1. לפני בקשת הנתבעת, מכוח סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ח – 1975, להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין נכותה של התובעת (להלן – המל"ל) ולהורות על מינוי מומחים בתחום האורתופדיה והכירורגיה הפלסטית.

2. הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לפיצויים על פי חוק הפלת"ד, שעניינה תאונת דרכים בעבודה מיום 10/03/16.

3. התובעת הגישה תגובה לבקשה ובתמצית יצוין כי עתרה לדחותה.

4. תחילה קבעתי כי הבקשה תידון בישיבת קדם המשפט, אולם לאחר עיון מחדש, וכדי לקדם את ההליך, מצאתי לנכון ליתן החלטה בכתב.

ההליכים במל"ל

5. בגין פגיעתה בתאונה הנ"ל, התובעת הגישה למל"ל תביעת נכות בעבודה.

6. הוועדה הרפואית הראשונה בדקה את התובעת פעמיים, ובהחלטתה מיום 03/04/17 קבעה כדלקמן:

א. לא נותרה לתובעת נכות בעקבות פגימות בצוואר ובגב.

ב. לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין פגימה בקרסול.

ג. לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקות.

7. התובעת לא השלימה עם החלטות הוועדה והגישה ערר.

8. וועדת הערר, בהחלטתה מיום 04/08/17, קיבלה את הערר ביחס לנכות בגין הקרסול וקבעה כי נכותה הצמיתה של התובעת בגין הפגימה בקרסול היא בשיעור של 20%. קביעת הנכות בגין הצלקות לא השתנתה.

תמצית נימוקי הבקשה

9. לטענת הנתבעת, וועדת הערר הסתמכה על סעיף ליקוי שגוי ביחס לשיעור הנכות בגין הפגימה בקרסול, ושתי הוועדות, היינו הן הוועדה הראשונה והן וועדת הערר, הסתמכו על סעיף ליקוי שגוי ביחס לנכות בגין הצלקות. הסתמכות של סעיף ליקוי שגוי הוכרה, לשיטת הנתבעת, כטעם המצדיק היתר להבאת ראיות לסתור.

10. עוד טענה הנתבעת, כי החלטת וועדת הערר להגדיל את שיעור הנכות בגין הפגימה של התובעת בקרסול אינה מנומקת ומטעם זה מצדיקה, גם כן, היעתרות לבקשה.

תמצית תגובת הנתבעת

11. התובעת עתרה, כאמור, לדחות את הבקשה.

12. לטענת התובעת, לא נפלה כל שגגה בסעיפי הליקוי עליהם הסתמכו הוועדות השונות וההחלטות היו מנומקות.

13. עוד טענה התובעת, כי יש להצטער על כך שהנתבעת בחרה לצטט קטעים חלקיים מהחלטות הוועדות השונות, ובאופן המציג תמונה עובדתית שגויה.

דיון והכרעה

14. הלכה ידועה היא, כי הבאת ראיות לסתור תותר אך במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו (רע"א 796/19 פלוני נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב (28/02/19); ע"א 5779/09 הפניקס נ' טיארה, פ"ד מה (4) 77).

15. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לא שוכנעתי כי המקרה שלפני נופל בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים היתר להבאת ראיות לסתור.

16. וועדת הערר שקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין פגימה בקרסול הסתמכה על סעיף ליקוי 35(1)(ג), המעניק 20% נכות בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה.

לטענת הנתבעת, שגתה וועדת הערר משהסתמכה על סעיף ליקוי מספר 35(1)(ג), זאת שעה שבבדיקה קלינית שערכה הוועדה לתובעת נמצאה הגבלה קלה בלבד בטווחי התנועה, ועל כן, סעיף הליקוי הנכון הוא, לכל היותר, סעיף ליקוי 48(3)(א), המעניק נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול.

אין לי אלא, לדחות את טענת הנתבעת בעניין זה, ברמה העובדתית.

אמנם, וועדת הערר התרשמה מהגבלה קלה בטווחי התנועה של קרסול התובעת, ואולם באותה נשימה הוסיפה וציינה וועדת הערר, כי לתובעת נגרמה פגימה מבנית ניכרת של קרסול ימין, שגם לאחר התערבות ניתוחית, גורמת לכאבים ולהגבלה תפקודית מעבר לזו שמשתקפת בטווחי התנועה.

אכן, יש להצטער על כך שהנתבעת לא אזכרה בבקשתה את מלוא החלטת וועדת הערר בנוגע לקרסול, ובחרה להבליט רק משפט אחד מתוך ההחלטה, זה הנוגע למגבלה הקלה בטווחי התנועה.

נוכח הקביעה, לפיה הפגימה בקרסול גורמת למגבלה תפקודית,, לא נפלה כל שגגה בהחלטת וועדת הערר להסתמך על סעיף ליקוי 35(1)(ג), שהינו סעיף כללי ועניינו השפעה בינונית על כושר הפעולה, במקום על סעיף ליקוי בגין פגימה בקרסול. סעיף הליקוי עליו הסתמכה וועדת הערר מתאים יותר לנסיבות עניינה של התובעת.

17. הן הוועדה הראשונה והן וועדת הערר קבעו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקות שנותרו לתובעת, וזאת בהסתמך על סעיף ליקוי 75(1)(ב), המעניק נכות בשיעור של 10% בגין צלקות מכאיבות או מכערות .

לטענת הנתבעת, שגו הוועדות משהסתמכו על סעיף ליקוי זה, שעה שקבעו כי הצלקות שנותרו בגופה של התובעת אינן מכערות. לשיטת הנתבעת, היה על הוועדות להסתמך על סעיף ליקוי 75(1)(א), המעניק נכות בשיעור 0% בגין צלקות שאינן מכערות, או מפריעות.

גם דינה של טענה זו להידחות, ברמה העובדתית.

אצל התובעת אובחנו 5 צלקות במקומות שונים בגופה.

וועדת הערר ציינה כי הצלקות אינן מכערות, אולם לא ברור אם קביעה זו מתייחסת לכל חמש הצלקות או רק לחלקן. מכל מקום וועדת הערר טרחה לציין כי הצלקות בשוק ימין ובקרסול ימין הן בצבע שונה מצבע העור. כמו כן, הוועדה עניינה בחוות דעת רפואית מטעם התובעת, בה צוין מפורשות כי הצלקות מכאיבות. במצב דברים זה, אינני סבור כי שגו הוועדות עת התרשמו שמדובר בצלקות מכאיבות ומכערות, באופן המעניק לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין צלקות

18. בנוסף, עיינתי בהחלטת וועדת הערר ולא התרשמתי כי היא אינה מנומקת, אלא ההיפך הוא הנכון. ההחלטה מפורטת, כוללת ממצאי בדיקה קלינית וכן התייחסות לחוות הדעת שהוצגה על ידי התובעת. לפיכך, גם דינה של הטענה, לפיה החלטת וועדת הערר אינה מנומקת, דינה להידחות.

19. מכל הטעמים דלעיל, אני דוחה את הבקשה ומחייב הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בגין בקשה זו בסך של 3,000 ₪.

20. משהוכרעה הבקשה להבאת ראיות לסתור ומשהגישו הצדדים ראיותיהם, דיון קדם המשפט הקבוע ליום 16/04/19 מבוטל בזאת.

21. קובע לשמיעת ראיות בעל – פה ליום 22/09/19 מהשעה 10:00 ועד לשעה 13:30.

22. הצדדים יוודאו התייצבות העדים מטעמם.

23. המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.