תביעה זו עניינה בדרישה לתשלום חובות ארנונה, ביוב ואגרת שמירה לשנים 2014-2018 שהגישה התובעת נגד הנתבעים על סך 107,691.70 ₪.

לפי טענת התובעת, בשנת 2015 בוצע סקר נכסים בישוב אלפי מנשה ובעקבות סירוב הנתבעים לביצוע המדידה בנכס שבחזקתם נעשתה הערכה של שטח הנכס על סמך תצלומי אוויר ותיקי פיקוח; בהתאם לממצאים שהתקבלו נשלחה לנתבעים שומה מתוקנת לפי שטח של 450 מ"ר במקום השטח שעל-פיו חושבה הארנונה של 280 מ"ר עד ליום 1.1.05.

לאחר הגשת התובענה נענו הנתבעים לביצוע המדידה של הנכס. על סמך המדידה שבוצעה ביום 25.7.19 נמצא כי שטח הנכס הינו 353 מ"ר (נ/11). בהמשך לדו"ח המדידה הסכימה התובעת לוותר על דרישתה לתשלום החוב לפי שטח של 450 מ"ר ועדכנה את חישוב החוב על בסיס שטח 353 מ"ר בהתאם למדידה. יחד עם זאת, לטענת התובעת, הנתבעים סירבו לשלם את החוב המעודכן.

התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעים לא נקטו בהליך השגה כלשהו ביחס לחיוב הארנונה וטענתם בנוגע לגודל הנכס הועלתה לראשונה רק לאחר הגשת התביעה, ביום 29.5.18, על אף שהשומה המתוקנת נשלחה עוד בשנת 2016. בנסיבות אלו נגועה טענת הגנתם בשיהוי ניכר של כשנתיים ממועד תיקון השומה.

בהתייחס להתנגדות התובעים לשיעור הריבית מבהירה התובעת כי הפרשי הצמדה וריבית על קרן חוב ארנונה נגבים על פי הדין בהתאם לסעיף 86(א) ובזיקה לסעיף 83 לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון) התשמ"א-1981, ואין בסמכותה להפחית רכיב זה.

הנתבעים, מנגד, מבקשים לדחות את התביעה תוך שהם עומדים על טענתם כי שטח הנכס היה ונותר 284 מ"ר מאחר שלא בוצע כל שינוי בגודלו. לפי עמדתם, במשך 18 שנים הקפידו לשלם את חיובי הארנונה אשר נקבעו על בסיס תוכניות הבניה שהוגשו לתובעת ואושרו על ידה עם תום הבניה בשנת 1997.

עוד מפרטים הנתבעים כי גם לפי דו"ח המדידה המעודכן' הנכס לא עבר כל שינוי ורק בעקבות הכללת שטחים נוספים שהיו פטורים מחיוב בארנונה עד לשנת 2014 גדל שטח הנכס מ- 284 מ"ר ל- 353 מ"ר.

מבדיקה שערכו הנתבעים הוברר להם כי התובעת שינתה את מדיניות שיטת חישוב הארנונה שיושמה על ידה במשך שנים על דרך של הכללת עובי קירות חיצוניים, שטח ממ"ד ושטח מתחת לגג משופע שאינו ראוי למגורים, בתוך שטח הנכס. הנתבעים מפנים לעניין זה לעע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' רונית ארנפרוינד כהן (15.7.07) שם נדונו, לשיטתם, נסיבות דומות לענייננו ונפסק כי הרשות אינה רשאית לשנות את שיטת החישוב שנהגה על ידה בשנה קודם לכן בניגוד למגבלה שבתקנה 2(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1999), תשנ"ט–1999. על כן ההחלטה לשנות את שיטת חישוב השטחים לצורך חיוב בארנונה ולהוסיף לחישוב את שטח המרתפים דינה להתבטל.

נוסף על כך מבקשים הנתבעים לחייב את התובעת בתשלום פיצויים בסך של 10,000 ₪ לאור טענתה אשר הוכחה כשיקרית כי הנתבעים הגדילו את שטח הנכס בתוספות בניה שבוצעו על ידם והוסרו לאחר הגשת התביעה.

זאת ועוד טוענים הנתבעים לטעויות שנפלו בדרישה לתשלום החוב בעת חישוב הריבית בשיעור של 6% שעה ששיעור הריבית במשק עומד על 3.401%.

ביום 16.7.19, ניתן פסק דין חלקי בו חויבו הנתבעים בתשלום חוב הארנונה שאינו שנוי במחלוקת על פי שטח של 284 מ"ר בסך של 57,394 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין.

ביחס ליתרת החוב הנטען ניתנה לנתבעים רשות להתגונן' בכפוף להפקדת סכום של 30,000 ₪ בקופת בית המשפט. סכום זה הופקד על ידי הנתבעים והתיק נקבע לשמיעת ההוכחות.

ביום 15.12.20 התקימה ישיבת ההוכחות ובמהלכה נחקרו מר אילן דולב, גזבר התובעת, והנתבע 2.

כאמור, השאלה שנותרה במחלוקת עניינה ביתרת החוב הנטענת. התובעת תומכת את תביעתה על בסיס דו"ח מצב חשבון שהופק ביום 23.5.18 וכן על השומה המתוקנת לשנת 2016 שנשלחו לנתבעים.

הנתבעים אינם מכחישים את הטענה כי החזיקו ועשו שימוש בנכס במועדים הרלוונטיים והם מודים כי לא שילמו את יתרת החוב הנטענת.

מעיון בדו"ח המדידה נ-11 ניתן להיווכח כי על-פי המדידות שבוצעו בשנת 2018 נמצא כי שטח הנכס הינו 353 מ"ר. הנתבעים לא הציגו מצדם דו"ח מדידה נגדי עדכני התומך בעמדתם כי שטח הנכס הינו 284 מ"ר על אף שהיה בידם לעשות כן, בכל שלב של הדרך ולרבות במהלך ההליך המשפטי (עמ' 8 שורות 3-4 לפרוטוקול).

לפי טענת הנתבעים, בשומה המתוקנת חויבו שטחים אשר לא חויבו בשנים שקדמו לשנת 2014, וזאת בניגוד לתקנה 2(ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1999), תשנ"ט–1999. תקנה זו קובעת כי לצורך הטלת ארנונה כללית יראו את סך כל שטחו של נכס כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת הכספים שקדמה לכך זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה. הנתבעים אינם טוענים כי מדובר בטעות בחישוב של השטח כי אם תוצאה של שיטת חישוב שונה ועל כן, לשיטתם ולאור הלכת ארנפרוינד דין דרישת החוב להתבטל.

אין בידי לקבל טענת הגנה זו.

הרשויות המקומיות נוהגות לקבוע בצווי הארנונה את שיטת חישוב השטח החייב בארנונה מאחר וסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 והתקנות שהותקנו מכוחו אינם כוללים הוראות מדויקות למעט החובה להטלת חיוב על-פי יחידות שטח (מטרים רבועים).

בית המשפט העליון בהלכת ארנפרוינד נזקק לפרשנות תקנה 2(ב) בציינו כי רשות מקומית רשאית לקבוע במסגרת צווי הארנונה את שיטת חישוב השטח לשנת מס פלונית ואין היא רשאית לשנותה בשנה שלאחר מכן לנוכח ההגבלה שבהוראה זו. בנסיבות המקרה דשם שונתה שיטת החישוב בשנת 1999 בדרך של הוספת שטח המרתפים לחישוב ועל יסוד הוראה זו נקבע כי ההחלטה נוגדת את ההגבלה ודינו של השינוי להתבטל.

יחד עם זאת תחולתן של תקנות אלו, שנועדו לשמר את ההגבלות הסטאטוטוריות ("הוראות ההקפאה") לשנת הכספים 1999 (תקנה 13) ובנסיבות ענייננו חלות תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007. תקנה 10(א) לתקנות ההסדרים מסמיכה את הרשות המקומית להטיל ארנונה בשנת כספים מסוימת שלא בהתאם לכללי העדכון וזאת בכפוף לאישור שר הפנים ושר האוצר ובתנאי שסכום הארנונה לא יעלה על הסכום המרבי ולא יפחת מהסכום המזערי. לפיכך איפוא רשאית היתה התובעת לכלול בדרישות החוב נשוא התובענה שטחים שלא חויבו בשנים שקדמו לשנת 2014 ובלבד שעמדה בדרישות ובתנאים הקבועים בדין.

זאת ועוד, בפני הנתבעים עמדה האפשרות להשיג על דרישת התשלום שהומצאה להם. דרכי ההשגה והערעור על חיובי הארנונה מוסדרים בתקנון המועצות המקומיות בסעיפים 85א עד 85ו. התקנון קובע בתמצית כי ניתן להשיג על חיוב בארנונה לפני מנהל הארנונה ושעל החלטתו של מנהל הארנונה ניתן לערער לפני וועדת הערר. על החלטת וועדת הערר ניתן לערער לפני בית המשפט לעניינים מקומיים כערכאת ערעור. לצד הוראות אלו מצמצם סעיף 85ב את אפשרות ההשגה לטענות מסוימות ובין היתר בשל טעות בגדלו של הנכס.

הנתבע 2 מאשר בחקירתו כי לא הוגשה מטעמם השגה על חיובי הארנונה נשוא התובענה (עמ' 7, שורות 18-19 וכן 21-23 לפרוטוקול) ולעניין זה מקובלת עלי עמדת התובעת כי ככל שסברו הנתבעים כי נפלה טעות בחישוב גדלו של הנכס היה עליהם למצות את דרכי ההשגה והערעור. במאמר מוסגר יוער כי ככל שמדובר בטענה לאי-חוקיות של דרישת ארנונה או סכומה שאז אין למנהל הארנונה ולוועדת הערר הסמכות לדון בעניינים אלו.

לאור האמור ומשלא נטען לפני כי החיוב נשוא דרישות התשלום אינו מוצא אחיזה בצווי הארנונה שהוצאו על ידי התובעת, אני קובע כי על הנתבעים לשלם את חובם המעודכן לתובעת על פי חישוב השטח של 353 מ"ר.

אשר לטענת הנתבעים בנוגע לשיעור הריבית, לפי סעיף 86(א) לתקנון המועצות המקומיות מס שלא שולם למועצה במועדו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים באותם תנאים ובאותם שיעורים הקבועים בחוק ריבית והפרשי הצמדה כפי תוקפו בישראל מעת לעת. בזיקה להוראה זו קובע סעיף 83 כי המועצה רשאית לקבוע הסדר לפרעונם של מיסים בתשלומים באותם תנאים ובאותם מקרים שרשויות מקומיות בישראל רשאיות לעשות כן על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעו בחוק זה וכהגדרתו בסעיף 1: "ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש".

משכך אפוא יש להוסיף לחיובי הארנונה הפרשי ריבית והצמדה בשיעור הקבוע בחקיקת הרשויות המקומיות.

הנתבעים אינם משיגים על חיובם ביחס ליתרת החוב הנובעת מתשלומי המים הביוב ואגרת השמירה וכך גם מאשר הנתבע 2 בחקירתו כי עליהם לשאת בחוב האמור (עמ' 7, שורות 10-11 לפרוטוקול). לפיכך אני מקבל את התביעה בגין רכיבים אלו.

התוצאה

לאור כל המפורט לעיל אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת תשלומי החובה שלא ניתן עליהם פסק הדין החלקי וככל שהנתבעים זכאים להנחת אזרח ותיק בחיובי הארנונה הסכום שנפסק ישולם בניכוי סכום ההנחה.

התובעת תגיש פסיקתא לחתימתי הכוללת תחשיב של הסכום שנפסק המהווה את הפרש החיוב ביחס ליתרת שטח הנכס שבין 353 מ"ר ל- 284 מ"ר וכן החוב בגין תשלומי המים ביוב ואגרת שמירה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980 החל מיום 23.5.18 ועד למועד פסק הדין.

הסכום ישולם בתוך 60 ימים ממועד החתימה על הפסיקתא שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

לאור מצבם הכלכלי הנטען של הנתבעים ובשים לב כי מדובר בהליך המתנהל משנת 2018 בו התקיימו מספר דיונים ובהתחשב בתעריף המינימלי המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין לתביעות כספיות בהתאמה לסכום שנפסק, יישאו הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של התובעת בסך כולל 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ט ניסן תשפ"א, 11 אפריל 11 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.