1. המבקש והמשיבים הם בעלי מניות בחברת ברוקלין דיזנגוף בע"מ (להלן: "החברה"), חברה המפעילה מסעדת פיצה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. החברה הוקמה בשנת 2016 על ידי הצדדים, כאשר בחודש יוני 2016 נחתם על-ידיהם הסכם המייסדים (שצורף כנספח ב' לכתב התביעה ויכונה להלן: "הסכם המייסדים").

התביעה שהגיש המבקש נגד המשיבים היא תביעה בעילה של הסרת קיפוח מכוח ס' 191 לחוק החברות. במקביל להגשת התביעה הגיש המבקש גם בקשה דחופה למתן צו מניעה ארעי וצו מניעה זמני (שתכונה להלן: "הבקשה לסעדים זמניים"). ביום 5.8.2018 ניתנה החלטה במעמד צד אחד במסגרתה התקבלה באופן חלקי בקשת המבקש לצו ארעי, והבקשה הועברה לתגובת הצד שכנגד.

המשיבים השיבו לבקשה לסעדים זמניים, ואף הגישו מטעמם בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה בשל תניית בוררות. המבקש מצדו הגיש בקשה לאסור את המשך ייצוג הנתבעים על ידי עו"ד גלאור או מי מטעמו.

2. ההחלטה הנוכחית תתייחס אם כן לשלוש הבקשות הללו. ראשית נבחן את השאלה האם מן הראוי לעכב את ההליכים בתביעה לאור קיומה של תניית בוררות בהסכם המייסדים. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה בחיוב, תיבחן השאלה האם מן הראוי שבית המשפט יעניק למבקש צו מניעה זמני חרף העברת הדיון לבוררות. כן נבחן את השאלה האם מן הראוי כי בית המשפט יאסור על עו"ד גלאור לייצג את המשיבים.

רקע עובדתי

3. כעולה מכתבי הטענות, תמצית הרקע העובדתי הרלוונטית לסכסוך היא כדלקמן: המשיב 1 (להלן: "הדרו") הוא בעלים של חברה בשם פיצה גרופיז בע"מ (להלן: "פיצה גרופיז"), חברה שבבעלותה מסעדת "הפיצה" שברחוב בוגרשוב בתל אביב – אותה הקים הדרו הקים בשנת 2007.

הצדדים – המבקש והמשיבים – חברו יחד להקמתה של מסעדה למכירת פיצות. לגישתו של הדרו, הרעיון העסקי הנוגע להקמת המסעדה היה שלו, הוא חשב על השם "ברוקלין", הוא הגה רעיונות למיתוגו והוא גם זה שאיתר את המקום בו ייפתח העסק וביצע את כל הפעולות לקראת הקמת מסעדת הפיצות ברחוב דיזנגוף. עמדתו של המבקש היא שונה ולטענתו הדרו פנה אליו בשל ניסיונו הרב בהקמה וניהול של מסעדות והציע לו להצטרף למיזם, כאשר המבקש הוא זה שהוביל את הקמת המסעדה (ר' ס' 21-22 לבקשה לסעדים זמניים).

כך או כך, אין חולק כי מסעדת הפיצות הוקמה ברחוב דיזנגוף והחלה לפעול בחודש ספטמבר 2016, וזאת – בהצלחה מרובה (ר' ס' 26 לבקשה וסעיף 16 לתגובת המשיבים).

4. הצדדים חלוקים ביניהם במספר שאלות ובין היתר בשאלה האם החברה היתה זכיינית של הדרו או של חברת פיצה גרופיז (זו עמדת המשיבים); או שמא מדובר בחברה שיכלה בעצמה למכור זיכיונות לסניפים נוספים (זו עמדת המבקש).

בבקשה לסעדים זמניים טען המבקש כי הדרו מחזיק רק ב-11% ממניות החברה. למרות זאת ומכוח ההסכמה בהסכם המייסדים, יש להדרו 75% מזכויות ההצבעה באסיפת בעלי המניות ובדירקטוריון החברה. גם המשיבים בתשובתם התייחסו למבנה העסקי של החברה שנבע לגישתם מרעיון ניהולי אותה הגה הדרו.

המבקש אף טען במסגרת הבקשה לסעדים זמניים כי הדרו הפר התחייבויות שונות שלו, ובכלל זה הוא לא העביר את חלקו בהלוואת הבעלים לחברה. המבקש הוסיף כי ישנם אי סדרים בתיעוד יתרת הלוואות הבעלים בחברה. לגישתו, לנוכח מעמדו של הדרו כבעל שליטה בחברה, בעלי התפקידים המספקים את השירותים לחברה הם עושי דברו של הדרו. המשיבים התייחסו לנושא הלוואות הבעלים בתשובתם לבקשה לסעדים זמניים בס' 52-53.

5. עוד טען המבקש כי הדרו מקבל דמי זיכיון ותמלוגים בקשר עם הפעלת המסעדה ברחוב דיזנגוף, אף שמסעדה זו לא נפתחה תחת זיכיון כלשהו ולחברה לא ניתן זיכיון. עוד הוסיף המבקש וטען כי הדרו מנסה לגנוב את המותג של החברה, תוך שהוא מציג אותו כמותג בבעלותו שלו או בבעלותה של חברת פיצה גרופיז. בהקשר זה עמדתם של המשיבים היא שונה כאמור, כאשר לגישתם תשלום התמלוגים ודמי הזכיינות נובע מהסכמת הצדדים בהסכם המייסדים.

המבקש הפנה בבקשתו להעברה כספית מחשבון החברה לחשבונה של חברת פיצה גרופיז בסכום של 9,412 ₪ (סכום שהמשיבים הודו כי הועבר בטעות, וכי הסכום הועבר כהחזר לחברת פיצה גרופיז – ס' 58 לתשובה).

6. בהתייחס לשאלה מדוע "שתק" המבקש במשך תקופה של שנתיים ולא העלה את טענותיו, וזאת – גם ביחס לאותם נושאים שנעשו באופן גלוי ותוך שיתוף פעולה אקטיבי של המבקש – הבהיר המבקש כי הסיבה לכך היא שהוא פירש את הסכם המייסדים באופן שגוי. המבקש ציין כי הסכם המייסדים כלל "היבטים דרקוניים" לטובתו של הדרו. יחד עם זאת המבקש מודה כי הוא חתם על הסכם זה באופן מודע, לאחר שבקשתו לתקן חלק מהסעיפים בהסכם לא נענתה. המבקש ציין בהקשר זה כי הוא לא שם לב בעת החתימה על הסכם המייסדים כי ניתן יהיה להפעיל נגדו סנקציות שונות גם אם הוא יפוטר מהחברה ולא רק אם יתפטר ממנה.

7. לגישת המשיבים, לאחר הצטרפותה של המשיבה 4 לחברה כמנהלת נוספת, חל שינוי בהתנהגות המבקש – הוא החל להעדר מהעבודה ולאחר להגיע למשמרות. הוא נמנע מביצוע מטלות וסירב לנהל את הסניף באופן שוויוני יחד עם המשיבה 4. לאחר שיחות שנוהלו עם המבקש, ומאחר שהוא המשיך לא לבצע את תפקידו ואף התנהל בצורה שגרמה נזקים לחברה (כך לגישת המשיבים), יש בדעת המשיבים להפעיל את כוחם בחברה על מנת לסיים את ההתקשרות עם המבקש (ר' ס' 34 לתגובת המשיבים לבקשה לסעדים זמניים).

הבקשה לעיכוב הליכים

טענות המשיבים בבקשה

8. כפי שצוין, המשיבים טענו כי את המחלוקת נושא התביעה יש להעביר להליך של בוררות, וזאת מכוח סעיף הבוררות בהסכם המייסדים. המשיבים התבססו על ס' 15 להסכם המייסדים שזו לשונו:

"15.1 למעט אם נקבע במפורש אחרת בהסכם זה לעניין מסוים, כל מחלוקת בין בעלי המניות בקשר עם הסכם זה, תוקפו, פירושו וסיומו, לרבות לגבי התקנון אשר לא ניתן יהיה ליישב בין הצדדים, תועבר להכרעת בורר דן יחיד.

15.2 הבורר ימונה בהסכמה על ידי בעלי המניות. בהעדר הסכמה על זהות הבורר, ומונה הבורר על ידי המוסד לבוררות עסקית.

15.3 הבורר יהיה כפוף להוראות הדין המהותי, אך יהיה משוחרר מדיני הראיות והפרוצדורה. הבורר יהיה חייב לנמק את החלטתו.

15.4 לכל בעל מניות תוקנה זכות ערעור בזכות על פסק הבורר, בתוך 45 יום ממועד קבלתו. הערעור יועבר להכרעת הרכב שלושה בוררים שימונו על ידי המוסד לבוררות עסקית.

15.5 חתית הצדדים על הסכם זה מהווה חתימה על הסכם בוררות במובן חוק הבוררות התשכ"ח – 1968".

9. המשיבים טענו בבקשה לעיכוב הליכים כי כל הסעדים בתביעה נוגעים לבעלי המניות בחברה ולחברה עצמה. המשיבים אף הודיעו כי הם מסכימים להפנות את הסכסוך להליך בוררות. הם ציינו כי אין מניעה להפניית הסכסוך להליך בוררות חרף העובדה שהתביעה הוגדרה כתביעה להסרת קיפוח. זאת לאור ההלכה הפסוקה שקבעה כי אין מניעה להעביר תביעה להסרת קיפוח להליך של בוררות, כאשר טענות התובע הן בעיקרן טענות כספיות.

לגישת המשיבים, זהו המצב במקרה דנן, בו התובע מעלה טענות כספיות אודות משיכות בלתי תקינות על ידי הדרו וטענות הנוגעות לתשלום תמלוגים ללא הצדקה. גם הסעדים המבוקשים הם לגישת המשיבים סעדים המאפיינים סכסוך אזרחי-כספי "רגיל". סעדים אלה כוללים הצהרה לגבי קניין רוחני; גילוי מידע כספי; מינוי חוקר לבירור הוצאות; בירור סכומים שהוצאו מהחברה; והערכת שווי החברה. כל המחלוקות הללו הן מחלוקות כספיות שאינן מערבות צדדים שלישיים מלבד בעלי המניות בחברה, ואין לכן מניעה לדון בהן במסגרת הבוררות עליה הוסכם בין הצדדים. גם טובת החברה מחייבת הפניית הסכסוך להליך בוררות.

תשובת המבקש בבקשה לעיכוב הליכים

10. המבקש השיב לבקשה לעיכוב הליכים. לטענתו, תניית הבוררות אינה חלה על הסכסוך נושא התביעה, משום שהיא חלה על סכסוכים בקשר עם הסכם המייסדים, ואילו הסוגיות נושא התביעה הן כאלה הנובעות מהדין (קרי טענות לגבי התנהלות אישית וכספית של הדרו המהווה הפרת חובותיו כנושא משרה תוך חשד לתרמית, עסקאות ללא אישור כדין, קיפוח בעלי מניות, אי סדרים חשבונאיים וכו'). לגישת המבקש, נושאים אלה לא זכו לשיטתו לאיזכור בהסכם המייסדים, משום שמדובר בהוראות חוק קוגנטיות שהצדדים לא יכולים להתנות עליהן. ככאלה, הן אינן יכולות לשמש נושא להסכם בוררות ומשכך, לא יכולות להידון בפני בורר.

לטענת המבקש, ניסוחה של תניית הבוררות בהסכם המייסדים הוא צר, ולכן תניית הבוררות אינה כוללת את המחלוקות נושא התביעה. המבקש הוסיף כי תובענה בענייני קיפוח המיעוט והפרת חובות נושאי משרה אינה ניתנת להעברה לבוררות, לאור שיקול הדעת הרחב שיש לבית המשפט בקביעת הסעדים במסגרת תביעה להסרת קיפוח. עוד טען המבקש כי חלק מהטענות שהועלו בתביעה נוגע לתשלומים שבעל השליטה (קרי הדרו) נטל מהחברה. ביחס לתשלומים כאלה ניתן היה גם להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת, תביעה שהיא בסמכותו של בית המשפט בלבד. אותו דין צריך לכן לחול על טענות כאלה גם במקרה דנן בו לא הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת.

11. המבקש הוסיף כי הסכסוך נושא התביעה אינו סכסוך כספי אלא מדובר בתביעה אמיתית בענייני קיפוח המיעוט והפרת חובות של נושאי משרה. המבקש לא הגיש בקשה לפיצול סעדים, ויתכן כי התביעה תוכרע ללא סעד כספי למבקש. המבקש טען כי כאשר מדובר בתביעות להסרת קיפוח, העברה לבוררות צריכה להיעשות רק במקרים חריגים – רק בתביעות להסרת קיפוח שהן כספיות גרידא ומסתתרות תחת הכותרת של הסרת קיפוח.

לטענת המבקש, התביעה כוללת סוגיות שלא מאפשרות העברה לבוררות. כך בין היתר הועלו טענות בדבר ניסיון של בעל השליטה להבריח נכסי קניין רוחני של החברה. בירור טענות אלה יחייב זימון של צדדים שלישיים שאולי יבקשו להצטרף להליך. עוד צוין כי המחלוקת בין הצדדים מעלה מורכבות הקשורה ליחסי עובד-מעביד בין המבקש לחברה. אם תהיה בין הצדדים "הפרדת כוחות", יהיה צורך להסדיר את היחסים הללו. זהו נושא שבסמכות בית הדין לעבודה. לטענת המבקש – לבית המשפט יש סמכות נגררת לדון בנושאים אלה ובורר אינו יכול להתייחס אליהם.

בשולי הדברים ציין המבקש כי גם אם בית המשפט יקבל את הבקשה לעיכוב הליכים, הוא מוסמך לדון בבקשה לסעדים זמניים, והמבקש עתר כי כך ייעשה.

דיון

12. סמכותו של בית המשפט לעכב הליכים בתובענה שהוגשה לו נובעת מהוראת ס' 5 לחוק הבוררות שזו לשונה:

"(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.".

הסעיף מתייחס למצבים בהם קיים הסכם בוררות בין צדדים, הסכם המבטא את רצונם להעביר את ההכרעה בסכסוכים עתידיים לבורר ולא לדון בו בבית המשפט, והוא נועד לקבוע מה דינן של תביעות המוגשות לבית המשפט כאשר קיימת הסכמה כזו. המנגנון שבס' 5 מאזן בין הצורך להגן על זכות הגישה לערכאות השיפוטיות שהוכרה כזכות יסוד, לבין הצורך להקפיד על קיום הסכמים הכוללים תניית בוררות. לכן על בית המשפט לבחון בצורה יסודית האם מתקיימים התנאים המנויים בסעיף בטרם יחליט על עיכוב ההליכים ועל העברת הסכסוך לבורר (ר' סמדר אוטולנגי בוררות: דין ונוהל כרך א' 256-249 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן: "אוטולנגי")). גם כאשר מתקיימים התנאים כולם, יש לבית המשפט שיקול דעת האם לעכב את ההליכים אם לאו.

13. האם מתקיימים במקרה דנן תנאי ס' 5 הנ"ל לחוק הבוררות?

קיומו של הסכם בוררות – ס' 15 להסכם המייסדים, שהמבקש לא כפר בתוקפו (ואף הודה כי הוא חתם עליו באופן מודע – ס' 39.3 לבקשה לסעדים זמניים וס' 14 לתשובה לתגובה לבקשה), מהווה ללא ספק הסכם בוררות. כפי שיובהר בהמשך, לגישת המבקש הסכסוך בו מדובר הוא כזה שהסכם הבוררות אינו חל עליו. מבקש העיכוב הוא בעל הדין שצד להסכם – המבקש הוא צד להסכם המייסדים. מועד הגשת הבקשה – לא נטען כי בקשת העיכוב לא הוגשה בהזדמנות הראשונה. נכונות לקיום ההסכם – המשיבים הצהירו במסגרת הבקשה לעיכוב הליכים כי הם מסכימים להפנות את הסכסוך להליך של בוררות (ס' 4 לבקשה לעיכוב הליכים).

14. הוגשה תובענה לבית המשפט לגבי סכסוך שהסכם בוררות חל עליו – המבקש טען כי הסכסוך נושא התביעה אינו סכסוך שהסכם הבוררות חל עליו, אלא סכסוך הנוגע להפרה נטענת של חובות מכוח הדין. אינני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי לצורך הכרעה בסכסוך יהיה על הגורם המכריע (בין אם בית המשפט ובין אם הבורר) לברר שאלות הנוגעות להסכם המייסדים, פרשנותו ותוקפו.

כך, השאלה האם הדרו נטל שלא כדין את הקניין הרוחני של החברה, תוכרע בעיקר בהתאם לשאלה האם הסכם המייסדים הוא הסכם זכיינות שבמסגרתו העניק הדרו זיכיון לחברה (שאז העובדה שהדרו ביקש להתקשר בעצמו בהסכמי זכיינות עם זכיינים אחרים שלא באמצעות החברה איננה הפרה או גזל של רכוש החברה); או שמא הסכם המייסדים אינו הסכם זכיינות והזכויות במותג ברוקלין שייכות לחברה. מדובר אם כן בשאלה הנובעת מהסכם המייסדים "תוקפו, פירושו וסיומו", מחלוקת שלאור הוראת סעיף 15 בהסכם המייסדים – הסמכות לדון בה מוקנית לבורר.

15. דברים דומים ניתן לומר ביחס לטענות האחרות של המבקש שהן לגישתו טענות "מכוח הדין". המבקש התייחס בהקשר זה להתנהלות אישית וכספית של הדרו המהווה הפרת חובותיו כנושא משרה תוך חשד לתרמית, ביצוע עסקאות על ידיו ללא אישור כדין תוך קיפוח בעלי מניות, אי סדרים חשבונאיים וכו'. ואולם, גם טענות אלה הן בבסיסן טענות הנוגעות להסכמה בין הצדדים נושא הסכם המייסדים, הסכם שזכויות הצדדים ביחס לחברה נקבעו בו. כך, הסכומים שהועברו לידי הדרו כתמלוגים ודמי ייעוץ – מקורם הנטען הוא בהסכם המייסדים. אם אכן הוסכם בין הצדדים על תשלומים כאלה, כי אז העברתם אינה מהווה הפרה של ההסכם.

ככל שיסתבר כי להדרו הועברו כספים שלא בהתאם להסכמת הצדדים נושא הסכם המייסדים – יהיה מקום להורות על השבה של הכספים הללו (בכפוף לבחינת יתר טענות הצדדים). דברים אלה נכונים גם ביחס לטענות אודות הלוואות הבעלים, אי-הסדרים הכספיים וכו'. מכאן כי הסכסוך נושא התביעה הוא כזה שהסכם הבוררות חל עליו.

לכן אני סבורה כי המשיבים הוכיחו את קיומם של כל התנאים לעיכוב הליכים שבס' 5 לחוק הבוררות.

יצוין כי מכוח ס' 5(ג) לחוק הבוררות, גם כאשר מתקיימים התנאים לעיכוב הליכים, יש לבית המשפט שיקול דעת שלא להעביר את הסכסוך להליך הבוררות, וזאת אם "ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות." המבקש לא טען כי יש לעשות שימוש בסעיף זה ולכן אין מקום לדון בשאלת תחולתו.

האם מושא הסכסוך הוא כזה שאינו יכול להידון במסגרת בוררות?

16. ס' 3 לחוק הבוררות קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". ברע"א 9542/06 ליכטנשטיין נ' איי אי ג'י אחזקות (להלן: "ענין ליכטנשטיין") ציין בית המשפט העליון (השופטת א' פרוקצ'יה) כי "הטעם העומד מאחורי כלל העדר ההתאמה של מנגנון הבוררות ביחס להוראות חוק קוגנטיות נעוץ בדרך כלל בתפיסה כי זכויות בסיסיות מסוימות, הנתונות לאדם במישורים שונים, אינן ניתנות להתנאה ולגריעה, ובעל הזכות עצמו אף אינו רשאי לוותר עליהן." (פיסקה 14 לפסק הדין).

ישנם אם כן נושאים שלא ניתן להעבירם להכרעה בבוררות, ובכלל זה לא ניתן להעביר להכרעה בבוררות עניינים הקשורים בזכויות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהן בהסכם. לגישת המבקש, לא ניתן (אלא במקרים חריגים) להעביר לבוררות תביעה להסרת קיפוח. לגישתו, המקרה דנן אינו מקרה חריג כזה שכן מדובר בתביעה אמיתית להסרת קיפוח, ולא כזו שהיא מסווה לתביעה כספית. המבקש אף ציין נושאים שעלו בתביעה ושלא ניתן לגישתו להעביר את הדיון בהם לבוררות – טענות אודות הברחת נכסי הקניין הרוחני של החברה וטענות הנוגעות ליחסי עובד מעביד שבין המבקש לבין החברה.

17. אני סבורה כי דין טענות המבקש בהקשר זה להידחות.

הפסיקה (ובכלל זה פסק הדין ליכטנשטיין) לא שללה את האפשרות להעברת סכסוך שעניינו בתביעה להסרת קיפוח – להליך של בוררות. ואכן אני סבורה כי אין כל מניעה מלהעביר תביעה כזו – בנסיבות המתאימות – לדיון בפני בורר. השאלה המרכזית שיש לבחון אותה לטעמי בהקשר זה היא האם יידרש הבורר להכריע בעיקר בנושאים הסכמיים שהצדדים רשאים להתנות עליהם ולהגיע להסכמות ביחס אליהם, או שמא יהיה עליו לבחון בעיקר שאלות הנוגעות לזכויות שלא ניתן לוותר עליהן.

בהתייחס לתביעה בעילה של קיפוח, אני סבורה כי יש להבחין בין עצם הזכות להעלות טענה של קיפוח (שהיא זכות שלא ניתן להתנות עליה), לבין השאלה מתי מתקיים קיפוח. שאלה אחרונה זו נבחנת – כך נקבע בפסיקה – בעיקר לאור הציפיות הלגיטימיות של הטוען לקיפוח (ר' ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת, פס' 66 (1.9.2015)).

18. מערך הציפיות הלגיטימיות הזה, נגזר בדרך כלל ממערך ההסכמים שבין הצדדים, ההבנות שביניהם והזכויות המוקנות להם מכוח הסכמים אלה (ר' צפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך ב' 121 (מהדורה שנייה, 2008)). במילים אחרות – כדי לבחון האם בעל מניות בחברה קופח (וזכאי לכן לסעדים המוקנים לו בחוק), יש לבחון את ההסכמות בינו לבין בעלי מניות אחרים ולפרש אותן. אם התנהלות הצדדים היא בהתאם להסכמות אלה, לא ניתן לקבוע כי בעל המניות הטוען לקיפוח אכן קופח, שכן ציפיותיו הלגיטימיות לא נפגעו. לכן הוא אינו זכאי לסעדים שהדין מעניק לבעל מניות שקופח.

כאשר הדגש מושם על מערך ההסכמות בין הצדדים, פרשנות ההסכמים, יישומם ואופן הפעולה של הצדדים לאורך השנים, אני סבורה כי אין מניעה שהבורר יבחן את המערך הזה ויכריע בו. כפי שהובהר לעיל, לשונו של ס' 15 להסכם המייסדים עולה בקנה אחד עם מסקנה זו – באשר הסעיף מקנה לבורר את הסמכות להתייחס ל"תוקפו, פירושו וסיומו" של הסכם זה.

19. בהתייחס לסעדים שהמבקש עתר להם בתביעה, הרי המבקש עתר כי בית המשפט יעניק לו את הסעדים האלה –

• הצהרה כי הדרו מנהל את החברה בדרך שיש בה כדי לקפח את זכויות המבקש;
• הצהרה כי החברה אינה קשורה בהסכם זיכיון עם גורם כלשהו וכי המשיבים אינם זכאים למשוך מהחברה דמי זיכיון, דמי תמלוגים, דמי פרסום או כל תשלום אחר מתוקף הזיכיון, וכי עליהם להשיב לחברה כל תשלום מהסוג האמור שקבלו ממנה בעבר;
• הצהרה כי מלוא זכויות הקניין הרוחני בשם המסחרי של המסעדה המופעלת על ידי החברה, לרבות הזכויות בקשר עם פתיחת סניפים נוספים או מכירת זכויות הזכיינות הן בבעלות החברה בלבד;
• להורות למשיבים לגלות את מלוא המידע בקשר עם כל ההיבטים של התנהלות החברה;
• למנות רואה חשבון חוקר לחברה שיכין דו"ח חקירה בו יפורטו הוצאות החברה, סכומים שהוצאו על ידי מי מהמשיבים שלא כדין, מצב המגעים של החברה בקשר עם פתיחת סניפים תחת מותג המסעדה, ממצאים לגבי הלוואות הבעלים שניתנו לחברה והערכת השווי הריאלי של מניות החברה בהתאם למכלול המידע האמור.

כן עתר המבקש כי בהתאם לתמונת המצב המלאה שתיחשף לאור דוח החקירה, יתאפשר לו להוסיף על הסעדים המבוקשים כל סעד נוסף שיורה על חיובם של המשיבים לרכוש את מניותיו במחיר שישקף את הערכת השווי שתיכלל בדוח החקירה (ר' הרישא לכתב התביעה).

20. פירוט הסעדים המבוקשים מעלה כי מדובר בסעדים הנוגעים למחלוקות ההסכמיות והכספיות בין הצדדים, שיוכרעו בהתאם לפרשנות מערך ההסכמים ביניהם ובכלל זה בעיקר פרשנותו של הסכם המייסדים. כך, יהיה מקום לברר את מערך הזכויות של הצדדים (ובכלל זה בעיקר את השאלה הפרשנית למי שייך המותג ברוקלין, והאם החברה חייבת לשלם להדרו דמי זיכיון, תמלוגים או דמי ייעוץ).

יובהר בהקשר זה כי אין מניעה שהצדדים יסכימו במסגרת הסכם המייסדים כי זכויות הקניין הרוחני במותג אינן שייכות לחברה אלא להדרו או לפיצה גרופיז וכי על החברה לשלם למי מהם תמלוגים או כל תשלום אחר. במילים אחרות, ההסכמה ביחס לבעלות בקניין הרוחני ובמותג ברוקלין וההסכמה אודות החובה לשלם דמי זיכיון או תמלוגים, אינן נוגעות לזכויות קוגנטיות, אלא לנושאים שניתן לקבוע אותם בהסכמה.

21. במסגרת ההכרעה בסכסוך בין הצדדים, יהיה צורך לערוך התחשבנות ביניהם שתביא בחשבון בין היתר את הלוואות הבעלים שהועמדו לחברה וטענות נוספות ככל שיהיו כאלה ביחס להוצאות החברה. בהתאם לכל אלה ניתן יהיה להעריך את שווי החברה ולהעניק למבקש – ככל שיהיה מקום לעשות זאת – סעדים.

מדובר בסעדים שאין מניעה שהבורר ידון בכולם. בהקשר זה יוער כי בהתייחס לסעדים אותם הבורר יהיה מוסמך להעניק במסגרת תביעה להסרת קיפוח, המלומדת אוטולנגי מצינת בספרה כי הבורר מוסמך להעניק במסגרת ס' 191 סעד של רכישה כפויה של מניות החברה על ידי בעלי המניות האחרים (וגם על ידי החברה עצמה, אם היא צד להליכי הבוררות).

22. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת המשיבים ולהעביר את הדיון במחלוקת בין הצדדים להליך של בוררות בהתאם להסכמה נושא ס' 15 להסכם המייסדים. זאת לאור הסכמת הצדדים כי הסכסוכים ביניהם נושא הסכם המייסדים יידונו בפני בורר; לאור העובדה כי הסכסוך נושא התובענה הוא כזה שהסכם הבוררות חל עליו; ולאור העובדה שמדובר במחלוקת בה יהיה על הבורר לפרש את מערך ההסכמות בין הצדדים ולקבוע מהן זכויותיהם הכספיות והקנייניות לאור הסכמות אלה.

הבקשה לסעד זמני

23. כזכור, המבקש טען כי גם אם יוחלט לעכב את ההליכים ולהעביר את הסכסוך בינו לבין המבקשת להליך של בוררות, בית המשפט מוסמך לדון בבקשתו לסעדים זמניים, מכוח הוראת סעיף ס' 16(א)(5) לחוק הבוררות. סעיף זה קובע כי לבית המשפט יהיו סמכויות במספר נושאים ובכלל זה ביחס ל"צו עשה וצו לא תעשה". סעיף 17 לחוק הבוררות ממשיך וקובע כי "סעד שניתן לפי סעיף 16(א)(5) יעמוד בתוקפו, אם לא בוטל על-ידי בית-המשפט, עד למתן פסק הבוררות, ורשאי הבורר בפסק הבוררות לעשותו, כולו או מקצתו, לסעד סופי".

24. חרף העובדה שלבית המשפט יש סמכות לתת צווים זמניים שעשויים לעמוד בתוקפם במהלך תקופת הבוררות, אני סבורה כי במקרה דנן אין מקום להיעתר לבקשת המבקש. אינני סבורה – כפי שאבהיר להלן, כי יש מקום להותיר בתוקפו את הסעד הארעי שניתן במסגרת ההליך הנוכחי במעמד צד אחד, ואין גם מקום להרחיבו. לטעמי יש מקום לכן להעביר את ההכרעה במחלוקת כולה להכרעתו של הבורר, אשר יהיה מוסמך לבחון – ככל שימצא לנכון – גם את השאלה האם להוציא תחת ידיו הוראות כאלה או אחרות ביחס לאופן ניהול החברה עד למתן פסק הבורר.

25. הטעם למסקנה זו נובע מהעובדה שאילו היה בית המשפט דן בבקשה למתן סעדים זמניים, היה עליו לבחון את סיכויי התביעה מחד גיסא ושיקולים של מאזן הנוחות מאידך גיסא, כאשר שיקולים אלה פועלים במסגרת "מקבילית כוחות".

בהתייחס לסיכויי התביעה, הרי מדובר בתביעה שתחייב את המבקש – התובע – להתגבר על משוכות רבות ולא פשוטות כדי להוכיח את טענותיו. כך בין היתר, המבקש עצמו מודה כי הוא פעל במשך תקופה של כשנתיים בהתאם להוראות הסכם המייסדים כפי שהוא הבין אותו, ובכלל זה היה שותף להעברה להדרו של תשלומים מהחברה, שאותם הוא אישר בחתימת ידו. מדובר בתשלומים עבור תמלוגים, דמי זיכיון ודמי ייעוץ. כזכור, המבקש אינו כופר בכך שהוא חתם במודע על הסכם המייסדים והוא מדגיש כי בשום שלב הוא לא "יצא נגד הסכם המייסדים עליו חתם" (ס' 14 לתשובה לתגובה לבקשה לסעדים זמניים).

26. המבקש ציין בבקשתו כי "אין חולק שהיבטים מסוימים [מהנושאים נושא בקשתו] נעשו באופן גלוי ואף תוך שיתוף פעולה אקטיבי מצדו... (דוגמת תשלומי התמלוגים שלעתים בוצעו בצ'קים שכללו את חתימתו של התובע" ומעלה בעצמו את השאלה – "אז מדוע לא התנגד התובע להתנהלות האמורה?" (ס' 38 לבקשה). המבקש מסביר כי הוא לא התנגד לתשלום התמלוגים על ידי החברה במשך פרק זמן ארוך וממושך, לאור "פרשנות שגויה עד כה מצדו... להסכם המייסדים" (ס' 39 לבקשה).

27. ואולם, טענה זו של המבקש היא טענה שתכביד עליו כאשר התביעה תתברר, ותיבחן שאלת חובתה של החברה לשלם להדרו תמלוגים. ראשית, אחד מאמצעי הפרשנות להסכמים הוא בחינת אופן ההתנהלות של הצדדים להסכם בפועל. במקרה דנן, העובדה שהמבקש עצמו הבין את הסכם המייסדים כך שהוא מזכה את הדרו בתמלוגים, עשויה אם כן לשמש אמצעי לגיטימי לפרשנותו של הסכם זה ולחזק את עמדתם הפרשנית של המשיבים.

יתרה מזאת, העובדה שהמבקש לא התנגד לתשלומי התמלוגים שנעשו על ידי החברה בידיעתו, בהסכמתו ותוך שיתוף פעולה שלו במשך כשנתיים, תקשה על המבקש גם בשל השיהוי המשמעותי והארוך שחל בהגשת בקשתו הנוכחית – שיהוי שעשוי להיות די בו כשלעצמו כדי להביא לדחיית הבקשה לסעדים זמניים.

28. מעבר לכל אלה, פרשנות הסכם המייסדים תצטרך להביא בחשבון את האמור בהסכם זה – ובין היתר למשל את הוראת ה"הואיל" הראשון בהסכם לפיו "הצדדים מעוניינים להקים בבעלות משותפות כמפורט בהסכם זה חברה מוגבלת בהון מניות, שמטרתה היא הקמת, הפעלת וניהול פיצריה (להלן: "החנות") בהתאם לזיכיון שיינתן לצדדים מאת יריב הדרו ו/או פיצה גרופיז בע"מ.... על פי הסכם זכיינות שייחתם בין הצדדים ובין הרשת למתן זיכיון והפעלת החנות, שעיקרי תנאיו המסחריים מפורטים בהסכם זה".

מהאמור בסעיף הראשון של הסכם המייסדים עולה אם כן כי העסק שהצדדים התכוונו להקים היה אמור להיות עסק שיקבל זיכיון מהדרו או מפיצה גרופיז ולא – כטענת המבקש – עסק שיהיה בעצמו מי שימכור זיכיונות לאחרים. אכן, הצדדים לא חתמו בסופו של דבר על הסכם זכיינות (כפי שנקבע בסעיף הנ"ל בהסכם). אולם, ההסכם עצמו קבע כי התנאים העיקריים של הסכם הזכיינות מפורטים בהסכם המייסדים.

29. המבקש טען במסגרת התשובה לתגובה לבקשה לסעדים זמניים, כי הסכם המייסדים אינו כולל את עיקרי הסכם הזיכיון אלא את רק עיקרי התמורה הכספית שהיתה נכללת בו אילו אכן היה נחתם. השאלה האם הסכם המייסדים אכן כולל את עיקרי הסכם הזכיינות, כמו גם השאלה האם (בהנחה שקיימים חוסרים בהסכמת הצדדים אודות תנאי הזכיינות), ישנם די כלים להשלים את הפרטים החסרים בהסכם הזכיינות, תצטרך להתברר במהלך הדיון בתביעה לגופה.

יחד עם זאת, עולה מעמדתו הנ"ל של המבקש כי אף הוא מסכים כי הכוונה המקורית של הצדדים בהסכם המייסדים היתה כי ייחתם הסכם זיכיון במסגרתו יוענק לחברה זיכיון מהדרו או מהחברה בבעלותו, חברת פיצה גרופיז. דומה כי עמדה זו מנוגדת לעמדת המבקש לפיה להדרו לא היו זכויות במותג "ברוקלין" וכי המותג ברוקלין היה אמור להיות חלק מהקניין הרוחני של החברה. אילו זה היה המצב – מדוע הסכימו הצדדים מלכתחילה כי החברה תחתום על הסכם זכיינות עם הדרו?

כל האמור לעיל מכביד אם כן על האפשרות כי לו היה בית המשפט דן בבקשה לסעד זמני לגופה – הוא היה קובע כי יש לקבלה לאור סיכויי התביעה.

30. באשר לשיקולים של מאזן הנוחות, יש לציין כי אם בסופו של דבר יתקבל הסעד ש"נרמז" בשולי רשימת הסעדים בתביעה (חיוב החברה או מי מהנתבעים לרכוש את מניותיו של התובע בחברה במחיר שישקף את הערכת השווי של החברה – סעיף (ז) לרישא לכתב התביעה), כי אז אין מקום להיעתר לבקשה לסעדים זמניים. כידוע, בקשה כזו איננה מתקבלת בדרך כלל כאשר הסעד המבוקש הוא סעד כספי. בהתייחס לסעד זה, המבקש יוכל לקבלו גם אם הבקשה לסעדים זמניים תידחה, ואין מקום לכך שעד לדיון בתביעה לגופה, תימנע אפשרות של עריכת הסכמים עם זכיינים בקשר למותג ברוקלין.

כך, אם ייקבע בסופו של דבר כי המותג ברוקלין שייך לחברה (כגישת המבקש), כי אז ערכו של מותג זה והשווי של ההסכמים – ככל שיהיו כאלה – עם זכיינים שיקבלו זיכיון לשימוש בו, יהוו חלק מהערכת שווי החברה. אם ייקבע כי החברה לא צריכה ולא היתה צריכה לשלם תמלוגים, דמי זיכיון או דמי ייעוץ – סכומים אלה יושבו לקופת החברה. בהמשך, אם ייקבע כי המבקש זכאי לקבל תמורה הנובעת משווי החברה (חרף העובדה שהוא פוטר מתפקידו בה), ניתן יהיה להביא בחשבון את הערך הכולל של נכסי החברה ובכלל זה את ערך המותג. המבקש לא יינזק אם כן גם אם הצו הזמני הנוגע לעריכת עסקאות במותג לא יינתן.

31. יובהר עוד כי המסקנה לפיה הסעד העיקרי שהמבקש מעוניין לקבל הוא תשלום השווי היחסי של מניותיו (קרי סעד כספי), עולה גם מהאמור בתשובתו לתגובת המשיבים לבקשה לסעדים זמניים. בתשובה זו מציין המבקש (בהתייחס לטענת המשיבים לפיה הוא לא שילם אגרה כנדרש), כי הוא לא תבע סעד כספי רק משום שבמצב הדברים הנוכחי "אין כל אפשרות להעריך את שוויה [של החברה] לא כל שכן לאור חוסר הבהירות שרק העמיק לגבי זכויותיה/חובותיה בכל הנוגע למותג המסחרי של שמה לרבות ביחס לצדדים שלישיים שייתכן שבעל השליטה כבר מכר להם את זכויות השימוש בו. לחלופין כמובן שניתן לרפא פגם זה בסעד פחות קיצוני של תשלום מאוחר, על פני מחיקת ההליך כולו" (ס' 18 לתשובה לתגובה).

מהאמור לעיל עולה אם כן כי המניעה היחידה מפני הגשת תביעה כספית על ידי המבקש בה הוא יעתור לרכישת מניותיו, הוא חוסר הבהירות לגבי מצב זכויות החברה. אם אכן זה המצב, כי אז ולאור כל האמור לעיל, אין מניעה כי החברה תמשיך לפעול, ואין גם מניעה כי הדרו ימשיך בפעילותו שלו. בסוף ההליך ניתן יהיה לערוך את התחשיב המלא של שווין של זכויות המבקש בהתאם לקביעות אודות זכויות החברה במותג בקניין הרוחני, וביחס לזכויותיו של המבקש כבעל מניות בחברה.

32. מעבר לטענה אודות אי הבהירות ביחס לזכויות החברה במותג, הוסיף המבקש וטען כי אין היגיון להמשיך ולהוציא כספים נוספים מהחברה עד לבירור טענת הזיכיון. כפי שכבר ציינתי, טענה זו היא בעייתית לאור העובדה שהחברה הוציאה כספים כאמור במשך תקופה ארוכה, בידיעת המבקש ובהסכמתו וללא כל מחאה ממנו. מעבר לכך, גם הטענה הנוספת של המבקש בהקשר זה לפיה "אין כל ערובה שהכספים שישולמו לבעל השליטה, יהיו ניתנים להחזר", היא טענה שנטענה בעלמא ללא כל ראיה או תמיכה בה, ולכן אין מקום לקבלה.

מובן כי המבקש לא יינזק גם אם עמדתו ביחס למותג לא תתקבל – בין אם ייקבע כי המותג אינו חלק מהקניין הרוחני של החברה או אם ייקבע כי המבקש אינו זכאי לקבל תמורה המשקפת את הערכת שווי החברה.

33. מכל הטעמים הללו, אני סבורה כי אין מקום למתן סעד זמני עד להעברת הסכסוך לבוררות, ואני דוחה את בקשתו של המבקש בהקשר זה.

העברת עו"ד גלאור מתפקידו

34. כזכור עתר המבקש גם כי בית המשפט יורה על העברתו של עו"ד גלאור מתפקידו כב"כ המשיבים. המבקש טען כי עורך דין שייצג חברה, אינו יכול לייצגה בהמשך בסכסוך בין בעלי מניותיה. הוא טען כי עו"ד גלאור ייצג את החברה ולמיטב ידיעתו הוא היה אמון על טיפול בענייניה השוטפים עד הגשת התובענה. המבקש הוסיף וטען כי עורך דין שסיפק ייעוץ לבעלי המניות עצמם אינו רשאי לייצג לאחר מכן את אחד מהם בסכסוך שלו עם בעל מניות אחר. לגישתו, עו"ד גלאור העניק לו עצמו ייעוץ אישי, פרטני ודיסקרטי כאשר הוא פנה אליו לשם הבנת משמעות ההתקשרות לגביו באופן פרטי.

לכן, כך נטען, מהווה המשך הייצוג על ידי עו"ד גלאור הפרה של כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו – 1986. עוד נטען כי המשך הייצוג על ידי עו"ד גלאור מעורר חשש מפני האפשרות של שמירת סודיות ביחס לענייניו של המבקש ופגיעה פוטנציאלית בחיסיון עו"ד – לקוח.

35. המשיבים השיבו לבקשה זו וטענו כי יש לדחותה. לגישת המשיבים, השירות המשפטי שהעניק עו"ד גלאור ומשרדו ניתן בעיקרו להדרו המיוצג על ידי משרדו של עו"ד גלאור באופן שוטף. השירות המשפטי שניתן לחברה היה שירות "אד הוק", טכני, נקודתי ומוגבל. טיפול בעניינים טכניים אינו אמור לייצר ניגוד עניינים אסור.

עוד נטען כי אין ממש בטענה אודות מתן שירות משפטי למבקש עצמו. נטען כי עו"ד גלאור מעולם לא פגש את המבקש, ושוחח אתו שתי שיחות טלפוניות בלבד (אחת מהן התנתקה). השיחות נגעו לתוספת להסכם המייסדים שהוכנה לבקשת הדרו עם העברת 10% מהון מניות החברה לידי המבקש. השיחות לא היו בגדר ייעוץ למבקש. המבקש לא היה אם כן לקוח של משרד עורכי הדין של עו"ד גלאור.

לכן, לגישת המשיבים, כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין אינם מונעים את המשך הייצוג של הדרו על ידי עו"ד גלאור. על כל פנים, בית המשפט אינו צריך להתערב בנושא, לאור הפסיקה הקובעת כי התערבות של בית המשפט בנושאי אתיקה של עורכי דין תיעשה רק במקרים חריגים ורק כאשר מדובר בפגיעה אפשרית באינטרסים לגיטימיים של בעל דין. במקרה דנן אין טענה כי עו"ד גלאור נחשף למידע של החברה או של המבקש, ולא יכול לכן להיגרם למבקש נזק מהעובדה שעו"ד גלאור ייצג את המשיבים בהליך דנן.

36. אני סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש ביחס לייצוגו של עו"ד גלאור. כפי שעולה מתיאור טענות הצדדים כלעיל, בין הצדדים ישנה מחלוקת עובדתית ביחס לשאלה האם עו"ד גלאור ייצג את החברה ואת המבקש. עו"ד גלאור כופר בכך שהוא ייצג את המבקש, והוא אף כופר בכך שהוא ייצג את החברה (למעט בעניינים טכניים באופן נקודתי שאינו שולל את האפשרות כי הוא ייצג את המשיבים בהליך בפניי).

37. מבלי לקבוע עמדה בשאלות העובדתיות הללו כמו גם בסוגיה האתית, אני סבורה כי מקרה זה אינו מסוג המקרים בהם מן הראוי כי בית המשפט יתערב וימנע מעו"ד גלאור לייצג את המשיבים. המבקש לא העלה טענה קונקרטית המעידה על נזק או פגיעה שייגרמו לו אם עו"ד גלאור ייצג את המשיבים. ככל שיהיה בכך צורך, יוכלו מוסדות לשכת עורכי הדין להידרש לשאלה ולחוות עמדתם לגביה. אין מקום להתערבות של בית המשפט וקביעה מרחיקת לכת אודות הפסקת הייצוג בנסיבות המקרה דנן.

38. סוף דבר –

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ההליכים בתביעה מכוח הוראות ס' 5 לחוק הבוררות.

הצדדים ינסו להגיע להסכמה אודות זהות הבורר תוך 20 יום מהיום, ואם לא יגיעו להסכמה, יפנו בהתאם להסכם המייסדים למוסד לבוררות עסקית למינוי בורר על ידיה.

הבקשה לצו מניעה זמני נדחית והצו הארעי מבוטל.

אני דוחה את הבקשה להעביר את עו"ד גלאור מתפקידו.

אני מחייבת את המבקש לשאת בהוצאות המשיבים בקשר עם הבקשות נושא ההחלטה שלעיל בסכום כולל של 7,500 ₪.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ח, 04 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.