1) בפני בקשתו של המבקש, החייב בתיק הוצל"פ 507576-10-17, ליתן לו רשות ערעור על שלוש החלטות של כבוד רשם ההוצל"פ אוהד אשר מתאריכים: 23.5.18, 30.5.18, 13.6.18.

המשיב, הזוכה, הגיש תגובה בכתב וכן הגיש התנגדות בכתב לדון בבר"ע כבערעור.

בתאריך 30.12.18, התקיים דיון במסגרתו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם ובסיום הדיון הסכימו, כי ההכרעה תעוכב במשך 30 ימים, כדי לאפשר השגת הסכמה או אם במסגרת התביעה שמתכוון המבקש להגיש, ינתן צו מניעה המעכב החתימה על המסמכים לצורך העברת זכויות, כפי שהורתה רשמת ההוצל"פ.

נראה שלא הושגה הסכמה ולא ניתן צו מניעה שכן כלל לא הוגשה תובענה, כפי העולה מהבקשה למתן פסק דין שהגיש ב"כ המשיב. ב"כ המבקש הגיש הודעה לעניין אי השגת הסדר. כפי שציינתי בהחלטה להודעה, לא מצאתי חשיבות לסיבת אי השגת הסדר. בהעדר הסדר ניתנת להלן החלטתי זו.

2) תיק ההוצל"פ נפתח לגביית הוצאות בסך של 5,000 ₪ שפסקה, כב' הרשמת ההוצל"פ עמית גולדשטין לירן, בתיק מספר 17-11858-04-5 של לשכת הוצל"פ כפר סבא וזאת לאחר שהמבקש וחברת רננים לא ביצעו את הצו מיום 26.05.16, שהורה להם לחתום על כתב הפניה לרשות מקרקעי ישראל לצורך הפקת חוזה חכירה ספציפי לנכס.

סכום ההוצאות נפסק לטובת קופת הכינוס, באמצעות הכונס המשיב בבר"ע וסכום נוסף

נפסק לאוצר המדינה, שאינו מעניינו בבר"ע.

המבקש עתר לסגירת תיק ההוצל"פ, מהנימוקים שפרט בבקשה שעיקרן, שהמסמך על פיו

נפתח תיק ההוצל"פ, איננו פס"ד או החלטה אותה ניתן לאכוף בהוצאה לפועל וכן כי אין

לרשת ההוצל"פ סמכות, לחייב בהוצאות צד שלישי (המבקש מנהל ובעל מניות בחברת רננים).

3) בעקבות הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, נתנו שלוש החלטות נשוא הבר"ע.

א) בהחלטה מיום 23.05.18, קבע הרשם, כי טרם קבלת עמדת המשיב יודיע המבקש מה לשיטתו הדרך החוקית הנכונה לאכוף צו של רשם הוצאה לפועל ו/או לנקוט סנקציה נגד מי שאינו ממלא אחר הצו.

בנוסף, נתבקש המבקש להבהיר, טרם הגשת הבקשה, האם פנה לרשמת ההוצל"פ בכפר סבא שקבעה את החיוב, כדי שתבטלו או תשנה אותו, מכח תקנה 270א) לתקנות ההוצל"פ.

ב) המבקש הגיש תגובת הבהרה ואזי נתנה החלטה השנייה מיום 30.5.18 (כנראה ללא שנתבקש המשיב ליתן תגובה).

המבקש הבהיר כי טרם חיובו בהוצאות, טען בפני הרשמת, כי אין לה סמכות לחייבו ואולם הרשמת לא נדרשה לטענה בהחלטתה.

המבקש לא צירף העתק מפנייתו לרשמת ובהחלטתו מציין הרשם, כי לא עלה בידו למצוא בתיק המשכון שבכפר סבא, את המסמך בו הועלתה טענת הכפירה.

מציין הרשם כי בין אם טוען המבקש, כי הרשמת התעלמה מטענתו ובין אם דחתה בפועל את הטענה לעניין סמכותה לחייבו בהוצאות, אזי היה עליו לבקש לערער על ההחלטה או למצער לבקש התייחסות לטענה.

עוד מציין הרשם בהחלטתו, כי בהמשך להחלטה אחרת מיום 12.5.18, מדוע לא העלה את טענותיו בשאלת הסמכות, במסגרת ערעור על החלטת הרשמת, ומעלה הטענה במסגרת הבקשה לסגירת התיק, השיב המבקש, כי אין לראות בטענותיו השגה על החלטות הרשמת והטענות בסמכות הרשם וכאן מצא הרשם סתירה בגירסתו של המבקש שמחד טען שהעלה את הטענה בפני הרשמת, והיא לא השגיחה בטענה, לעומת טענתו החדשה שאיננו משיג על החלטת הרשמת.

לסיום, קבע הרשם כי אופן התנהלותו של המבקש פסולה ונראה כי מעלה טענותיו בשאלת הסמכות לאחר שהחמיץ את המועד לערער על החלטת הרשמת. הדרך הנכונה, דרך המלך, היא לטעון בפני הרשמת שחייבה בהוצאות או לערער על החלטתה ולא לתקוף את החלטתה בפני רשם הוצל"פ אחר.

מכאן שהבקשה לסגירת התיק נדחתה בפועל.

ג) נראה, כי לא נחה דעתו של המבקש והגיש בקשה נוספת לרשם שבעקבותיה, ניתנה החלטה מיום 13.6.18 ובה חזר הרשם בקצרה על החלטתו הקודמת שעיקרה שאת טענת העדר הסמכות, יש להעלות בפני הרשמת ולא להעלותה בשנית בפניו וכי היה על המבקש לתקוף ישירות את ההחלטה, בפני מי שנתן אותה ולא בפני הגורם המבצע את ההחלטה, גם כאשר הוחמץ המועד להגשת הערעור בפני מי שנתן את ההחלטה.

4) לסיום פרק זה יצוין, כי בדיון נשאל ב"כ המבקש אם יוכל להציג מסמך לפיו נטען בפני הרשמת על העדר סמכות לחייב בהוצאות השיב, בעמ' 1 שורה 15:

"אני אפילו לא יודע אם היא העבירה את הבקשה לתגובה, לא ייצגתי אז וגם לא בדקתי

לקראת הדיון".

בהמשך בעמ' 2 לפרוטוקול, הבהיר ב"כ המבקש, כי לא ייצג את המבקש בעבר ולכן אינו יודע

מדוע לא הוגש ערעור על החלטת הרשמת ואף לא הוגשה בקשה לרשמת לבטל את החלטתה.

לשיטתו של המבקש, ההחלטה לא נתנה בסמכות ולכן אסור היה לפתוח את תיק ההוצל"פ על פיה. לכל היותר, לרשמת סמכות להטיל הוצאות על החייבת אבל לא על צד שלישי-המבקש.

כן נטען, כי יש לראות את ההחלטה כאילו נתנה במסגרת פקודת בזיון ביהמ"ש כדי לאכוף על המבקש לחתום על מסמכים ולרשם הוצל"פ אין סמכות לפי פקודה זו.

כן טוען המבקש, כי המסמכים לא נחתמו, הואיל ובעניינם מתנהל הליך נפרד, ואם באותו הליך יקבע שעל החברה לחתום אזי, המבקש מצהיר, כי יחתום על כל מסמך שיקבע בפסה"ד, שעליו לחתום (ראה: פרוטוקול עמ' 3 שורות 16-18).

בהמשך מבהיר ב"כ המבקש, אי אותה תביעה עליה מדבר בעצם עדיין לא הוגשה וכי עפ"י הסכמה דיונית, נותר לו זמן להגשת התביעה.

בין אם כך ובין אם כך, אין שום צו מניעה או החלטה הקובעת, בניגוד למה שקבעה הרשמת, כי המבקש איננו חייב לחתום על המסמכים.

5) המשיב טוען לעניין ביזיון ביהמ"ש, כי לרשם ההוצל"פ סמכות בכל מה שקשור בחקירת יכולה, בהגדרתה, הרחבה, כל בדיקה ברכושו של החייב (סעיף 67 לחוק) ועפ"י הפסיקה במסגרת צו הבאה רשאי רשם ההוצל"פ לכפות ציות או להעניש בשל אי ציות, בדרך שמוסמך ביהמ"ש.

באשר להחלטה בדבר הוצאות, הרי שניתנה מכוח סמכותו הטבועה של רשם ההוצל"פ וסעיף 67(ב) לחוק.

כן מפנה המשיב להחלטתו של ביהמ"ש העליון בבקשה שהגיש המבקש, לאחד דיונים שונים וקבע ביהמ"ש, כי לא ניתן לתקוף את ההחלטה מיום 18.5.17, שעה שעל ההחלטה עצמה לא הוגש ערעור והיא הפכה לחלוטה. המשיב סבור שהמבקש לא רשאי לתקוף בעקיפין את ההחלטה של הרשמת באשר לא תקף את ההחלטה בתקיפה ישירה.

באשר לסמכות הרשם לבצע חיוב בהחלטה שניתנה ע"י רשם אחר, מפנה המשיב לסעיף 3א(ג) לחוק. באשר לטענה בדבר תיקון החוק בשנת 2011, נטען כי סמכות הרשם היתה גם לפני התיקון.

מכל מקום החלטות בעניינו נתנו אחר התיקון, כך שאין ספק בדבר סמכות הרשם. למחלוקת העקרונית, בין הצדדים, אין קשר לחיוב הספציפי לחיוב בהוצאות בגין הליך מסוים, אי חתימה על המסמכים ולא ניתן לכרוך בין הדברים.

6) לאחר שעיינתי בכל כתבי הטענות ושקלתי את טיעוניהם של ב"כ הצדדים, מצאתי לקבל את טיעוניו של ב"כ המשיב ומסקנתי שאין ליתן למבקש רשות ערעור על שלושת ההחלטות, שניתן להתייחס אליהן כמקשה אחת.

טיעוניו של המבקש מופרכים מיסודם והתנהלותו לאורך כל הדרך מצביעה על חוסרתום לב ועל ניסיון למשוך זמן, לדחות את הקץ ולהימנע מחתימה על המסמכים עליהם נדרש לחתום עוד בשנת 2016.

טוען המבקש לזכות מהותית בנכס שתתברר בהליך נפרד ואולם עד היום לא הוגשה תובענה ולא נתבקש צו מניעה לעכב את החתימה.

בכל הכבוד, אני סבור שהיה על המבקש לתקוף ישירות את ההחלטה שהטילה עליו הוצאות ולא להעלות הטענה במסגרת ערעור זה. נראה בעליל, כי כאשר נוכח המבקש כי החמיץ את המועד בעניין החלטת החיוב החליט "להאריך מלאכותית" את המועד בדרך של העלאת הטענה בערעור שכאן. אין קשר בין עצם החיוב לבין התנהלות שהביאה לחיוב. החלטה המטילה חיוב כספי בולעת בתוכה את סיפור המעשה ומעמידה את החיוב הכספי בפני עצמו באופן שיש לערער ישירות על החיוב הכספי. ראה בעניין זה בהחלטת ביהמ"ש העליון מיום 2.10.18, בבש"א 5990/18, בסעיפים 9 ו-10 להחלטה.

7) אין בכלל ספק כי ניתן לבצע במסגרת התיק הוצל"פ חיוב כספי שנקבע ע"י רשם הוצא לפועל בין אם באותו תיק ובין אם בתיק אחר.

המבקש התחמק ממתן תשובה לשאלה, כיצד ניתן לגבות חוקית חיוב כספי של רשם הוצל"פ, שכן מחד טוען שהחלטה כזו, לא ניתן לבצע בהוצאה לפועל ומאידך טוען שלא ניתן לאכפה עפ"י פקודת הביזיון ביהמ"ש. האם באמת חושב המבקש כי החיוב כאמור יישאר בבחינת אות מתה שלא ניתנת לאכיפה באשר מי שחויב מתעלם ממנה?

8) התשובה בתקנה 120 ד' לתקנות ההוצל"פ, הקובעת בסעיף קטן ב':

"היו ההוצאות שפוסק הרשם לפי פרק זה לטובת הזוכה יווספו ההוצאות על החוב הפסוק הנגבה בתיק".

ובסעיף קטן ד':

"צו לתשלום הוצאות לטובת צד שלישי ניתן להוצאה לפועל בדרך שמוציאם לפועל פס"ד של ביהמ"ש".

ראה גם סעיף 3א.(ג) לחוק הקובע:

"החלטות וצווים של רשם הוצל"פ דינם לעניין אכיפה והוצאה לפועל בדין החלטה או צו של ביהמ"ש".

9) באשר לעצם סמכות רשם הוצל"פ להטיל הוצאות על בעל דין כמו גם על צד שלישי, הרי שמדובר בסמכות טבועה לאכוף החלטות באשר מי שחויב מתעלם מהחלטה שאם לא כן תהיה כל מלאכת רשם ההוצל"פ חוכא ואיטלולא.

בנוסף סעיף 3ב.לחוק מחיל על רשם ההוצל"פ את הוראות סעיף 104 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב). סעיף 104, האמור מחיל סמכויות על רשם ביהמ"ש, לרבות הסמכויות שבסעיף 75 לחוק, צו עשה, צו לא תעשה "וכל סעד אחר שיראה לנכון בנסיבות העניין שלפניו".

וגם סעיף 81ד.לחוק מקנה לרשם ההוצל"פ סמכות להטיל הוצאות על זוכה או על חייב במסגרת הליך המתנהל בפניו ובעניין סמכות זו אף הותקנו תקנות ובזאת בנוסף לסמכות היתה עוד קודם לתיקון.

יש לראות את המבקש, מנהל ובעל מניות בחייבת ומי שהיה מעורב בתהליך ולחתום בשמה של החייבת, כחייב עצמו המחוייב לקיים את הוראות הרשמת לענין ההוצאות וניתן לחייבו בהוצאות.

ולבסוף גם מכח סעיף 67(ב) לחוק ניתן להטיל הוצאות על המבקש, שכן ניתן לראות את ההליך המהותי בפני הרשמת כחקירת יכולת בהגדרתה המורחבת ובמסגרת זו לחייב גם עדים וצד שלישי, בהגשת מסמכים ואף בחתימה על מסמכים "בדרך שמוסמך לכך בית משפט".

10) מכל הטעמים האמורים לעיל, נדחית הבקשה למתן רשות ערעור. המבקש ישלם למשיב הוצאות ההליך בסך של 7,500 ₪.

המזכירות תעביר לב"כ המשיב, ע"ח ההוצאות, את הפיקדון בסך 3,500 ₪.

המזכירות תדוור העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ב אדר א' תשע"ט, 17 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.