לפני תביעה לפינוי וסילוק יד ולחלופין תביעה כספית בגין דמי שימוש.

1. התובעים טוענים כי הם בעלי חלקים מהמקרקעין הידועים כחלקה 4 גוש 19056 בשטח 490 מ' המצויה צפונית לבתי המגורים של התובעים ועליה מצויה כיום דרך המחברת בין מבנה המועצה המקומית מג'דל כרום לבין בית הספר התיכון המקיף.

2. לטענת התובעים, בשנת 1995 השתלטה הנתבעת שלא כדין על המקרקעין האמורים מבלי שמסרה בידי התובעים צו או הודעה על הפקעה.

3. לטענת התובעים הם פנו אל הנתבעת ביום 27/8/17 על מנת לקבל פיצוי בגין תפיסת הקרקע והשימוש בה, אך הנתבעת כלל לא התייחסה לפנייתם. משכך, טוענים התובעים כי לא נותרה בידם הברירה אלא לפנות אל בית המשפט , על מנת שיורה על סילוק ידה של הנתבעת מן המקרקעין האמורים או לחלופין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בשווי המקרקעין בהם היא עושה שימוש או בדמי שימוש. מכאן תביעת התובעים אשר לפני.

4. הנתבעת טענה כי התובעים כלל לא הוכיחו את בעלותם במקרקעין האמורים. כן טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף בהעדר הוכחת גודל השטח המצוי בשימוש הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת כי שיעור הפגיעה במקרקעין אינו מזכה בפיצוי וכן כי דין התביעה להידחות שכן התובעים נתנו את הסכמתם בין במפורש ובין מכללא לסלילת הכביש ולשימוש בו. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלשהוא מסלילת הכביש.

5. הנתבעת טוענת כי תכנית המתאר הרלבנטית (ג/3700) אשר מטרתה הייתה הסדרת הפיתוח והבנייה בתחומי הנתבעת על ידי התווית דרכים חדשות והטיית דרכים קיימות תוך הרחבתן שינוין וביטולן, פורסמה בשנת 1986. בשנת 1995 או במועד סמוך, החלה הנתבעת בביצוע העבודות לסלילת הכביש העובר בין היתר בתחום המקרקעין נושא התובענה לרווחת תושבי הנתבעת והתובעים עצמם.

6. לטענת הנתבעת, הבעלות במקרקעין היא במושע בין 14 בעלים, בעוד התביעה דנן הוגשה בידי שלושה תובעים בלבד, כאשר אחד מהם כלל אינו מופיע בנסח הטאבו כמי מהבעלים, האחר מופיע כבעלי 1/16 מהמקרקעין ואילו השלישי כבעלי 1/192 משטח המקרקעין. הנתבעת טוענת עוד כי התובעים לא צירפו תשריט חלוקה המוכיח את בעלותם בחלק המקרקעין הספציפי אותו הם תובעים ולא צורף ייפוי כוח מיתר בעלי החלקה.

7. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו את טענותיהם ביחס לשימוש הנתבעת בשטח לו הם טוענים. לתביעה לא צורפה חוות דעת מודד או שמאי מטעמם ולפיכך אין ראשית ראיה לתביעתם. לחלופין טענה הנתבעת כי גם אם תתקבל טענת התובעים ולפיה חלק מהדרך עוברת דרך מקרקעי התובעים, הרי שמדובר בשטח קטן בהרבה מהשטח לו טוענים התובעים.

8. הנתבעת טוענת כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב שכן התובעים עצמם פולשים לתחומי הדרך באופן בלתי חוקי, תוך ביצוע עבירות בניה בלתי חוקית. הנתבעת טוענת כי כבר בשנות ה 80 ניתן לתובעים היתר בניה על בסיס תכנית הדרך ולפיכך יש לדחות את הטענה כי הדרך פלשה למקרקעין של התובעים.

9. הנתבעת טוענת כי שיעור הפגיעה במקרקעין אינו מזכה בפיצוי, שכן בעת הפקעת מקרקעין למטרות ציבוריות שיעור של עד 40% פטור מתשלום פיצוי בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה. שיעור הפלישה הנטען למקרקעים עומד ע"ס של 490 מ"ר מתוך שטח חלקה בסך 3906 מ"ר, דהיינו 12.5 % אשר אינם מזכים בפיצוי כלל. לטענת הנתבעת היא הטיבה עם התובעים, שכן בעוד הייתה יכולה להפקיע 40% מהמקרקעין ללא תשלום פיצוי, הופקע שטח נמוך בהרבה. בעוד רוחב הדרך היה צריך לעמוד על 16 מ', הוא עומד על 9 מ' בלבד. מכאן כי יש לדחות את תביעת התובעים.

10. הנתבעת טוענת עוד כי דין התביעה להידחות שכן התובעים נתנו את הסכמתם בין מפורש ובין מכללא לסלילת הכביש ולשימוש בו. לטענתה, תכנית הדרך האמורה הייתה ידועה כבר בשנות ה -80 ועל פיה ניתנו היתרי בניה גם לתובעים עצמם. העבודות להרחבת הדרך נעשו בשלהי שנות ה 90. לעומת זאת, התובעים נרשמו כבעלים בחלקה מאז שנת 2011 על פי צו ירושה ומכאן כי הם מחזיקים במקרקעין 15 שנה לאחר ביצוע סלילת והרחבת הדרך.

11. לטענת הנתבעת, בעל מקרקעין אשר במועד אישורי התכנית וסלילת הכביש נתן הסכמתו לסלילת הכביש בגין התועלת הפרטית והציבורית שגרמה הרחבת הכביש ממנה נהנה הבעלים, מעניק לנתבעת מעמד של "בר רשות במקרקעין" והיא פטורה מתשלום דמי שימוש או סילוק ידה מהמקרקעין. התובעים לא הגישו התנגדות לתכנית ולהרחבת הדרך שכן הדרך הועילה והיטיבה עמם ועל כן ניתנה הסכמתם בין במפורש ובין מכללא ומעמד הנתבעת הוא כ"בר רשות" במקרקעין.

12. הנתבעת טוענת כי התובעים לא פנו אליה מאז שנת 2011 ופנייתם הייתה אך בשנת 2017. פניה מאוחרת זו מגלה כי תכלית התובעים היא ניסיון לשלוח יד בקופתה הציבורית של הנתבעת. הגשת התביעה בשלב כה מאוחר גרמה לנתבעת לנזק ראייתי והגנתה נפגעה באופן יסודי.

13. הנתבעת טוענת כי לא הוכח בידי התובעים כל נזק אשר נגרם להם בגין הסגת הגבול הנטענת. משכך, אין הם זכאים לפיצוי. באשר לעניין עשיית עושר ולא במשפט, טוענת הנתבעת כי אין לחייב אותה בפיצוי בגין השטח אשר לכאורה נלקח מהתובעים שכן לתובעים לא נגרם כל נזק כספי. לטענתה, ככל שתחויב בסכום כלשהוא, צריך הערך הכספי להיות בהתאם לייעוד בפועל אשר הוא כביש ולטענתה, ממילא התיישן כל תשלום. מפאת כל אלו עתרה הנתבעת לדחיית התביעה כנגדה.

דיון :

שאלת הבעלות במקרקעין נושא התובענה

13. התובעים טענו כי הם הבעלים של חלקים מהמקרקעין בגודל כ 490 מ"ר הידועים כחלקה 4 גוש 19056. לטענתם מצויה חלקה זו צפונית לבתי המגורים של התובעים ומהווה דרך המחברת בין מבנה המועצה המקומית לתיכון המקומי. עיון בנסח הטאבו אשר צירפו התובעים לתביעתם מעלה כי לתובע 1 כלל אין זכויות רשומות במקרקעין, לתובע 2 חלק של 1/16 מהמקרקעין ואילו לתובע 3 חלק של 1/192 מהמקרקעין. התובעים הציגו עם סיכומיהם (ללא נטילת רשות בית המשפט) צו ירושה מטעמה של המנוחה ריא חסן ז"ל, נסח טאבו עדכני מיום 7/9/20, פסק דין מיום 1/1/14, פסק דין מיום 11/6/15 , החלטת בית הדין השרעי בעכו מיום 20/7/03, אישור המועצה המקומית מג'דל כרום לרשם המקרקעין בדבר זהות המנוחה ריא חסן וצו ירושה בו מורישה אותה ריא חסן לכל אחד מיורשיה המפורטים 1/6 מרכושה, כאשר שניים מן היורשים הם התובעים 1-2. בהחלטתי מיום 28/12/20 ניתנה לתובעים הרשות לצרף ראיותיהם אלו בכפוף לביצוע הפקדה מטעמם אשר אכן בוצעה ותוך מתן האפשרות לנתבעת להבאת ראיות מטעמה, ככל שתחפוץ בכך. הנתבעת הגישה באיחור הודעה ולפיה היא מסכימה כי יינתן פסק דין על סמך החומר שבתיק וטענה כי הוגש אך אישור זיהוי, התובעים ענו בתשובה (שוב ללא אישורו של בית המשפט) כי הוגשו ראיות אותן מניתי לעיל וכי הנתבעת מטעה את בית המשפט ויש להתעלם מהודעת הנתבעת. פסק דין זה יינתן על בסיס חומר הראיות כולו כפי שהוגש לתיק.

14. למקרקעין נושא התובענה, בעלים נוספים רבים מלבד התובעים בתובענה זו. הללו לא צורפו כתובעים לתביעה, אף לא כמשיבים פורמליים ולא הוצג ייפוי כוח מטעמם להגשת תביעה זו.

15. התובע 1 התעקש בעדותו לפני בית המשפט, כי המקרקעין נושא התובענה בבעלותו. לטענתו, זכויותיו רשומות על שם בנו האני, אך הבית הבנוי על המקרקעין הוא ביתו וכך גם השטח אותו נטלה מידיו הנתבעת לטענתו. הבן לא הובא לעדות, לא ניתן הסבר מדוע הזכויות רשומות על שם הבן, אם אכן האב הוא בעל הזכויות. ככל שהבן הוא בעל הזכויות – לא ברור מדוע הוא אינו התובע בתובענה זו. בחקירתו הנגדית טען לפתע התובע 1 כי מדובר בירושה מדודתו וכי צו ירושה מצוי בידיו אך טרם נרשמו הזכויות. אף אם פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) מקנה למחזיק זכויות לפיצוי במקרים מסוימים, הרי שלא הוכח כי דווקא התובע 1 הוא המחזיק. כאמור, עם הגשת סיכומי התובעים, הוגש צו הירושה של אותה הדודה (ריא חסן) וכן הוגש נסח טאבו עדכני (מיום 7/9/20). עיון באותו נסח מעלה כי לתובע 1 זכויות רשומות של 1/6 וכן 1/48 מהמקרקעין. לתובע 2 גם כן אותו החלק ואילו לתובע 3 1/192 מהזכויות במקרקעין, אף שנטען כי הוא יורש אביו (ירושה אשר לא קיבלה ביטוי ברישום ברשם המקרקעין) וחלקו גדול יותר. יתר בעלי המקרקעין אשר זכויותיהם רשומות, לא הגישו תביעה זו או מסרו ייפוי כוח בידי התובעים דנן לצורך הגשת התביעה.

האם אכן עושה הנתבעת שימוש ומסיגה גבול התובעים – חוות דעת מומחה בית המשפט

16. התובעים טענו כי הנתבעת השתלטה על מקרקעין בגודל 490 מ"ר כבר בשנת 1995. התובעים לא צירפו חוות דעת מודד מטעמם אשר יבהיר מהו השטח שלהם בו עושה הנתבעת שימוש וצירפו אך ורק צילום אווירי עליו ביקשו להסתמך. מטעמו של בית המשפט מונה מומחה – המהנדס ומודד מר ג'מאל דג'ים אשר בדק את מצב הדברים ומצא כי הנתבעת תופסת שטח של 409 מ"ר בלבד משטח החלקה כולה (3906 מ"ר) וזאת לצורך דרך, בחזית הצפונית של המקרקעין, בהתאם לתכנית המאושרת, לפיה לצורך הדרך יועד שטח של 465 מ"ר. כאמור, התובעים הם בעלי 8/48 ובעלי 1/192, מתוך החלקה ממנה נתפסו 409 מ"ר לצורך ביצוע דרך.

17. אין חולק בין הצדדים כי לא בוצעה הפקעה מסודרת של המקרקעין נושא התובענה, ברם הללו נלקחו בידי הנתבעת לצורך ביצוע דרך וסלילת כביש המחבר בין בניין המועצה המקומית לבית הספר התיכון המקומי ונועד לרווחת התושבים בישוב כולם. התובעים טוענים כי אל נוכח העובדה שהנתבעת תפסה 465 מ"ר משטחם, הרי שהם זכאים לדמי שימוש מעם הנתבעת , בשווי פיצוי כאילו הופקעה הקרקע או לסילוק ידה מהחלקה.

18. כבר בשלב זה יאמר כי התובענה במהותה עותרת לקבלת פיצויים בגין ההפקעה הנטענת בידי התובעים ולא לסילוק יד או שווי דמי שימוש. ברי כי אין ברצון התובעים להשיב את המצב לקדמותו ולהרוס את הכביש אשר משרת את כלל תושבי הישוב ותלמידי בית הספר המקומי. טיעוני התובעים התרכזו בקבלת פיצוי עבור ההפקעה של חלק משטחם. התובעים אף הסתמכו בסיכומיהם על ההלכה אשר נקבעה בע"א 6407/14 בעניין הועדה המקומית לתכנון ובניה בכרמיאל נ. אחמד מסרי (24/5/18). כלל הוא בפסיקה כי כל אחד משלבי ההפקעה בהתאם להוראות ס. 188 לחוק התכנון והבניה מהווה עילת תביעה עצמאית – בשלב הראשון מוענק פיצוי בגין יעוד המקרקעין לצרכי ציבור ובשלב השני מוענק פיצוי בגין ההפקעה עצמה. את השלב השני, דהיינו התביעה לאחר ביצוע ההפקעה בפועל, ניתן לתבוע בבית המשפט המחוזי וראה לעניין זה בע"א 4531/10 ויינברג נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (ניתן ביום 20/8/12). אין זה מסמכותו של בית משפט השלום לדון בזכותם של התובעים לפיצויים בגין הפקעת חלק מחלקתם ואף לא בגובה הפיצויים. התובעים לא הפרידו בתביעתם, בין השטח אשר הופקע (בפועל, שכן לא בוצעה הפקעה רשמית) בידי הנתבעת עפ"י התכנית המאושרת לטובת סלילת הכביש בישוב, לבין השטח מעבר לתוואי הכביש בו עושה הנתבעת, לטענתם, הסגת גבול.

19. מומחה בית המשפט קבע כי השטח המיועד לדרך על פי התכנית המאושרת היא 465 מ"ר ומה שתפוס בפועל עומד ע"ס 409 מ"ר. התובעים לא הוכיחו כי מעבר לשטח זה אשר הופקע בפועל בידי הנתבעת, מסיגה הנתבעת גבול בחלק נוסף במקרקעין. התובעים בקשו להסתמך על תביעות נוספות לדמי שימוש, בהם הוכח באמצעות חוות דעת מהו השטח הנוסף מעבר לשטח אשר הופקע בהתאם לתכנית המאושרת, כי הנתבעת עושה שימוש תוך הסגת גבול (ראה ת.א. 6242-07-08 וכן ת.א. 15179-02-09). אלא שבמקרה אשר לפנינו בחן ומצא מומחה בית המשפט כי לא נעשה שימוש בידי הנתבעת בשטח נוסף מחלקת התובעים, מעבר לזה אשר הופקע בפועל בעבור דרך. שוב יודגש כי פיצוי בגין הפקעה אינו מעניינה של תובענה זו (ואף לא מסמכות ערכאה זו), אשר תכליתה תשלום דמי שימוש. בכך די על מנת לדחות את תביעת התובעים לדמי שימוש. בבחינת למעלה מהצורך תיבחן טענת הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה לדמי השימוש והוכחת שווי אותם דמי שימוש נתבעים.

האם הסכימו התובעים לסלילת הכביש ומהי משמעות הסכמתם – שיהוי בהגשת התביעה ומעמדה של הנתבעת במקרקעין:

20. תכנית המתאר הרלבנטית ג/3700 בה הותוותה הדרך אשר נסללה על השטח נושא התובענה פורסמה כבר בשנת 1986. בשנת 1995 החלה הנתבעת בביצוע עבודות סלילת הכביש העובר במקרקעין. הנתבעת הציגה את התרי הבניה אשר ניתנו לתובעים במהלכם של השנים, כאשר אותם היתרים ניתנו כבר בהתחשב בדרך הקיימת. זכויות התובעים במקרקעין נרשמו בשנת 2011, כלומר כ 16 שנה לאחר שכבר נסלל הכביש ולא הוכח בידי התובעים כי בעלי המקרקעין אותה העת הגיש התנגדות לסלילת הכביש או תפיסת הקרקע. הגיונם של דברים הוא ברור. הדרך היטיבה עם בעלי המקרקעין ולפיכך ניתנה הסכמתם לתפיסתה של הנתבעת את המקרקעין. התובעים כאשר קיבלו את הזכויות במקרקעין ולא פעלו אף הם משך כשבע שנים, הביעו בכך את הסכמתם לסלילת הכביש ותפיסת המקרקעין ואכן הנתבעת היא כטענתה "ברת רשות במקרקעין". בהתאמה לא ניתן לסלק ידה מהמקרקעין ונראה כי התובעים עצמם לא כיוונו לכך.

21. התובעים לא עתרו לכך כי הכביש אשר נסלל, ייהרס ויפונה מהמקרקעין. התובעים עצמם עושים שימוש ונהנים מהכביש האמור. מעדויותיהם עולה כי לנגד עיניהם עומדת דרישה כספית בלבד. התובע 1 נשאל על כך והבהיר כי הייתה הסכמה מצדם לתת שטח ואילו המועצה הייתה אמורה לשלם לו "כמו לאחרים". לטענתו אחיו קיבל פיצויים מהמועצה, אך אסמכתאות על כך לא הוצגו לבית המשפט ועובדה היא כי משך 25 שנה טען התובע 1 כי לא פעל בעניין זה ולא עשה דבר. התובע 2 העיד כי עת נסלל הכביש היה בן 15 ולא הגיש מעולם תביעה אל בית המשפט לעניין זה. התובע 3 הגדיל לעשות והעיד כי הם "אנשים טובים" ולכן לא הגישו תביעה מעולם לפיצוי בגין סלילת הכביש. מעדות מהנדסת המועצה עולה כי בהיתרי הבניה שניתנו לתובעים, מופיע קיומה של הדרך והתובעים אף וויתרו על שטח לטובת הדרך כתנאי לקבלת היתרי הבניה.

22. שיהוי זה בנקיטת ההליכים מצדם של התובעים, כמו גם הסכמתם שבשתיקה לתפיסת המקרקעין משך שנים ארוכות מובילים אף הם למסקנה כי אין מקום כעת בחלוף 25 שנה מסלילת הכביש, לתשלום בגין הסגת גבול נטענת בשטח אשר מעבר לשטח הדרך המופקע בידי הנתבעת בהתאם לתכנית המאושרת. כאמור, ייתכן כי תהא לדבר משמעות לעניין תשלום פיצוי בגין ההפקעה, ברם פיצויים אלו אינם עניינה של תובענה זו.

האם הוכח גובה דמי השימוש:

23. התובעים לא המציאו חוות דעת לעניין גובהם של דמי השימוש במקרקעין, אשר תפסה הנתבעת מעבר לשטח אשר הופקע בפועל לצורך הדרך בהתאם לתכנית המאושרת. יוער כי לא זו בלבד שחלק מינורי מהמקרקעין נתפס בידי הנתבעת, אלא שחלק זה משמש לרווחת התובעים ויתר אנשי הישוב בהיותו כביש ודרך. מומחה בית המשפט ציין כי רוחבה של הדרך אמור היה להיות 16 מ' אך הנתבעת תפסה שטח של 9 מ' עבור הדרך, כך שאפילו פגיעה זו היא מינורית ולא נראה כי גרמה נזק לתובעים. יתרה מזו, חלקם של התובעים בכלל המגרש אינו גדול, יחסית לגודל המגרש, כך שאפילו היה נקבע כי בוצעה הסגת גבול במקרקעי התובעים, היה הפיצוי מחושב בהתאם לגודל חלקם בזכויות במקרקעין. מכלל האמור עולה כי לא הוכח גובה דמי השימוש ולא גודל השטח של הסגת הגבול ובהתאם אין מקום לפיצויים בגין מה שכלל לא הוכח.

עשיית עושר ולא במשפט:

24. בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979 נקבע כי "(א)  מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב)  אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת"

25. הפסיקה קובעת כי על מנת לבסס חובת השבה בגין עשיית עושר ולא במשפט, יש להוכיח התגבשותם של שלושה יסודות : הראשון – התעשרות – דהיינו קבלת נכס, שירות או טובת הנאה, היסוד השני –ההתעשרות באה על חשבון הזוכה, השלישי – ההתעשרות התקבלה על ידי הזוכה שלא על פי זכות שבדין. ראה בת.א 4757-07-09 ובת.א 14361-08-09 (מחוזי – מרכז) פייר גליו בע"מ ואח' נ' פטיטו בע"מ ואח', מיום 17.5.12, אשר הסתמך על רע"א 502/04 Buffalo Boots נ' גלי – רשת חנויות נעליים, פד"י נח(5) 487.

26. בענייננו לא מתמלאים התנאים האמורים. הנתבעת לא קיבלה את המקרקעין נושא התובענה שלא כדין. בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) הרי היה על הנתבעת לתפוס חזקה במקרקעין האמורים לצרכי דרך ויכולה הייתה לתפוס חלק גדול ממה שנתפס בפועל, אך נתפס חלק קטן בלבד. הדבר נעשה כדין, כך שאין הנתבעת מתעשרת ולא במשפט על חשבונם של התובעים. יתרה מזו, אין ההתעשרות נעשית על חשבונם שכן הם עצמם עושים שימוש בדרך אשר נסללה וכמוהם יתר אנשי הישוב. מכאן כי יש לדחות אף טענה זו של התובעים.

27. מכלל האמור לעיל עולה כי התובעים הם בעלי חלק מינורי מכלל המגרש. יתר בעלי המגרש לא תבעו ואף לא מסרו בידי התובעים ייפוי כוח להגשת תביעתם. השטח אותו תפסה הנתבעת, נתפס לצרכי סלילת דרך בהתאם לתכנית המאושרת ולא הוכח כי הנתבעת עושה שימוש תוך הסגת גבול במקרקעי התובעים מעבר לשטח אשר הופקע לטובת הדרך. התכנית בגין הדרך פורסמה כבר בשנת 1986 ואילו הדרך נסללה כבר בשנת 1995. איש מבעלי המגרש לא פנה אל הנתבעת בהתנגדות לסלילת הדרך והחל משנת 2011 לא פנו התובעים אל הנתבעת בכל בקשה או תביעה, כך שלשיהוי בלתי סביר זה תרומה מכרעת לדחיית תביעתם. שיהוי זה מצביע גם על הסכמתם של התובעים לתפיסתה של הנתבעת כך שהנתבעת היא ברת רשות ואין עילה לפינוי השטח נושא התובענה. פינוי שכזה יצמיח נזק ליתר תושבי הנתבעת באשר ימנע מהם השימוש בדרך. זאת ועוד, תביעה זו עניינה אך ורק בגין דמי השימוש בחלק המקרקעין אשר לטענת התובעים נעשה בו שימוש בידי הנתבעת תוך הסגת גבול. לא הוכח כי קיים שימוש שכזה מעבר לשימוש בשטח אשר הופקע בהתאם לתכנית המאושרת. פיצויי הפקעה אינם מסמכותה של ערכאה זו ואף לא נתבעו במסגרת תובענה זו. לא הוכח לפני כי נגרם נזק כלשהו לתובעים בגין התפיסה וסלילת הדרך או כי הנתבעת התעשרה על חשבונם של התובעים. כלל זאת מוביל לדחיית תביעתם של התובעים.

28. סוף דבר,

התביעה נדחית.

התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 2500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 12,500 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

פיקדון אשר הפקידו התובעים בתיק זה יועבר אל הנתבעת ע"ח חיובי התובעים מפסק דין זה.

ניתן היום, ג' אדר תשפ"א, 15 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.