1. בפניי בקשת המבקשים למתן צו זמני.
2. המבקשים הם יורשי המנוחה ג'ולייט טחאן ז"ל, שנפטרה בחודש מאי 2017, אשר ירשו עפ"י צוואה ובתנאיה את דירת אימם, ברח' אהרונוביץ' 33 חולון, בה מתגורר המבקש 2. המשיבים הם שכניהם של המבקשים.

כעולה מן החומר שהוגש לתיק, בין הצדדים סכסוך ארוך שנים, בין היתר, אודות חלוקת השימוש ברכוש המשותף.

המדובר בבית משותף, בן שתי קומות, הכולל סה"כ 4 יחידות דיור (שתיים בכל קומה). הצדדים בתיק שלפניי הם בעלי הזכויות בשתי הדירות שבחטיבה הצפונית בבית, כאשר המבקשים הם בעלי הדירה בקומה העליונה, והמשיבים הם בעלי הדירה בקומת הקרקע.

להשלמת התמונה יוער, כי בעלי שתי היחידות הממוקמות בקומת הקרקע ובקומה הראשונה בחטיבה הדרומית, הם קרובי משפחה של המבקשים.

חדר המדרגות המוביל לביתם של המבקשים ממוקם בחלקו האחורי של הבית, בכיוון מזרח, כאשר הגישה אליו יכולה להתבצע משני שבילי גישה היוצאים מרח' אהרונוביץ שאליו פונה חזית הבית (כיוון מערב) – האחד מצד דרום והאחר מצד צפון. אין חולק, כי במהלך עשרות שנים עשו המבקשים (עוד קודם לכן – אימם; ועוד קודם לה – ה"ה אבגי שקדמו לה), שימוש בשביל הצפוני על מנת להגיע לחדר המדרגות המוביל אל ביתם.

המבקשים טוענים, כי במהלך עשרות שנים היתה הסכמה בין כל בעלי היחידות, על פיה הוצמד, הלכה למעשה, חלק מן הרכוש המשותף לכל אחת מן הדירות – כאשר לדירות בקומת הקרקע (הן בחטיבה הדרומית והן בחטיבה הצפונית) הוצמד חלק החצר הפונה לכיוון חזית הבית (לצד מערב, וכן לצד צפון או דרום בהתאמה); ואילו לדירות בקומה הראשונה, הוצמד חלק החצר הממוקם באחורי הבית, דהיינו בכיוון מזרח. לטענת המבקשים, מכח הסכמה זו – אשר לא עוגנה במסגרת הסכם שיתוף כתוב, לא כל שכן שלא נרשמה בטאבו – עשו הם שימוש ייחודי בחצר האחורית (אשר גודרה ורוצפה על ידיהם), ואילו המשיבים עושים שימוש ייחודי בחצר הקדמית.

שביל הגישה הצפוני המוביל לביתם של המבקשים ואשר בו כאמור עשו הם (וקודמיהם) שימוש במשך עשרות שנים – עובר דרך אותו חלק של הרכוש המשותף הצמוד לביתם של המשיבים. עוד מצויים בחלק זה של הרכוש המשותף גם שעוני המים ובלוני הגז של המבקשים.

1. אותו שביל גישה צפוני, המוביל מרח' אהרונוביץ' אל עבר חדר המדרגות המוביל לבית המבקשים, והעובר ברכוש המשותף הסמוך לבית המשיבים, הוא נשוא המחלוקת בפניי.

לטענת המבקשים, לאחרונה, חסמו המשיבים את אפשרות המבקשים לעשות שימוש בשביל גישה זה המוביל לביתם, וזאת, בכך שנקטו שני צעדים: ראשית, החליפו את המנעול של שער הכניסה מרח' אהרונוביץ' ונעלוהו באופן שאינו מאפשר כניסת המבקשים; שנית, הקימו גדר סביב הבית מכיוון דרום ומכיוון מזרח, באופן הסוגר את הגישה מן החלק המוחזק ע"י המבקשים ומחדר המדרגות המוביל לביתם לחלק הרכוש המשותף המוחזק ע"י המשיבים, באופן שלמעשה אינו מאפשר למבקשים עוד גישה לביתם מכיוון צפון, והם נאלצים לעשות שימוש בשביל הגישה הממוקם בחלקו הדרומי של הבית (המיועד, כך טענת המבקשים, לשמש את שתי היחידות הדרומיות). עוד נחסמה גישתם של המבקשים גם לשעון המים ובלוני הגז המשרתים את דירתם.

1. מעיון במסמכים עולה, כי בשנת 1983 נחתם הסכם בין ה"ה אבגי (אשר מהם רכשה אימם המנוחה של המבקשים את הדירה) לבין ה"ה ורסנו (קודמיהם של המשיבים), במסגרתו הוסדרו, אגב מתן הסכמה לה"ה אבגי לבצע עבודות שונות להרחבת דירתם, חלק מהיבטי השימוש ברכוש המשותף. בכלל זאת, התחייבו ה"ה אבגי להסדיר, בתוך שנה מחתימת ההסכם, מעבר נפרד לדירתם, מהשטח המוחזק על ידם, ולהימנע ממעבר דרך קטע החצר המוחזק ע"י ורסנו, וכן התחייבו להתקין פח אשפה לדירתם בחצר המוחזקת על ידם מאחורי הבית, ולשמור על מרווח של מטר אחד בין קו הבניין לגדר שבנו לקטע החצר המוחזק על ידם.

מהסכם זה (שיכונה להלן: "הסכם 1983") עולה כי אכן היתה הסכמה לשימוש ייחודי של כל אחד מבעלי היחידות בחלק מן הרכוש המשותף (ה"ה אבגי בחלק האחורי וה"ה ורסנו בחלק הקדמי), אולם כאמור, הסכם שיתוף מסודר לא נחתם בשום שלב, ואין כל מחלוקת שכל החלקים הללו רשומים עדיין כרכוש משותף של בעלי כל ארבע היחידות.

הגם שבהסכם 1983 התחייבו ה"ה אבגי (אשר כזכור המבקשים באו בנעליהם) להסדיר בתוך שנה שביל גישה לדירתם שלא דרך חלק החצר המוחזק ע"י ורסנו (אשר כזכור המשיבים באו בנעליהם), אין חולק כי הדבר לא נעשה, וכאמור, בשנים הרבות שחלפו מאז עברו המבקשים וקודמיהם אל דירתם, דרך השביל הצפוני הממוקם בחלק החצר המוחזק ע"י המשיבים.

1. בשנת 1998 התנהל הליך משפטי בין ה"ה אבגי לבין המשיבים שבפניי (לאחר שזכויות ורסנו הועברו אל ה"ה עיני ומהם אל המשיבים; תא (שלום בת ים) 461/98 בקשה 616/98 אבגי נ' ירמיהו (19.3.1998)) במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, עפ"י הוחלט, בין היתר, כי שביל הכניסה לחדר המדרגות המוביל לדירת המבקשים יועתק למרחק של מטר אחד מקו הבניה, וייסלל בין החצר לבין הגדר המפרידה בין הגדר לשביל הציבורי, ברוחב של לא פחות מ – 1.4 מ'. עוד הוסכם, כי המשכו של השביל מצד מזרח יתחבר לכניסה לחדר המדרגות וירוצף מחדש במרחק של מטר אחד מקו הבניה.

שביל זה הוא אותו שביל גישה צפוני וכאמור, במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב – 1998 הוסכם על סלילתו מחדש באותו חלק של הרכוש המשותף הסמוך לבית המשיבים, עפ"י ההוראות שפורטו שם.

עוד הוסכם במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, כי "אף אחד מן הצדדים לא ימנע את המעבר החופשי בשביל חברו".

1. בשנת 2016-17 התנהל הליך משפטי נוסף בין הצדדים (תא (שלום תא) 30063/02/16 טחאן נ' ירמיהו (4.9.2017)), במסגרתו נדחתה התביעה שהגישה אימם המנוחה של המבקשים, במסגרתה עתרה, בין היתר, לחייב את המשיבים לבצע את שביל הגישה בהתאם להוראות פסק הדין משנת 1998 (באשר לטענתה המשיבים סללו את המשיבים בניגוד להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין). בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט יריב) קבע, כי תביעת המנוחה היא תביעה קנטרנית ומשוללת תום לב. בית המשפט קבע, כי מאז ניתן פסק הדין בשנת 1998 ומשך כ – 18 שנה לא עמדו הצדדים על אכיפתו, כי השביל הצפוני, שנסלל ע"י המשיבים, שיפר את מצבו של הבניין לעומת המצב הקודם וכי אי ריצופו נבע מהעדר נכונות מצד המנוחה לשאת בחלקה בעלויות, ולפיכך נדחתה התביעה להרסו ולבנותו מחדש.

פסק הדין משנת 2017 הכריע במחלוקות נוספות של הצדדים שאינן נדרשות לענייננו.

1. כאמור, לפני שבועות אחדים, ביצעו המשיבים – ועל כך אין חולק – שני צעדים אשר למעשה חסמו את האפשרות של המבקשים לעשות שימוש באותו חלק של הרכוש המשותף, המוחזק ע"י המשיבים ואשר בו עובר השביל הצפוני ובו ממוקמים שעון המים של המבקשים ובלוני הגז שלהם: החליפו מנעול בשער והותירוהו נעול; והקימו גדר סביב הבית הן בגבולו הדרומי והן בגבולו המזרחי באופן המונע מעבר מבית המבקשים לאותו חלק של החצר.
2. במסגרת כתב התביעה והבקשה לסעד זמני, טענו המבקשים כי צעדים אלו הינם מעשי בריונות, שנעשו שלא כדין, תוך ביזוי של פסק הדין שניתן בשנת 1998, ואשר שינו באופן חד צדדי את המצב הקיים בשטח, במסגרתו התאפשר למבקשים לעשות שימוש ברכוש המשותף על מנת להגיע אל דירתם.

המבקשים עתרו למתן צו זמני שיורה למשיבים לאפשר פתח מעבר בגדר שהוקמה על ידיהם לאחרונה בגבולו המזרחי של הבניין, באופן שיאפשר גישה למבקשים לשביל הגישה הצפוני ולשעון המים ובלוני הגז; וכן למתן צו מניעה זמני שיורה למשיבים להימנע מלנעול את השער.

המשיבים טענו, כי הבקשה היא למעשה בקשה למתן צו עשה, החופף את הסעד העיקרי בתביעה, ולפיכך דינה להידחות.

עוד טענו המשיבים, כי הבקשה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, שכן המבקשים – שלטענת המשיבים הסתירו עובדות מהותיות במסגרת בקשתם ואף הציגו מצגים מטעים – הם עצמם השתלטו על חלק ניכר מהרכוש המשותף בחצר האחורית, אותה גידרו ונעלו והם עושים בה שימוש בלעדי.

המשיבים עמדו על כך שבמסגרת הסכם 1983 התחייבו קודמיהם של המבקשים להסדיר גישה לביתם שלא דרך השטח המוחזק ע"י המשיבים, והדגישו כי בכל מקרה, יש למבקשים גישה נוחה וסבירה לחדר המדרגות דרך שביל הגישה הדרומי בו הם יכולים לעשות שימוש ללא כל קושי.

המשיבים הפנו לפסק דינו של כב' השופט יריב, במסגרתו נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות אימם המנוחה של המבקשים, על השתלטותה על הרכוש המשותף, ועל התנהלותה כלפי המשיבים, ואף התקבלה תביעה שכנגד שהגישו המשיבים נגד אימם של המבקשים, בעוד שתביעתה העיקרית נדחתה.

1. ביום 12.4.18 התקיים דיון בבקשה, במסגרתו אף ביקר בית המשפט במקום, בנוכחות הצדדים ובאי כוחם.

במסגרת הביקור במקום התרשמתי כי אכן יש ממש בטענות המשיבים ביחס להיקף השימוש הייחודי אותו עושים המבקשים בחלקים נרחבים מן הרכוש המשותף, אותם ניכסו לעצמם כמפורט גם בפסק דינו של כב' השופט יריב.

אף יש ממש בטענות המשיבים, כי המבקשים יכולים לעשות שימוש ללא קושי בשביל הגישה הדרומי, המוביל מרח' אהרונוביץ' אל חדר המדרגות המוביל לדירתם, ואף נטען בפניי כי ניתן להסדיר גישה במישרין מן השביל הציבורי (הגובל בבית מצפון) לחלקו המזרחי של הבנין ללא מעבר בשטח המוחזק ע"י המשיבים.

עוד נוכחתי לראות בביקור, כי גם המשיבים עושים שימוש ייחודי בחלק מן הרכוש המשותף, כפי שאישר המשיב גם בחקירתו בפניי (ראו עמ' 2 לפרוטוקול ש' 16-19).

בחקירתו בפניי, הצהיר המשיב כי השער אינו נעול, וכי הוא מוכן לאפשר גישה למבקשים דרכו לשעון המים ולבלוני הגז, כפי שאכן עשה לכשנדרש לכך.

דיון והכרעה

1. דין הבקשה להתקבל.

כאמור, בין הצדדים מחלוקות מרות וארוכות שנים, אשר אף הובאו בפני ערכאות לא אחת. יש להצטער על כך, שהצדדים אינם משכילים לשמור על יחסי שכנות תקינים, מרבים מחלוקות והתדיינויות משפטיות, אשר עליי להודות, כי התרשמתי כי אין בהן כל צורך.

מכל מקום, לצורך הכרעה בבקשה שלפניי אין לי צורך להיכנס לעומקן של המחלוקות.

זאת, מאחר והלכה למעשה, אין כל מחלוקת, כי המשיבים הם אלו, אשר באקט חד צדדי, שינו את המצב בשטח, תוך מניעת (ולמצער הגבלת) גישת המבקשים לשטח המוגדר בטאבו כרכוש משותף.

כפי שציינתי לעיל, יש ממש ברבות מטענות המשיבים. ייתכן, כי אכן השתלטו המבקשים שלא כדין על חלקים נרחבים מן הרכוש המשותף להם אין הם זכאים; ייתכן, כי יש לחייב את המבקשים לקיים את התחייבויות קודמיהם עפ"י הסכם 1983 להסדיר גישה נפרדת לביתם שלא דרך חלקו של הרכוש המשותף הסמוך לבית המשיבים; אף ייתכן כי יש ממש בטענות המשיבים כי המבקשים נוהגים כלפיהם שלא כדין בדרכים נוספות, ומתעמרים בהם.

ואולם – באלו אין כדי להקנות למשיבים זכות לעשות דין לעצמם, לקבוע עובדות בשטח ולמנוע גישה מן המבקשים לחלק הרכוש המשותף, תוך הפרה של פסק דין חלוט.

1. כזכור, במסגרת פסק הדין שניתן בשנת 1998, ואשר המשיבים היו צד לו, הסכימו הצדדים כי יתאפשר למבקשים מעבר בשביל הצפוני (שהיה אמור להיסלל מחדש בהתאם להוראות פסק הדין), והצדדים אף התחייבו שלא למנוע מעבר חופשי זה בשבילו של זה.

יש לזכור, כי פסק דין זה ניתן שנים לאחר הסכם 1983 ולאחר שלא קויימה התחייבות ה"ה אבגי שנכללה בו להסדיר גישה נפרדת לבית, שלא דרך החלק בו מחזיקים המשיבים.

מכל מקום, וגם אם צודקים המשיבים בכל טענותיהם, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בכל הליך משפטי שימצאו לנכון על מנת לממש את זכויותיהם ולמנוע את הפגיעה בהם. ואולם, לא ניתן להשלים עם קביעת עובדות בשטח, באופן המשנה את המצב הקיים ושולל שימוש סביר של המבקשים בשטח המהווה רכוש משותף, ואף עומד בניגוד להתחייבויות המשיבים בהתאם לפסק דין חלוט.

למען הסר ספק יובהר, כי אין בהערות אלו כדי לקבוע מסמרות לעניין זכויותיהם של הצדדים בחלקים השונים של הרכוש המשותף לגופו של עניין, ואולם, על פי התמונה המצטיירת לכאורה כעת, בהינתן המחלוקת בין הצדדים, יש להעדיף במאזן הנוחות, את שמירתו של הסטטוס קוו אשר היה נהוג במשך שנים, ואשר המשיבים הם ששינוהו לאחרונה באופן חד צדדי.

1. על כך יש להוסיף, כי בניגוד לטענת המשיבים, הסעד המבוקש ע"י המבקשים כעת – שעניינו הותרת השער פתוח ופריצת פתח נקודתי בגדר - אינו חופף לסעד העיקרי ומכל מקום לא מצאתי כי יש בו משום פגיעה מהותית בזכות מוקנית של המשיבים. יוער, כי במעמד הדיון בפניי, הצהיר המשיב כי השער אינו נעול וכי אין בדעתו למנוע גישה של המבקשים לשעון המים ובלוני הגז, כך שהסוגייה היחידה שנותרה במחלוקת היא פריצת הפתח בגדר באופן שיאפשר מעבר בשביל הצפוני לבית המבקשים.
2. לאור האמור, מצאתי להיעתר לבקשה, בכפוף לחיוב המבקשים בהפקדת ערבון לנזקי המשיבים והוצאותיהם בגינה, ככל שתידחה התביעה העיקרית.

אשר על כן, ניתן צו זמני כדלקמן:

1. המשיבים יסדירו פתיחת פתח בגדר החדשה שנבנתה, ברוחב שביל הגישה ובמקביל לו (במקום עליו הצביע ב"כ המבקשים במעמד הביקור במקום), וזאת בתוך 7 ימים מהיום, ויותירו את הפתח פתוח עד להחלטה אחרת.
2. המשיבים יותירו את השער פתוח, או לחילופין יפקידו בידי המבקשים מפתח למנעול.

צו זה ייכנס לתוקפו ככל שיפקידו המבקשים סך של 20,000 ₪ ערבון בקופת בית המשפט, בתוך 5 ימים מהיום. לא יופקד הסכום בקופת בית המשפט, יפקע הצו מאליו.

בשלב זה לא ראיתי לעשות צו להוצאות, ושמורות לצדדים טענותיהם להמשך ההליך.

1. בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, מצאתי להעיר, מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להביע כל דעה מגובשת או מחייבת לכאן או לכאן, כי טוב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים ביניהם על מנת להסדיר, בהסכמה, אחת ולתמיד, את מכלול ההיבטים של יחסי השכנות והשימוש ברכוש המשותף.

במהלך הביקור התרשמתי, כי ניתן בקלות יחסית, למצוא מזור ופתרון למחלוקות הקיימות בין הצדדים ביחס לחלוקת השימוש ברכוש המשותף, שאינן כה מהותיות ומשמעותיות, וזאת במסגרת הסכם שיתוף פשוט, ברור והוגן.

התרשמותו של בית המשפט, כי ניתן ורצוי לעצור את הסחרור אליו נקלעו הצדדים אשר גרם להעצמת והעמקת המחלוקות, באופן שגזל וגוזל מן הצדדים שניהם תשומות ומשאבים רבים במהלך שנים ארוכות, שדומה שלו הושקע רק חלק קטן מהם לטובת פתרון בונה, ניתן היה להביא את המחלוקות בין הצדדים לכדי סיום מוסכם והוגן, שישכין יחסי שכנות תקינים לטובת הצדדים שניהם.

לאור האמור, מצאתי להמליץ לצדדים לשקול בכובד ראש הפניית המחלוקת ביניהם להליך גישורי, באשר נראה כי נדרשת לצדדים עזרת גורם נייטרלי בתיווך וגישור על הפערים ביניהם.

לפיכך מתבקשת מנ"ת לעקוב אחר הגשת כתב הגנה בתיק, ולהפנות את הצדדים לישיבת מהו"ת, בפני מגשר שעיסוקו במקרקעין.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ח, 12 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.