לבקשת התובע אני מורה על מחיקת התובענה.

לעניין ההוצאות -

התובע עותר שלא לחייבו בהוצאות בשים לב לכך שקיבל את המלצת בית המשפט להביא למחיקת ההליך והשלב בו מצוי ההליך. לעמדת התובע נקיטת ההליך על ידו הייתה בתום לב ועל פי החלטות רשמת ההוצאה לפועל וכי גם אי העמידה בהחלטה שניתנה יש לה הסבר עובדתי ומשפטי.

עוד טען ב"כ התובע עצם נקיטת ההליך העיקרי – להבדיל מהסעד הזמני – נעשתה על פי החלטה שניתנה על ידי בית המשפט.

המשיבה 1 עותרת לחייב את המבקש בהוצאותיה וזאת בשים לב לכך שמדובר בהליך במסגרתו ניסה התובע לעמדתה לתקוף פסק דין של פינוי שכבר הפך חלוט. עוד טענה המשיבה 1 לחוסר תום לב מצד המבקש אשר לא מילא אחר התחייבות שנטל על עצמו וקיבלה תוקף של החלטה ועתרה לחייבו בהוצאות.

המשיבה 1 לא הגישה כתב תשובה להליך ולא התייצבה אליו הגם שבמעמד הדיון הציג המבקש לעיוני את כתב התשובה מטעמה הנושא תאריך היום. כתב התשובה הגיע לעיוני באמצעות התיק לאחר הדיון שהתקיים ובעניינו ניתנה החלטה נפרדת.

פסיקת הוצאות לבעל דין שזכה בריבו - הכלל

רוח הפסיקה הנושבת מבית המשפט העליון בכלל, ובשנים האחרונות בפרט, הינה כי בעל דין שזכה בריבו זכאי לפסיקת הוצאות ריאליות, מידתיות, סבירות והכרחיות אשר יביאו בחשבון את העלויות בהן נשא בפועל, או התחייב לשאת בהן, במסגרת ניהול ההליך על ידו או כנגדו.

בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא-משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, החלטה מיום 30.6.05) פרש כב' השופט מרזל את השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו לפסוק הוצאות לבעל הדין הזוכה בזו הלשון:

"כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו".

ובהמשך:

"נקודת המוצא לפיה ההוצאות שיפסקו יהיו הוצאות ריאליות מקדמת את הצדק כלפי הצד שזכה בדינו ויש בה כדי לשמור על קניינו כמו גם לקדם במידה מסוימת ניהול יעיל של הליכי אמת בבתי המשפט. יחד עם זאת, הכפפת נקודת מוצא זו לדרישות של סבירות, הכרחיות ומידתיות בהתחשב בכלל נסיבות העניין, באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. שנית, לשון התקנות אינה קובעת אמנם את שיעור ההוצאות שיש לפסוק אולם הן בתקנה 512 והן בתקנה 513 יש יסוד לרעיון לפיו אין הכרח כי שיעור ההוצאות שיפסק יהיה תמיד השיעור המלא. כך, תקנה 512(א) מפנה את היושב בדין לשיעור שכר הטרחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין; תקנה 513(2) קובעת כי שיעור ההוצאות שיפסק יהא ההוצאות שהוצאו בפועל "אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט". שלישית, נדמה כי פסיקת בית משפט זה לאורך השנים תומכת להלכה בכלל זה. בע"א 541/63 הנ"ל ציין השופט ברנזון כי "בהיעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס" (שם, בעמ' 127). על גישה זו חזרו בפסקי דין נוספים (ראו ע"א 208/66 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון מוחמד קלי, פ"ד כ(4) 169, 170; ע"א 600/67 פקיד השומה חיפה נ' ברגר, פ"ד כב(2) 490, 491; ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 689; ע"א 3769/97 דהן שמעון (פסול דין) נ' אביבה דני, פ"ד נג(5) 581, 598). בה בעת, הוכפף עקרון יסוד זה לאמת המידה של סבירות...".

כעולה מהפסיקה שהוצגה לעיל ומההלכות המנחות לעניין זה, בית המשפט נדרש לבחון מהן ההוצאות שהוצאו בפועל אולם בבדיקה זו לא די. נדרשת גם בחינה לגופו של עניין תוך הפעלת שיקול דעת בדבר מידתיות ההוצאות וסבירותן אל מול סוג ההליך, אופי ההליך, אופי ניהולו ותוצאתו כאשר כללי לשכת עורכי הדין במרבית המקרים מעמידים רף של סבירות ממנו רשאי בית המשפט לסטות לכאן או לכאן.

מן הכלל אל הפרט

הכרעה בסוגיית ההוצאות טעונה תיאור קצר של ההליכים בתיק:

תחילתו של הליך בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד למניעת פינוי המבקש שהוגשה על ידי המבקש ללא כתב טענות עיקרי ביום 12.3.18. בהחלטה מאותו יום נקבע כי בהעדר כתב טענות עיקרי לא ניתן לדון בבקשה.

(במאמר מוסגר יצוין כבר עתה כי לא ירדתי לסוף דעתו של התובע בטיעוניו היום מהם עולה לכאורה כי בית המשפט הוא שגרם לו להגיש כתב טענות עיקרי וכי הוא עצמו היה מסתפק בבקשה לסעד זמני. הדברים חותרים תחת מוסד הסעד הזמני שכל כולו בא להבטיח את קיומו של ההליך העיקרי ולא להפך ואין לי אלא להתפלא על עמדת ב"כ התובע בעניין זה. כיצד הנתון לפיו המבקש לא פעל על פי הוראות הדין ולא הגיש כתב טענות עיקרי בצמוד לבקשתו צריכה לפעול לטובתו בכל הנוגע לפסיקת הוצאות? )

בהתאם לאמור באותה החלטה המבקש הגיש כתב טענות מסוג המרצת פתיחה ועתר למתן סעד הצהרתי.

עם הגשת כתב הטענות העיקרי ניתנה החלטה בבקשה לסעד הזמני ביום 14.3.18.

באותה החלטה נקבע כי בנסיבות העניין אין מקום למתן סעד במעמד צד אחד והדיון נקבע במעמד הצדדים.

באותה החלטה צוינו מספר היבטים הרלבנטיים לבחינת הבקשה לסעד הזמני ובכלל ובין היתר צוין על ידי שם כי :

"ראשית יצוין כי אין מחלוקת כי ניתן כבר בשנת 2011 פסק דין של פינוי לטובת המשיבה 1.

כלל לא עלה מהבקשה האם המבקש פעל לתקיפת אותו פסק דין והבקשה – שהינה מפורטת בהיבטים מסוימים – כלל אינה מתייחסת להיבטים המשפטיים הרלבנטיים למשיבה 1 שהיא בעלת הזכויות בקרקע לעומת המשיבה 2 – שהיא לכאורה "נותנת ההבטחה".

על פני הדברים דומה כי ברור לכל כי המשיבה 2 אינה מוסמכת להבטיח את מה שאינו שלה וכל טענה שיש למבקש ביחס לנתבעת 2 – אם ישנה – אינה בהכרח פועלת במישור היחסים אל מול המשיבה 1 ועל כן כל תיאור מצב הדברים ביחס למשיבה 2 אינו מעלה ואינו מוריד.

ממילא לא ברור כיצד ניתן לקשור בין הבטחות שניתנו על ידי המשיבה 2 – אם ניתנו – לזכויות המשיבה 1 באופן שיהיה בו כדי לבסס הסעד העיקרי המבוקש ועל כן רכיב הראיות לכאורה במקרה זה הינו על פני הדברים קלוש. ממילא אין מחלוקת על עצם בעלותה של המשיבה 1 במקרקעין.

זאת ועוד: פסק הדין של הפינוי יוצר מעשה בית דין בין הצדדים הרלבנטיים לו ולא ברור כיצד ניתן לתקוף פסק דין של פינוי שניתן בשנת 2011 (שמן הסתם הפך חלוט זה מכבר) באמצעות סעד הצהרתי המוגש לאחר שכבר ננקטו ההליכים המקדימים הנדרשים לפינוי לרבות פתיחת תיק הוצאה לפועל על בסיס הבטחה מינהלית של גורם זר להליך.

לעניין מאזן הנוחות - עם כל הכבוד לתיאור האישי והמשפחתי הרי שאין בכך כדי לגרוע מזכותה של המשיבה 1 לממש את פסק הדין שניתן כבר בשנת 2011 ולא ברור מדוע רק עתה פועל המבקש בדרך פעולה זו, ללא קשר להיתכנותה המשפטית".

בדיון שהתקיים ביום 22.3.18 במעמד המבקש והמשיבה 1 הגיעו הצדדים להסכמה לדחיית הבקשה לסעד הזמני ללא צו להוצאות.

עוד הגיעו להסכמה דיונית בינם ובין עצמם לעניין פינוי הנכס על ידי המבקש ביום 20.6.8 אשר הייתה אמורה לקבל תוקף של החלטה בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל המטפלת בתיק.

לאחר הגשת כתב תשובה מטעם המשיבה 1 נקבע התיק לדיון היום.

בדיון היום הסתבר כי המבקש לא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו לפינוי המקרקעין ביום 20.6.18 וכי מסיבות שונות שלא הובררו די צרכן כב' רשמת ההוצאה לפועל הורתה על עיכוב הפינוי עד למועד הדיון בהליך שבפניי.

במאמר מוסגר שני אציין כי לא כל החלטות כב' הרשמת והפניות שנעשו אליה בעקבות ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים הגיעו לעיוני ולמדתי על עיקרי הדברים מפי ב"כ הצדדים.

בזהירות המתבקשת אציין כי ככל שבית משפט זה סבר כי אין בידו ליתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים בקשר לפינוי וזאת בראי הסעדים שהתבקשו בכתב הטענות העיקרי בהליך שבפניי, הרי שלא הוברר כיצד כב' הרשמת מצאה כי יש לתלות את עיכוב ביצוע הפינוי – במועד שעליו כבר הסכימו הצדדים בינם ובין עצמם - בהליך שבפניי.

מדובר במעין סתירה פנימית מתוך ההליכים עצמם ואולם כאמור הדברים נרשמים בזהירות המתבקשת בשים לב לכך שההחלטות לגופן לא הובאו לעיוני ואפשר שכב' הרשמת נתפסה לכלל טעות.

בדיון היום, לאחר שמיעת טענות הצדדים, המלצתי למבקש למחוק ההליך והוא קיבל המלצתי.

עתה נותר להכריע בעניין ההוצאות.

כפי שציינתי כבר בהחלטה מיום 14.3.18 הרי שלא ברור המתווה המשפטי מכוחו עתר המבקש במסגרת הליך הצהרתי כנגד פסק דין שהפך חלוט לפני שנים רבות. אין בידי לקבל את טענת המבקש כי כב' רשמת ההוצאה לפועל היא שכיוונה דרכו לעניין זה וגם אם אלה פני הדברים הרי שעדין שמור למבקש, המקבל ייעוץ וייצוג משפטי, שיקול הדעת לנקוט בהליך המתאים לשיטתו ואשר יש בצידו היתכנות משפטית ומהותית.

לא עלה בידי המבקש להראות ולו ברמה הלכאורית כיצד יכול היה בית משפט זה כעניין של סדרי דין, סמכות עניינית וממילא מדיניות משפטית ראויה - להורות אחרת ביחס לפסק דין שהפך חלוט לפני שנים ואשר המבקש עצמו כבר קיבל על עצמו את החובה לפנות את הנכס במועד קצוב וידוע מראש - ולא עמד בה.

משביקש המבקש לחזור בו מההליך אין אני נדרשת לגופם של דברים ואציין בקצרה כי עצם הנתון שהמבקש קיבל על עצמו התחייבות לפנות את הנכס ללא עיכוב נוסף ביום 20.6.18 ובפועל לא עשה כן ואף הביא להתמשכות ההליכים לרבות בלשכת ההוצאה לפועל, מטילה צל כבד על תום ליבו בנקיטת הליכים משפטיים ובעניין זה טענות המשיבה 1 מקובלות עליי במלואן.

לא ברור כיצד המבקש עותר "ליהנות" מאי ביצוע של פסק דין שניתן כבר בשנת 2011 בשים לב לפעולות נטענות משנים מאוחרות יותר, מועד בו היה עליו לפנות את המקרקעין זה מכבר.

לעניין עמדת המשיבה 2 הרי שלא מצאתי להידרש לטיעוניה בשים לב לכך שתשובתה לכתב הטענות הוגשה באיחור מבלי שניתנה לה הארכת מועד. לגופו של עניין נכון למועד מתן פסק הדין ופתיחת תיק ההוצאה לפועל לא היה בידה להבטיח את שנטען כי הבטיחה וכל האמור לעניין קיומו של מעשה בית דין חלוט יפה גם לעניינה.

לעניין ההליכים שהתקיימו בתיק אזכיר כי המשיבה נדרשה להתייצב לשני דיונים - אחד מהם הינו דיון בבקשה לסעד זמני על כל המשתמע מכך הגם שהיא הסכימה לדחייתה ללא צו להוצאות ועל כן הדבר לא יובא בחשבון ההוצאות.

עוד הגישה המשיבה 1 כתב תשובה והתייצבה לדיון שהתקיים היום.

בשים לב להוצאות שנגרמו למשיבה 1, להתנהלות המבקש, אופן סיום ההליך והצל שהוטל על תום ליבו של המבקש במסגרת ההליך שבפניי אני מחייבת את המבקש לשאת בהוצאות הנתבעת 1 בסך כולל, מופחת, של 2,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות המשיבה מספר 2 .

ב"כ המשיבה 1 רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.