בפני בקשת רשות להגן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר על סך של 286,226 ₪.

התובעת והנתבעת יועצות מס אשר הקימו ביחד שותפות "אלבחרי את אלקלעי חשבונאות ומיסים" שעסקה בייעוץ מס והנהלת חשבונות, ופעילותה הוסדרה בהסכם שותפות (נספח ב').

עפ"י הנטען בתביעה, לימים, החליטו השתיים להתאגד במסגרת חברה מוגבלת בשם "חברת אלבחרי את אלקלעי בע"מ" תוך חלוקה שווה של אחזקת המניות (נספח ד'). אולם על רקע התדרדרות היחסים ביניהן החליטו התובעת והנתבעות להיפרד ולפרק את השותפות העסקית. התובעת אשר נשאה בחובותיה של החברה ביקשה מהנתבעת כי תשפה אותה בגין מחצית מגובה החוב בסך של 225,690 ₪ (286,226 ₪ במועד הגשת התביעה) אך הנתבעת סירבה לעשות כן. בנסיבות אלו פעלה התובעת כמצוות סעיף 19 להסכם השותפות המעגן את הסכמת הצדדים להפנות כל סכסוך ביניהן להכרעת בורר מוסכם והשתיים פנו לעו"ד איתן צפדיה לעריכת מתווה לפירוק השותפות. עו"ד צפדיה העלה על הכתב את העקרונות שהוסכמו בין הצדדים אך הנתבעת לא הגיעה למשרדו על מנת לחתום על הנוסח המוסכם (הסכם נספח ה').

מנגד מפרטת הנתבעת בתצהיר התומך לבקשה, כי חברת אלבחרי את אלקלעי בע"מ (או בשמה הקודם חברת שובלים) הוקמה בשנת 2009 על ידי התובעת והנתבעת יחד עם בני זוגן במקביל לפעילות השותפות בתחום ייעוץ המס. בשעתו עסקה החברה בשיווק מוצרים חד-פעמיים ונוהלה על ידי בני זוגן אולם בשנת 2010 פסקה פעילות החברה בשל חוסר תפקוד. על רקע חובות אליהם נקלעה החברה (מעל חצי מיליון ₪) החליטו התובעת והנתבעת בהסכמה להעביר את הפעילות של הנהלת החשבונות לחברה ולשנות את שמה לשם השותפות ובמקביל החלו הליכי גירושין אצל התובעת והנתבעת.

בשנת 2011, לאור דרישת בנק הפועלים לסילוק ההלוואה שנלקחה בסך של כ- 350,000 ₪ ובהיעדר אמצעים כלכליים מצד הנתבעת, סוכם בין השתיים כי התובעת תיפרע את החוב לבנק באופן אישי והסכום שישולם על ידה יוחזר לה בדרך של הלוואת בעלים מתוך ח-ן החברה (באמצעות משיכת סכום חודשי של 8,000 ₪ בנוסף למשכורת).

הנתבעת מוסיפה כי טרם הסיכום אליו הגיעו הציעה לתובעת כי יפנו לבנק הפועלים בבקשה לפירעון החוב במסגרת תכנית לפריסת תשלומים בו תוכל לעמוד החברה בהתאם להכנסותיה אולם התובעת סירבה להצעה זו.

בחודש אוקטובר 2012 הודיעה התובעת לנתבעת כי אינה מעוניינת להמשיך בשותפות בשל חיכוכים בין השתיים כתוצאה מהיעדרויות התובעת והותרת העבודה לנתבעת, ועל כן פנו במשותף לעו"ד צפדיה לשם עריכת ההסכם לפירוק השותפות.

לאחר הגשת הבקשה לרשות להגן נקבע דיון ליום 23.6.19 ובמועד זה נחקרה הנתבעת על תצהירה. בפתח הישיבה הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מסכימים להיעדר תחולה של תניית הבוררות הקבועה בסעיף 19 להסכם השותפות בתביעה זו ולאור הודעה זו הורתי על המשך הדיון בהליך בבית המשפט.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בסיכומיהם, בתביעה ובתצהיר הנתבעת ובפרוטוקול הדיון ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, ובאיזון הראוי בין זכויות הצדדים – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

בפתח הדיון אציין כי הנתבעת הגישה בקשה למחיקת כותרת ובה טענה כי יש לברר התביעה בסדר דין רגיל. התובעת התנגדה לבקשה ובהחלטתי מישיבת יום 23.6.19 ראיתי לנכון לדחות את הבקשה, שכן התביעה נסמכת על הסכם בכתב ולכל הפחות לצורכי הגשתה, והסכם זה מספק כדי שהתביעה תיכנס בגדר של תביעה בסדר דין מקוצר.

משכך אפוא איני מוצא מקום לדון בשנית בטענות הנתבעת אשר הועלו בסיכומיה שעניינן במחיקת הכותרת של ההליך.

אשר לבקשת הרשות להגן טוענת התובעת בסיכומיה כי הנתבעת מודה בקיומו של החוב ומשאינה כופרת בערובתה להלוואה שניטלה ובכל התשלומים ששולמו על ידי התובעת, המגובים בנספחי התביעה – יש ליתן פסק דין כנגדה על מלוא סכום התביעה. טענה זו מבוססת על עדותה של הנתבעת בבית המשפט בישיבת יום 23.6.19 בעת שנחקרה על תצהירה, וכמובא להלן:

"ש. כמה החלק של החוב שלך שאת מודה בו ?

ת. החלק של בנק פועלים.

ש. כמה כסף זה ?

ת. אני לא זוכרת. באזור 350 אלף ₪ אם אני זוכרת נכון שזה כולל שני הצדדים. כלומר החצי שלה ושלי" (עמ' 3 של הפרוטוקול מישיבת 23.6.19 (שורות 13-17).

לצורך קציבת סכום החוב בו מודה הנתבעת לכאורה מצרפת התובעת לסיכומיה תדפיס מאתר "נבו" ובו תחשיב מחצית סכום החוב לבנק הפועלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 4% (175,000 מיום 1.1.12) ובסך כולל של 316,000 ₪.

הנתבעת, מצדה, כופרת בטענה זו ומבהירה כי אין לראות בעצם הודאתה בדבר קיומו של החוב משום אישור לאופן סילוקו בדרך של תשלום הסכום לתובעת, וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים כי החוב יוחזר באמצעות "הלוואת בעלים" מח-ן החברה בדרך של המשך עבודה בתחום ייעוץ המס והנהלת החשבונות.

הנתבעת עוד מטעימה כי לא ניתן לנתק את קיומו של החוב נשוא התביעה ממערכת היחסים והתחייבויות שהובילו ליצירתו. שכן מדובר בחוב שמקורו בעסק המשותף של בני הזוג לשעבר של התובעת והנתבעת בעוד שהשותפות בייעוץ המס היתה עסק ריווחי ללא חובות. לצורך פירעון החובות ניטלה כאמור ההלוואה בסך של 500,000 ₪ וזאת לאור התעקשותה של התובעת להעמיד מימון בנקאי לעסק, במקום לבצע התייעלות כלכלית כפי שהציעה הנתבעת.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובחנתי את מכלול הנסיבות אני סבור כי אין די בהודאה של הנתבעת בעצם קיומו של החוב, או אף בחבותה לשאת בחלק יחסי הימנו, כדי לייחס לנתבעת הסכמה [וממילא שלא הסכמה מפורשת] לאופן סילוקו של החוב בדרך של תשלום הסכום לתובעת כמבוקש בתביעה. זאת, שעה שמונחת בפני גירסתה של הנתבעת בדבר הסכמה של הצדדים למתווה אחר לפירעון החוב, שעשויה למצוא אחיזה בראיות, ובאופן שמצדיק מתן פסק דין חלקי בטרם ניתנה לנתבעת ההזדמנות להוכיח את טענות ההגנה שבפיה.

נוסף על כך טוענת התובעת בסיכומיה כי הנתבעת אישרה בחקירתה כי "כל תנאיו של ההסכם מקובלים עליה" (עמ' 2, שורות 26-28 לפרוטוקול) ומתוקף הודאה זו השתכללה ההסכמה לכדי הסכם חתום ומחייב.

הנתבעת, מנגד, חוזרת ומבהירה כי ההסכם שנערך על ידי עו"ד צפדיה לא נחתם על ידה ועוד מוסיפה כי ממילא התובעת לא עמדה "בתנאי המתלה" שנקבע בהסכם זה בו התחייבה לסלק את מלוא החובות המשותפים של הצדדים. יתרה מזו, טוענת הנתבעת, היתה זו התובעת אשר סיכלה את חתימת הצדדים על ההסכם לאחר "שפוצצה" את הפגישה אצל עו"ד צפדיה.

לעניין טענה זו אני סבור כי לצורך שלב דיוני זה, מגלה תצהירה של הנתבעת, על פני הדברים, הגנה ראויה נגד התביעה. טענות הנתבעת ביחס להסכמות שגובשו ביניהן לגבי אופן סילוקו של החוב וההתחשבנות הכוללת, מצריכות בחינה מקיפה של הראיות על רקע מסכת האירועים שנפרשה בפני, שאף היא טעונה בירור בהוכחות, והדיון בבקשת הרשות להתגונן בנסיבות העניין אינו יכול להוות תחליף לדיון בתביעה גופה ויש לאפשר לצדדים לערוך בירור עובדתי של המחלוקת ביניהם.

כפי שכבר נפסק, בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה. בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר.

הוא הדין לגבי הזיקה הנטענת של הנסיבות שהובילו ליצירת החוב לחלוקת האחריות בין הצדדים לפירעונו ובהמשך לפירוק השותפות ועריכת ההסכם אצל עו"ד צפדיה, ומכלול המערכת ההסכמית עליה התבססו יחסי התובעת והנתבעת ובני זוגן לשעבר.

ויש לזכור כי הכף נוטה למתן רשות להגן כדי לממש את זכותו הבסיסית של הנתבע להתגונן. בנסיבות אלו ובשים לב להלכה הפסוקה, לא ניתן לומר שאין לנתבעת סיכוי להדוף את התביעה נגדה ובמקרה שכזה עומדת לה הגנה לכאורית.

טענה נוספת של הנתבעת היא טענת קיזוז חלקי שהעלתה בחקירתה הנגדית ובסיכומיה. לפי טענה זו הנתבעת פרעה חלק מחובותיה של החברה ולגבי היתרה נערך הסכם ששיקף בזמנו את מידת האחריות של התובעת לאופן יצירת החוב, ועל כן יש לקזז סכומים אלו מסכום התביעה.

התובעת חולקת על גירסה זו ומוסיפה כי טענת הקיזוז לא מצאה זכרה בתצהיר התומך לבקשת הנתבעת והיא הועלתה לראשונה בבית המשפט, כך שגם אם תתקבל הבקשה והתצהיר יהפוך לכתב הגנה תינתן הרשות להגן על סמך הטענות שבתצהיר והנתבעת לא תהיה רשאית להוכיח גירסתה זו.

הלכה היא טענת קיזוז לא ניתן לטעון באופן סתמי בעלמא, ללא פירוט סכום מדויק, אופן חישובו ובצירוף אסמכתאות: "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת. [...] יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב-תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן".

הנתבעת מעלה בחקירתה טענה לקיזוז חלקי של סכומים ששולמו על ידה לצורך פירעון חלק מן החוב נשוא התביעה, מבלי לפרט את הסכומים וללא ראיות ואסמכתאות בדבר שיעור הסכומים וחישובם. בנסיבות אלו אין בטענת הגנה זו כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה הענקת רשות להתגונן ודין הטענה להידחות.

לאור כל האמור אני נותן לנתבעת רשות להתגונן כנגד התביעה, למעט בטענת הקיזוז.

הואיל ובמקרה דנן לא שוכנעתי כי לנתבעת הגנה קלושה, לא ראיתי לנכון להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדה כספית.

לאור סכום התביעה היא תידון בסדר דין רגיל.

כתב הגנה יוגש בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישתמש תצהירה של הנתבעת ככתב הגנה בתיק.

הוצאות הבקשה תשולמנה לפי תוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ט' חשוון תש"פ, 07 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.