השאלה העומדת להכרעה בפני בית המשפט היא מה מידת אחריותו, אם בכלל, של בעל רישיון להפעלת מונית לנזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, כאשר צד שלישי נהג ברכב המונית במועד התאונה ועל מי מוטלים נטלי ההוכחה בעניין זה?

רקע וטענות הצדדים:

1. בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך של 22,792 ₪ שהוגשה לבית המשפט בתאריך 5.8.2018 בגין נזק רכוש שנגרם לרכבה של התובעת מסוג מרצדס מ.ר. 2344463 (להלן "רכב התובעת") בתאונת דרכים שארעה ביום 4.8.2016. (להלן :"התאונה")
2. בתביעה נטען כי התאונה ארעה כאשר אביה של התובעת, מר עלי נג'אר, נהג ברכב התובעת בחיפה ובעת עצירתו למופע רמזור אדום, פגע ברכב התובעת רכב מסוג טויוטה (להלן: " הטויוטה"), לאחר שהטיוטה נהדפה על רכב התובעת ע"י מונית מסוג סקודה מ.ר. 8828225 (להלן: "המונית") אשר פגעה בטיוטה מאחור.
3. נטען כי הנתבע היה בכל הזמנים הרלבנטיים לתאונה הבעלים ו/או הנהג של המונית.

עוד נטען כי למונית לא היה כל ביטוח צד ג' או מקיף, אלא בוטחה בביטוח חובה בלבד.

1. התובעת צירפה לכתב תביעתה את המסמכים הבאים: רישיון רכב, חשבונית עסקה מאת מוסך נדים שלה, חוות דעת שמאי וחשבון שכ"ט השמאי, טופס הודעה על תאונה.
2. בתאריך 20.11.2019 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות כנגד הנתבע, אשר בוטל בהחלטה ביהמ"ש מיום 7.1.2020 בעקבות בקשה לביטול פסק דין שהגיש הנתבע, לאחר שהוגשה תגובת התובעת.
3. הנתבע הגיש כתב הגנה ובו הכחיש את כל האמור בכתב התביעה. עוד טען הנתבע כי לא הייתה לו כל מעורבות בתאונה וכי הוא בעל זכות ציבורית להפעלת מונית אשר הושכרה על ידו לחברת תיווך וזו השכירה את הזכות לצד ג' וכי מי שנהג במונית במועד התאונה היה מר עמוס ישראל מורן, נושא ת.ז. 300711520, אשר היה גם הבעלים של הרכב הסקודה ששימש כמונית וגם מי ששכר את הזכות הציבורית להפעלת המונית מחברת תיווך.
4. עוד טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה כנגדו, שכן כי על פי החוק כאשר נרשמת זכות ציבורית על רכב במשרד הרישוי, נרשם שמו של בעל הזכות הציבורית ברישום פורמלי בלבד כאשר בשולי רישיון הרכב נרשם כי רישום הבעלות של הרכב הינו עקב רישום זכות ציבורית למונית.
5. הנתבע צירף לכתב ההגנה את המסמכים הבאים: תצהירו של מר חיים משה, הסכם שנערך בין הנתבע ובין חב' תיווך חיים משה בע"מ מתאריך 16.1.2016, רישיונו של הנתבע להפעלת מונית, הסכם שנערך בין חב' התיווך ובין מר עמוס ישראל מורן וכן תצהירו של מר עמוס ישראל מורן נושא תאריך של 27.7.2015 ורישיון הנהיגה של האחרון.
6. בתאריך 6.7.2020 נקבעה ישיבת הוכחות בתיק, אליה לא התייצבה התובעת ולא עדיה ואילו הנתבע התייצב לדיון. ישיבת ההוכחות לא התקיימה במועד שנקבע בשל הטענה כי התובעת והעד מטעמה נמצאים בבידוד והיא נדחתה ליום 9.8.2020.
7. בתאריך 9.8.2020 התקיימה ישיבת הוכחות אליה התייצבו עדי התובעת (נהג הרכב ובנו) ואילו התובעת לא התייצבה לדיון, כן התייצב העד מטעם הנתבע ואילו הנתבע לא התייצב לדיון בטענה כי הוא שוהה בבידוד באילת.
8. עוד יצוין כי התובעת לא זימנה לעדות את נהג/ת "הטיוטה" אשר נטען כי נהדפה על רכבה על ידי המונית וכך גרמה לנזק ברכב התובעת.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי במסמכים שהוצגו בפני וכן שמעתי את העדים שהעידו בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות על הסף, מחמת העדר יריבות בין הצדדים ואפרט נימוקי:
2. אין מחלוקת כי הנתבע לא נהג במונית במועד התאונה:

כך, בעדותו אישר נהג רכב התובעת כי נהג המונית שפגע ברכב הטיוטה שנהדף על רכב התובעת- אינו הנתבע כי אם צד ג', אשר מסר לו במעמד התאונה את פרטי בעל המונית ורישיון הרכב. הנהג העיד כי בשיחה עם בעל המונית מסר האחרון כי "הכל באחריותו" וכי "הביטוח שלו". (ר' פרוטוקול הדיון מיום 9.8.2020 עמ' 4 ש' 27-29 וכן עמ' 5 ש' 1-2).

1. לדברי נהג התובעת שמו של בעל המונית לא נמסר לו, אלא נמסר מס' הטלפון הנייד שלו. עוד נטען כי נהג התובעת ובנו ששוחח עם הנתבע, קבעו להיפגש עמו בחיפה להסדיר הנושא והאחרון לא הופיע.
2. כך העיד גם בנו של נהג התובעת מר מוחמד מגאר, אשר טען כי שוחח עם הנתבע אשר הציע לדבריו ביטוח אחר לרכב אחר ואישר לשיטתו כי הוא אחראי לנזק (ר' פרו' הדיון עמ' 5ש' 27-33 וכן עמ' 6 ש' 1-6).
3. מטעמו של הנתבע העיד העד מר עמית חיים אשר עובד לדבריו בחברת התיווך חיים משה בע"מ. העד העיד כי החברה היא אשר תיווכה ברישיון הפעלת המונית ע"ש הנתבע והשכירה אותו לצד ג' אשר שמו עמוס. (ר' שם בעמ' 7-9).
4. לדברי העד אותו עמוס גם רכש ממנו את הרכב (סקודה-הוספה שלי-ע.ד.) אשר שימשה כמונית.
5. העד אמנם העיד כי אינו מורשה חתימה בחברת התיווך ואולם, די בעדותו של העד כעובד בחברת התיווך בצירוף המסמכים שהוגשו ע"י הנתבע במסגרת כתב הגנתו, כדי לעמוד בנטל להוכיח את פרטיו וזהותו של הנהג שנהג במונית במועד התאונה אשר הוא גם הבעלים של רכב הסקודה אשר שימש כמונית בעת התאונה.

המסגרת הנורמטיבית:

1. בית המשפט עמד לא פעם על עקרון היסוד בנזיקין, לפיו, ככלל, אחראי אדם לעוולתו שלו בלבד ואין הוא אחראי לעוולת הזולת, למעט בהתקיים אחד החריגים.
2. לפיכך, כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השימוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב –יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין.

1. משאין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע לא היה הנהג ברכב המונית במועד התאונה, הרי יש לבחון האם קמה אחריותו מכוח אחד החריגים הקבועים בדין.
2. אחד החריגים קבוע בפקודת הנזיקין, הוא חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.

באחד מפסקי הדין המנחים של כב' השופטת פרוקצ'ה בבר"ע 195/95 (מחוזי ירושלים) אלדן השכרת רכב ואח' נ' עופר שנהב ואחרים (פורסם בפדאו"ר), הפך בית המשפט המחוזי פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שקבע קיומה של יריבות בין התובעת שם שרכבה נפגע בתאונת דרכים, לבין חברת ההשכרה שהשכירה את הרכב לנהג שביצע את העוולה. בית המשפט קבע שם, כי האחריות הישירה לנזק מוטלת על הנהג הפוגע ואפשר גם שלחברת הביטוח המבטחת אותו מפני נזקים צפויים לצד ג', אך לא לחברת ההשכרה על אף שהבעלות ברכב היא של חברת ההשכרה. בית המשפט שם, גם לא מצא סתירה בין העדר האחריות של חברת ההשכרה בנזיקין, לבין תביעתה הנפרדת כלפי הרכב המעורב בתאונה על נזקים שנגרמו לרכב השכור שהיה מעורב בתאונה, בתורת בעלים של רכב זה.

1. מקור אחריות לבעליו של הרכב, מצוי בסעיף 27ב' לתקנות התעבורה הקובע חזקת אחריות של בעלי כלי רכב לעבירות התנועה המבוצעות ברכב, כחריג לכלל שכל אדם אחראי למעשיו שלו גם בפלילים. לא מן המותר להביא הסעיף כלשונו –

"27ב. אחריות בעל הרכב

(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור, או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן- המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".

הוראה זו מאפשרת, איפוא, הטלת אחריות פלילית על אדם, גם אם אינו מי שביצע את העבירה בפועל, אלא אם הוכיח אותו אדם למי מסר את החזקה ברכב. משמע, בדיני התעבורה מוטל הנטל על כתפי בעלי הרכב להוכיח מי נהג ברכב במועד ביצוע העבירה. המשמעות של אי הרמת הנטל לפי סעיף זה היא הטלת אחריות פלילית אישית מוחלטת על כתפי הבעלים ולא אחריות שילוחית או אחרת המבוססת על יחס בין הנהג לבין הבעלים (ראו: ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, 389). ההיגיון העומד בבסיס חזקה זו ברור, ולפיו בעליו של הרכב אחראי ככלל לפעולות הנעשות ברכב, חובתו הבסיסית היא לשלוט על השימוש הנעשה ברכב וחזקה שבעל הרכב יודע או מסוגל לדעת לאחר בירור נאות, מיהו שנהג ברכב או היה בעל השליטה בו בעת התאונה.

1. חזקה זו הוחלה גם בדיני הנזיקין. בעלות ברכב מקנה גם אחריות לשימוש שנעשה ברכב והוא חוסה תחת ההגדרה של מעוול עקיף. בעליו של רכב נמצא בעמדה הטובה ביותר לדעת את זהותו של נהג הרכב במועדים שונים. בעלים סביר של רכב לא יוציא את הרכב מחזקתו מבלי שידע ויהא בידו לאתר את המחזיק ברכב בכל רגע נתון. משכך, בית המשפט החיל בדין האזרחי לא פעם את החזקה העובדתית לפיה, בהעדר הוכחה סותרת, הנוהג ברכב הוא בעליו או מורשה (ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 87; ע"א 20/64 הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטיין ואח', פד"י יח (3) 662, 666; ת.א. (ת"א) 1401/73 זהרי נ' משרד הבטחון, פ"מ תשל"ה (2) 150). לפי פסיקה זו, אם לא נסתרה החזקה, תוטל אחריות אזרחית על בעלי הרכב גם אם יתכן שהבעלים לא נהג ברכב במועד הרלוונטי.
2. מכאן, כאשר מתרחשת תאונה ובעליו הרשום של הרכב טוען שהרכב לא היה בחזקתו או בבעלותו על אף הרישום הדקלרטיבי של הבעלות ולא הוא נהג בו, דרך המלך של "בעלי הרכב" הרשום היא להוכיח, כי הבעלות המהותית הועברה על-ידו כדין ולמסור את פרטיו של מי שהחזיק ברכב במועד הרלוונטי ועליו הנטל להוכיח מי נהג ברכב או החזיק בו בעת הרלוונטית.
3. משמעות הדבר הטמונה ביסוד החזקה הנדונה היא כפולה. האחת, שהנטל להוכיח את יסודות ההגנה של סעיף 27 ב לפקודת התעבורה רובצות על כתפי הנתבע- בעליו של הרכב זאת בשל היותו הגורם הקרוב ביותר למחזיק ברכב בעת התאונה כאשר זהותו של זה אינה ידועה והשנייה, ההנחה כי נטל זה אינו חף מחובת המאמץ לגילוי פרטי הנהג ברכב המוטלת על התובע וזאת כאשר מוכח כי התובע יכל להשיג פרטים אלה באמצעים סבירים (כדוגמת פנייה למשטרה או לחברת הביטוח של הנהג כאשר ידוע מס' זהותו אך לא שמו המלא) והכל כמובן בהתאם לנסיבות המקרה והקיפו.
4. שונה הדבר כאשר מתרחשת תאונת "פגע וברח". במקרה שכזה ימצא לרוב נהג הרכב הנפגע עם פרטים דלים ביותר לאחר התאונה ואלה בעיקרם מספר רישוי הרכב שפגע בו ללא זהותו של הנוהג בו מכיוון שזה נטש מיד לאחר מכן את מקום התאונה. במצב דברים שכזה, ימצא בעליו של הרכב שהיה מעורב בתאונה בתור ניזוק והתובע כמי שזכאי ליהנות אפוא מהחזקה המצויה כל עוד לא הוכיח בעליו של הרכב הפוגע את התקיימותם של ההגנות הטמונות בה.
5. טעמי הגנה אלה בהתאם לסיפא סעיף 27 ב לפקודת התעבורה הם שניים: האחד, ברשות בעליו של הרכב להודיע קבל עם ועדה את זהותו של מי שנהג ברכבו בעת התאונה. אם כך יעשה, ימצא פטור מעוולתו של זה. השני, להוכיח כי הרכב נלקח ממנו ללא ידיעתו והסכמתו. (ר' פסק דינו של השופט ע.סומך בתא"מ (ת"א) 19218-06-12 ש.שלמה חב' לביטוח נ' אבו אל עסל).

מן הכלל אל הפרט:

1. התובעת טוענת כאמור כי הנתבע הוא בגדר בעליה של המונית מכוח העובדה כי הוא רשום לשיטתה ברישיון הרכב (שלא הוצג) כבעל הרישיון להפעלת המונית וזאת בניסיון לייחס לנתבע את החזקה הקבועה בפקודת התעבורה לעניין אחריות הבעלים למקרה התאונה.

1. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת: יש לערוך אבחנה בין בעלות ברכב המשמש כמונית; ובין זכות להפעלת מונית (המוכנה גם "מספר ירוק" או "כובע")- אין זהות בין השניים.
2. כידוע, התיקון שנערך בפקודת התעבורה [נוסח חדש] משנת 2014, אפשר לרשום את המונית ("הפח") על שם בעל המונית "הפח") , ובתחתית רישיון הרכב יירשמו פרטי בעל רישיון ההפעלה, כך שניתן למעשה להעביר זכות ציבורית לבעל רכב – פח, זאת מבלי שדוחות תעבורה, עבירות תעבורה יירשמו על שמו של בעל הזכות הציבורית.

(ר' לעניין זה פסק דינו של כב' הרשם הבכיר ר.קודסי בתא"מ 63058-07-18 ח'טיב נ' אבו מוך ואח').

1. הנתבע צירף העתק של פלט ממשרד הרישוי ממנו ניתן ללמוד כי הנתבע הוא אכן רק בעל הזכות להפעלת המונית ואינו בעליו של הרכב ששימש כמונית במועד התאונה (סקודה) אשר רשום על שם צד ג'.
2. לפיכך אין מקום להטלת אחריות לקרות התאונה על הנתבע כבעל רישיון להפעלת המונית.
3. יתירה מכך- אף אם היה מוכח בפני כי הנתבע רשום כבעליה של המונית ולא כך הדבר, ממילא נפסק כי הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי (רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (17.6.97); ע"א 1680/03 לוי נ' בר כול, (2.8.04)).

ודי במסמכים שצירף הנתבע כדי להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הבעלות במונית אינה שייכת לו.

1. לא נעלמה מעיני טענת התובעת ולפיה ההסכמים שהוצגו להשכרת רישיון הפעלת מונית למר עמוס ישראל מורן לא היו בתוקף לכאורה במועד התאונה ואולם משמסר הנתבע פרטיו המדויקים של נהג הרכב הנטען ומשאין חולק כי הנתבע עצמו לא נהג ברכב ואף לא היה בעליו, יצא הנתבע ידי חובתו וסתר את החזקה הקבועה בסעיף 27 ב' לפקודה.
2. לאור מסירת פרטיו המדויקים של הנהג, היה על התובעת לפעול לצרפו כנתבע בתביעה, חלף הנתבע המקורי. התובעת בחרה שלא לעשות כן, כפי הנראה משיקולים של כדאיות כלכלית בהותרת התביעה כנגד הנתבע, לנוכח הנטען ולפיו הנהג מר עמוס מורן מצוי בהליך של חדלות פירעון.
3. בכל הכבוד, אין בשיקולים אלו כדי להפוך את הנתבע, שאין לו כל זיקה קניינית לרכב הפוגע, לבעל דין נכון ודרוש בתביעה ואף לו היה כזה הרי משמסר את פרטי הנהג המעורב בתאונה -יצא ידי חובתו.
4. גם הטענה ולפי נטל הנתבע על עצמו את האחריות לתאונה נטענה לראשונה רק בדיון כאשר הדבר לא צוין כלל ועיקר בכתב התביעה ובתצהירים שצורפו לו, מהם ניתן היה להבין דווקא כאילו הנתבע הוא שנהג במונית במועד התאונה, טענה שהסתבר כי היה ידוע לתובעת, שאינה נכונה.
5. התוצאה מהאמור לעיל היא כי אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מחמת העדר יריבות.
6. בנסיבות העניין ועל אף התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע וזאת לאור התנהלות הנתבע אשר לא התייצב לדיון ההוכחות ללא כל אסמכתא לטענה בדבר היותו בבידוד. אמנם התובעת אף היא לא התייצבה לדיון האמור, אולם דומה כי לא הייתה נחיצות בהתייצבותה, שעה שלא נהגה ברכב במועד התאונה והעדים מטעמה התייצבו לדיון וכאשר השאלה שבמחלוקת הייתה קיומה או העדרה של יריבות בין הצדדים.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א תמוז תשפ"א, 21 יוני 2021, בהעדר הצדדים.