מונחת לפני בקשת הנתבע לחיוב התובעת בהוצאותיו, זאת לאחר שהתובעת ביקשה לחזור בה מהתביעה שהגישה נגדו.

כידוע, הלכה היא, כי כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו טרם זמנו, מבלי שזכה לסעד אותו ביקש, נקודת המוצא היא כי מגיש ההליך יישא בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד. מדובר בהנחה הניתנת לסתירה והנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו ע"א 3088/06 אליעזר ניר נ' יאיר רבינוביץ יו"ר הרשות לבקרה תקציבית (24.01.08)). הרציונל העומד מאחורי הלכה זו הוא כי בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו חייב להניח שאותו יריב יזדקק לשירותים משפטיים ויישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו.

נוכח ההלכה האמורה, ולאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ועל סמך חומר המצוי בתיק, מצאתי כי יש לחייב את התובעת בתשלום הוצאות לנתבע.

ויובהר. בתיק זה הוגש כתב הגנה. כן הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית ולחילופין להעברתה לבית המשפט המוסמך. בשלב זה, לאחר שניתנה החלטה בבקשה לסילוק על הסף, הגישה התובעת בקשה לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. לא שוכנעתי בקיומו צידוק להגשת התביעה מלכתחילה על ידי התובעת כנגד הנתבע, נוכח טענתו של הנתבע להעדר יריבות ועילה, ומשכך על התובעת לשפות את הנתבע בגין הוצאותיו.

לאחר ששקלתי את מכלול הנימוקים והאיזון ההולם בין זכויות הצדדים, ובשים לב לשלב המקדמי בו מצויה התביעה, אני קובעת כי על התובעת לשלם לנתבע הוצאות הליך זה בסך של 2,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ט, 15 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.