1. בתביעה שבכותרת עותר התובע לפינוי הנתבע מנכס שבבעלותו ברחוב לואיס ברנדייס 5 בירושלים (להלן: הנכס).

בתמצית ייאמר כי אחיו של התובע והנתבע חתמו ביום 2.5.2018 על מסמך - אשר קיימת מחלוקת בין הצדדים האם הוא בבחינת הסכם שכירות מחייב וביחס לתוקפו - ומכוח מסמך זה מתגורר הנתבע בנכס. לטענת התובע הנתבע מתגורר בנכס שלא כדין, ומכאן תביעתו להורות על סילוק ידו ממנו.

התביעה הוגשה כתביעה לפינוי מושכר, בהתאם לפרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לטענת הנתבע, הטוען כי הוא מתגורר בנכס מכוח הסכם תקף ומחייב, אין מקום לברר את התביעה בהתאם לסדרי הדין המיוחדים אשר נקבעו לעניין פינוי שוכר ממושכר בפרק ט"ז4 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי, ויש להעביר את התובענה למסלול של סדר דין רגיל.

2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי טענותיהם בדיון שנערך לפניי, איני מוצאת להעביר את התובענה למסלול דיון רגיל, כמבוקשו של הנתבע.

תביעה המוגשת בהתאם לסדר הדין הייחודי הקבוע בפרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות 215ז-215יג) אמורה להתנהל באופן מזורז ובלוח זמנים קצר. בין היתר קובעות הוראות התקנות כי תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים מעבר לפינוי המושכר וכי נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי, וכן נקבעו הוראות בדבר לוחות הזמנים לניהול התובענה.

תכליתם של סדרי הדין המיוחדים שנקבעו בהקשר זה היא "הכרעה מהירה ואפקטיבית במחלוקות שעניינן פינוי מושכר. זאת - מתוך הכרת המציאות השיפוטית, וגרירתם של הליכי פינוי משמעה, כי במקרים לא מעטים יישבו שוכרים ללא צדק במושכר שנים על שנים עד להכרעה..." (בע"מ 8671/13 ‏‏פלונית נ' פלוני, פיסקה יד (30.12.2013). כן ראו דו"ח הוועדה לבחינת דרכי ייעול ההליכים המשפטיים בראשות כבוד השופטת רות רונן (2008), עמ' 40-41), וזוהי אפוא "דרך המלך" לבירור תביעות אשר עניינן סילוק ידו של שוכר מנכס, בו הוא מחזיק לגרסת התובע שלא כדין.

לצד זאת, במקרים בהם נוכח בית המשפט כי סדרי הדין המיוחדים שנקבעו בתקנות אינו מתאים לבירור הליך קונקרטי שבפניו, רשאי הוא להעביר את ההליך למסלול של הליך רגיל, וזאת בהתאם להוראת תקנה 214יב לתקנות סדר הדין האזרחי. בהפעילו את שיקול דעתו בעניין זה על בית המשפט לקחת בחשבון, בין היתר, את השיקולים המנויים בהוראת תקנה 214יב(ב) לתקנות.

3. לטעמי השיקולים המנויים בהוראת תקנה 214יב לתקנות סדר הדין האזרחי ונסיבות העניין בכללותן, תומכים במסקנה כי אין לסטות בענייננו מ"דרך המלך" שהותוותה בתקנות לעניין בירורה של תביעה לפינוי מושכר, ועל כן לא מצאתי להעביר את ההליך למסלול של סדר דין רגיל.

תחילה יוזכר כי הנתבע טוען כי בין הצדדים נחתם הסכם שכירות תקף ומחייב, ולפיכך לשיטתו שלו הנכס שבמוקד המחלוקת הוא "מושכר". לגופם של דברים, הנתבע טוען בבקשתו כי עניין לנו בהליך אשר מורכבותו רבה, ומורכבות זו מצדיקה להעביר את ההליך להליך של סדר דין רגיל. ואולם להתרשמותי, לאחר עיון בכל כתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הטענות בדיון לפניי, אין מדובר בענייננו בהליך המעלה שאלות - עובדתיות או משפטיות - מורכבות. למעשה המחלוקת בין הצדדים היא מחלוקת ממוקדת הנוגעת לתוקפו של אותו מסמך השנוי במחלוקת בין הצדדים. הנתבע פרט בתשובה לתגובה את המחלוקות העובדתיות בין הצדדים, אולם מעבר לכך שספק האם תדרש הכרעה ביחס למלוא המחלוקות לשם הכרעה בתובענה דנן, הרי שגם לפי אותו פירוט בסופו של דבר עניין לנו במסכת עובדתית מצומצמת.

אשר למספר העדים שהעדתם מתבקשת עלה מן הדיון שנערך כי אין מדובר במספר רב של עדים וכי היקף עדותם אינו רחב מאוד, כך שמן החומר שלפניי עולה כי העדתם של כל העדים תתאפשר בדיון אחד. עוד אציין כי בהליך שני בעלי דין בלבד, וכי הצדדים לא הגישו חוות דעת מומחים מטעמם.

עוד אוסיף כי איני מוצאת לקבל את טענת הנתבע לפיה ההליך הייחודי של תביעה לפינוי מושכר נועד רק לאותם מקרים בהם עילת הפינוי שבבסיס התביעה היא הפרה של תניה הכלולה בהסכם השכירות אשר אין מחלוקת על תוקפו (כגון אי תשלום דמי השכירות) או סירוב להתפנות כשתמה תקופת השכירות, וכי אין מקום לדון בהליך במתכונת זו מקום בו הצדדים חלוקים לגבי תוקפו של ההסכם שבבסיס התביעה. הבחנה זו - המבקשת לקבוע כלל גורף בעניין זה - אינה מעוגנת בלשון התקנות, ואף אין היא עולה בקנה אחד עם תכלית התקנות, שהרי גם מקום בו נתבע מחזיק בנכס של התובע מכוח הסכם נטען, כאשר לטענת התובע מדובר בהסכם הנעדר כל תוקף, מתקיים אותו אינטרס של בירור מהיר ויעיל של המחלוקות, כך שאם יתברר כי הנתבע אכן מחזיק בנכס של התובע שלא כדין, לא יתאפשר לו להחזיק בנכס שנים, עד לסיום בירורה של התביעה. אמנם, במקרים מסוימים שאלות הנוגעות לתוקפו של הסכם עשויות להיות מורכבות יותר משאלות הנוגעות להפרתו, אולם לא תמיד אלו פני הדברים, ויש לבחון בהקשר זה כל מקרה לגופו. בענייננו איני סבורה כאמור כי מתעוררות שאלות מורכבות, המצדיקות סטיה מסדרי הדין שהותוו בתקנות. גם העובדה שעניין לנו בהסכם שכירות נטען לחמש עד עשר שנים (אם תמומש האופציה) אינה מכריעה לטעמי, שהרי לטענת התובע אין כל תוקף לאותו הסכם נטען; ואף הטענה כי החל מינואר 2019 בכוונת התובע לשלם את דמי השכירות מדי חודש אינה מובילה לטעמי למסקנה כי יש לשנות את מסלולו של ההליך, ואין בה - בנסיבות הקונקרטיות דנן ונוכח הטענות אותן מעלה התובע ביחס לנתבע (כמובן מבלי להביע כל עמדה לגביהן לגופן) - כדי להמעיט מן האינטרס שלו שבבירור מהיר ויעיל של התובענה.

4. עוד העלה הנתבע טענה כי הותרת ההליך במתכונת הנוכחית תוביל לפגיעה בזכויותיו הדיוניות, ובין היתר נטען כי הוא מבקש לקיים הליכים מקדמיים וכן להגיש תביעה שכנגד מטעמו.

היות שהליך של תביעה לפינוי מושכר הוא הליך "מקוצר", אכן לא חלות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי המסדירות הליכים מקדמיים כבתביעות שבסדר דין רגיל. חלף אותם הליכים קובעת הוראת תקנה 215ט לתקנות סדר הדין האזרחי כי על בעלי הדין לצרף לכתב התביעה ולכתב ההגנה את כל המסמכים הנוגעים לעניין הנדון המצויים ברשותם או בשליטתם ואשר אותרו על ידם לאחר חקירה ודרישה. הנה כי כן, על הצדדים לערוך גילוי מסמכים כללי הכולל צירוף של המסמכים בד בבד עם הגשת כתבי הטענות מטעמם, כך שאין לומר כי בהליך של תביעה לפינוי מושכר כלל לא מתבצע גילוי מסמכים, וחזקה על הצדדים דנן כי בענייננו צירפו הם את כל המסמכים הרלבנטיים כמצוות הדין. הנתבע העלה בהקשר זה טענה כללית לפיה על מנת שלא לפגוע בזכויותיו הדיוניות יש להתיר לו בהליך דנן הליכים מקדמיים מלאים, כבהליך בסדר דין רגיל, אולם הטענה הועלתה בכלליות, ולא שוכנעתי כי דחיית מבוקשו של הנתבע בהקשר זה תוביל לפגיעה בזכויותיו הדיוניות באופן המצדיק סטיה מהוראות התקנות (וכאמור בכל הליך של תביעה לפינוי מושכר לא מתקיימים הליכים מקדמיים מלאים).

כן איני מוצאת להתיר הגשתה של תביעה שכנגד. הליך של תביעה לפינוי מושכר מיוחד לבירור השאלה האם קמה לתובע עילה לפנות את הנתבע מן הנכס שבבעלותו. התובע עצמו אינו רשאי לכלול בתביעה כאמור סעדים כספיים, להם עליו לעתור בהליך נפרד, וגם הנתבע מצידו אינו רשאי להגיש תביעה כספית-נגדית. משקבעתי כי אין מקום להעביר את ההליך דנן למסלול של סדר דין רגיל, הרי שאין בידי הנתבע להגיש תביעה שכנגד מטעמו. כמו כן, ובשים לב להוראת 214יב(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, אוסיף כי איני סבורה כי רצונו של התובע להגיש תביעה שכנגד מצדיק בענייננו, כשלעצמו, להעביר את התיק להליך של סדר דין רגיל. בעניין זה אציין כי שיקולי יעילות מושכים לטעמי דווקא לכיוון ההפוך, כך שטענות הצדדים לעניין תוקף המסמך שנחתם בין הצדדים תוכלנה להתברר - באופן מהיר - במסגרת הליך זה. מעבר לכך שנראה כי כריכתן של המחלוקות הכספיות של הצדדים עשויות לסבך ולהאריך את הדיון שלא לצורך, הרי שדומה כי הכרעה בשאלת תוקף המסמך שנחתם בין הצדדים אף תאפשר מיקוד וגיבוש של הטענות הכספיות של הצדדים זה כלפי זה.

5. לצד כל האמור לעיל, מצאתי להתיר צירוף של תצהירים נוספים לכתבי הטענות שהוגשו. אציין בעניין זה כי הנתבע צירף לכתב ההגנה אך את תצהירו שלו, אולם בבקשה ובדיון ציין כי הוא מבקש להעיד עדים נוספים מטעמו, ובין היתר ביקש הוא להעיד את גיסתו של התובע, עו"ד שירה עובד. התובע מצידו ציין בדיון כי הוא נכון להגיש תצהיר מטעם עו"ד שירה עובד, ונתן הסכמתו, בין היתר, להגשת תצהירים נוספים (תוך ויתור, בהסכמה, על המועדים שנקבעו בתקנות). בנסיבות אלו, בהסכמת התובע, ועל מנת לאפשר לנתבע להעיד את מלוא העדים הרלבנטיים מטעמו לשם הוכחת טענותיו, כך שזכותו להתגונן לא תפגע, מצאתי כאמור להתיר צירוף תצהירים לכתבי הטענות, כך שהתובע יצרף לכתב התביעה תצהיר של עו"ד שירה עובד, והנתבע יצרף לכתב ההגנה את התצהירים הנוספים, עליהם עמד בבקשה ובדיון.

6. סיכומם של דברים - הבקשה להעברת ההליך למסלול של סדר דין רגיל, נדחית.

כאמור לעיל ובהסכמת התובע יצורף על ידו לכתב התביעה תצהיר של עו"ד שירה עובד, וזאת עד ליום 24.2.2019. כמו כן, הנתבע רשאי לצרף לכתב ההגנה את התצהירים עליהם עמד בבקשה ובדיון, עד ליום 10.3.2019.

דיון בתובענה נקבע ליום 19.3.2019 בשעה 10:30. הצדדים ידאגו לזימון עדיהם ולהתייצבותם לדיון. תשומת לב הצדדים לכך שנוכח מהות ההליך עליהם להיערך לחקירות ממוקדות ולסיכומים בעל-פה בתום ההוכחות.

סוגיית ההוצאות בגין בקשה זו תיבחן בתום ההליך.

ניתנה היום, ו' אדר א' תשע"ט, 11 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.