22 תביעות נפרדות אשר נידונו במאוחד.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. כל אחד מהתובעים רכש מהנתבעת, חברה קבלנית, דירה בצד הצפוני בפרויקט "צרפתי גארדן" בבאר יעקב (להלן: "הפרויקט"). הפרויקט מורכב מ – 4 בניינים, 3 מהם בני 12 קומות (בניינים 6-8) ואחד בן 20 קומות (בניין 5), הבנויים בשורה אחת, ומקבילים למסילת הרכבת של תחנת באר יעקב, כאשר רק כביש צר מפריד בין הבניינים לבין התחנה.
2. הועדה המקומית התנתה את קבלת היתרי הבניה לבניינים בקבלת דו"ח אקוסטי, וזאת עקב הקרבה של הפרויקט לתחנת הרכבת. הדו"ח האקוסטי מיום 7.11.2013 (נספח 4 לכתב ההגנה) קבע כי יש להתקין מזגן במידה ונמדדת חריגת רעש של dB(A) 3-9 מקריטריון הרעש למבני מגורים ביום ובלילה. מהממצאים עלה כי חריגה כאמור נמדדה כדלקמן:

בבניין 5 - בכל הדירות הדרומיות, וכן בדירות המערביות המצויות בקומת הקרקע וקומה ראשונה;

בבניין 6 – בכל הדירות הדרומיות, המזרחיות והמערביות;

בבניין 7 – בכל הדירות הדרומיות, המזרחיות והמערביות;

בבניין 8 – בכל הדירות הדרומיות, ובדירות הקרקע המזרחית והמערבית.

(הדו"ח מתייחס לבניין המצוי בחלקה 141 וכן לבניינים 1,2,3 במגרש 142 – כפי שהיו הגדרתם של הבניינים הנידונים בעת ההיא).

1. ביום 22.12.2014 נתנה הועדה המקומית לנתבעת את היתרי הבניה לפרויקט (להלן: "היתרי הבניה").

בהיתר הבניה לבניין 5 נקבע בין היתר כי:

"יש להתקין מזגן בכל הקומות הדרומיות ובקומת קרקע וקומה 1 וגם מערבית".

בהיתרי הבניה לבניינים 6 ו-7 נקבע בין היתר כי:

"יש להתקין מזגן בכל הקומות הדרומיות מזרחיות ומערביות לפי דו"ח אקוסטי".

ובהיתר הבנייה לבניין 8 נקבע בין היתר כי:

"יש להתקין בכל הדירות הפונות לחזית דרומית ובקומת קרקע בחזית מזרחית ומערבית לפי דו"ח האקוסטי".

כבר עתה נפנה את תשומת הלב לכך כי היתרי הבניה אינם מחייבים התקנת מזגן בדירות הצפוניות של כל הפרויקט.

1. להסכמי המכר שחתמו כלל רוכשי הדירות בפרויקט, בהם התובעים, צורף נספח "התחייבות רוכש להתקנת מזגן בדירה" (להלן: "כתב ההתחייבות"). כל הרוכשים נדרשו לחתום על נספח זה, כחלק מתהליך חתימת הסכמי המכר. בנספח זה התחייבו הרוכשים לרכוש ולהתקין מזגן בדירתם באמצעות מתקין מסויים בלבד, אשר ייבחר על ידי הנתבעת. לנספח הנ"ל צורף נספח נוסף ובו פורטו מחירי המזגנים והתקנתם.

בכתב ההתחייבות נאמר כי:

"הרוכש מאשר כי הובהר לו שהועדה המקומית לתכנון ולבניה "מצפה אפק" חייבה בהיתרי הבניה להתקין מזגן בדירות בבניינים שיבנו/הנבנים במגרשים 141 ו – 142 בהתאם לדרישות התב"ע.

הרוכש מאשר כי הובהר לו שתנאי לקבלת "טופס 4" לאיכלוס הבניין הינו מילוי התנאי האמור.

החברה מבצעת בדירה הכנה בלבד למיזוג אויר כמפורט בסעיף 4.3 פרק ב' במפרט".

(הדגשה שלי – ר.א.)

1. ביום 11.12.2016 שלח ב"כ הנתבעת מכתבים לכלל רוכשי הדירות, והודיע להם על זהות המתקין שנבחר (א.ב. מזגני אשדוד בע"מ –להלן: "המתקין הנבחר"). בשלב זה התעוררה התמרמרות כללית אצל רוכשי הדירות שכן לטענתם מחירי המזגנים והתקנתם בהתאם למחירון המתקין הנבחר היו גבוהים ממחירי שוק, והם פנו בעניין למועצה הישראלית לצרכנות (להלן: "המועצה").
2. המועצה ביררה את פניית התובעים וביום 22.12.2016 פנתה לנתבעת והודיעה לה כי חיובם של הרוכשים בכתב ההתחייבות לשלם בגין רכישת והתקנת המזגנים בנפרד מהתמורה חוזית, מנוגד להוראת סעיף 17ד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). הוראה זו קובעת:

"לא יפרסם עוסק ולא ינקוב, במפורש או במשתמע, מחיר של נכס או שירות המוצע לצרכן אלא אם כן הוא המחיר הכולל בלבד ורק במטבע ישראלי"

ואילו סעיף 17א' לחוק קובע:

בפרק זה "המחיר הכולל" – מחיר הכולל את סך התשלומים בעבור נכס או שירות ואת כל סך המסים החלים עליהם או על מכירתם והנגבים על ידי עוסק, לרבות –

(1) מס ערך מוסף, אגרות או תשלומי חובה;

(2) כל תשלום אחר הנלווה לרכישת אותו נכס או שירות, בלי שניתנה לצרכן אפשרות מעשית לוותר עליו במסגרת העיסקה"

נוכח הוראות אלה טענה המועצה שכתב ההתחייבות בטל, והנתבעת אינה רשאית לדרוש מהתובעים תשלום נוסף עבור המזגנים.

1. הנתבעת השיבה למועצה במכתב מיום 9.1.2017 כדלקמן:

"אנו חולקים על טענותיכם שבמכתב, ואולם, לפנים משורת הדין ומתוך כוונה להסדיר את הנושא ברוח טובה, החליטה החברה כלהלן:

כידוע לכם, בהיתרי הבניה קיימת דרישה להתקנת מזגן בחלק מהדירות בפרויקט. הדירות אשר קיימת לגביהן דרישה בהיתרי הבניה להתקין מזגן מפורטות בדו"ח המצ"ב (למכתב צורף דו"ח אקוסטי מיום 3.1.2017 – אשר למעשה מהווה חזרה על ממצאי הדו"ח האקוסטי משנת 2013 - הערה שלי, ר.א.). החברה תתקין בדירות המצוינות בדו"ח, על חשבונה, מזגן מסטנדרט החברה, שעומד בדרישות שבהיתרי הבניה, ולא תחייב את רוכשי הדירות בעלות רכישת המזגן והתקנתו....מובהר כי החברה לא תתקין מזגן בדירות שאין לגביהן דרישה בהיתרי הבניה להתקין מזגן, ורוכשי דירות אלו לא יחויבו בהתקנת מזגן...".

(הדגשה שלי - ר.א.)

1. על מכתב זה השיבה המועצה במכתב נוסף מיום 13.2.2017, ובה פורטה הטענה שלטעמה, הסכם המכר וכתב ההתחייבות מחייבים את הנתבעת לספק לתובעים מזגנים על חשבונה וכן להשיב להם את כל הסכומים שהוציאו בגין ביצוע ההכנות הנדרשות להתקנת המזגנים כתוצאה מהחתימה על כתב ההתחייבות.
2. בהמשך לאמור לעיל, עובר לקבלת טופס 4 ומסירת החזקה בדירות, הנתבעת התקינה, על חשבונה וללא תמורה נוספת, מזגנים רק בדירות הנקובות בדו"ח האקוסטי (כ - 160 דירות) אך לא התקינה מזגנים בדירות התובעים (כ – 40 דירות) שהינן הדירות הצפוניות בבניינים 5 ו - 8.
3. מכאן מגיעות תביעות התובעים אשר עילתן בטענות אפליה בינם לבין רוכשי הדירות האחרות בפרויקט, הטעיה בה היה כתב ההתחייבות נגוע, חוסר תום לב, והפרת חוק הגנת הצרכן (רק בחלק מן התביעות).

הנזק אשר התובעים טוענים לקיומו הינו ההוצאות בהן נאלצו לשאת עקב רכישת והתקנת המזגנים בדירותיהם כולל התאמת הדירות, פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק הגנת הצרכן, אובדן ההזדמנות לבחור דירה אשר טעונה התקנת מזגן, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות, ופיצוי בגין נזק בלתי ממוני.

כמו כן טענו חלק מהתובעים כי יש לבטל את החיובים הקבועים בסעיף 19 להסכם המכר וסעיף ד' לנספח ג' להסכמי מכר, מאחר והוא נוגד את חובת הצגת המחיר הכולל הקבוע בסעיף 17ד' לחוק הגנת הצרכן.

1. הנתבעת מצידה טענה כי יש להעביר את התביעות לבירור בהליך רגיל בפני בית המשפט השלום.

לגופו של עניין, הנתבעת טענה, כי בהתאם לדו"ח האקוסטי דירות התובעים אינן דירות הטעונות התקנת מזגן, וכי דבר זה נודע לה רק בשנת 2017 עם קבלת הדו"ח האקוסטי שצורף למענה למועצה.

עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי כלל לא הטעתה את התובעים, שכן התובעים ידעו היטב עוד טרם רכישת הדירה שהדירה אינה כוללת מזגן, וכי את רכישתו והתקנתו של המזגן יצטרך כל אחד מהתובעים לממן מכיסו בתשלום נפרד.

עוד טענה הנתבעת כי התובעים אינם זכאים לפיצוי לפי חוק הגנת הצרכן או לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים - יש לדחות את טענות הנתבעת בדבר הצורך בהעברת התובענות לבירור בפני בית משפט השלום. על אף אלמנט ריבוי התובעים, הרי שמרביתן המכרעת של העובדות הרלוונטיות אינו שנוי במחלוקת, וההכרעה הנדרשת הינה נורמטיבית ומשפטית בלבד. בנסיבות אלה אין מניעה כי בית משפט זה ידון ויכריע בתובענות אלה.
2. כמו כן, יש לדחות את טענות חלק מהתובעים לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק הגנת הצרכן. גם אם נכון כי הנתבעת הפרה את הוראת סעיף 17ד לחוק, בדבר החובה לנקוב במחיר כולל, הרי שהוראה זו אינה באה במניין ההוראות הקבועות בסעיף 31 לחוק הגנת הצרכן כמזכות בפיצוי ללא הוכחת נזק. לפיכך, דין הטענות בראש זה להידחות.
3. בנוסף, יש לדחות את טענות חלק מהתובעים לבטל את חיובם בסעיף 19 להסכמי המכר ונספח ג' לו. עניינן של הוראות אלה הינו בחיוב התובעים בהוצאות ובאגרות שתהיינה כרוכות ברישום הדירה על שמו, לרבות אגרות בגין הערות אזהרה, משכנתא, הכנת המסמכים הדרושים לצורך רישום בית משותף, וכן תשלום שכ"ט לעורכי הדין של הנתבעת לצורך טיפול בנ"ל.

כאמור, דין הטענה להידחות. ראשית, הטענה (בכל הנוגע לראש תשלומי החובה) אינה מכומתת ולכן לא רק שהינה תיאורטית לעת זו, אלא גם אין לדעת אם היא אינה עוברת את התקרה הקבועה בחוק לגבול סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.

לגופו של עניין, אכן על פני הדברים נראה כי לכאורה, יש אנומליה בין הוראת סעיף 17ד' לחוק הגנת הצרכן לבין הוראת סעיף 6ב לחוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973.

בהתאם לסעיף 6ב לחוק המכר (דירות) התשל"ג - 1973 חובתה של הנתבעת לגרום לרישום הבניינים כבית משותף ולייחד את הדירות לתובעים. מאליו ברור כי המדובר בפעולות אדמיניסטרטיביות הטעונות, בין היתר, תשלום אגרה למשרדי הממשלה וכן תשלומים לצדדים שלישיים.

מאידך – הוראת סעיף 17ד בצירוף הוראת סעיף 17א(2) לחוק הגנת הצרכן מחייבות, לכאורה, את הקבלן לפרט כבר בהסכם המכר את גובה התשלומים בגין האגרות והתשלומים לצדדים שלישיים בגין רישום הבית המשותף והדירות על שמם של התובעים.

דא עקא, שבעת חתימת הסכמי המכר גובהם של תשלומים אלה אינו ידוע עדיין ולכן גם לא ניתן לפרט אותם. זאת משום שבהתאם לחוק המכר (דירות) על הבניינים להירשם כבתים משותפים תוך שנה מיום הרישום בפינקסי המקרקעין של החלוקה והאיחוד של הקרקע או העמדת הדירה לרשות הקונה, לפי המאוחר, ועל הדירה להירשם ע"ש הקוני תוך חצי שנה ממועד זה.

דהיינו, מאחר ופעולת הרישום צפויה להתבצע זמן רב אחרי חתימת הסכמי המכר, לא ניתן לכמת כבר בהסכמי המכר מה יהא גובה האגרות והתשלומים שתשלומם יתחייב במועד הרישום בעתיד. על כן, אין זה מעשי ואף אין זה אפשרי לפרט בהסכם המכר את גובה האגרות והתשלומים כפי שנדרש לכאורה משילובן של הוראות סעיפים 17ד ו - 17א' לחוק הגנת הצרכן.

עוד אוסיף כי ממילא הסנקציה הקבועה בחוק על הפרת הוראת סעיף 17ד' לחוק הגנת הצרכן הינה ביטול ההתחייבות. המשמעות במקרה כזה היא שהתובעים לא יוכלו להירשם כבעלים של דירותיהם (ןזאת נוכח אי תשלום האגרות וההוצאות הנדרשות לשם כך) . נראה לי כי אין זהו חפצם של התובעים.

הדברים הם פשוטים יותר באשר לחובת תשלום שכ"ט עו"ד בגין הרישום, אשר על פי חוק ניתן להטילו על הרוכשים דירה מקבלן. מכוחו של סעיף 6ג' לחוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973 הותקנו כללים מחייבים באשר לשיעור המירבי להשתתפות רוכשים בשכ"ט עו"ד בגין פעולות הרישום. בהתאם לכך, התובעים שילמו לעורכי הדין סך של 2,000 ש"ח + מע"מ. לא נטען ולא הוכח כי סכום זה עולה על הסכום המירבי שנקבע בדין. בנסיבות אלה שבו גובה התשלום לעורכי הדין נקבע מראש, הרי שסבורני כי הנתבעת עמדה בחובתה לפי סעיף 17ד' לחוק הגנת הצרכן.

לפיכך, אף דינן של טענות אלה להידחות.

1. לגופם של דברים, נראה לי כי יש ממש בטענת התובעים כי כתב ההתחייבות, אשר חייב את כלל הרוכשים להתקשר רק עם המתקין הנבחר היה נגוע בהטעיה ובחוסר תום לב.

אינני יכול לקבל את טענת הנתבעת כאילו נודע לה לראשונה רק בשנת 2017 שדירות התובעים אינן טעונות התקנת מזגן. מידע זה היה בידיה עוד בשנת 2013 בהתאם לדו"ח האקוסטי משנה זו, אשר מפרט באופן נרחב את כל הדירות בהן יש להתקין מזגן. הדירות הצפוניות כלל אינן כלולות בו. הדו"ח משנת 2017 אינו אלא חזרה על ממצאי הדו"ח הנ"ל.

זאת ועוד. כאמור, היתר הבניה כלל חובה להתקין מזגן רק בדירות המפורטות בדו"ח האקוסטי.

אף על פי כן, בכתב ההתחייבות, הנתבעת הכתיבה לכלל רוכשי הדירות, והתובעים (רוכשי הדירות הצפוניות) ביניהם, את החובה להתקין מזגן באמצעות המתקין הנבחר, אף שהיתר הבניה או הדו"ח האקוסטי לא קבעו כך.

1. לפיכך, ההצהרה בכתב ההתחייבות עליה נדרשו התובעים לחתום, לפיה קיימת חובה בהיתר הבניה להתקין מזגן בדירות התובעים נגועה בהטעיה. ההטעיה קיימת על אף העובדה שהיתר הבניה הוא מסמך פומבי שהתובעים יכלו לעיין בו עובר לחתימתם על הסכמי המכר. כידוע, הטעיה מתקיימת גם במקום בו ההצהרה הינה גם ביחס לעובדה המצויה בידיעת המתקשר והצד שכנגד יכול היה להשיגה באופן עצמאי ואולם הדבר כרוך במאמץ והוצאות מצידו (ע"א 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ (2011).

אין ספק בעיני כי זה היה המצב עובר לכריתת הסכמי המכר, שכן היתרי הבניה היה בידי הנתבעת אך לא צורפו להסכמי המכר. לתובעים, אשר אולצו לחתום על חוזים אחידים, לא היתה כל ברירה אלא לחתום על כתב ההתחייבות כחלק מכלל מסמכי עיסקאות המכר.

התובעים, היו יכולים להשיג את ההיתר רק במאמץ מסויים – אם כי יש להודות שעל פני הדברים - אין המדובר במאמץ רב. עם זאת, אני סבור כי אף אילו היו בידי התובעים ההיתרים עובר לחתימותיהם על מסמכי ההתקשרות החוזיים - לא היה בכך כדי לגרום לנתבעת לשנות מהחיובים הקבועים בכתב ההתחייבות. שינוי עמדת הנתבעת בעניין, ושחרור התובעים מההתחייבות להתקשר רק עם המתקין הנבחר הגיע רק לאחר התערבות המועצה.

1. דא עקא, כאמור לעיל, עם פניית המועצה אל הנתבעת, הנתבעת הודיעה כי לא תאכוף על התובעים את חובת התקנת המזגנים הקבועה בכתב ההתחייבות. בכך פעלה הנתבעת כדין וכפי שהדבר נדרש על פי חוק, שכן סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 קובע:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה "הטעיה" - לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

לכן, ונוכח ביטול החיוב שבכתב ההתחייבות, השאלה הבאה בה יש להכריע היא האם נגרם לתובעים נזק בעין עקב ההטעיה הנ"ל. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אין כל ספק שגם במצב הקודם - בו כתב ההתחייבות נכפה על התובעים והן במצב החדש - לאחר ביטולו והותרת ברירת התקנת המזגן בידי התובעים, התובעים הם אלה שהיו צריכים לשאת בהוצאות רכישת המזגן, התקנתו והתאמת הדירה לשם כך, בין אם היו עושים זאת באמצעות המתקין הנבחר (במצב הקודם) ובין אם עשו זאת באמצעות מתקין מטעמם (במצב החדש).

וממה נפשך: מה שגרם לתובעים לפנות למועצה מלכתחילה, הייתה התמרמרותם על מחירי המתקין הנבחר. הנה כי כן, מעת שהנתבעת שיחררה את התובעים מהתחייבותם שבכתב ההתחייבות, היתה בידי התובעים האפשרות למצוא מתקינים בתנאים טובים יותר מבחינתם.

ואם כך הם פני הדברים – לא ברור מה הנזק שנגרם להם כתוצאה מההטעיה.

1. ברמה החוזית, נותרה למעשה רק עילה אחת והיא עילת חוסר תום הלב. אכן, דרך הילוכה של הנתבעת בעת כריתת כתב ההתחייבות היתה נגועה בחוסר תום לב, הנובע ממצג השווא שמסרה ביחס לחובת התקנת המזגן. למעשה, הנתבעת כפתה על התובעים מתקין מטעמה תוך יצירת מצג כאילו הדבר נובע מדרישת הרשויות המוסמכות כתנאי לקבלת טופס 4 לפרויקט כולו, בעוד שבפועל דרישה זו לא חלה כלל ביחס לדירות התובעים.

על פני הדברים נראה כי הנתבעת הונעה, בין היתר, מהצורך להשיג "שקט תעשייתי" באופן שתוכל לשלוט על התקנת המזגנים ולהשיג טופס 4 מבלי שתיקלע למצב שבו מחדל של מי מבעלי הדירות אשר לא יתקין מזגן כנדרש, יביא להכשלת קבלת טופס 4 לכל הפרויקט – וכפועל יוצא לאיחור במסירת הדירות לכלל רכושי הדירות בפרויקט.

גם אם הדרישה היתה עניינית ונועדה להשיג מטרה כוללת רצויה (השגת טופס 4 לפרויקט) – ואינני מביע עמדה ביחס לכך - לא היה בה כדי להצדיק את מצג השווא. לכאורה, הנתבעת יכולה היתה לנקוט בדרך אחרת על מנת להשיג את התוצאה הרצויה – למשל, לקבוע כי על הרוכש להתקין את המזגן בעצמו עד מועד מסויים, ואם לא כן התובעת תעשה זאת במקומו ותחייב אותו בנפרד על כך. לכן, המדובר בהתנהגות הנגועה בחוסר תום לב.

1. התובעים טענו כי דרך הילוכה של הנתבעת פגעה ביכולת הבחירה שלהם. לטענתם, בעוד שבמצב הקודם התובעים היו אדישים לכיווני הדירות שבחרו, שכן כל הדירות היו כפופות לחיוב שבכתב ההתחייבות, הרי שבמצב החדש שנוצר, נמנעה מהתובעים יכולת הבחירה בדירות האחרות בהן הותקן מזגן. לשיטתם, אילו היו יודעים מלכתחילה שהדירות הצפוניות אינן כוללות מזגן ואילו הדירות האחרות כוללות מזגן הכלול במחיר, היו בוחרים בהכרח בדירות בהן המזגן כלול במחיר הדירה.

אף שטענה זו שובת לב, הרי שהיא אינה חד חד ערכית. כידוע, קיים מגוון של שיקולים של רוכש בבחירת הדירה בה הוא חפץ, ולא מן הנמנע שייתכן שהתובעים, או לפחות חלק מהם, היו בוחרים בדירות אותן רכשו לבסוף, גם אם היו יודעים שאינן ממוזגות, משיקוליהם שלהם (למשל – הקומה בה מצויה הדירה ומלאי הדירות שהיו פנויות עובר לחתימתם על הסכם המכר). היינו, הפרשי מחיר רכישת והתקנת המזגנים (והתאמת הדירות לשם כך), שאינם גבוהים ביחס לתמורה החוזית הכוללת, אינם בהכרח הגורם המכריע בבחירתם.

עוד אוסיף, כי תקפותה של עילת הפגיעה באוטונומיה של הרצון כאשר עסקינן בדיני חוזים (בניגוד לתחום דיני נזקי הגוף) טרם הוכרעה במשפט (ולעניין זה ר' ע"א 7731/11 צוריאל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית בע"מ נ' אביטן (15.8.2013) והמחלוקת הבלתי מוכרעת בשאלה זו בין כב' השופט עמית לבין כב' השופטת ברק-ארז). דעתי בעניין זה נוטה אחר עמדתו של כב' השופט עמית מהנימוקים המפורטים שם, השוללת את תחולתה של התיאוריה בדיני החוזים, אם כי לגופם של דברים אין מקום ואין צורך להכריע בשאלה כה נכבדה במסגרת המצומצמת של תביעות אלה.

1. כמו כן, יש לדחות את טענות התובעים בגין הפלייתם ביחס לרוכשי הדירות האחרות. עילת ההפליה מוכרת במשפט האזרחי כעילת תביעה עצמאית רק אם היא עולה כדי הפליה בגידרו של חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000. פשיטא, כי מקרה זה לא בא בקהלם של אותם מקרים.

משכך, מצויים אנו במישור המשפט הפרטי הטהור, אשר בו רשאי עוסק למכור מרכולתו לצרכנים שונים בתנאים חוזיים שונים, ואין הוא מוגבל בשיקול דעתו. אין המדובר במגזר הציבורי או המגזר המפוקח, ולכן גם אין מניעה כי חברה קבלנית תחליט על דעת עצמה ומשיקוליה לתת הטבות רק לחלק מרוכשיה, והכל משיקוליה שלה. בהתאם לכך, ומעת שכתב ההתחייבות בוטל, הנתבעת היתה רשאית להחליט להעניק את המזגנים ללא תמורה נוספת רק לדיירי הדירות האחרות ולשלול הטבה זו מהתובעים, רוכשי הדירות הצפוניות. זהו עניין מסחרי טהור שאין נימוק משפטי להתערב בו.

1. מהו הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בגין הפרת חובת תום הלב על ידי הנתבעת?

התובעים טוענים כי נזקם הינו בשווי ההטבה שנמנעה מהם ביחס לשכניהם – דהיינו, הם דורשים פיצוי בגובה שווי המזגנים ששכניהם קיבלו בחינם. טענה זו אינה יכולה לעמוד. ההשוואה הרלוונטית אינה בין התובעים לבין שכניהם, שכן כפי שהערתי לעיל - עם ביטולו של כתב ההתחייבות, הנתבעת היתה רשאית להבחין בין סוגים שונים של דיירים ולהחליט להתקין את המזגנים בחינם רק לרוכשי הדירות האחרות.

הנה כי כן, ההשוואה הרלוונטית הינה בין מצבם הקודם של התובעים לבין מצבם החדש. כמבואר לעיל, מצבם של התובעים במצב החדש שאליו נקלעו, ביחס למצבם הקודם - לא השתנה. התחייבותה היחידה של הנתבעת בכתב ההתחייבות ובהסכם המכר היתה לתת לתובעים הכנה למזגן, בהתאם לקבוע בסעיף 4.3 לפרק ב' במפרט הדירות – ותו לא. לא נטען ולא הוכח כי הפרה התחייבות חוזית זו.

מצבם של התובעים, בכל הנוגע לחובתם לשאת בתשלום כל הסכומים הנדרשים לצורך התקנת המזגן, לרבות רכישתו והתאמתו לדירה, הוצאות אשר ממילא היו אמורים לחול עליהם גם במצב הקודם– לא הורע, שכן הם היו צריכים לשלם סכומים אלה ממילא - למתקין הנבחר. התקת הביצוע והתשלום מהמתקין שנבחר על ידי הנתבעת למתקין שיבחרו בעצמם - לא שינתה דבר באספקט זה, ובוודאי לא שינתה מצבם לרעה.

1. הנה כי כן, כל שנותר הוא לקבוע לתובעים פיצוי עקב הפרת חובת תום הלב. במסגרת קביעת הפיצוי יש לקחת בחשבון את כל השיקולים שמניתי לעיל וביניהם שלילת יכולת הבחירה של התובעים בדירה "ממוזגת" (שיקול שהשפעתו ממותנת, כפי שציינתי לעיל), חינוך הנתבעת, ומאידך – העובדה שהתובעים לא ניזוקו מהתנהלות הנתבעת (וייתכן אף שמצבם הוטב משום שיכלו לרכוש את אותו שירות בתנאים טובים יותר), וכן העובדה שהתובעים יכלו לדעת, במאמץ לא רב, על כך שהוראות היתר הבניה ביחס לחובת התקנת מזגנים אינן חלות על דירותיהם - עוד טרם התקשרותם עם הנתבעת. מגוון שיקולים אלה מוליכים לקביעת פיצוי שאינו על הצד הגבוה.

בבחינת כל השיקולים המפורטים לעיל, אני מעמיד את הפיצוי לכל אחד מהתובעים על סך של 2,000 ₪.

כמו כן אני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעים בסך של 300 ₪ לכל אחד.

1. בסיפת הדברים אומר כי אני ער לתחושותיהם של התובעים, החשים כי עקב ההתנהלות שהביאה לביטולו של כתב ההתחייבות, נותרו מקופחים יחסית לשכניהם אשר קיבלו מזגנים בדירותיהם ללא תמורה, בעוד שהם נמצאים חבים בתשלום על כך. ואולם תחושות בטן לחוד ודין לחוד. תחושת קיפוח אינה מצדיקה בהכרח פיצוי, ובוודאי לא פיצוי על הצד הגבוה - וזו לטעמי התוצאה המתחייבת על פי חוק בתביעותיהם.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ט, 31 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.