לפני תביעה כספית להשבת הוצאות צו הריסה מינהלי בסכום של 17,341.28 ₪.

לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את הראיות עולה כדלקמן:

הנתבעת 1 לא התייצבה ומטעם זה מבקשת התובעת ליתן נגדה פסק דין בהעדר התייצבות. ביהמ"ש סבור כי יש להעתר לבקשה וכך יעשה. לפיכך, נימוקי פסק דין זה מתייחסים לתביעת התובעת כנגד הנתבע 2 בלבד (להללן - הנתבע).

עלו טענות שונות על ידי הנתבע, ופסק הדין מתמקד בשאלות הבאות: מקום ביצוע ההמצאה של צו ההריסה, האם התובעת הפרה את חובת ההמצאה ואת חובת השימוע, האם יש לחייב את הנתבע בהוצאות ההריסה. כן ידונו טענות הקיזוז שהעלה הנתבע.

העובדות שאינן מחלוקת

התובעים הם בעלי הזכויות או מחזיקים בנכס הנמצא בכתובת יהודה המכבי 5 בירושלים.

ביום 1.1.15 קיבלו הנתבעים לידיהם צו מינהלי להפסקת עבודה ומניעת פעולות מהעירייה לפיו, נדרשו להפסיק את העבודות עד להוצאת היתר בניה (להלן – צו הפסקת עבודה). בצו נאמר, שהרואה עצמו נפגע על ידי הצו רשאי תוך 30 יום מהיום בו הגיע הצו לידיעתו או ממועד הדבקת הצו לבקש את ביטולו (סעיף 6 בתצהיר הנתבע).

ביום 21.1.15 ביקר מפקח מטעם התובעת בנכס הנמצא ברח' יהודה המכבי 5 במקור ברוך. כעולה מתצהיר המפקח, הוא ראה שבנו קונסטרוקציה מברזל למרפסת בשטח של 12 מטר, וטרם בצעו יציקות בטון ו/או כל הרצפה וטרם סיימו את העבודות (להלן – המבנה או המרפסת).

ביום 27.1.15 הוצא צו הריסה מינהלי למרפסת לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבניה , התשכ"ה -1965 (להלן – חוק התכנון והבניה).

ביום 22.2.15, וכעולה מטופס אישור על הדבקת צו הריסה מנהלי, צו ההריסה הודבק על הנכס. בצו נקבע כי התובעת מוסמכת לבצע את הצו, להרוס את הבניה הבלתי חוקית ושעלות הביצוע תושת על הנתבעים.

הצו הודבק על קיר חיצון של הבניין מתחת למרפסת. בקומת הקרקע של הבניין ישנו בית ספר.

ביום 26.2.15 בוצע צו ההריסה המינהלי.

ביום 31.3.15, פנו הנתבעים בבקשה לשחרור תפוס לאלתר, להשיב להם את הברזל והקונסטרוקציה, אולם תשובת העירייה היית הכי אלו נשלחו למטמנה.

ביום 29.4.15 שלחו הנתבעים מכתב על ידי ב"כ למחלקה המשפטית של עיריית ירושלים אודות אי קבלת צו ההריסה.

ביום 1.7.15 השיבה עיריית ירושלים, כי מבירור שערכה מול מנהל הריסות מבנים עולה, כי כלל לא נתפס ציוד. נאמר שכל מה שהיה במקום הוא פסולת הריסה אשר הועברה למטמנה. עוד נאמר, כי הנתבע נכח במקום בעת ההריסה, אילו רצה לקחת ציוד כלשהוא, וכאמור לא נתפס ציוד משום סוג, הרי שהוא יכול היה בנקל לעשות כן. הבקשה לוותר על הוצאות ההריסה נדחתה.

ביום 10.11.16 שלחה התובעת לנתבעים דרישות לתשלום הוצאות ההריסה בדואר רשום. דברי הדואר חזרו כ"לא נדרש".

הנתבעים הגישו בקשה להיתר בניה כנראה בשנת 2016 (בקשה 2016/1360.00)

מקום ביצוע ההמצאה של צו ההריסה

הנתבע טען, שהדבקת צו ההריסה בוצעה בבית ספר לבנות שאין לבנים כניסה אליו, מקום פרטי, סגור ומתוחם על ידי שער וגדרות ושאין אליו כלל גישה או כניסה (ע' 3 ש' 6-7; ע' 6 ש' 26-27; ע' 14 ש' 3-4).

הטענה שמדובר בבית ספר לבנות נדחית. התמונות מלמדות שמדובר בתלמוד תורה לבנים ולא בבית ספר לבנות כפי שנטען (עמוד 34-35 ו -39 בתצהיר הנתבע).

הוצגו תמונות של גדרות ושערים אך לא הוכח כי הם תמיד סגורים ונעולים ללא גישה. הנתבע הודיע בישיבה מקדמית שבכוונתו להעיד עדים מטעמו: שמעון איש התחזוקה של בית הספר ועד נוסף, לגבי כך שאי אפשר להכנס למתחם בו בוצעה ההדבקה של צו ההריסה (ע' 3 ש' 6 וש' 16). העדים לא הובאו לעדות בעניין זה וכך גם הנתבע. הדבר נזקף לחובת הנתבע.

בנוסף, אין כל הסבר לכך, שלמרות שנטען שמדובר בשטח פרטי שאין אליו כלל גישה או כניסה, צו ההריסה הודבק בתוכו / במתחמו. דהיינו, טענות הנתבע נסתרות מעצם העובדה שצו ההריסה הודבק במיקום שבו הודבק. זאת ועוד, עד התובעת לא נשאל דבר לגבי הטענה שצו ההריסה הודבק במקום שאין אליו גישה.

המסקנה היא, שהנתבע לא הוכיח את טענותיו במאזן הסתברויות , שמדובר במתחם פרטי, שטח בית ספר לבנות שהכניסה לגברים אליו אסורה ושאין אליו כלל כניסה או גישה. לכן לא הוכח כי הנתבע לא ידע או לא יכול היה לדעת על צו ההריסה. לציין כי הנתבעת לא התייצבה לדיון ואין עדות שלה שלא ידעה על צו ההריסה.

חובת המצאה וחובת שימוע

לטענת הנתבע, לא בוצעה מסירה כדין של צו ההריסה.

כאמור לעיל, הנתבע טען שבוצעה הדבקה של צו ההריסה על קיר בית ספר, שאי אפשר להכנס עליו במקום על הבניין או על דלת הדירה עצמה.

לטענת התובעת היא ביצעה הדבקה על קיר חיצוני של הבניין לפי סעיף 222(ג) לחוק התכנון והבניה.

משנדחו טענות הנתבע לגבי מקום ההדבקה, נדחות טענותיו שנפל פגם בביצוע מסירה של צו ההריסה. ההדבקה שבוצעה נעשתה בהתאם ללשון החוק.

המפקח שביצע את ההדבקה סיפק הסבר מניח את הדעת למקום שנבחר לביצוע ההדבקה. לדברי המפקח יש במקום עשרות עסקים ודלתות שנבנו שלא כחוק. הדלתות היו סגורות והוא לא ידע בדיוק על איזה דלת להדביק את הצו שמובילה למרפסת מושא הצו. לכן על פי הנחיית היועץ המשפטי הדביק על קיר חיצוני במבנה שבו רואים את המרפסת (ע' 7 מש' 25 ואילך). לא מצאתי פגם במקום ההדבקה לאור דברי המפקח שלא ידע בדיוק איזה דלת מובילה למרפסת. האמנתי לדבריו אלה ובנסיבות אלה נדחית הטענה שהתובעת הפרה את חובת תום הלב.

אף הנתבע צרף תמונות מהן עולה, שמדובר במתחם גדול שבו דלתות ופתחים רבים, שבו בתי עסק רבים ובית ספר (תמונות בע' 29, 33 בתצהיר הנתבע).

הצו אינו חייב להימסר כמו בהליך אזרחי, ניתן להדביקו על דלת או קיר חיצוני במקום בולט לעין. החוק אינו מחייב לתלות את צו ההריסה על דלת הנתבעים או במעבר לדירת הנתבעים, מה גם שהמפקח העיד שלא ידע היכן בדיוק להדביק.

טענות הנתבע, כי היה על התובעת לבצע מסירה כדין של צו הריסה המינהלי באופן אישי לנתבעים או בהדבקה או דלת דירתם, במיוחד לאור ההשלכות של הריסת מבנה שלא בידי בעלי המקרקעין, נדחות.

טענת הנתבע בדבר אי ידיעה על צו ההריסה היא טענה כבושה בשים לב לכך שלאחר ביצוע ההריסה, ביום 31.3.15 פנו הנתבעים בבקשה לשחרור תפוס לאלתר ולא טענו בהזדמנות הראשונה להמצאה שלא כדין, אי ידיעה וכו' (נספח ד' בתצהיר הנתבע).

לאחר ביצוע ההריסה, הנתבעים פנו בבקשה לשחרור תפוס לאלתר, להשיב להם את הברזל והקונסטרוקציה, אולם תשובת העירייה היית הכי אלו נשלחו למטמנה

בבחינת מעבר לנדרש, גם אם היה בית המשפט מקבל את כל טענות הנתבעת – ולא נעשה כן – נדרש פגם חמור העושה את הצו לבטל מעיקרו, כאשר אם הפגם אינו חמור אין הצדקה לביטול הצו. הדבר תלוי בנתונים של המקרה הספציפי כאשר במקרה דנן, אין חולק שמדובר בבניה בלתי חוקית, הנתבע בעצמו טוען שביקש היתר עבור המרפסת אחרי צו ההריסה, וההלכה היא שפגם בהדבקה איננו עילה לביטולו של הצו או לבטלותו: ע"פ (י-ם) 9460/05 מסלוחי מוגרבי עאישה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (27.10.05).

ניתן משקל לכך שהנתבע ידע מיום 1.1.5, ולכל המאוחר ביום 5.1.15, על צו הפסקת עבודה אך לא עתר לבית המשפט לעניינים מקומיים לבקש את ביטולו.

בנוסף, ככל שיש לנתבע טענות לגבי מבנה לא חוקי של בית הספר, מניעת כניסה וכו' טענותיו שמורות לו כנגד הגורם הרלבנטי.

בנסיבות המקרה, הטענות של הנתבע לגבי פגם בביצוע ההמצאה, נדחות.

אשר לטענה בדבר העדר שימוע כדין, במסגרת הדיון והסיכומים טענה זו נזנחה. הכלל הוא שכל טענה הנזנחת בסיכומים, בית המשפט לא ישעה לה: ע"א 401/66 מרום נ' מרום פ"ד כא(1) 673, 677-678.

גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה. סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה, שהותקן בשנת תשמ"א – קבע נוהל אלטרנטיבי לביצוע פעולות הריסה על ידי הרשות המנהלית, ללא צורך בשימוע או באישור מוקדם של בית המשפט. טענת הנתבע אינה עולה מלשונו של סעיף 238א(א) לחוק התכנון והבניה והיא נדחית

לטענת הנתבע, שלא היה מקום להזדרז מאוד להרוס את המרפסת, בתוך 4 ימים לאחר הוצאות צו ההריסה, מבלי לאפשר לנתבעים לעצור את רוע הגזירה, הטענה נדחית. לא שוכנעתי כי הצו בוצע שלא כדין מבחינת מועד ביצועו.

סעיף 238א(ה) לחוק התכנון והבניה קובע את חובת הדבקת הצו. סעיף-קטן (ו) קובע, כי הצו ניתן יהיה לביצוע לגבי בניין בתום 24 שעות משעת ההדבקה ובכל מקרה בתום 72 שעות משעת ההדבקה.

יש לזכור, שצו הריסה מנהלי נועד להיות אמצעי יעיל ומהיר, המאפשר לרשות להגיב על אתר על בניה בלתי חוקית. אמנם לבית המשפט נתונה סמכות לעכב ביצועו של צו הריסה, אך זאת במקרים חריגים ויוצאי דופן.

כך קבע כב' השופט טירקל ברע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נה(4) 385,388 (9/3/04) כי: "צו הריסה מנהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה". ומכאן ש"נודעת חשיבות רבה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע".

טענת הנתבע, שהופרה זכות השימוע או שנפל פגם בביצוע ההמצאה, נדחות.

הוצאות ההריסה וטענת הקיזוז

הוצאות צו ההריסה מוטלות על הבונה מבנה בלתי חוקי, דהיינו, על הנתבע.

כאמור לעיל נקבע, כי התובעת פעלה כדין לגבי הדבקה צו ההריסה וממילא קיימת חזקה שפעלה כדין גם בביצוע הריסה.

הטענה שנמנע מהנתבע לבצע את ההריסה בעצמו על חשבונו בעלות נמוכה בהרבה נדחית. לא הובאה כל ראיה לגבי עלויות מופחתות ומדובר בטענה בעלמא.

אשר לטענה שהנתבעים ביקשו את הברזל בזמן ההריסה (ע' 13 ש' 19-20) מדובר בהרחבת חזית אסורה וממילא הנתבעת לא העידה בנושא שכן כלל לא התייצבה לדיון. אשר לטענה שיום לאחר ההריסה פנו הנתבעים וביקשו את הברזל נדחית (ע' 13 ש' 16-19). גם טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. שתי הטענות אינן נזכרות בתצהיר הנתבע. זאת ועוד, מתצהיר הנתבע ונספחיו, כי הפניה הראשונה בעניין הברזל הייתה ביום 31.3.15 (נספח ב' לתצהירו).

דהיינו, הפניה הראשונה בעניין הברזל נעשתה ביום 31.3.15 ואילו ההריסה בוצעה ביום 26.2.15. מדובר בפניה למעלה מחודש לאחר ההריסה. מדובר בפרק זמן משמעותי. אין לצפות מהתובעת או ממבצעי ההריסה לשמור את הברזל.

אשר לטענת הקיזוז, נטענה טענת קיזוז בסך של 32,000 ₪ וכן הוצאות נלוות שנגרמו: כ- 19,000 ₪ עבור עבודה; 15,000 ₪ עבור חומרים; 4,000 ₪ עבור תכנון הנדסי. הנתבעים תמכו את טענת הקיזוז בהצעת מחיר מיום 26.10.14 בסכום של 14,492 ₪. צורף הסכם עבודה ללא תאריך, להמשך עבודה קודמת לסיום בניית המרפסות (ברבים), ריצופן וצביעתן וקיבוען ליסודות הבניין ועבודות שיפוצים נוספות (כולל שפכטל רובע וצבע בשתי דירות).

לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית לקיזוז. הטענה נדחית.

מעבר לנדרש, מתנאי התשלום עולה כי מדובר בעבודות נרחבות הכוללות גם עבודות במרפסת מושא תביעה זו. הסכום הכולל לתשלום לפי סעיף 7 הוא 132,000 ₪. לא ניתן ללמוד מההסכם מה הסכום ששולם עבור העבודות במרפסת. גם מטעם זה לא ניתן היה לקבל את טענת הקיזוז.

בנוסף, שווי ברזל בסכום של 1,5000 ₪ לא הוכח. הצעת מחיר אינה מוכיחה תשלום על ידי הנתבע בפועל. אשר לדרישה לקזז עבודה בסכום של 4,000 ₪ נטען שהמרפסות פורקו על ידי הנתבע ועוגנו מחדש (סעיף 5 בתצהירו). לא ניתן לכמת את עלות הפירוק מתוך סכום העבודות שמבוקש לקזז.

צורף מסמך המאשר תשלומים בסכום של 35,000 ₪ (ע' 22 תצהיר הנתבע). מדובר בסכום שהוא גובה יותר מהסכומים הנטענים בהליך שלפני. הקבלה שהציג הנתבע אינה נושא תאריך (ע' 21 בתצהיר הנתבע) וביחד עם נספח 22 מדובר בסך של 39,000 ₪ עבור המרפסת, סכום שאינו תואם את הסכומים שהנתבע מבקש לקזז במסגרת ההליך שלפני. ניתן לומר כי רב הנסתר על הנגלה לגבי האסמכתאות שצורפו בתמיכה לטענת הקיזוז. הטענה שיש לקזז הוצאות התכנון של מרפסת ללא היתר נדחית גם מאחר והנתבע אישר בדיון שהוא אינו מבקש שהתובעת תממן לו את הליכי התכנון (ע' 12 ש' 16 ו- 32-33), וגם אם לא חזר בו אין הצדקה לקזז סכום זה.

טענת הקיזוז נדחית במלואה.

התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה 17,341.28 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.8.18.

בנוסף ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, אגרת פתיחה בסך 374 ₪, אגרת מחצית שניה בסך 374 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ' כסלו תשפ"א, 06 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.