1. בפניי שתי בקשות לעיכוב ביצוע צווי הריסה מינהליים שניתנו על ידי בית המשפט השלום בקריות (כב' השופט ארדמן וכב' השופט עלי) בתיק עפ"א 23545-08-18 ובתיק עפ"א 26931-08-18 בהתאמה. למען הסדר יוער שהצדדים הסכימו שהבקשות יידונו בדיון מאוחד לאור רקע עובדתי משותף.

2. בעפ"א 23545-08-18 הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום שדחתה את הבקשה לביטול צו הריסה מנהלי שניתן ובנוסף בקשה דחופה לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי. בקשה דומה הוגשה בתיק עפ"א 26931-08-18.

3. ענייננו בשני התיקים במבני מגורים בחלקה 59 גוש 19347 באיזור עראבה. המבנה הראשון הינו בית מגורים בהיקף של 420 מ"ר (המבנה הראשון) ובתיק השני מדובר במבנה מגורים בהיקף של 121 מ"ר (המבנה השני). בקשר למבנה הראשון ניתן פסק דין שדחה את הבקשה לביטול צו הריסה מנהלי ביום 3.8.18 וקבע שצו ההריסה המנהלי יבוצע על ידי המשיבה תוך 60 יום מאותו מועד. ביחס למבנה השני ניתנה החלטה ביום 12.8.18 הדוחה בקשה לביטול הצו.

פסק הדין של בית משפט קמא בעפ"א 23545-08-18

4. בפסק דינו של בית משפט קמא (כב' השופט ש. ארדמן) צוינו הממצאים הבאים: שהוצא צו הריסה מינהלי על ידי המשיבה ביום 14.6.18 בקשר לעבודות בנייה שבוצעו במבנה בעל 2 קומות בשטח כולל של 420 מ"ר. על פי המתואר טענותיו של המבקש היו: כי הסתיימה בניית המבנה; כי הוצאת הצו היוותה אכיפה בררנית- כאשר המשיבה התעלמה מקיומם של מבנים רבים אחרים באותו אזור שנבנו ללא היתרים; כי הסמכות להוציא צווי הריסה מינהליים הינה בידי הוועדה המקומית; כי לא נערכה התייעצות עם יו"ר המועצה המחוזית וגורמים אחרים; שלא קוים שימוע לבעל המקרקעין. תואר שהמבקש טען עוד שקיים אופק תכנוני קרוב שבמסגרתו אמורים המקרקעין להיות מועברים לשטח שיפוטה של עיריית עראבה. בנוסף תואר כי נטען שלא קוימה הוראת סעיף 238א(ב1)(3) לחוק התו"ב. תואר עוד שהמבקש טען להוצאות כספיות רבות בבניית המבנה ובטיעונים בעל פה תואר עוד שנטען על ידו שהבנייה הסתיימה במאי 2018.

5. בהליך המקורי המשיב הגיב שצו ההריסה הוצא מכוח סמכות שניתנת על פי סעיף 221 לחוק התו"ב וכי לא מתקיימות הדרישות בחוק לביטול הצו מכוח סעיף 229, דהיינו שלא נפל כל פגם חמור בצו שהוצא ובנוסף שחזקת תקינות המעשה המנהלי עומדת לצידה של המשיבה. המשיב הלין על כך שהמבקש בבקשתו הסתמך על הדין הישן שהיה קיים לפני תיקון מס' 116 לחוק התו"ב ועל כן נטען שמרבית טענות המבקש כלל אינן רלבנטיות. כמו כן טען המשיב שאין מדובר במקרה בו ניתן להשיג היתר בניה במועד קרוב כאשר לא קיימת כל תכנית לשינוי יעוד המקרקעין שהינם חקלאיים כעת. באשר לטענה לאכיפה בררנית נטען שהדבר כלל לא הוכח ונטען שממילא המבנים האחרים באזור נבנו לפני תיקון 116 לחוק.

בהחלטתו עוד ציין בית המשפט שהמבקש לא התייצב לדיון ובא כוחו טען שעסקינן באדם בן 90 המרותק למיטתו ושאינו יכול להיחקר. לשאלת בית המשפט מדוע לא צורף תצהיר של אדם אחר טען בא כוחו שצורף תצהיר של המבקש בהיותו בעל המקרקעין. בית המשפט אפשר לעד אחר שנכח באולם מטעמו של המבקש להעיד במקומו לפנים משורת הדין.

6. לאחר שמיעת הצדדים החליט בית המשפט שדינה של הבקשה לביטול הצו להידחות תוך חיוב המבקש בהוצאות. הוזכר שצו הריסה מינהלי מיועד לשמש ככלי מהיר ויעיל על מנת לסכל בנייה בלתי חוקית בשלביה המוקדמים ושמטבע הדברים יש לבצע צווי הריסה מינהליים באופן מידי ומהיר ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן כאשר קיים אופק תכנוני ממשי והיתר הבניה מצוי בהישג יד ניתן לבטל את הצו. צוין שקיימת אפשרות לביטול הצו כאשר נפל פגם מהותי או פורמלי בהוצאתו אך הביטול ייעשה רק כאשר עסקינן בפגם חמור. נקבע שאין חולק כי לבנייה נשוא ההליך לא ניתן היתר בנייה. צוין עוד כשיקול מהותי שדי בחוסר ניקיון כפיים מצד המבקש כדי להביא לדחיית הבקשה ובית המשפט ציין שמעדות מפקח הבניה ובתמונות שהוצגו לו עלה שעל אף מתן הצו, שהודבק על הכניסה למקרקעין ביום 18.6.18, המשיך המבקש בבנייה ובמקביל פתח הליך בבית המשפט ועוד העד מטעמו אף ציין שלאחרונה אוכלס המבנה. צוין שהתמונות הראו שאחרי מתן הצו הושלמו עבודות רבות: טייח פנים וחוץ, הותקנו משקופים, חלונות ודלתות, המבואה רוצפה וחופו קירות ועמודי הכניסה בקרמיקה, הותקנו תריסים חלונות ומזגנים, הותקנו גופי תאורה ובוצעו עבודות חשמל ובוצעו עבודות קשירת קורות קשר. בית המשפט ציין שבהתאם לחוק די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה וזאת בהתאם לדין עוד לפני תיקון החוק במסגרת תיקון 116. עוד צוין בהחלטה שהעדר התיצבות המצהיר להיחקר היווה פגם שיורד לשורשו של עניין וצוין בנוסף שהתעודות הרפואיות שהוצגו לא נערכו כדין. עוד צוין שהעד שנחקר במקום בעל המקרקעין וכפי הנראה ניהל את הבנייה נמצא לא מהימן. כמו כן נקבע שהעבודות לא הסתיימו טרם מתן הצו בהתאם להתרשמותו של בית המשפט מהממצאים העובדתיים. הטענה שהועלתה לגבי קיום אופק תכנוני קרוב גם כן נדחתה כאשר צוין שהליכים רבים עוד דרושים טרם הוצאת היתר בנייה- כגון העברת המקרקעין מתחום שיפוט של רשות אחת לשנייה, שינוי ייעוד מקרקע חקלאית למגורים ועריכת תכניות. נקבע שכך אין כל אפשרות שמדובר בהליך קצר.

7. כמו כן נדחתה הטענה של אי קיום חובת התייעצות. הוזכר סעיף 225(א)(1) לחוק התו"ב לפי את ההתייעצות יש לקיים עם היועמ"ש של היחידה הארצית לאכיפה ועם מתכנן המחוז- התייעצויות שהתקיימו. כמו כן נדחתה הטענה של סמכות ייחודית לוועדה המקומית והצורך בפנייה לשר הפנים כדרישות שאינן קיימות בדין החדש.

8. כמו כן בית המשפט דחה טענות השיהוי ועוד צוין שלרשות עומד מרחב פעולה רחב לצורך נקיטת פעולות. נדחתה גם טענת ההסתמכות של המבקש בקשר להשקעותיו במבנה וזאת על פי המדיניות שמשתקפת מתוך הפסיקה ביחס למי שבונה למרות שהוא מודע ואין בידו היתר.

9. נדחתה גם הטענה של אכיפה בררנית. נקבע שהמבקש לא עמד בנטל הוכחת התנאי של הבחנה בין דומים או במניע פסול בבסיס ההבחנה. צוין שהמבקש לא הפנה לנכסים אחרים שנמצאים באזור שניתנו לגביהם צווים דומים בנסיבות דומות. בית המשפט עוד העיר כי חלק ניכר של טענות המבקש מתיחסות למצב החוקי טרם תיקון מס' 116 לחוק התו"ב.

10. בסופו של דבר כל טענות המבקש נדחו אחת לאחת ובית המשפט הגיע למסקנה שאין בסיס לביטול צו ההריסה המנהלי וכי מדובר בכלל בבקשת סרק שהוגשה למטרת
"דחיית הקץ" ועל מנת שהמבקש ומשפחתו יוכלו להנציח את קיומו של המבנה הבלתי חוקי ועל כן הטיל גם הוצאות. נקבע שצו ההריסה המנהלי יבוצע תוך 60 יום.

החלטת בית משפט קמא בעפ"א 26931-08-18

11. ההחלטה בעפ"א 26931-08-18 ניתנה על ידי בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מ. עלי) ביום 12.8.2018 לפיה דחה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי במבנה הראשון שהוצא ביום 14.6.18 וביחס למבנה של 121 מ"ר באותה חלקה בה קיים.

ביחס למבנה זה טענה המבקשת (אחותו של המבקש בתיק הראשון) שהצו הודבק על מבנה, שהסמכות להוצאת הצו נתונה למועצה האזורית משגב או לוועדת תכנון ובנייה משגב ושלא הם הוציאו את הצו. נטען עוד שלא נערכה התייעצות עם יו"ר מועצה משגב או עם היועץ המשפטי של המועצה ומבלי שנערכה למבקשת שימוע. נטען עוד שיש לראות את המבנה כבנייה שהסתיימה ושננקטה אכיפה בררנית מאותן סיבות שפורטו לגבי המבנה הראשון ונטען עוד לקיום אופק תכנוני קרוב.

בהחלטתו בית המשפט הגיע למסקנה שדין הבקשה להידחות בהתאם לנתונים שהונחו בפניו. ראשית צוין שרוב טענות המבקשת התאימו לדין הישן ולא לדין החדש. בית המשפט קבע שהצו הוצא בהתאם להוראות תיקון מס' 116 לחוק התו"ב ללא שנפל בו פגם. נדחתה טענה המבקשת שמדובר בעובדה מוגמרת וצוין שעובדה מוגמרת אינה זהה לבנייה מוגמרת. צוין עוד שהמבקשת בחוסר ניקיון כפיים ניסתה להביא את העבודות לסיום חרף קיומו של צו ההריסה. הוגשו תמונות לפיהן עלה שהמבקשת המשיכה לבצע עבודות בנייה ואף ביתר שאת לאחר מתן הצו כאשר בעת מתן הצו הבנייה הייתה בראשיתה ובסמוך לדיון בבית המשפט הפכה הבנייה במבנה מעבודות בניה התחלתיות למבנה בין שתי קומות. נדחתה הטענה שבדבר חובת קיום שימוע ונקבע שלא קיימת חובה כזו בדין. כמו כן נדחתה הטענה של אכיפה בררנית מכיוון שלא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לתמיכה בטענה האמורה.

כמו כן נדחתה הטענה של קיום אופק תכנוני להכשרת הבנייה וצוין עוד שמדובר בקרקע חקלאית המצויה בתחום המועצה האזורית משגב. צוין שהעברת תחום השיפוט לעראבה תארך זמן ושעוד הדרך לביצוע מהלכי תכנון מעשיים ארוכה, אם קיימת בכלל.

בית המשפט ציין עוד שלא שוכנע שנתוניה האישיים של המבקשת- גילה ומצבה הרפואי מצדיקים ביטול הצו כמו גם הטענות ביחס להפסד הכלכלי שייגרם במידה והצו יישאר על כנו.

טענות המבקש בבקשה לעיכוב הביצוע

ביחס למבנה הראשון נטען ש"בני הבית" גרים בו ואין להם מקום מגורים אחר. נטען שהמבקש עזב את עראבה לפני שנים רבות וביקש לחזור לפני מותו ואז הקים על החלקה את המבנה לטובת בתו ובני משפחתה. נטען שבטרם החל בבניה בחן את המקום וראה מעל 50 מבנים קיימים בקרבת מקום ורק אז החל בבניית הבית. נטען שאיש לא פנה לבעלי הבניינים האמורים ודרש מהם להרוס את המבנים. נטען שחוסר השוויון בהעדר טיפול במבנים האחרים לעומת המבנים נשוא הבקשה זועק. כמו כן חזר ב"כ המבקש על הטענות לעניין העדר סמכות הגורם שהוציא את הצו והועלו טענות ביחס לאי מסירת הודעה למבקש אודות קיום הצו ותחת זאת הדבקתו על קיר המבנה. נטען שבנסיבות היה מקום ליידע את המבקש. נטען עוד שהצו הוצא לאחר סיום הבנייה. נטען שקיים אופק תכנוני. נטען שעלול להיגרם נזק משמעותי למבקש במידה ולא יעוכב ביצוע הצו עד לשמיעת הערעור.

מעבר לטענות שפורטו בבקשה ושעליהם חזר המבקש, נטען לפגיעה בזכות היסוד לקניין ונטען שאין זה מצב בו אי הוצאת הצו אל הפועל תגרום נזק רב לציבור ונטען שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. נטען שקיים "סדק" בחזקת תקינות המעשה המנהלי כאשר המפקח לא הצליח לענות על השאלה מדוע לא מבוצעים צווי הריסה ביחס למבנים האחרים ועוד אמר שהם נבנו לפני התיקון לחוק. נטען עוד לנסיבות אישיות כאשר בתו של המבקש חולה בסרטן ונותרו לה מעט שנים לחיות לפי הערכת רופא והיא ביקשה לעבור לבית שבנה אביה. נטען עוד שלא ניתן לדחות את הטענות בנוגע להעברת תחום השיפוט ללא בדיקה מקיפה ונטען עוד שמשיחה עם יו"ר מועצה אזורית משגב התנגד האחרון לביצוע צו ההריסה כיוון שלא מבוצעים צווי הריסה בשטח מועצה אזורית משגב בכלל.

אותן טענות העלו בבקשה לעיכוב צו ההריסה שניתן ביחס למבנה השני (למעט בעניינים הרפואיים).

בדיון הועלו טענות נוספות על ידי בא כוחם החדש של המבקשים. הוא ציין שאכן הבקשות הקודמות הוגשו כאילו ממשיך לחול הדין הישן למרות שאין הדברים כך. הוצע שייקבע מועד קרוב לדיון בערעור בצו המינהלי ועד אז יחולו צווי העיכוב. נטען שביחס למבנה הראשון נבנה קומה ראשונה ותחילת בנייה של קומה שנייה ונטען שהמבנה השני אינו מאוכלס. נטען לקיום נסיבות משפחתיות קשות כאשר הבת של המשפחה נפטרה באופן פתאומי וכי ישנן שתי קטינות שהמשפחה נאלצה לבנות עבורן קורת גג.

הועלתה טענה שלא הוכח שמדובר בקרקע חקלאית מוכרזת (ב"כ המשיב הציג אכרזה במהלך הדיון וטענה זו נזנחה). נטען שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן העיקרית והודגש שאין מדובר בבנייה שנעשתה למטרה עסקית או לשיווק יחידות דיור או מסיבות פסולות אחרות אלא מהסיבות שפורטו לעיל. נטען עוד שלא קיימים 400 מ"ר במבנה הראשון. ב"כ המבקש התחייב להפסקה מוחלטת של הבנייה והביע מוכנות להטלת ערבויות כספיות. נטען שהנסיבות אינן מצדיקות את הפעלת הסמכות הדרסטית של צו הריסה מינהלי.

נטען עוד שחלקה 59 הינה צמודת דופן לבנייה קיימת ושביחס לאזור הוגשה כבר תכנית מתאר מפורטת להפשרת כל המתחם לבנייה (בדיון התברר שהמתחם אינו כולל את החלקה האמורה). נטען שלא נסתרה הטענה לאכיפה סלקטיבית. כמו כן ביקש ב"כ המבקש לתקן את הודעת הערעור ולאפשר לו לטעון שלא הייתה התייעצות כנדרש עם מתכנן המחוז אלא התייעצות לקויה.

ביחס לטענת העדר תום הלב הודה ב"כ המבקשים שהדבר מעלה קושי אך טען שעובדתית במועד מתן הצו המבנה היה כמעט גמור וביקש שיתאפשר למבקש "לחזור בתשובה" ולפרק את הרכיבים שהוספו לאחר מתן הצו במקום שיינתן צו הריסה כולל. נטען עוד שבעראבה תכנית המתאר היא משנת 91' וקיימת במקום מצוקת דיור קשה מאוד ואנשים מחכים עשרות שנים להוצאת היתר בנייה ונטען שיש לאזן שיקול זה אל מול המעשים שנעשו על ידי המבקשים.

ב"כ המשיב טען שלא נפל שום פגם בהחלטות בתי המשפט. ביחס למבנה הראשון חזר והדגיש שגם לאחר מתן הצו התקיימו מהלכי בנייה משמעותיים כפי שצוינה בהחלטת בית משפט קמא והובהר שהמבנה אוכלס וזאת בהתאם לטענת ב"כ המבקשים.

נטען כי מתן צו עיכוב יסכל את מטרת החוק. נטען שבמקום שנמשכו העבודות לאחר מתן צו הריסה מנהלי אין בכלל מקום לדון בעיכוב ביצוע וזאת בהתאם להוראות החוק. נטען שקיים אינטרס ציבורי בביצוע צווים במקרים מתאימים כגון המקרה דנן. נטען שהטענה של אכיפה סלקטיבית לא הוכחה ולו ברמה מינימלית ונטען שאין מדובר כלל בעבודות שהסתיימו בקשר לאף אחד מהמבנים.

המשיב הביע בסיכומו של עניין התנגדות נמרצת לכל עיכוב נוסף בהריסת המבנים ונטען שלא קיים אופק תכנוני קרוב.

למען הסדר יצוין שלאחר הדיון הוגשה בקשה לתיקון הודעת הערעור והגשת ראיה נוספת. נטען שמבחינת החומר שבתיק בית משפט קמא עלה שהודעת הערעור לא הדגישה את כל השגיאות שהיו לפי הטענה בהחלטת בית משפט קמא ובהליך הוצאת הצו המנהלי (ביחס למבנה השני). בבקשה התבקשה אפשרות להגיש הודעת ערעור מתוקנת. נטען שיש מקום לאפשר הגשת חוות דעת מומחה ביחס לטענה של אכיפה סלקטיבית וביחס למבנים הקיימים בסביבה שגם הם מבנים ללא היתרי בנייה וביחס למצבם התכנוני. בנסיבות כאשר קוים כבר דיון וניתנה לצדדים אפשרות לטעון טענותיהם בהרחבה לא מצאתי הצדקה להענות לבקשה והיא נדחית.

דיון

לא נמצא כל פגם בהחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא בכל אחד מהתיקים. הצווים נבחנו לאור טענות המבקשים – ויתר על כן ולמרות שב"כ המבקשים באותו שלב העלה טענות בלתי רלוונטיות שהסתמכו על הדין הישן בשני המקרים ההחלטות נבחנו מיוזמת בית המשפט בהתאם לדין החדש החל. גם הטענות העובדתיות שהועלו על ידי המבקשים נבחנו בקפידה אחת לאחת ובסופו של דבר נדחו. גם כאן הרחיב בית המשפט את היריעה ואפשר מתן עדות על ידי אדם שהובא להעיד לטובת המבקשים למרות שלא נתן תצהיר קודם לכן.

בשני המקרים התקיימו התנאים הדרושים להוצאת צו הריסה מינהלי כמפורט בסעיף 221 לחוק התו"ב. בית המשפט פעל כמצוות סעיף 229 לחוק כאשר בחן את הבקשות לביטול הצווים ובדין לא מצא כי קיימת עילה לביטולם.

למען הסדר ולפנים שורת הדין עוד אתייחס לטענות שהועלו באשר לפגם כביכול בהתייעצות. עיינתי במסמך שהוצא על ידי היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה בצפון שנושאו "התייעצות נותן הצו עם מתכנן המחוז בפני מתן צו הריסה מנהלי במקרקעין הידועים כגוש 19347 חלקה 59" ולא מצאתי כל פגם בקיום סעיף 225 לחוק התו"ב כאשר המפקח מפרט את הפרטים הרלבנטיים ולאחר מכן באותו מסמך מתכנן המחוז רושם את חוות דעתו. אמנם מדובר בחוות דעת קצרה שמציינת שבעקבות הצגת החומר הוא מצא שהבנייה אינה תואמת את התכניות החלות אך אין להכחיש שמדובר בחוות דעת.

המבחנים למתן עיכוב ביצוע מצויים בסעיף 254ח לחוק התו"ב והם אם ראה בית המשפט כי "העיכוב מוצדק בנסיבות העניין ונוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו." במקרה דנן הראה המשיב כי הצווים הוצאו כדין והמבקשים לא הצליחו להצביע הן בפני בית משפט קמא והן בפניי על טעמים שיש לצידם הצדקה לעיכוב ביצוע הצווים, אלא היפוכו של דבר, מדובר במקרים קיצוניים של הפרת החוק.

יתר על כן, במקרה זה חל האמור בסעיף 254ח(ד) לחוק התו"ב, לפיו, "... לא יעכב בית המשפט את ביצועו של צו הריסה שניתן לפי סעיפים ... 221 ... אם מצא כי העבודה האסורה שלגביה ניתן הצו נמשכה לאחר שהומצא הצו." בשני המקרים דנן נמצא – והמבקשים לא סתרו זאת כלל וכלל - כי העבודות נמשכו וביתר שאת לאחר מתן הצווים. גם אם נאמר כי המבקשים טעו והיו סבורים כי הרשויות לא יתנגדו לפעולות הבניה שננקטו על ידם, אין כל הסבר לכך – למעט זלזול כלפי החוק – שגם לאחר מתן הצווים המשיכו בפעולות הבניה כאילו מובן מאליו שהדבר מותר ואפילו רצוי. גם לאי-כיבוד החוק יש גבולות ולכך נועד בדיוק האמור בסעיף 254ח(ד) לחוק. סעיף זה מבהיר כי במידה ואדם בוחר לפעול בניגוד לחוק ובוחר להמשיך בפועלו גם לאחר קבלת צו הריסה, אזי לא יושיט לו בית המשפט סיוע בדמות עיכוב ביצוע.

בשולי הדברים עוד אעיר כי אין מקום לאפשר הגשת ראיות נוספות בשלב זה. למבקשים ניתן יומם בבית משפט קמא ועוד התאפשר להם להעלות טיעונים נוספים בדיון בפניי בשאלת עיכוב הביצוע. עיכוב נוסף לצורך הגשת חוות דעת אינו מוצדק.

מובהר שבהתאם למצוות החוק יש לבצע את הצווים בכל אחד מהתיקים בתוך 60 ימים מיום מתן החלטה זו. בעניין זה עוד אוסיף כי מטרתו של צו הריסה מינהלי הינה לאפשר ביצוע מהיר ויעיל של הוראות חוק התכנון והבניה ולמנוע הפרתן הבוטה. צו הריסה מינהלי אינו אמור לשמש אמצעי הפחדה או איום סרק. במהלך הדיון שאלתי את ב"כ המשיב אם הוא קיימת כוונה אמיתית לבצע את הצווים והתשובה הייתה חיובית וב"כ המשיב אף הפנה למקרה אחר בו נהרס מבנה לאחרונה. אשר על כן, במידה והצווים לא יבוצעו תוך 60 ימים על המשיב להודיע על כך לתיק בית המשפט ויערך דיון בו תשקל הטלת הוצאות על המשיב לטובת המבקשים בגין ניהול ההליך שלא לצורך (וכמובן במצב זה יישקל ביטול ההוצאות שהוטלו על המבקש בבית משפט קמא).

בכפוף לאמור לעיל הבקשות לעיכוב ביצוע נדחות. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ח אלול תשע"ח, 29 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.