתביעתה של התובעת בעניין זה, מדובר בכפל פיצוי. התובעת אינה זכאית לשני הרכיבים בו זמנית.

בשים לב כי נמצא כי היא זכאית לתשלום חלף הקצבאות שהפסידה, היא אינה זכאית לשווי ההפרשות שלא בוצעו ולפדיונם הרעיוני "בסוף התקופה" כטענתה^[35]. ממילא יוטעם כי חלק מהנתבעים שילמו לתובעת פיצוי בגין העדר הפרשה לגמל כמפורט לעיל, ולא עמדו על זכותם לדרוש קיזוז בעניין זה.

עגמת נפש ושונות

1. התובעת עתרה לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין עגמת נפש, פיצויים עונשיים, פיצוי בגין כאב וסבל וביטול זמן.
2. הלכה היא, כי פיצוי בגין עגמת נפש יינתן במשורה:

"ככלל, הלכה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש 'לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים'. כי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס 'להוראות החקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק' וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות ...ודוק. הפיצוי בגין עגמת נפש אינו בבחינת פיצויים עונשיים. תכליתו לפצות על התנהגות קיצונית של המדינה אשר ללא ספק גרמה נזק לא ממוני יוצא דופן לעובדת".^[36]

1. בפסק הדין התובעת קיבלה פיצוי ממוני בגין הנזק שנגרם לה עקב אי ביטוחה בניגוד לצו ההרחבה ולא מצאנו לפסוק לה פיצוי נוסף בגין עגמת נפש, במיוחד בשים לב כי אין מדובר בהתנהגות קיצונית של הנתבעים, אלא לכל היותר ברשלנות תמימה של נתבעים שהעסיקו את התובעת שלא במסגרת עיסוקם.
2. בהעדר מקור נורמטיבי ועילה מתאימה לא מצאנו מקום לפסוק פיצוי עונשי כנגד הנתבעים.
3. באותו אופן התביעה לפיצוי בגין כאב וסבל אינה מוכרת בתיקים מסוג זה והדרישה בעניין זה נדחית.
4. הפיצוי בגין "אובדן זמן" משוקלל בפסיקת ההוצאות שלהלן.

סוף דבר

1. אשר על כן, על יסוד כל האמור לעיל, הנתבעים ישלמו לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, סך של 118,623 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן:
2. הנתבעים 1 ו-2 ישלמו סך של 13,974 ₪;
3. הנתבעים 3 ו-4 ישלמו סך של 46,734 ₪;
4. הנתבעים 5 ו-6 ישלמו סך של 20,964 ₪;
5. הנתבעים 7 ו-8 ישלמו סך של 28,284 ₪;
6. הנתבע 9 ישלם סך של 8,667 ₪ (8,040 ₪ + 402 ₪ + 225 ₪);
7. על הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק למן מועד הגשת התביעה (30.1.18)^[37] ועד למועד התשלום המלא בפועל.
8. על אף הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של דבר, בהתחשב בכך כי התובעת נדרשה לייצוג משפטי על מנת לעמוד על זכויותיה ובהינתן עלויות ההליך מבחינתה, נוסף על הסכומים הנ"ל יישאו הנתבעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 23,000 ₪ אשר ישולמו גם הם בתוך 30 ימים, לפי החלוקה שלהלן:
9. הנתבעים 1 ו-2 בסך 3,000 ₪;
10. הנתבעים 3 ו-4 בסך 9,000 ₪;
11. הנתבעים 5 ו-6 בסך 4,000 ₪;
12. הנתבעים 7 ו-8 בסך 5,000 ₪;
13. הנתבע 9 בסך 2,000 ₪;
14. לא ישולמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד במועדם, יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
15. ערעור על פסק דין זה הוא בזכות. ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ג, (05 ינואר 2023), בהעדר הצדדים.

1. ע"ע (ארצי) 1407/01 אורי פידלמן נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של בע"מ (17.10.04). ↑

2. ע"א 378/70 עזבון המנוח משה שהד נ' צבי דרדיקמן פ"ד כה(2). ↑

3. ראו בעניין זה: ע"ע (ארצי) 25181-03-19 מלונות הכשרת הישוב בע''מ - שני בן עמי (4.3.21) (להלן: "עניין בן עמי"). ↑

4. עניין בן עמי; ע"ע (ארצי) 17754-11-14 ח'דר – מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (26.4.2015). ↑

5. פרוטוקול מיום 30.6.21, עמ' 132, שורה 19. ↑

6. למעט הנתבעת 3 שהעסיקה את התובעת באמצעות חברה שבבעלותה (הנתבעת 4). ↑

7. פרוטוקול מיום 13.10.21 עמ' 58, שורות 13-23. ↑

8. פרוטוקול מיום 13.10.21 עמ' 71 שורה 12 עד עמ' 72 שורה 6. ↑

9. דב"ע נו/296-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, ל(1) 57). ↑

10. דב"ע מד/ 29-3  מדינת ישראל - נביל חטיב,פד"ע טו 393). ↑

11. בטעות נכתב בתעודה הרפואית 2.2.12 כאשר ברי כי כוונתו לשנת 2013. ↑

12. ראו בעניין זה הגדרת נכה ונכה חלקי בתקנוני קרנות הפנסיה החדשות כפי שצורפו בין היתר כנספח 12 לסיכומי הנתבעים 18; ראו גם עדותו של ד"ר גפן בפרוטוקול מיום 9.5.22 עמ' 51, שורות 25-34. ↑

13. פרוטוקול מיום 9.5.22 עמ' 18 שורה 24. ↑

14. פרוטוקול מיום 30.6.21 עמ' 149, שורות 13-14. ↑

15. פרוטוקול מיום 30.6.21 עמ' 147, שורות 29-30. ↑

16. פרוטוקול מיום 30.6.21 עמ' 148, שורה 1. ↑

17. שם, שורות 2-3. ↑

18. שם, שורות 22-29. ↑

19. פרוטוקול מיום 30.6.21 עמ' 17, שורוץ 29-30. ↑

20. פרוטוקול מיום 13.10.21 עמ' 58, שורות 6-9. ↑

21. פרוטוקול מיום 9.5.22 עמ' 20, שורות 1-12. ↑

22. פרוטוקול מיום 30.6.21 עמ' 131, שורות 5-19. ↑

23. בשנת 2012 עמד על 8.32% מהשכר הקובע (חלק עובד וחלק מעסיק יחדיו). ↑

24. פרוטוקול מיום 30.6.21 עמ' 89 שורה 16 עד עמ' 91 שורה 17. ↑

25. עע (ארצי) 201/09 ג'ורג' טורעני נ' חנא ראשד ז"ל (19.12.13). ↑

26. שכר חודש X 8.32% חלקי 10%. ↑

27. שכר קובע X 75%. ↑

28. שכר חודשי X 12.5%. ↑

29. שכר חודש X 8.32% חלקי 10%. ↑

30. שכר קובע X 75%. ↑

31. שכר חודשי X 12.5%. ↑

32. שכר חודש X 8.32% חלקי 10%. ↑

33. 50%. ↑

34. שכר חודשי X 12.5%. ↑

35. ראו בעניין זה: ע"ע (ארצי) 562/06 ד"ר גד פרידמן - משרד הביטחון מדינת ישראל (14.10.17). ↑

36. ע"ע 419/07 מדינת ישראל, משרד המסחר והתעשייה - יעל חן (3.11.08); ראו גם ע"ע 345/06 פרץ טסטה - אטיס אלקטרוניקה בע"מ (1.9.09). ↑

37. בשים לב לשיהוי בהגשת התביעה מצאנו לחייב בפסיקת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ולא ממועד מוקדם יותר. ↑