בפניי תביעת התובעת לעדכון דמי שכירות. המדובר בנכסים עסקיים אשר הושכרו בשכירות מוגנת בשכר דירה הניתן לעדכון.

ביום 10.07.18 הורתה חברתי, כבוד השופטת ליפשיץ-פריבס לנתבעת להגיש כתב תשובה. הנתבעת לא הגישה כאמור כתב תשובה וכפי הנראה סברה כי בקשה לסילוק על הסף באה חֶלֶף כתב תשובה.

ביום 17.11.18 נתן בית הדין החלטה הדוחה את הבקשה לסילוק על הסף ובמסגרת זו קצב זמן להגשת כתב הגנה. הזמן חלף. והתובעת הגישה בקשה למתן פסק דין.

תקנה 7 לתקנות הגנת הדייר (סדרי הדין בבית הדין לשכירות) תשי"ד-1954 אינה מחייבת הגשת כתב הגנה שבכתב, אך מפנה לתקנות הכלליות החלות בדבר תביעות שאין חובה להגיש בהן הגנה שבכתב.

משכך, על התובעת להצביע על מקור הסמכות החוקית למתן פסק דין בהעדר הגנה על ידי בית דין לשכירות, גם מקום שבית הדין הורה על הגשת כתב הגנה בפרט נוכח נוסחה של תקנה 2 לתקנות אלה. תקנה זו כזכור אוסרת על בית הדין לפסול כל הליך על יסוד פגם בסדרי הדין אלא אם ראה כי יגרם עיוות דין ולא מצא סעד אחר בהוצאות ובדחיית דיון.

עד אשר תוגש בקשה מתוקנת ובה טיעון משפטי המבסס סמכות למתן פסק דין בהיעדר הגנה, מצאתי כי יש מקום להגשת כתב הגנה או כתב תשובה כפי שנכתב על ידי ועל ידי קודמתי ומצאתי כי הנתבעת חוזרת ומפרה הוראה זו, אך להפרת הוראה זו יש תקנה בהוצאות מתאימות.

אשר על כן הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה- נמחקת, אך תוכל להיות מוגשת שוב בתנאים האמורים מעלה.

הנתבעת תשלם הוצאות התובעת בבקשה זו בסך של 2,340 ש"ח, סכום זה כולל מע"מ.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשע"ט, 31 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.