בפני תביעה ע"ס 286,226 ₪ שהוגשה אל ביהמ"ש בסדר דין מקוצר.

פרשת התביעה

התובעת והנתבעת יועצות מס מוסמכות וביום 1.6.07 יסדו שותפות לא רשומה שעסקה בייעוץ מס והנהלת חשבונות שנקראה: "אלבחרי את אלקלעי חשבונאות ומיסים" ולאחר מכן התאגדו בחברה מוגבלת במניות "חברת אלקלעי בע"מ ח.פ. 514228105" (להלן – "החברה") בחלקים שווים במניות ובניהול.

החברה צברה חובות ויחסי הצדדים הגיעו לשרטון כאשר הנתבעת סירבה להחזיר לתובעת את חלקה בחובות ששולם בינתיים ע"י התובעת ועל כן בהתאם למוסכם פנו הצדדים לעו"ד איתן צפדיה כמגשר ו/או מעין בורר ע"מ שינסח את מתווה פירוק השותפות.

עו"ד צפדיה הכין הסכם שהיה מוסכם על הצדדים אך לפתע הנתבעת החלה להערים קשיים ולא חתמה על נוסח ההסכם.

התובעת קיימה את הוראות ההסכם ושילמה את חובות החברה אך הנתבעת לא החזירה לה אגורה מכל מה ששולם על ידה.

התובעת טוענת כי היה ידוע לנתבעת שהיא שילמה סך של 433,000 ₪ + 2,000 ₪ + 16,380 ₪ לכיסוי חובות החברה לבנקים המסחריים כאשר מחצית מהסכומים היו אמורים להיות מוחזרים לה ע"י הנתבעת, דבר אשר לא עשתה.

מכאן התביעה.

פרשת ההגנה

הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן.

בבקשתה טוענת הנתבעת בין היתר כי לאור דרישתו של בנק הפועלים, הנושה הגדול של החברה, לפרוע חוב של כ- 350,000 ₪ סוכם בין הנתבעת לתובעת שהפעילות המשותפת תימשך, התובעת (על פי הצעתה) תפרע את החוב לבנק לאור מצבה הכלכלי של הנתבעת שהיה ידוע לתובעת, זאת למרות התנגדותה של הנתבעת. סוכם בין הצדדים כי לאחר שהתובעת תפרע את החוב ולאחר שהחברה תסיים את חוב השכירות שלה, תהיה התובעת זכאית למשוך 8,000 ₪ בחודש מחשבון החברה, כהחזר הלוואת בעלים, זאת בנוסף למשכורתה. התובעת הסכימה לכך. הנתבעת הציעה הצעה חלופית עובר להסכמות, אך הצעתה נדחתה ע"י התובעת.

הנתבעת טוענת כי התובעת לא קיימה את התחייבותה ולא נרתמה לעבודת החברה כפי שסוכן והנתבעת נאלצה להתמודד לבד עם רוב העבודה שכללה טיפול בלקוחות וניהול ופיקוח על עובדות.

הנתבעת מוסיפה עוד שהתובעת לא שילמה את חלקה בדמי השכירות והדבר יצר אצל הנתבעת גירעון נוסף של 15,000 ₪.

כמו כן התובעת הפרה התחייבותה לפרוע את מלוא יתרת חובות החברה.

הנתבעת מוסיפה ומציינת כי באוקטובר 2012 הודיעה לה התובעת שאיננה מעוניינת להמשיך בשותפות והדבר היה כרוך בהיעדרויות רבות של התובעת והפסקתה לטפל בלקוחות החברה ובמקביל החלו להתגלות תקלות חמורות בדיווחים לרשויות המס.

התובעת והנתבעת פנו אל עוה"ד החברה, איתן צפדיה, ע"מ שיגבש הסכם לפירוק החברה במסגרתו היה צריך להסדיר את החזר חוב החברה לתובעת. הנתבעת טוענת כי מדובר לא בחוב אישי שלה אלא בחוב של החברה לתובעת.

הנתבעת היתה מוכנה לפרוע את יתרת החוב של החברה בדרך של פריסה לתשלומים בהם יכולה היתה לעמוד אך משגובש נוסח ההסכם, במהלך פגישה במשרדו של עו"ד צפדיה התובעת קמה החלה לצעוק ולגדף את הנתבעת ועזבה את המקום.

הנתבעת טוענת כי התובעת היא שסיכלה את החתימה על ההסדר ואינה יכולה להסתמך עליו.

ההליך

בדיון מיום 23.6.19 שמעתי את חקירתה הנגדית של הנתבעת במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן.

בהחלטה מיום 7.11.19 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן (למעט בטענת הקיזוז).

ישיבת ההוכחות התקיימה בפני ביום 8.7.21 ושמעתי עדויות הגב' הדס אלון, הנתבעת, עו"ד איתן צפדיה והתובעת.

לאחר תום העדויות הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב.

הכרעה

נטל ההוכחה התהפך לאור טענת הודאה והדחה ועל כן הנתבעת סיכמה טענותיה ראשונה.

בסע' 39 לסיכומי הנתבעת מאשרת הנתבעת כי סכום החוב הינו לא יותר מסך של 355,000 ₪ (הסכומים ששולמו ע"י התובעת) אך מסך זה יש להפחית 50% אשם תורם בשל התנהלותה הנטענת של התובעת.

כלומר מאמירה זו בסיכומים מדובר על סכום של 177,500 ₪ (מחצית) בו מודה הנתבעת כי עליה לשלם לתובעת בכפוף לטענתה בדבר אשם תורם.

אתחיל קודם לכן בשאלת גובה הסכום הנכון.

בסע' 27 לסיכומי הנתבעת נטען כי סיכום הסכומים בטבלה שערכה התובעת מגיע לסך של 355,000 ₪ ולא 433,000 ₪ ומכאן עומדת הנתבעת על סכום זה.

ב"כ הנתבעת מפנה לעמק 35 לתביעה, טבלה שנערכה ע"י התובעת וטוען לחישוב של 355,000 ₪. ובכן מבדיקה אריתמטית פשוטה עולה כי החישוב הנכון הוא כטענת התובעת בסך של 435,000 ₪.

הנתבעת מאשרת בעדותה את ערבותה לחובות לבנקים ומודה בחוב לבנק הפועלים (עמ' 12 לפרוטוקול).

עוה"ד צפדיה שהיה עוה"ד של הצדדים ערך עבורם הסכם לפירוק השותפות. טיוטת ההסכם סומנה ת/4. בטיוטה זו נרשם כי התובעת שילמה ממקורותיה הפרטיים סך של 433,000 ₪ (סע' 22) לכיסוי חובות החברה לבנק הפועלים!!! וסכום זה או חלק ממנו טרם הוחזר לתובעת ע"י החברה.

בסע' 25 לטיוטה נרשם כי הנתבעת תשיב לתובעת מחצית מכל חובות החברה שהתובעת נשאה בהם בצירוף ריבית של 5% לשנה.

אמנם הטיוטה לא נחתמה אך הנתבעת מאשרת (גם עו"ד צפדיה מאשר זאת) כי תנאי הטיוטה היו מוסכמים עליה (עמ' 12-13 לפרוטוקול).

כבר בשלב זה ניתן לומר שהנתבעת מאשרת כי עליה לשלם לתובעת מחצית מהחובות לבנק הפועלים (435,000 ₪) שהם 217,500 ₪ בכפוף לטענת הנתבעת לאשם תורם.

בעניין טענת אשם תורם, אני מקבל את טענת ב"כ התובעת שלא ניתן לטעון טענה זו כטענת הגנה לטענה חוזית להבדיל מטענת סיכול חוזה שלא נטענה כאן. הנתבעת התחייבה לשלם מחצית החובות והתחייבות זו הינה חוזית. טענת אשם תורם הינה טענה שמקורה בסע' 68 לפקודת הנזיקין שאינה רלוונטית להליך שבפני.

גם לגופה של הטענה אין לקבלה שכן הנתבעת לא הביאה ראיות כדי להראות כי מעשיה או מחדליה הנטענים של התובעת הביאו להפסדים כאלה או אחרים ואין די בעדותה של הגב' אלון.

אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעת להפחתה של סכום כלשהו בשל אשם תורם.

סוף דבר

התביעה מתקבלת במלואה ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 286,226 ₪ וכן אגרת התביעה ככפי ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום תחילת החיוב ועד לתשלום המלא בפועל.

לגבי הוצאות שכ"ט בחרתי לחייב את הנתבעת בחיוב גבוה מהרגיל לאור התנהלות שלא בתום לב כאשר למרות טענתה והודאתה המחצית החוב לבנק הפועלים (לשיטתה 355,000 ₪) גם לאחר הפחתה (לטענתה) של 50% אשם תורם לא מצאה להעביר לתובעת את התשלום שאינו במחלוקת עד היום.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י"ט אדר א' תשפ"ב, 20 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.