1. בפני בקשת המבקש (הנתבע) להתיר חזרה מההסכמה הדיונית והצגת ראיות בעניין שטח הקרקע שנתפס על ידו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת התובעת הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, הן בשל העיתוי אשר בו הוגשה והן לגופו של עניין.

1. עסקינן בתביעה לדמי שימוש ראויים בגין החזקה ושימוש שעשה הנתבע במקרקעין שבבעלות התובעת וזאת ללא כל זכות וללא הרשאה. המקרקעין הוגדרו בכתב התביעה ובחוות הדעת השמאית שצורפה לכתב התביעה, כמגרשים 10, 13-15, המיועדים למגורים, בשטח של 6,650 מר"ק, בהתאם לתב"ע ג/9034 (להלן: "המגרשים/המקרקעין") המהווים חלק מחלקה 3 בגוש 17548 וחלקה 112 בגוש 17540, שנמצאות בתחום הרשות המקומית בועיינה-נוג'ידאת.
2. על פי הנטען, השטח שנתפס על ידי הנתבע במגרשים הנ"ל הוא 1,722 מ"ר, כאשר השטח האמור אינו רציף אלא מחולק למקטעים (סע' 3 לחוות הדעת, "תאור הנכס").

בעקבות פסק דין מיום 15.09.2014 (שניתן בת"א 55867-07-12) שהורה על סילוק יד הנתבע מהמקרקעין פונו המקרקעין על ידי הנתבע, וזאת ביום 30.01.2018.

בתביעה נתבקש סעד כספי בגין דמי השימוש במגרשים הנ"ל לשנים 2011-2017.

1. הנתבע הגיש כתב הגנה וטען שהמקרקעין נמצאים בשימוש הבלעדי שלו ושל אביו לפניו מזה עשרות שנים, דבר המקנה לו זכות במקרקעין ואין לנשל אותו מזכות זו. עוד נטען שאין לחייבו בדמי שימוש כלשהם בגין השימוש שעשה במקרקעין וזאת מתוקף זכות השימוש אותה קיבל מכוח השימוש הרציף, הבלעדי והממושך במקרקעין וכי דמי השימוש הנתבעים מופרזים.

עוד טען הנתבע כי התביעה הוגשה בשיהוי רב שיצר מצג כלפי הנתבע לפיו אין בדעת התובעת לעמוד על זכויותיה והנתבע הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו בהתאם. הגשת התביעה לדמי שימוש בשלב זה מהווה שימוש בזכויות התובעת בחוסר תום לב. הנתבע טען גם להגנה מן הצדק.

1. יצוין כבר עתה, כי הנתבע לא העלה טענה כלשהי בעניין היקף השטחים שהיו בשימושו.

מטעם הנתבע לא הוגשה חוות דעת נגדית.

1. ביום 22.11.2018, ובהסכמת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, השמאי מאהר ח'ורי, והוסכם שלא תוצגנה בפניו חוות דעת מטעם מי מהצדדים. המומחה נתן חוות דעתו ביום 10.05.2019.
2. במהלך הדיון שהתקיים ביום 28.10.2019, ומשהצהירו שני הצדדים כי לא קיימת מחלוקת עובדתית בתיק הוסכם שככל שהצדדים לא יגיעו להסכם פשרה לא יהיה צורך בניהול הוכחות, והצדדים יגישו סיכומיהם בכתב על סמך החומר הקיים בתיק. באותו דיון ניתנה החלטה ברוח ההסכמות הנ"ל.
3. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם פשרה, וביום 14.01.2020 פנתה התובעת לבית המשפט וביקשה להורות על הגשת סיכומים בכתב.

בהחלטה מיום 15.01.2020 נתבקשה תגובת הנתבע לבקשת התובעת.

הנתבע התעלם מההחלטה ולא הגיש תגובה, משכך ניתנה ביום 11.02.2020, החלטה על הגשת סיכומים בכתב תוך 30 יום לכל צד.

1. התובעת הגישה סיכומיה ביום 10.03.2020. הנתבע לא הגיש סיכומים מטעמו, על כן ביום 10.06.2020 ניתנה החלטה המורה לנתבע לנמק סיבת אי הגשת סיכומיו וזאת תוך 7 ימים. בעקבות אותה החלטה וביום 19.06.2020 הוגשה בקשת הנתבע דנן.
2. כאמור לעיל, הנתבע, וסיבותיו שמורות עמו, החליט לעשות דין לעצמו עת שהתעלם מהחלטות בית המשפט מיום 28.10.2019, 15.01.2020 וכן מיום 11.02.2020. והנה, ביום 19.06.2020, ובחלוף כשלושה חודשים ממועד הגשת סיכומי התובעת, הגיש בקשתו להבאת ראיות וזאת ללא כל הצדקה או נימוק אשר יש בו להניח את הדעת.

טענות הנתבע

1. הנתבע הסכים, כפי שהסכים בעבר, לערכים שקבע המומחה שמונה מטעם בית המשפט, אך חולק עתה על "גודל השטח ששויך לו". לטענת הנתבע, בשל מצב החירום ששרר במדינה עד לעת האחרונה, נבצר ממנו לבוא בדברים עם בא כוחו. עוד במסגרת הבקשה, הנתבע טוען כי היה לו אך ורק דיר עזים אחד על המקרקעין, בעוד שלפי גרסת התובעת (כך טוען הנתבע) היו לנתבע עוד שני דירים. לבקשה דנן לא צורף כל תצהיר לאימות העובדות הנטענות.

תגובת הנתבעת

1. מנגד, הנתבעת טוענת כי מדובר בטענה עובדתית חדשה אשר הועלתה על ידי התובע לראשונה במסגרת הבקשה. כך שהתובעת התנגדה לבקשת התובע מן הנימוקים של הרחבת חזית ושיהוי. התובעת הוסיפה כי משחלף המועד להגשת סיכומי הנתבע ואלה לא הוגשו יש לתת נגדו פסק דין על יסוד החומר שבתיק וסיכומי התובעת בלבד.

הסכמה דיונית ומשמעותה

1. למעשה, בקשת הנתבע הינה כי אתיר לו לסטות מהסכמה דיונית מפורשת.

כבר נפסק כי הסדר דיוני שביסודו מושתתות הסכמות הצדדים, מעניק אפשרות לצד לחזור בו מן ההסכמה ברשות בית המשפט בלבד. אולם בית המשפט יאפשר זאת אך ורק במקרים בהם הדבר מוצדק עניינית ואינו פוגע בבעלי הדין האחרים (ראה בש"א (מחוזי חי') 1921/99, לידאווי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(10) 887 (14.6.1999) וכן ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346 (1979) (להלן: "עניין עוזרי")).

1. בעניין עוזרי נקבע על ידי כב' השופט שמגר:

"אולם, דא עקא, כאן לא מדובר על העלאת טענה משפטית חדשה גרידא, אלא על סטייה מהסכם דיוני שהמערער היה צד לו. סדרי הדין אמנם אינם מיטת סדום, אלא מכשיר לייעולה של עשיית המשפט, והנוקשות המופרזת לא יאה להם [...] במקרה ראוי, בו הצדק יחייב זאת, יכול ביהמ"ש על כן להתיר גם חזרה מהסדר דיוני מוסכם, אך כל דבר נבחן על יסוד נתוניו, ובאלו אשר לפנינו אין מאומה כדי להצדיק חזרה מן ההסדר המוסכם. הווה אומר: אין לפנינו עילה של ממש להתיר התעלמות מדברים שסוכמו מפורשות וברורות כדי להרשות חזרה מוויתור המצמצם את המחלוקת".

1. כך אף במקרה בו עסקינן, בדומה למקרה שעמד בפני כבוד השופט שמגר בעניין עוזרי לא מצאתי עילה של ממש להתיר סטייה מההסדר הדיוני. הנתבע מבקש להציג ראיות בעניין גודל השטח שבו עשה שימוש שלא כדין תוך שהוא מציין כי יש ברשותו צילומים המעידים על נכונות דבריו וטענותיו. הנתבע לא נימק כדבעי בבקשתו את הסיבה אשר בגינה החזיק את אותן ראיות לשלב מתקדם זה של ההליך. ישאל השואל: מדוע הנתבע נמנע מהגשת צילומים שעומדים להגנתו ואשר היו ברשותו כל הזמן?

לא זו בלבד, טענת הנתבע (החדשה) לפיה הוא החזיק בדיר עזים אחד בלבד, אין בה כדי לשלול את טענת התובעת לשימוש לא ראוי בכל שטח המקרקעין. יתרה מזו, יודגש כי התובעת אינה טוענת כי הנתבע החזיק בכל שטח המגרשים, אלא אך ורק בחלק מהשטח אולם חזקתו כאמור לא היתה במקטע אחד.

1. עוד נפסק, כי אין בטענות של "עשיית צדק" ו"גרימת עיוות דין" כדי להקנות למי מהצדדים זכות אוטומטית לחזור בו מההסכמה הדיונית. כך למשל נקבע ברע"א 5823/00, כיוף נ' מנסור, (12.9.2000):

"[...] זניחת דרך דיונית זו, רק משום שהמבקש סבור עתה כי 'חשיפת האמת ומניעת עיוות דין' מחייבות זאת, אינה עניין של מה בכך. המונחים 'חשיפת האמת' ו'מניעת עיוות דין' אינם קולבים עליהם ניתן לתלות ניסיון חד צדדי לסגת מהסדר דיוני שנערך. יותר משהבקשה מבוססת על האינטרס ב'חשיפת האמת', כלשון המבקש, היא מלמדת עד כמה, לעיתים, סוגיית האמת עקרונית בהשוואה לסוגיית נקודת הראות המשתנה. המבקש השקיף על הדרך הראויה לחשיפת האמת בצורה שונה בשלבים השונים של ההליך, וכמו המטפס על ההר, הנוף השתנה מבחינתו עם כל עיקול שבדרך. שינוי זה, בדרך הראייה של המבקש, נעשה לאחר שהצדדים סכמו ביניהם מהו הצובר הראייתי, שעל יסודו תוכרע המחלוקת. שינוי זה אינו ענין של מה בכך. ברגיל, יש לכבד הסכמה דיונית כזו. אין לראות בה מכשול לגילוי האמת, והיא משרתת את האינטרס בדבר סופיות הדיון, תוך כיבוד האוטונומיה של הצדדים ביחס לדרכי ניהולו."

1. ודוק, סקירת הפסיקה הרלוונטית מלמדת כי בית המשפט אינו מאפשר בנקל לחזור מהסכמה דיונית (ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין, פ"ד לה(1) 467, 469). בהקשר זה יובהר כי לבית המשפט קיים שיקול דעת רחב בבואו לשקול את האפשרות להתיר חזרה מהסדר דיוני וכי בכל מקרה אין מדובר ברשימה סגורה (ראה ת"א (מחוזי י-ם) 6241/04 עיזבון המנוח נבלסי נ' טדסה, (19.2.2007)).
2. בענייננו הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ביום 28.10.2019. בבקשת הנתבע מיום 19.06.2020 מבקש הוא להתיר לו לחזור מההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים לפני למעלה מתשעה חודשים (!). עוד יצוין, כי עניין השטח שנתפס על ידי הנתבע התעורר בדיון מיום 28.10.209 ואף נעשה חישוב על ידי ב"כ התובעת של דמי השימוש בהתחשב בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ובגודל המגרשים (ראה עמ' 2, שורות 12-23 מפרוטוקול הדיון מיום 28.10.2019).

הווה אומר: ככל שעניין השטח שנתפס על ידי הנתבע הינו במחלוקת, שומה היה על הנתבע לעורר את העניין בישיבה מיום 28.10.2019 או לפעול להכחשת האמור בסמוך לכך. אם סובר הנתבע כי יש הכרח מהותי בהבאת צילומים ובשמיעתו, מה שבהחלט ייתכן, היה עליו להתכבד לעשות זאת בשלבים המוקדמים של ניהול ההליך ובוודאי בסמוך לאחר הדיון מיום 28.10.2019.

1. יתרה מזו, בכתב ההגנה לא הועלתה טענה כלשהי בעניין השטח שנתפס על ידי הנתבע והעלאת הטענה בשלב זה מהווה שינוי חזית. כך שגם אם היו מנוהלים הוכחות לא ניתן להתיר הצגת ראיות בעניין השטח שנתפס על ידי הנתבע.
2. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי התקיים טעם המצדיק את החזרה מההסכמה הדיונית, זאת בשים לב למכלול הנסיבות: העיתוי בהגשת הבקשה, הבקשה לגופו של עניין וטענת התובעת בדבר הרחבת חזית.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, ניתנת בזאת ארכה אחרונה להגשת סיכומי הנתבע כך שאלה יוגשו תוך 20 ימים מיום קבלת החלטה זו, כאשר ימי הפגרה באים במניין.

ניתנה היום, י' אב תש"פ, 31 יולי 2020, בהעדר הצדדים.