זו בקשה לפסילתי מלשפוט בערעור על פסק הדין המשלים שניתן על ידי המפקחת על רישום מקרקעין, לאחר שהדיון הוחזר אליה לפי החלטתי בפסק דין בערעור קודם על פסק הדין הראשון של המפקחת. לטענת המשיבה בערעור, נטען בערעור שקביעות המפקחת בפסק הדין המשלים עומדות בניגוד לפסק הדין בערעור הראשון, ולטענות אלה אכן יש בסיס. על כן, חוששת המשיבה שבית המשפט כבר גיבש את דעתו במסגרת פסק הדין בערעור, באופן שהשאלות המתעוררות מחדש במסגרת הערעור הזה לא תוכלנה להיבחן בפתיחות המחשבתית הנדרשת לצורך העניין. המערערים מתנגדים לבקשה.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, שדין הבקשה להידחות. זאת, משום שלא קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. איני נושא פנים לאף אחד מהצדדים, ודעתי לא נקבעה בנושאי הערעור. אמנם, נתתי את פסק דיני בערעור הקודם, והוא מחייב בין הצדדים, בין אם השופט שדן בערעור השני דן בערעור הראשון, ובין אם מדובר בשופט אחר.

המשיבה בערעור הפנתה למספר פסקי דין, בע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב ובג"ץ 4057/00 ישקר נ' בית הדין הארצי לעבודה, וע"א 2763/18 ארביב נ' איגר, מהם למדה שיש נסיבות בהן בית משפט שנתן פסק דין מנומק ומפורט יימנע מלדון בתביעה שנית, אך כולם דנו במקרה שבו ערכאה דיונית נדרשה לשוב ולדון בממצאים עובדתיים ומשפטיים שבהם כבר נתנה החלטתה. אין הדברים דומים לערכאת ערעור, שאינה קובעת ממצאים עובדתיים, אלא בוחנת בביקורת משפטית את פסק הדין של הערכאה הדיונית.

אני דוחה את טענת המשיבה בערעור, כאילו חיוויתי דעתי "באופן נחרץ" בפסק הדין הראשון בערעור, כגון באשר לשאלת הסכמת המערערים לבניית המבקשת. כל שקבעתי בפסק הדין הוא שהמפקחת לא קבעה כראוי את מסקנותיה העובדתיות בעניין זה, בין אם התכוונה לדחות את טענות המערערים עקב אי אמינותם, ובין בדרך אחרת. על כן, לא קבעתי קביעה עובדתית בעניין זה. בשאלה המשפטית אם המשיבה זכאית לנצל את זכותה לבנייה נוספת עד למלוא אחוזי הבנייה הנותרים, לא קבעתי אלא שקיים ספק.

התיק הוחזר למפקחת על מנת שתשלים את פסק הדין לפי פסק הדין בערעור הראשון, ואך טבעי הוא שמי שידון בשאלה אם אכן מילאה המפקחת אחר פסק הדין החלוט בערעור הראשון, הוא מי שנתן את פסק הדין בערעור הראשון.

על כן, בהיעדר חשש למשוא פנים כלשהו, איני פוסל עצמי מדיון בערעור.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ט, 14 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.