19 אוקטובר 2021

1. פסק דין זה ניתן בהמשך לפסק הדין החלקי שניתן ביום 27.10.19. אקדים ואציין, למען הסדר הטוב, כי החלטה זו ניתנת בדן יחיד בהתאם להסכמה שניתנה לשופט בדן יחיד, ללא נציגי ציבור, ליתן פסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, גם במקרה כמו זה, שבו הפשרה אינה מתייחסת להוצאות המשפט, ונדרשת בהן הכרעה.
2. לאחר מתן פסק הדין החלקי, מונתה בהסכמת הצדדים רו"ח רבקה נאורי, שהינה במקצועה גם עורכת דין וחשבת שכר, כמומחית מטעם בית-הדין. המומחית הגישה לבית-הדין 37 חוות-דעת המתייחסות לתביעותיהם של 37 תובעים המיוצגים על ידי עו"ד פודים.
3. בדיון שהתקיים ביום 10.10.21 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה יינתן תוקף של פסק דין ל- 37 הפסיקתאות שהוגשו בהסכמתם, שכולן מבוססות על חוות-הדעת של המומחית. משכך, ניתן בזה תוקף של פסק דין לכל הפסיקתאות.
4. עוד הוסכם במהלך הדיון כי רכיבי התביעה העוסקים בפיצוי על העסקה בחוזים בלתי חוקיים, יימחקו מכתבי התביעה שבהם קיימים רכיבים שכאלה, תוך שמירה על זכותם של התובעים לשוב ולהגיש תביעות שכאלה ככל שימצאו זאת לנכון, וכך אנו מורים.
5. עוד הוסכם כי באשר למחלוקת שנותרה בין הצדדים לעניין הקביעות בפסק הדין החלקי שעניינן אי חוקיות החוזים המיוחדים, פקיעת החוזים המיוחדים והחובה לנהל משא ומתן קיבוצי – הרי שלאור המשא ומתן הקיבוצי המתנהל בימים אלה בין ההסתדרות למדינה לחתימה על הסכם קיבוצי, בשלב זה יימשך עיכוב ביצוע חלקים אלה מפסק הדין החלקי, וכפי שנקבע בהחלטת בית הדין האחרונה, המדינה וההסתדרות יגישו הודעה מעדכנת בעניין עד ליום 1.2.22, ובהמשך לכך יינתנו הוראות בדבר המשך ההתדיינות.

מבחינה ניהול התיק במערכת נט המשפט, הריני להורות למזכירות להותיר כפתוחה רק את התביעה של קמיקר עצמו (50358-09-16) שבגידרה תימשך ההתדיינות בעניינים המפורטים בסעיף זה, ולסגור את התיקים של 36 התובעים הנוספים.

כמו כן, יוותרו כמובן כפתוחות התביעות הנוספות שהוגשו, חלקן ממש לאחרונה, על ידי עובדים המיוצגים על ידי פרקליטים אחרים, שאף הן מאוחדות לפי בקשת המדינה לתיק זה, ושלגביהן ניתנו כבר הוראות שונות לעניין המשך ההתדיינות.

1. הצדדים הותירו לבית-הדין לפסוק את הוצאות המשפט בתיק, תוך התייחסות לטענות שנטענו בעניין זה גם בעל-פה (בעיקר בדיון שהתקיים ביום 13.7.21) וגם בכתב.
2. להלן אתמצת את טענות הצדדים לעניין ההוצאות:

לטענת התובעים, יש לפסוק לטובת באת כוחם הוצאות בשיעור של 20% + מע"מ מהסכומים שיפסקו להם. זאת, לאור העובדה כי הם ניהלו הליך מורכב, שהחל עוד בשנת 2016 במסגרתו תבעו זכויות קוגנטיות בסיסיות שנשללו מהם משך שנים, וכי המדינה על אף שידעה על המחדלים בתשלום לא תיקנה אותם ואף המשיכה להשתמש במערכת השכר הפגומה. מעבר לכך, טוענים כי הם נטלו על עצמם סיכון נוכח העובדה כי הגישו את התביעה בעודם עובדים, כאשר כתוצאה ממעשיהם הרוויחו למעשה למעלה מ-300 עובדים נוספים השייכים לקבוצת פקחי ההגירה את הפרשי השכר שהמדינה חישבה ושילמה במסגרת ההליך. עוד הם טוענים כי כיום יש בפני בית הדין כ-90 תביעות נוספות המבוססות על תביעת התובעים בהליך זה הנהנים מפרי עמלם. משכך, לטענתם יש לראות את ניהול ההליך כדומה להליך של תובענה ייצוגית כאשר בהתאם לסעיפים 22-23 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2016 בפסיקת שכר הטרחה לתובע המייצג ולבא כוח המייצג יש לבחון את הטרחה והסיכון שנטלו על עצמם; את התועלת לחברי הקבוצה ואת מידת החשיבות הציבורית של התובענה — כאשר הם עומדים בשלושת תנאים אלה כמפורט לעיל. זאת ועוד, תקנה 151א לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות קובעת כי הרציונל והתכלית של פסיקת ההוצאות הינה שיפוי בעל הדין על הוצאותיו בהתאם לתוצאת ההליך, כאשר גם לפי פסיקת בית המשפט העליון הזוכה בפסק הדין זכאי להוצאות ריאליות כעניין שבעיקרון;

לטענת המדינה, תקנות סדר הדין האזרחי החדשות טרם הוחלו בבית הדין לעבודה והנוהג השורר בו הוא כי אין פוסקים הוצאות ריאליות. מעבר לכך, לחובת המדינה כבר נפסקו הוצאות הן בפסק הדין החלקי של בית דין זה, הן במסגרת פסיקת בית הדין הארצי בערעור על פסק הדין החלקי והן הוצאות שפסקנו במסגרת ההליך עקב העיכוב ביישום החלטות בית הדין ולכן שיעור ההוצאות שנפסקו כבר עובר את ה-100,000 ₪. המדינה טוענת כי יש לקבוע סכום הוצאות קבוע לכל תובע הן מאחר שיש הבחנה בין קבוצת תובעים המדגמית שנוהלה עד תום לבין קבוצת התובעים שהדיון לגביהם עוכב והן משום שהקביעה בעניין שכר הטרחה עשויה להשליך על התיקים הנוספים התלויים ועומדים של מפקחי רשות ההגירה בפני מותב זה. מעבר לכך, טוענת המדינה כי התובעים הגישו תביעות שסכומיהם נעו בין 280-400 אלף ₪ כאשר הסכומים שהם קיבלו מהמדינה במסגרת הליך זה ובכלל זה במסגרת פסק הדין החלקי נמוכים באופן משמעותי, ויש לקחת זאת בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

1. אשר למסגרת הנורמטיבית להכרעה, בפסק דין שניתן זה לא מכבר (ע"ע 9998-01-21 י את ברמן נ' ברמן (19.7.21)) סקר כב' השופט רועי פוליאק כך את ההלכה הפסוקה בכל הנוגע לפסיקת הוצאות:

"כידוע, שיעור ההוצאות נקבע לאחר בחינת כל מקרה לגופו... תוך מתן משקל לשורה ארוכה של שיקולים ובהם בין היתר היחס בין סכום התביעה לסכום שנפרס... אופייה של התובענה, מידת מורכבותה, היקף העבודה שנדרש מבעל הדין הזוכה והתנהלות הצדדים בהליך... כאשר 'הכלל אותו אימץ בית המשפט העליון בהקשר זה של פסיקת ההוצאות הוא – כי יש לפסוק הוצאות ריאליות על פי תוצאות ההליך... חריגה מהכלל האמור יכול שתהא על יסוד שיקולים הנוגעים לזהות הצדדים ולנסיבותיהם האישיות, לאופן התנהלותם של בעלי הדין, למהות התביעה, למידת העניין הציבורי שהיא מעוררת ולמידת ההחלטיות והחד-משמעיות של ההכרעה השיפוטית'. לצד שיקולים אלה, עומדים שיקולים ייחודיים של מערכת בתי הדין לעבודה הנובעים מזהות המתדיינים ומאפייני ההתדיינות".

1. ולמקרה שלפניי –

ראשית מקובלת עלי עמדת התובעים לפיה יש מקום לפסוק בתיק זה הוצאות ריאליות, ואפילו על הצד הגבוה, שכן מדובר בתיק שהיה מורכב ביותר לניהול, כך שבאת כוחם המלומדת נדרשה לעבודה מאומצת הן טרם מתן פסק הדין החלקי והן לאחריו. כך, במהלך ניהול ההליך התפרש על פני יותר מחמש שנים, שבמהלכן התקיימו כ-15 דיונים כשבין לבין הגישה ב"כ התובעים עשרות בקשות ותגובות ובכללן בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (מיום 20.1.19) בהתייחס לעיכובים שחלו בהעברת הפרשי השכר אותם מצאה המדינה כי היא חייבת לעובדים לנוכח הטעויות שגילתה במערכת השכר. די לעיין ב-84 עמודי פסק הדין החלקי, כדי לראות את המספר הרב של הפלוגתאות העובדתיות והמשפטיות שעמן נדרשה באת כוח התובעים להתמודד לאורך שנים;

שנית ואף לאחר מתן פסק הדין נדרשה לפעול לא רק מול בית-הדין אלא גם מול מומחית בית הדין ובאת כוח המדינה בפגישות רבות בכל הקשור בהגשת חוות הדעת של המומחית ושאלות ההבהרה שהופנו אליה (ור' לעניין זה פרוטוקול הדיון מיום 22.8.21 והחלטות בית הדין מיום 14.9.21), והכל תוך בחינה מורכבת וכמעט סיזיפית של עניינו של כל תובע ותובע, ובכלל זה בחינת דוחות הנוכחות שלו לאורך שנים אל מול תחשיבי המומחית, משלוח הערות, התייחסות להערות המדינה ועוד ועוד;

שלישית, מקובלת עלי גם טענת התובעים כי יש להביא בחשבון כי להליך זה יש השלכות רוחביות על קבוצת הפקחים ברשות ההגירה, במובן זה שהמדינה חישבה ושילמה הפרשי שכר לקבוצה ובכלל זה גם לעובדים שלא הגישו תביעות במסגרת ההליך על בסיס הטעויות אותן היא מצאה במערכת השכר שלה;

רביעית, עם זאת, מצאתי לנכון לקבל את טענת המדינה לקבוע הוצאות משפט בסכום אחיד כל אחת מהתביעות, תוך הבחנה בין שש התביעות המדגמיות שנוהלו עד תום, לרבות הליך ערעור, לבין 31 התביעות הנוספות שההליכים בהן עוכבו עד להשלמת הדיון בתביעות המדגמיות, ובהמשך לכך הן הועברו למתן חוות דעת המומחית על בסיס מה שנפסק בפסק הדין החלקי בתביעות המדגמיות. זאת, בהינתן שההשקעה בשעות עבודה בתביעות המדגמיות היתה רבה בהרבה מזו שהושקעה בשאר התביעות;

ולבסוף באת כוח התובעים הגישה לתיק את הסכמי שכר הטרחה מהם הסתבר, ובאת כוח התובעים אף אישרה זו במפורש לבקשתי, כי העובדים בכל מקרה ישלמו לבאת כוחם כשכר טרחה 20% מהסכומים שנקבעו לכל אחד מהם במסגרת חוות-הדעת, כאשר סכום ההוצאות שייפסק לטובתה כאן ישולם לה כשכר טרחה נוסף, ולא במקום מה שהם ממילא משלמים. דהיינו, בשונה למשל מפסיקת הוצאות בהליך ייצוגי, בו כל אחד מחברי הקבוצה מקבל את מלוא הסך שנפסק לו, ושכר הטרחה (האחוזי) של בא כוח הקבוצה משולם לו מעבר לכך, ובפיקוח בית-הדין, הרי שכאן באת כוח התובעים תקבל ממילא את החלק האחוזי (20%) ממה שנפסק, כך שפסיקת ההוצאות לא תביא כלל לשיפוי התובעים, אלא רק להגדלת שכר טרחתה של באת כוח התובעים.

1. נוכח כל האמור, הריני לקבוע כך:

המדינה תשלם לכל אחד מששת התובעים המדגמיים הוצאות משפט בסך 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום (למען הסדר ספק, סכום זה בא בנוסף לסך 5,000 ₪ שנפסק לזכות כל אחד מהם במסגרת פסק הדין החלקי).

כמו כן, המדינה תשלם לכל אחד מ- 31 התובעים הנוספים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

1. תשומת לב מזכירות בית-הדין להוראות שניתנו לה בסעיף 5 לפסק דין זה.

ניתן היום, י"ג חשוון תשפ"ב, (19 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים.