1. לפניי שתי בקשות לסילוק על הסף: בקשת הנתבעים 3-1 לדחות על הסף מחמת התיישנות את עיקר התביעה נגדם ובקשת הנתבע 4 ("הבנק") לדחות על הסף את התביעה נגדו כולה, גם זאת מחמת התיישנות.

2. ביום 14.7.1989 נחתם הסכם שכירות בין התובע לבין הנתבעת 1 או גוף קרוב ("החברה"), לפיו השכיר התובע לחברה נכס מקרקעין. הנתבעים 3-2 חתמו על ההסכם כערבים. ביום 15.4.1996 נחתמה תוספת להסכם. החברה שכרה את הנכס עד יום 5.7.2011, אז פינתה אותו.

3. בכתב התביעה, שהוגש ביום 4.3.2018, טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי מהנתבעים בסכומים של למעלה ממיליון ש"ח, אולם התביעה הועמדה על סך 700,000 ש"ח לצורכי אגרה. מרכיבי התביעה הם כדלקמן (סעיף 32 לכתב התביעה):

א. אי תשלום מלוא דמי השכירות אשר הצדדים הסכימו עליהם: עבור התקופה שמיום 26.12.2001 ועד יום 25.12.2003 - 19,488 ש"ח; עבור התקופה שמיום 26.12.2003 ועד יום 31.12.2007 - 75,390 ש"ח.

ב. אי תשלום תוספת לדמי השכירות אשר הצדדים הסכימו עליה בעקבות הרחבת הנכס: עבור התקופה שמיום 1.1.1994 ועד יום 31.7.1994 - 21,070 ש"ח; עבור התקופה שמיום 1.7.1994 ועד יום 5.7.2011 - 854,658 ש"ח.

ג. סך של 51,000 ש"ח בגין אי תשלום דמי שכירות כלל מיום 1.4.2011 ועד יום 5.7.2011.

ד. פיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר בסך 117,160 ש"ח.

ה. פיצוי מוסכם בגין אי פינוי הנכס במועד החל מיום 29.4.2011 – 46,390 ש"ח.

4. לפי הנטען בכתב התביעה, בסביבות שנת 2008 דרש התובע מהנתבעים 3-1 כי ישלמו את החוב שנצבר. הנתבע 3 טען כי לפי חישובו עומד החוב על סך 330,000 ש"ח לכל היותר, והבטיח כי יערוך יחד עם התובע התחשבנות מדויקת. הנתבעים 3-1 היו מעוניינים לרכוש את הנכס, אך התובע דרש כי קודם לכן ישולם לו הסכום של 330,000 ש"ח או שתינתן לו בטוחה עבורו. לפיכך, ביום 31.1.2008 הפקיד הנתבע 3 בכספת שהייתה לו בבנק שני שיקים לפקודת התובע על סך של 165,000 ש"ח כל אחד, האחד משוך על ידו והאחד משוך על ידי הנתבע 2. שמו של התובע הוסף כבעלים של הכספת, והבנק אף התחייב כי רק הוא והנתבע 3 יחד יוכלו להיכנס לכספת. המשא ומתן למכירת הנכס לא עלה יפה, וכשהתובע הבין שהנתבעים 3-1 אינם מתכוונים לשלם את חובם הוא פנה לבנק, אולם אז נוכח כי הם פתחו את הכספת ללא הסכמתו ונטלו ממנה את השיקים.

לאור האמור, הגיש התובע את התביעה הנוכחית נגד הנתבעים 3-1, על מלוא החוב אשר לטענתו הם חבים לו. בנוסף, הוגשה התביעה גם נגד הבנק, על סך 330,000 ש"ח, וזאת בטענה כי פעל שלא כדין בכך שאיפשר לנתבעים 3-1 ליטול את השיקים, על אף התחייבותו כי רק התובע והנתבע 3 יחד יוכלו להיכנס לכספת.

5. הנתבעים הגישו בקשות לסילוק על הסף מחמת התיישנות. לטענת הנתבעים 3-1, כל תביעה בגין סכום שעילתו נוצרה לפני יום 4.3.2011 – התיישנה. לפיכך, יש לדחות על הסף את מרבית התביעה, למעט המרכיבים המתייחסים לחיוב שנוצר לאחר יום 4.3.2011. לטענת הבנק, עילת התביעה נגדו נוצרה כאשר גילה התובע כי השיקים נלקחו מהכספת. התובע אישר, במענה לבקשה למתן פרטים נוספים, כי הדבר היה בשנת 2009, וממילא התיישנה התביעה נגדו במלואה.

6. בתגובתו לבקשת הסילוק מטעם הנתבעים 3-1 ובטיעון משלים שהוגש לאחר מכן טען התובע, כי עילת התביעה הקונקרטית שלו קמה רק במועד פינוי המושכר. עד אותו זמן, כך לטענת התובע, ניהלו איתו הנתבעים משא ומתן לרכישת הנכס, והבטיחו לו, תוך הטעיה, כי יתחשבנו איתו על החוב במסגרת הרכישה. רק כשהבין כי הדבר אינו עומד לקרות, הפכה עילת התביעה שלו ממושגית לקונקרטית. עוד טוען התובע, כי הנתבעים 3-1 איימו עליו וכי בכל מקרה בגין השיקים שהופקדו התביעה לא התיישנה.

בקשר לבקשת הבנק, מעלה התובע טענות שונות הנוגעות להתנהלות הבנק, אשר לרובן אין קשר לשאלת ההתיישנות. הטענות הרלוונטיות לענייננו, הן שהבנק סירב למסור לתובע מידע בקשר לשאלה האם השיקים נלקחו מהכספות, וכי בכל מקרה הנזק לא התגבש עד שהנתבעים 3-1 עזבו את הנכס.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לדחות את הבקשות, תוך שמירת טענות הצדדים לעניין התיישנות להליך גופו.

8. נקודת המוצא היא, כי יש להכריע בטענת התיישנות בשלב מקדמי רק כאשר ההכרעה אינה דורשת בירור עובדתי כלשהו. כאשר קיים סיכוי, ולו קלוש, כי לבירור העובדתי תהיה השלכה על שאלת ההתיישנות, אין מקום שבית המשפט יידרש לכך במסגרת בקשה לסילוק על הסף (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 27 (19.9.2010)). החלת אמת מידה זו על ענייננו מביאה למסקנה כי הגם שהמשוכה שהתובע ניצב בפניה גבוהה, לא ניתן לקבוע בשלב זה כי יהיו אשר יהיו העובדות שיוכחו במשפט התיישנה תביעתו של התובע.

9. נקודה ראשונה אליה יש להידרש היא השיקים שהופקדו בכספת בבנק. הנתבעים 3-1 טוענים כי הם נמסרו כחלק מהתמורה העתידית עבור רכישת המושכר, ככל שהעסקה הייתה יוצאת אל הפועל, וללא קשר לחובות עבר. אולם, מדובר בעניין עובדתי, ובמסגרת הבקשה לסילוק על הסף עלי להניח כי טענות התובע נכונות. לטענת התובע, השיקים נמסרו כבטוחה עבור החלק של חובות העבר בו הודו הנתבעים 3-1. אודה על האמת, כי בשלב זה אין זה ברור לי מהי בדיוק ה"בטוחה" בהפקדת השיקים בבנק, שעה שמסירתם לתובע הייתה מותנית לכאורה בהסכמת הנתבעים, אולם עניין זה צריך להתברר במסגרת ההליך. בשלב הנוכחי, תחת ההנחה כי השיקים נמסרו לתובע בגין חובות העבר, לא ניתן לשלול את האפשרות כי ייקבע שהשיקים העמידו לתובע עילת תביעה שטרית נפרדת, העומדת על כנה גם בהתחשב בכך שהשיקים עצמם כבר אינם. ככל שכך הוא, גם הסדר ההתיישנות החל בקשר אליהם עשוי להיות שונה (סעיף 96 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). בהקשר זה יש לקבוע מתי החל מירוץ ההתיישנות לגבי השיקים, ובעניין זה עשויה להיות חשיבות לשאלה האם היו הסכמות כאלו או אחרות לגבי המועד בו יוצגו השיקים (ראו, טל חבקין התיישנות 411-410 (2014), וההפניות שם).

גם אם נתייחס לשיקים כמקימים עילת תביעה עצמאית, ייתכן מאוד שהיא התיישנה, שכן הוצגו מסמכים המעידים על כך שהתובע העלה עוד בשנת 2009 טענות בקשר לכך שהשיקים נלקחו מהבנק. על פני הדברים, יש בכך כדי לתמוך בטענה כי מירוץ ההתיישנות התחיל לכל המאוחר בשנת 2009, וממילא עילת התביעה התיישנה לפני הגשת התביעה. אלא שהתובע טוען כי הבנק סירב למסור לו האם השיקים נלקחו כך שהוא לא ידע זאת בוודאות. בקשר לכך עשויה להתעורר השאלה מה הייתה מידת הידיעה של התובע, והאם היה די בה כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות. מדובר בשאלה שיש לה היבטים עובדתיים, אשר אין מקומה להיות מוכרעת בהליך של סילוק על הסף.

עוד יש להידרש בהקשר זה לטענות התובע, כי הנתבעים 3-1 הוליכו אותו שולל בכך שנטעו אצלו את הרושם כי הם יתחשבנו איתו עבור חובות העבר. התובע לא הבהיר מהי בדיוק המשמעות המשפטית שיש לטענה זו, ומהקשר הדברים נראה כי הוא מבקש להסתמך בעניין זה על סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ("חוק ההתיישנות"). ככל שיוכח שהנתבעים 3-2 אכן הבטיחו לתובע כי ישלמו את חובות העבר, עשויה להתעורר גם השאלה מה משמעותה של הבטחה זו בנוגע לנקודת הזמן בה מתחיל מירוץ ההתיישנות לגבי השיקים.

10. הנה כי כן, בכל הנוגע לסכום של 330,000 ש"ח אשר השיקים ניתנו בגינו, הגם שדרכו של התובע לצלוח את טענת ההתיישנות נחזית כלא פשוטה, לא ניתן לקבוע בשלב זה בוודאות כי התביעה התיישנה. אשר ליתרת סכום התביעה, לכאורה טענת ההתיישנות מבוססת עוד יותר. אולם, לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי כי אין מקום להכריע בשלב הנוכחי בטענת ההתיישנות גם בקשר לחלק זה של התביעה. התובע טוען כי הנתבעים הבטיחו שיערכו איתו התחשבנות בכל הנוגע לכספים שמגיעים לו וישלמו לו את החוב, גם אם הסכום עולה על 330,000 ש"ח (סעיף 18 לכתב התביעה). בשלב הנוכחי, עלי להניח כי טענה זו נכונה. לא ניתן לשלול בשלב הנוכחי את האפשרות כי להתחייבות נטענת זו יש השלכה על סוגיית ההתיישנות, בין אם לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות ובין אם מכוח קונסטרוקציה אחרת.

אעיר, כי ייתכן שניתן היה לקבוע כבר בשלב זה כי עילת התביעה בגין אי תשלום דמי השכירות עבור התקופה הקודמת לשבע שנים לפני תחילת המשא ומתן על רכישת הנכס, אשר לפי כתב התביעה החל עם הפקדת השיקים בכספת (סעיף 19 לכתב התביעה), התיישנה. התובע אמנם טוען כי ה"התנהלות החלקלקה" של הנתבעים 3-1 לכל אורך התקופה גרמה לכך שלא התגבשה עילת תביעה, אולם טענותיו הקונקרטיות בעניין זה מתייחסות למשא ומתן לרכישת הנכס. לפיכך, ככל שהתובע מסתמך על סעיפים 7 ו-8 לחוק, לכאורה גם אם תתקבל טענתו לא יהא בכך כדי למנוע את התיישנות התביעה בקשר לתקופה שחלה יותר משבע שנים לפני תחילת המשא ומתן. לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי שלא להכריע גם ביחס לתקופה מוקדמת זו, וזאת מן הטעם שממילא לגבי חלק ניכר מהתביעה מצאתי שאין מקום להכריע בטענת ההתיישנות בשלב הנוכחי. סבורני, כי אין מקום להיכנס בשלב המקדמי לרזולוציה גבוהה מידי של תקופות התביעה. משעה שלגבי חלק ניכר מהתביעה נמצא שאין להכריע בשאלת ההתיישנות בשלב זה, מן הראוי להשאיר את שאלת ההתיישנות כולה להליך עצמו.

11. לא נעלם מעיניי, כי חלק גדול מהאמור לעיל לא נטען במפורש בכתב התביעה. לא נטען בכתב התביעה כי עומדת לתובע עילת תביעה נפרדת בגין השטרות (הגם שהטענות בקשר למתן השיקים כן פורטו בכתב התביעה) ולא הייתה בטיעוני התובע התייחסות ברורה לשאלה מתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בעילה כזו. הטענה לתחולתם של סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות לא הועלתה בצורה מפורטת דיה בתגובות התובע לבקשת הסילוק, והתובע לא העלה טענות אלו בכתב תשובה כפי שהיה עליו לעשות לפי הפסיקה. התובע גם לא פירט מהי בדיוק המשמעות המשפטית של הטענה כי הנתבעים 3-1 הוליכו אותו שולל בקשר לכוונתם להתחשבן איתו על החוב. על אף האמור, סבורני כי ככל שהדברים נוגעים לשלב הבקשה לסילוק על הסף, אין בהעדר הפירוט כדי למנוע מבית המשפט להתחשב באפשרויות אלו. ראשית, התובע רשאי לבקש רשות לתקן את כתב התביעה או להגיש כתב טענות נוסף במסגרת ההליך (ומובן כי איני מכריע בשאלה מה יהא דינה של בקשה כזו ככל שתוגש); שנית, השאלה מתי יש בטענה מסוימת משום הרחבת חזית ביחס לכתב התביעה אינה פשוטה תמיד. בנסיבות אלו, אין מקום להיכנס בשלב המקדמי הנוכחי לניתוח מלומד של השאלה איזה טענות "פתוחות" בפני התובע על יסוד כתב התביעה הנוכחי, וטענות הצדדים שמורות.

למען הסר ספק אבהיר, כי איני מכריע בדבר במסגרת ההחלטה הנוכחית. איני קובע כי קיימת לתובע עילה שטרית ואפילו לא האם הוא רשאי, בגדר כתב התביעה הנוכחי, לטעון לקיומה של עילה שטרית. איני מכריע בטענה כלשהי הקשורה להתיישנות ואף לא בשאלה אם ניתן להעלות טענה כזו או אחרת, ואין לראות בהחלטתי משום היתר להרחבת חזית. כל אשר נקבע בהחלטה הנוכחית הוא כי ישנן שאלות הקשורות להתיישנות שאין מקום להכריע בהן בגדר בקשה לסילוק על הסף, מכיוון שלא ניתן לשלול בשלב זה באופן חד משמעי את האפשרות כי הן יצריכו הכרעה עובדתית.

12. אשר לבקשת הבנק: הבנק טוען כי העילה כלפיו צמחה לכל המאוחר בשנת 2009, כאשר נודע לתובע כי השיקים נלקחו מהכספת. אלא שכאמור לעיל, התובע טוען כי ידיעתו לא הייתה ודאית שכן הבנק סירב למסור לו מידע בעניין זה ומדובר בשאלה עובדתית שיש לבררה במסגרת ההליך. אוסיף, כי גם בהתעלם משאלת עיתוי הידיעה על נטילת השיקים מתעוררת שאלה מתי, אם בכלל, התגבשה עילת תביעה נגד הבנק. זאת, שכן כל עוד לא התברר שהנתבעים 3-1 מתכחשים לחוב או לא מסוגלים לשלמו, שאלה היא האם נגרם נזק בשל התנהלות הבנק. מדובר בשאלות שיש להן היבטים עובדתיים ומקומן בהליך גופו.

לפיכך, הגם שגם ביחס לתביעה נגד הבנק עומדת לכאורה משוכה משמעותית בפני התובע, לא ניתן לקבוע בשלב הנוכחי בוודאות כי היא התיישנה, ויש להכריע בשאלת ההתיישנות במסגרת ההליך.

13. לאור כל האמור, הבקשות לסילוק על הסף נדחות, תוך שמירת טענות הצדדים בסוגיית ההתיישנות להליך גופו. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.