בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על ידי ערכאת הבוררות השנייה של מוסד הבוררות של הבורסה הישראלית ליהלומים ולפיו חויבו מבקשי הביטול לשלם למשיבה 1 – מבקשת האישור של פסק הבוררות – הסך של $287,265 (להלן: "פסק הבוררות").

רקע עובדתי

1. המבקש 2 (להלן: "המבקש") הינו יהלומן, אזרח בלגי וחבר הבורסה ליהלומים. המבקשת 1 הינה חברה בבעלותו.

2. המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") הינה אזרחית ישראלית שאיננה חברה בבורסה ליהלומים, היא המשיבה 2.

3. בין המבקשים לבין המשיבה 1 נתגלע סכסוך ארוך שנים אשר נדון במסגרת מספר הליכים משפטיים. בסופו של יום הגיעו הצדדים להסכם פשרה ביום 21.12.2010 (נספח 4 לתצהיר המבקש), לפיו התחייבה המשיבה לשפות את המבקש בסכום שלא יעלה על $400,000 ככל שיחויב המבקש בפסק דין סופי בתביעה שהגיש כנגדו צד ג', מר קונסטנטין ספוריש, אשר תבע את המבקש בגין כספים ששלם לו, לכאורה, בגין חובה של המשיבה למבקש (להלן: "הסכם הפשרה").

4. בהסכם הפשרה נקבע כי "ככל שצד להסכם ירצה לתבוע את הצד השני בכל הנוגע לתביעת ספוריש הוא יעשה זאת אך ורק במסגרת מוסדות הבורסה ליהלומים". כנגד התחייבות המשיבה, התחייב המבקש להסיר עיקול שהטיל על תכשיטי המשיבה ששווים עמד על הסך של $400,000.

5. עוד נקבע בהסכם הפשרה, כי בכל הנוגע ליתר המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, הנוגעות להתחשבנות שביניהם, הרי שאלו ידונו בפני הבוררים מר יעקב כץ ומר תמיר גרינברג, הכרעתם תהיה סופית, ולאחריה לא יהיו לצדדים יותר טענות האחד כלפי משנהו בכל הנוגע להתחשבנויות הכספיות ביניהם. בנוסף, כך נקבע, ככל שה"ה כץ וגרינברג לא יגיעו יחדיו להכרעה מוסכמת, ימונה מר משה פרסר כבורר מכריע.

6. בהתאם להסכם הפשרה, התנהל בין הצדדים הליך בוררות בנוגע למחלוקות ביניהם. לאחר שהבוררים כץ וגרינברג הודיעו כי לא יצליחו להגיע להכרעה, ולאחר שמר פרסר סרב לשמש כבורר מכריע, פנו הצדדים בהסכמה למוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים. בפסק בוררות מיום 2.5.2016 נדחתה תביעתה של המשיבה כנגד המבקשים. עוד נקבע אופן ההתחשבנות שבין הצדדים, הכל בהתאם לקביעתו של בית המשפט בתביעה שהגיש מר ספוריש כנגד המבקש (להלן: "הליך הבוררות הראשון"). במסגרת הליך הבוררות הראשון חזרה בה המשיבה מאחריותה לכספים המגיעים לספוריש וטענה כי שילמה סכומים למבקש במזומן.

7. תוך כדי ניהול הליך הבוררות הראשון, ניתן פסק דין בהליך המשפטי שבין המבקשים לבין מר ספוריש [ת.א. (ת"א) 27113-03-10 בנדיאקו בע"מ נ' ספוריש (פורסם בנבו, 29.12.2015)], במסגרתו נקבע, בניתוח ארוך ומקיף של מערכת היחסים הסבוכה בין המבקשים לבין המשיבה לבין ספוריש, כי על המבקשים לשלם לספוריש הסך של $450,000. סכום זה שולם על ידי המבקשים לספוריש.

8. לאחר שניתן פסק הבוררות בהליך הבוררות הראשון, פנו הצדדים לשמיעה מחודשת במסגרת הערכאה השניה של המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים. הצדדים חתמו על הסכם בוררות, ולפיו הסכימו "להעביר את מלוא המחלוקות והסכסוכים שביניהם להכרעתם של בוררים אשר ימונו על ידי הנהלת בורסת היהלומים הישראלית". עוד הסכימו הצדדים כי הבורר שימונה לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני ראיות ויהיה רשאי לפסוק ולהחליט במחלוקת לפי שיקול דעתו הבלעדי ואף לא יהיה חייב לנמק את פסק דינו (להלן: "הליך הבוררות השני").

9. במסגרת הליך הבוררות השני קוימו שבעה דיוני בוררות בפני הרכב של חמישה בוררים ובסופו של יום, לאחר הגשת סיכומים בכתב, ניתן ביום 30.1.2018 פסק בוררות, הוא פסק הבוררות מושא הבקשות שלפני. בפסק הבוררות נקבע כי הסכם הפשרה הופר ולא קוים וכי אין כל תוקף להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסכם זה. עוד נקבע כי על המבקשים לשלם למשיבה הסך של $287,265.

טענות המבקשים

10. לטענת המבקשים, יש לבטל את פסק הבוררות מכוחה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק") - תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, וזאת מהטעמים הבאים:

10.1 תוצאת פסק הבוררות מלמדת כי נלקחה בחשבון טענת המשיבה בדבר תשלום במזומן, שעה שלשיטת המבקשים עסקינן בכספים בלתי חוקיים, אשר קבלתם מוכחשת על ידם, ועל הבוררים חל איסור להכריע בטענות מסוג זה.

10.2 עדותה של המשיבה הינה עדות בעל פה העומדת בסתירה למסמכים בכתב.

11. כמו כן, נטען כי ההצהרה הגלומה בפסק הבוררות בדבר ביטול הסכם הפשרה מהווה חריגה מסמכותם של הבוררים, כל זאת בהתאם להוראות סעיף 24(3) לחוק. עוד טענו המבקשים, כי תוצאת ביטול הסכם הפשרה מהווה ביטול סמכות הבוררים מדעיקרא.

12. המבקשים הוסיפו וטענו, כי לא ניתנה להם ההזדמנות להביא טענותיהם שעה שאף אחד מהצדדים לא בקש להתייחס לתוקפו של הסכם הפשרה והבוררים הצהירו על בטלותו בלא שביקשו התייחסות מהצדדים לסוגיית תוקפו של הסכם הפשרה, כל זאת מקים עילת בטלות מכוחו של סעיף 24(4) לחוק.

טענות המשיבה

13. המשיבה טענה, כי בית המשפט אינו נוטה להתערב בפסקי בוררות ומכל מקום בענייננו לא מתקיימות עילות ביטול.

14. בענייננו, טוענת המשיבה, המבקשים מוגבלים בסוג הטענות שבאפשרותם להעלות בהתאם להוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק, לפיו מקום בו הסכימו הצדדים כי פסק בוררות יהיה ניתן לערעור לפני בורר, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הבורר רק מחמת העילות הקבועות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק.

15. באשר לטענה בדבר התחשבות בכספים בלתי חוקיים, הרי שנטען כי אין עסקינן בכספים בלתי חוקיים אלא בכספים ששולמו במזומן. מכל מקום, טענה זו נטענה באופן כללי וללא פירוט ואין היא מהווה עילה לביטול פסק הבוררות.

16. לעניין הטענה בדבר העלאת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב טענה המשיבה, כי זו טענה ערעורית שאין מקום לקבלה במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר.

17. באשר לטענה בדבר חריגה מסמכות, טענה המשיבה, כי הצדדים הסמיכו את הבוררים לדון בכל המחלוקות שהתגלעו ביניהם, הן על פי הסכם הפשרה שנחתם ביניהם והן מכוח הסכם הבוררות עצמו. לטענתה, מעולם לא הוחרגה ההתחשבנות הכספית מכוח הסכם הפשרה עצמו.

18. ולבסוף, באשר לטענה לפיה ביטול הסכם הפשרה מבטל מדעיקרא את סמכותם של הבוררים, טענה המשיבה, כי הצדדים חתמו פעם אחר פעם, כל פעם מפאת החלפת בוררים, על הסכם בוררות, במסגרתו הסמיכו את הבוררים לדון בכל המחלוקות ביניהם, כך שלבטח לא ניתן לטעון כי אין כל הסכם המסמיך את הבוררים לדון במחלוקת בין הצדדים, בשל העובדה כי הסכם הפשרה בוטל בסופו של יום.

האדנים המשפטיים

19. טענתה המקדמית של המשיבה היא, כי אין מקום לדון בבקשה אלא במסגרת עילות הביטול המנויות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק, זאת נוכח הוראות סעיף 21א(ג)(1) לחוק הקובע, כי בקשה לביטול פסק בוררות, המוגשת במצב בו צדדים להסכם בוררות הסכימו כי ערעור על פסק הבוררות יידון בפני בורר (בוררות דו-שלבית), תוגש על פי העילות האמורות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק בלבד. בהקשר זה, מפנה המשיבה לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 7806/16 כהן נ' מיטרני (פורסם בנבו, 25.12.2016) (להלן: "עניין מיטרני").

20. לטענת המשיבה, עניינם של הצדדים נדון, כאמור, בפני ערכאת בוררות דו-שלבית, ולכן אין מקום לדון בבקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות בעילות שאינן מנויות בסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק.

21. מנגד, המבקשים טוענים, כי אין עסקינן בבוררות דו שלבית, שכן פסק הבוררות מושא הבקשה שלפני לא ניתן על ידי ערכאת הערעור אלא על ידי ערכאה נוספת ששמעה ראיות. לטענתם, זוהי למעשה שמיעה מחודשת אשר מבטלת את הליך הבוררות הראשון.

22. סבורתני כי הסכמת הצדדים כי הבוררים בערכאה השנייה ישמעו את טענות הצדדים מתחילה ויהיו רשאים לשמוע עדים ולקבל ראיות נוספות ואף אם הערכאה השנייה איננה מעבירה ביקורת שיפוטית על קביעות הערכה הראשונה – עובדות אלו, כשלעצמן, אינן שוללות את העובדה שמדובר בהליך ערעור בפני בורר כמשמעו בסעיף 21א לחוק הבוררות.

23. מכל מקום, אין זה המקום להכריע בהשגות על ההלכה המחילה את סעיף 21א לחוק הבוררות על הליכי הבוררות המתנהלים בבורסה ליהלומים, שהרי ממילא טענתם העיקרית של המבקשים בבקשה שלפני נסמכת על הוראות סעיף 24(9) לחוק, כפי שעולה מסעיף 60 לתובענה [ראו לעניין זה עניין מיטרני הנ"ל, וכן רע"א 7091/16 כהן נ' סעדיה (פורסם בנבו, 06.11.2016)]. אמנם עסקינן בשמיעה מחדש בפני מותב אחר, בהרכב גדול יותר הגובה ראיות ומתרשם באופן עצמאי מעדים ואינו מפעיל ביקורת שיפוטית על קביעות הערכאה הראשונה, ואולם, כאמור, אין בעובדות אלו, כשלעצמן, די על מנת לקבוע כי אין עסקינן בערכאה שניה, בהתאם להוראות סעיף 21 א לחוק.

24. לגופן של טענות המבקשים, גבולות ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות הותוו בחוק הבוררות ובפסיקת בית המשפט העליון. עילות ההתערבות בפסקי בוררות הן אלה הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואין בלתן.

25. סעיף 24 לחוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עשר עילות המאפשרות לבית המשפט לבטל פסק בוררות [ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265, 274 (1988) (להלן: "עניין כוכבי")]. סעיף זה ממצה את כל העילות לביטול פסק בוררות, ואין להוסיף עליהן [רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פ"ד מה(5) 511, 516 -517 (1991) (להלן: "עניין נתיבי איילון")].

26. בפסיקה נקבע עוד, כי אף את העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות יש לפרש באופן מצמצם ודווקני [רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (פורסם בנבו, 23.1.2008); רע"א 758/08 האוסף חברה לשירותים בע"מ נ' עיריית אופקים (פורסם בנבו, 15.4.2008); רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1 (2004) (להלן: "עניין גוירצמן")].

27. עוד נפסק, כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק הבוררות [ראה למשל: רע"א 1260/94 בן-חיים נ' אבי חן בע"מ, פ"ד מח(4) 826, 832-831 (1994) (להלן: "עניין בן חיים")]. לפיכך, בדיקת פסק הבוררות אינה נעשית על-פי הקריטריונים לבדיקת פסק דין של ערכאה שיפוטית, קרי באמת מידה ערעורית (עניין כוכבי, בעמ' 274). טענות היפות לערעור על פסק דינו של בית משפט אינן יפות כל עיקר לתקיפתו של פסק בוררות [רע"א 1512/92 קירת- חברה קבלנית לבנייה מתקדמת בע"מ נ' נזר, פ"ד מז(5) 529, 532 (1993)]. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 – 617 (2003):

"...התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול... בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו.

עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות".

28. כך גם בעניין רע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מיטרני (פורסם בנבו, 4.2.2002) נקבע כי:

"...בקשה לביטולו של פסק בוררות איננה, אפוא, תחליף לערעור על שאלות הנוגעות לתוכנו של הפסק. אף כאשר ברי הוא כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו. פסק בורר עשוי אפוא להתבטל, רק מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על ידי הצדדים. ביטול הפסק בשל תוכנו, אפשרי רק כאשר מנוגד הוא באופן מובהק לתקנת הציבור" (ההדגשה אינה במקור).

29. עיקרן של עילות הביטול המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות הוא בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין הצדדים, ואין הן מיועדות לבחינת תוכן הפסק, פרט לחריג אחד הנוגע לפסק הנוגד את תקנת הציבור (עניין בן חיים, בעמ' 832).

30. העולה מן המקובץ הוא, כי "משעה שפסק הבוררות ניתן כדין, בהליך תקין במסגרת סמכויותיו של הבורר בלא שנפגעו זכויותיהם של הצדדים, אין מקום להתערב בו. השאלה איננה האם פסיקת הבורר היא נכונה וצודקת על פי כל אמת מידה או שמא טעה הבורר בפסיקתו, אלא אם חרג הבורר מכללי ניהול הבוררות המוגדרים בדיני הבוררות ובהסכם באופן המצדיק את ביטולו של פסק הבוררות" [רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל ואח', (פורסם בנבו, 11.2.2008)].

31. אדון בטענות המבקשים לגופן.

פסק הבוררות מתבסס על קיזוז כספים בלתי חוקיים

32. עילת הביטול העיקרית עליה מסתמכים המבקשים הינה, כי בפסק הבוררות נלקחו בחשבון טענות המשיבה בדבר תשלום כספים בלתי חוקיים, הגם שבמהלך הבוררות הבהירו הבוררים כי אין בכוונתם להתחשב בטענות אלו, ומשכך המבקשים לא טענו לעניין זה. טענה זו מקימה לשיטתם הן עילה מכוח הוראות סעיף 24(4) לחוק והן עילה מכוח סעיף 24(9) לחוק.

33. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את כתבי בי הדין, הן בהליך שבפני והן בהליך הבוררות מושא הבקשה דנן, ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים בפני, אין בידי לקבל טענה זו.

34. ראשית, הטענה לפיה בפסק הבוררות נלקחו בחשבון כספים בלתי חוקיים נטענה בעלמא, מבלי שהמבקשים מבהירים מדוע לטענתם מדובר בכספים בלתי חוקיים. המשיבה אכן טענה לביצוע של תשלומים במזומן. מקור הכספים לטענתה הוא ממכירת נכסים. ואולם, תשלום במזומן אינו מהווה בהכרח תשלום בלתי חוקי. בנסיבות אלה לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי אכן מדובר בכספים בלתי חוקיים, שלא היה מקום להתחשב בהם במסגרת הליך הבוררות.

35. שנית, מלשון פסק הבוררות לא עולה כי הבוררים לקחו בשיקוליהם תשלום כספים בלתי חוקיים ואף לא עולה אופן חישוב הסכום שנפסק. ויודגש לעניין זה, כי על פי הסכם הבוררות, הבוררים פטורים מלנמק את פסק דינם. מכאן, שמסקנתם של המבקשים כי הבוררים לקחו בחשבון, עת קבעו את חיובם של המבקשים במסגרת פסק הבוררות, כספים ששולמו במזומן, לא הוכחה ואף לא ניתן להוכיחה.

36. שלישית, אף אם הבוררים ציינו במהלך הבוררות כי לא ניתן לדון בכספים ששולמו במזומן (טענה העולה מסיכומי המשיבה בלבד), הרי שטענה זו נטענה על ידי המשיבה בסיכומים מטעמה (סעיף 6 לסיכומים), ולא הייתה כל מניעה מצד המבקשים עצמם להתייחס לסוגיה זו בסיכומיהם. לעניין זה יוסף, כי במהלך הדיון שבפני הייתה מחלוקת בדבר סדר הגשת הסיכומים בפני הבוררים, ואולם גם אם המשיבה הגישה סיכומיה לאחר סיכומי המבקשים, לא הייתה כל מניעה לבקש להגיש סיכומי תשובה מטעמם של המבקשים ולהתייחס לטענות המשיבה בדבר תשלום כספים במזומן.

טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב

37. כאמור, הצדדים הסכימו כי הבוררים לא יהיו כבולים לדין המהותי או לדיני הראיות. מכאן, שאין מניעה כי הבוררים יפסקו בהתאם לשיקול דעתם, גם בניגוד לאמור במסמכים בכתב. טענת המבקשים בהקשר זה הינה טענה ערעורית אשר אין לקבלה, שכן אין בית המשפט משים עצמו כערכאת ערעור על פסק הבורר ואין הוא רשאי להחליף את שיקול דעתו של הבורר, אף אם הבורר טעה בפירוש הדין המהותי או ביישומו על עובדות המקרה.

38. לעניין זה יוסף עוד, כי גם מקום בו הוסכם כי בוררות תתנהל על פי הדין המהותי, טעות בפירוש הדין המהותי או ביישומו אינה מקימה עילה לביטול פסק הבוררות [ראו עניין נתיבי איילון הנ"ל; עניין בן חיים הנ"ל, וכן רע"א 8078/10 אלרום נ' קונפורטי (פורסם בנבו, 3.1.2011) (להלן: "עניין אלרום")].

ביטול הסכם הפשרה- חריגה מסמכות ופגיעה בתקנת הצבור

39. כאמור לעיל, המבקשים טוענים, כי ביטול הסכם הפשרה כלל לא היה בסמכותם של הבוררים ולא נתבקש על ידי המשיבה. ביטולו, לטענתם, ואף ללא כל נימוק, מהווה חריגה של הבוררים מסמכותם, שעה שהפנייה לבוררות מלכתחילה הייתה על בסיס הוראות סעיף 10 להסכם הפשרה. לטענתם, ביטול הסכם הפשרה על ידי הבוררים לא זו בלבד שמהווה חריגה מסמכות אלא אף מנוגד לתקנת הציבור, ועל כן, בהתאם להוראות סעיפים 24(3) ו-(9) לחוק, קמה להם עילה לביטול פסק הבוררות.

40. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, מלשון הסכם הפשרה עולה כי הצדדים הסכימו במסגרתו כי כל המחלוקות הכספיות שביניהם ידונו בבוררות (סעיף 6 להסכם הפשרה). לאחר מכן, לאחר שהבורר המכריע שמונה על ידי הצדדים בהתאם לסעיף 6 האמור לעיל לא קבל על עצמו הבוררות, הסכימו הצדדים על ביטול סעיף זה והעברת ההכרעה למוסד הבוררות של הבורסה (מסמך מיום 21.2.2016 – נספח 8 לתצהירו של המבקש – עמ' 106).

41. זאת ועוד, לא נקבע במסגרת הסכם הפשרה כי בכל מקרה נקודת המוצא הינה כי המשיבה חבה למבקשים הסך של $400,000, כנטען על ידם. במילים אחרות, תשלום הסך של $400,000 מעולם לא הוחרג על ידי הצדדים כנתון בסיס שאין להתחשב בו במסגרת ההתחשבנות שבין הצדדים. טענה זו אף לא עולה מהפרוטוקולים של הבוררות. משכך, כחלק מההתחשבנות קבעו הבוררים כי הסכם הפשרה הופר, לרבות ההתחשבנות הכספית שנקבעה במסגרתו וקבעו חיובים כספיים אחרים.

42. שנית, הלכה היא כי שאלת סמכותו של בורר נבחנת לאור הסכם הבוררות שהוא המסמך המכונן את הבוררות ומגדיר את סמכויות הבורר, כפי שנפסק מפי כב' השופט דנציגר בעניין אלרום הנ"ל: "המסמך המכונן את סמכות הבורר הוא הסכם הבוררות ומשכך שאלת החריגה מסמכות צריכה להיבחן לאור הסכם הבוררות בלבד ולעניין זה לאמור בכתבי הטענות אין השפעה על הגדרת סמכות הבורר". עוד ראו לעניין זה, רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (פורסם בנבו, 7.11.2011), רע"א 5780/05 נמרוד נ' חריטן (פורסם בנבו, 7.11.2006), ורע"א 8747/07 אפלבוים נ' דניאל (פורסם בנבו, 4.2.2008).

43. כאמור, בהסכם הבוררות הסכימו הצדדים "להעביר את מלוא המחלוקות והסכסוכים שביניהם להכרעתם של בוררים אשר ימונו על ידי הנהלת בורסת היהלומים הישראלית". מכאן שהצדדים הסכימו, ללא כל החרגה, להעביר את מלוא המחלוקות הכספיות ביניהם להכרעתם של הבוררים. בהתאמה, פעלו הצדדים במהלך שבע ישיבות שהתנהלו בפני הבוררים ובמסגרת סיכומיהם – כלל טענותיהם הועלו בפני הבוררים.

44. שלישית, כידוע, לביטוי "תקנת הציבור" אין הגדרה ממצה, וקשה לקבוע מראש מה יהפוך פסק בוררות לכזה הסותר את תקנת הציבור. בפסיקה נקבע כי עילת ביטול זו נדירה בגלל עמימותה [רע"א 6724/95 הוכמן נ' י.פ. יבואנים ומפיצים ציוד (1998) בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו, 2.9.1996)], ומעטים פסקי הדין במסגרתם התערב בית המשפט בפסק בורר וביטלו בשל היות תוכנו מנוגד לתקנת הציבור [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב 1093 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: "אוטולנגי")].

45. בהקשר זה ראיתי להפנות לדברי כב' השופט טירקל, בעניין גוירצמן הנ"ל: "נראה לי שמסקנתו של הבורר לגבי הקיזוז - אפילו אין לה על מה שתסמוך - איננה באה בגדר דברים אלה. ההכרעות שבפסק הבוררות עניינן מחלוקות כספיות בין בעלי-הדין, כמתקשרים בחוזה, ואין בהם דבר הסותר תפיסות עולם או השקפות חיים המיוחדות למסגרת החברתית או הלאומית שלנו. גם אין כאן פגיעה במושגי יסוד של צדק ומוסר המקובלים עלינו".

זאת ועוד, ברע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (פורסם בנבו, 4.3.2010), נפסק כי בית המשפט יבטל פסק בוררות על פי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, רק אם תוכנו של פסק הבוררות עומד בניגוד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאתו, כדברי כב' השופט דנציגר: "יש להדגיש, כי בית המשפט רשאי לפסול פסק בוררות רק אם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מתוצאתו".

46. בענייננו, פסק הבוררות עוסק בחיובים כספיים ואין בתוכנו דבר הסותר את תקנת הציבור.

תוצאת ביטול הסכם הפשרה - ביטול סמכות הבוררות מדעיקרא

47. כפי שצוין לעיל, ביטול הסכם הפשרה במסגרת פסק הבוררות אינו מהווה ביטול סמכות הבוררות מדעיקרא, שעה שכאמור לעיל המסמך המכונן את סמכות הבורר הוא הסכם הבוררות.

48. בענייננו, הצדדים חתמו מספר פעמים על הסכם בוררות. תחילה הגישו בקשה משותפת לבורסה לקיום ישיבת בוררות (נספח 6 לתצהיר המבקש) וביום 1.7.2015 חתמו על הסכם בוררות (לפני הליך הבוררות הראשון), לאחר שהוסברה להם משמעותו (נספח 8 לתצהיר המבקש, עמ' 70).

49. מאוחר יותר, ביום 21.2.2016 חתמו הצדדים על הסכם נוסף במסגרתו הסכימו כי הדיון בעניינם ידון בפני המוסד לבוררות של הבורסה ליהלומים. גם מהפרוטוקולים שנוהלו עולה, כי הבוררים ביררו היטב באם הצדדים מוכנים כי כלל המחלוקות הכספיות יועברו להכרעתם, והצדדים הסכימו לכך, ללא כל החרגה (נספח 9 לתצהיר המבקש).

50. בהמשך, הגישו הצדדים בקשה לשמיעה מחודשת בערכאה השנייה וביום 19.1.2017 חתמו על הסכם בוררות לדיון בפני הערכאה השנייה (נספח 11 לתצהיר המבקש, עמ' 159).

51. הנה כי כן, פעם אחר פעם, הסמיכו הצדדים, מכוח הסכמי בוררות, את הבוררים לפסוק בעניינם וביטול הסכם הפשרה אינו מבטל את סמכות הבוררים אלא מהווה תוצאתה של הבוררות.

טענות נוספות מטעם המבקשים

52. במסגרת בקשתם לביטול פסק הבוררות מעלים המבקשים טענות נוספות, אשר לטענתם מצדיקות את ביטול פסק הבוררות. כך, טוענים המבקשים, כי הבוררים סירבו לשמוע את עדותו של מר מיקי בן דור, ששימש כבורר לפניהם בסכסוך בין הצדדים והיווה עד מפתח מטעם המבקשים, זאת לאחר שנתנו החלטת ביניים המתירה את העדתו וחרף העובדה שהתירו את העדתם של בוררים קודמים אחרים, שהעידו מטעם המשיבה. כמו כן, טוענים הם כי ניהול פרוטוקול לקוי מצדיק אף הוא את ביטול פסק הבוררות. אף העובדה כי אין בפסק הבוררות פירוט כיצד הגיעו הבוררים לסכומים אותם פסקו מהווה פגם חמור בפסק הבוררות, לטענת המבקשים.

53. אין בידי לקבל טענות אלה. ראשית, במסגרת הדיון שנערך בפני ביום 3.7.2018 לא עמדו המבקשים על הטענות הנוספות האמורות לעיל. שנית, ממילא, על פי הסכם הבוררות מיום 18.6.2017 הבוררים לא היו קשורים בדין המהותי, בדיני הראיות ובתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והיו רשאים לנהל, לדון, לפסוק ולהחליט במחלוקות שבין הצדדים לפי שיקול דעתם הבלעדי ובדרך שתיראה להם כטובה וכמועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך. משכך, אין בידי המבקשים להעלות טענות כנגד אופן ניהול ההליך, שעה שנתנו הסכמתם לכך שההליך ינוהל על ידי הבוררים כפי שייראה להם כנכון.

54. זאת ועוד, תקנון הבורסה ליהלומים קובע כי בורר במוסד הבוררות של הבורסה ליהלומים לא יהיה חייב לנמק את החלטותיו ואף לא חייב לנהל פרוטוקול. אף המבקשים מודים בבקשתם, כי אין חובה לנהל פרוטוקול, אלא שלטענתם, משנוהל היה מקום לנהלו כראוי. לעניין זה נקבע, כי אף אם יידרש הבורר על ידי הצדדים לערוך פרוטוקול, תהא צורת ניהולו מסורה לשיקול דעתו של הבורר, ובית המשפט לא יתערב בכך, גם אם חסרים בפרוטוקול פרטים אחדים או שהפרוטוקול אינו נותן ביטוי לכל הדברים שנאמרו בבוררות (אוטולנגי, בעמ' 363 והאסמכתאות שם). אף מטעם זה אין בידי לקבל את טענותיהם הנוספות של המבקשים.

55. מכל מקום, כאמור לעיל, סעיף 24 לחוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עילות בגינן ייעתר בית המשפט לבקשה לביטול פסק בוררות. המבקשים לא הצביעו על עילות ביטול נוספות, הקמות להן מכוח הטענות האמורות לעיל, ואף בשל כך אין בידי לקבל טענות אלה.

היעדר עיוות דין

56. על פי הוראות סעיף 26 לחוק הבוררות, אף אם מתקיימת אחת העילות האמורות בסעיף 24, לביטול פסק בורר, רשאי בית המשפט שלא לבטל את הפסק, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. אין בחוק הבוררות או בחוקים אחרים הגדרה לביטוי "עיוות דין", ויש להחילו בכל מקרה לנסיבותיו (אוטולנגי, בעמ' 1163).

57. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי טעות כשלעצמה אינה עילה להתערבות בפסק בורר. מדיניותו של חוק הבוררות היא לעודד את מוסד הבוררות ועל כן יש למעט בהתערבות בפסק הבורר [ע"א 3439/90 ד.ד.ד. בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פ"ד מה(3) 337 (1991) (להלן: "עניין ד.ד.ד בניה"), וכן ע"א 227/85 המועצה המקומית שלומי נ' שורה בע"מ, פ"ד מא(4) 7 (1997)].

58. שאלת עיוות הדין מתייחסת בדרך כלל להליך הבוררות עצמו. צד שהופיע, טען והביא ראיותיו, הנטייה היא לקבוע שלא נגרם לו עיוות דין, אפילו יש בידו עילת ביטול מוכרת (ראו עניין ד.ד.ד. בניה הנ"ל). במקרים שונים הצביע בית המשפט גם על מבחן התוצאה, המדגיש את עיוות הדין. עם זאת, על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה שלא לבחון את הפסק לגופו, תוך השוואה לפסק הדין שבית המשפט עצמו היה נותן בנסיבות העניין, אילו נדרש לפסוק בו. אין זו בדיקה כבערעור, אלא אך ורק שסתום נוסף בפני ביטול פסק בורר (אוטולנגי, בעמ' 1167).

59. בענייננו, כאמור, איני סבורה כי למבקשים עומדת עילה לביטול פסק הבורר, בהתאם להוראות חוק הבוררות, אלא שגם לו הייתה עומדת להם עילה כאמור, שעה שלא נפל פגם בהליך הבוררות עצמו, שכן ההליך נוהל משך 7 ישיבות בערכאה השנייה, בפני חמישה בוררים, ופסק הבוררות ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב. משכך, סבורתני כי לא נגרם למבקשים עיוות דין, ואף מטעם זה לא מצאתי לבטל את פסק הבורר.

סוף דבר

60. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול פסק בורר להידחות.

61. כפועל יוצא מדחיית הבקשה לביטול, ומכוח הוראות סעיף 28 לחוק, אני מאשרת את פסק הבוררות מיום 30.1.2018, ונותנת לו תוקף של פסק דין.

62. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסכום כולל של 20,000 ₪.

63. הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט, יועברו למשיבה ביום 12.8.2018, אלא אם כן תוגש בקשה מתאימה ותינתן החלטה אחרת.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ח, 10 יולי 2018, בהעדר הצדדים.