1. לפני תביעה על סך כ-23 אלף ₪, בה נטען (בתמצית) כי הנתבעות ניהלו עסק שרכש סחורה מהתובעת ונותרו חייבות לתובעת בגין סחורה שתמורתה לא שולמה. שווי הסחורה הוא כ-15 אלף ₪, ובצירוף ריבית חריגה הועמד סכום התביעה על הסכום הנזכר לעיל.
2. התביעה נוהלה בסדר דין מהיר ועל כן, וכמצוות התקנות, יפורטו טענות הצדדים וינומק פסק הדין בקצרה.
3. לטענת התובעת, הנתבעת 1 (להלן: טל) ניהלה עסק על שמה ואשר נושא את מספר תעודת הזהות שלה. הנתבעת 2 (להלן: איה) היתה בת זוגו של אביה של טל, היתה שותפה בעסק והיא זו שניהלה בפועל את ההזמנות. התובעת מציינת כי על פי הודאתה של טל, נפתח העסק על שמה ובהרשאתה משום שאביה ואיה היו מנועים מלפתוח את העסק על שמם.
4. לטענת התובעת, בשנת 2015 רכשו הנתבעות סחורה, כמתועד בשתי חשבוניות ממאי ומיוני 2015, בשווי כולל של כ-19 אלף ₪. על חשבון סחורה זו בוצע תשלום חלקי (פחות מ-4,000 ₪) ונותרה יתרת חוב שלא נפרעה בסך כ-15 אלף ₪. לסכום זה מבקשת התובעת לצרף ריבית, בהתאם לתנאים שנקבעו בחשבוניות (ריבית חריגה של בנק מזרחי).
5. לטענת התובעת, הכתובת אליה סופקו המוצרים תואמה עם איה והיא אף שילמה, מחשבונה האישי, תשלומים על חשבון חובות העסק וכן ניהלה מו"מ עם התובעת לשם הסדרת החוב (מו"מ שלא הבשיל לכדי הסכמות). גם נסיון הדברות בין הצדדים, שנערך ביוזמת אביה של טל (להלן: יוסי), לא צלח.
6. טל טענה בתצהירה כי לבקשת אביה ואיה, כאשר היתה צעירה לאחר שחרור משירות צבאי ולפני טיול, ומתוך תמימות, נעתרה לבקשה והסכימה כי ייפתח עסק על שמה. הובטח לה כי "לא תהיה כל בעיה". לטענתה, מעולם לא היתה פעילה בעסק ולא היתה מעורה בנעשה בו, ולמדה אודות החוב הנטען רק משהוגש כתב התביעה.
7. יוסי, בתצהירו, מאשר את גרסתה של טל. על פי עדותו, לטל לא היה כל קשר לעסק ומי שהתקשר בפועל עם התובעת היתה איה. לעדותו, לאחר שכבר לא היה מוגבל מלפתוח עסק על שמו עשה כן ונמנע מלהמשיך ולהשתמש בעוסק המורשה של טל (אך בהמשך נקלע שוב לקשיים ואף נדרש להליכי פשיטת רגל).
8. איה טענה בתצהירה כי היתה שכירה של העסק ועבדה בו כיועצת עיצוב כללית. לטענתה, לא היתה מעורבת ברכש או בהזמנות, לא היתה מנהלת בעסק ולא היתה לה גישה לצד הכספי שלו. איה מכחישה את טענת התובעת כי ההזמנות תואמו עמה (ולראיה, מפנה לטעויות בתצהיר נציג התובעת, מאור חג'ג' (להלן: מאור), המתייחס לטל כאל בתה ומציין את שמו של בנה של איה – שאינו בנה, למעשה).
9. לטענת איה, יוסי ברח והותיר אותה עם חובות ונושים, ומתוך פחד מאיומי התובעת אכן ניסתה לסייע בפרעון החוב – אך לא יכלה לעמוד בתנאי התובעת שניסתה "להלביש עליה" את החוב כולו.
10. בדיון העידו ונחקרו נציגי התובעת (סגנית המנהלת, אילת מיזלין (להלן: אילת), ומאור), טל, יוסי ואיה. ב"כ הצדדים (ואיה, שייצגה את עצמה) סיכמו טענותיהם.
11. מהעדויות ומהחקירות עולה, בין היתר, כי אילת אישרה שהתובעת לא דיברה עם טל. מאור לא ידע להוסיף על האמור בתצהירו ולא ידע להבהיר את אי ההתאמות שהיו בינו ובין הנטען על ידי איה. טל חזרה וטענה כי לא הבינה את הסיכון שנטלה על עצמה בהקמת העסק על שמה, וכי סמכה על אביה (שבעדותו התכחש לכל הנטען על ידי התובעת). איה שבה וציינה כי לא היתה מעורבת בצד העסקי של ההתקשרות.
12. ב"כ התובעת הדגיש כי החוב לתובעת לא נסתר, כי טל ידעה מהו הסיכון שהיא נוטלת על עצמה וכי איה לא הציגה הסביר מניח את הדעת להתנהלותה. ב"כ טל הזכירה כי התובעת לא אימתה עם טל את הקשר שלה לעסק, הדגישה את תמימותה של טל וציינה כי לא ראתה כל רווח מההתקשרות. איה טענה כי היא וטל הן קורבנות של יוסי ושל הסיטואציה, ותהתה מדוע לא הוגשה תביעה נגד יוסי.
13. כידוע, שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח. טל מאשרת כי הרשתה לאביה לפתוח עסק על שמה ולהפעילו, וגם אם עשתה כן רק על מנת לסייע לאביה נוכח מגבלותיו הכלכליות והעסקיות הרי שבכך הסמיכה אותו לפעול בשמה – והתחייבויותיו במסגרת העסק כמוהן כהתחייבויותיה. העסק שהיה על שמה של טל (ובמסגרתו נוצרו אף התחייבויות כלפי רשויות המדינה, למשל) פעל ורכש סחורה לשם פעילותו המסחרית והכלכלית, ולא נטען (ולו היה נטען היה מקום לדחות טענה זו) כי יש לפטור את טל מאחריות בשל חריגה מהרשאה.
14. טל ציינה את תמימותה ואת כך שסמכה על אביה "שלא תהיה שום בעיה", כלשונה, ואיה הגדירה את טל (ואת עצמה) כקורבן – אולם אין בכך כדי לגרוע מחבותה של טל, כמי שהעסק הופעל כלפי צדדים שלישיים על שמה ומטעמה, כלפי אותם צדדים שלישיים.
15. אף אם יתכן ויש לטל טענות נגד אביה, כמי שניהל את העסק, ויתכן כי אף קמה לה זכות להפרע ממנו במסגרת היחסים שבינה לבינו, אין בכך כדי לבסס טענת הגנה כלפי התובעת. כך גם באשר לטענה שטל לא ראתה רווח מפעילותו של העסק.
16. ביחס לתביעה נגד איה – דינה של זו להדחות. התובעת לא סתרה את טענתה של איה כי זו לא היתה אלא עובדת של העסק ולא הוכיחה כי קמה התחייבות אישית של איה כלפי התובעת. בכרטסת התובעת עצמה מופיע שם העסק על שמה של טל בלבד ושמה של איה לא נזכר גם ברשימת אנשי הקשר של העסק (שיר, יוסי) (אילת טענה בעדותה כי ברישומי התובעת מופיעים אנשי קשר נוספים, אולם לא הוצגו ראיות תומכות בטענה זו). גם עדותו של מאור לא תרמה לביסוס הטענה כי איה היתה שותפה לבעלות על העסק, כי היה תפקיד ניהולי בעסק וכי התחייבה או ערבה באופן אישי לחובותיו - ולא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח יריבות עם איה, גם אם זו היתה מעורבת בתיאום ובביצוע הזמנות בשם העסק.
17. באשר לרכיב הריבית שצורף לסכום התביעה, מצאתי לדחותו. לא מצאתי אסמכתא לכך שהוסכם בין הצדדים שההתקשרות ביניהם תכלול את רכיב הריבית שנתבע, ולמעשה – מדובר בדרישה חד צדדית, שלא לומר תניה מקפחת, שהוכתבה על ידי התובעת במסמך שהופק על ידה בלבד. מצאתי לחשב את סכום התביעה בהתאם להצמדה ולריבית מיום 25.7.15 (25 ימים מתום החודש השוטף של החשבונית האחרונה, בהתאם לתנאי התשלום הקבועים בה) ועד ליום הגשת התביעה (4.5.18) ואני מעמיד את סכום החוב, לפיכך, על סך 15,395 ₪.
18. סיכומו של דבר –
    1. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך 15,395 ₪, וכן את שכר העד בסך 350 ₪, אגרת בית המשפט בסך 754 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. פסק הדין יכול וישולם בשלושה תשלומים חודשיים שווים ורצופים – הראשון בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת 1 ומדי חודש לאחר מכן. לא ישולם פסק הדין במועד יישא סכום פסק הדין (15,395 ₪) הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל ויתר הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
    2. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת 2 בסך 1,800 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי התובעת.
19. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ו ניסן תש"פ, 20 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.