1. עניינה של החלטה זו בשאלה אם יש לחייב את התובעת לאפשר עיון במסמכים הנמצאים ברשותה וקשורים להליכי הסדר במקרקעין שבעניינם הוגשה התביעה, או שמא על הנתבע 1 ("הנתבע"), מבקש העיון, להגיש בקשה לרשם המקרקעין לפי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011 ("תקנות הרישום").

2. עניינו של ההליך הוא תביעה לסילוק יד שהגישה התובעת נגד הנתבעים, בטענה כי הנתבע תפס שלא כדין שטח מקרקעין הנמצא בבעלותה, והוא משכיר חלקים ממנו לנתבעים 5-2. טענת ההגנה העיקרית של הנתבע היא, כי יש לו זכות עיכבון במקרקעין זה עשרות שנים, לאחר שקיבל אותם בשנת 1986 ממי שהחזיקו בהם בטרם הם נרשמו על שם התובעת.

3. ביום 18.12.2019 הגיש הנתבע בקשה להורות לתובעת לאפשר לו עיון במסמכים שונים הנמצאים ברשותה ("בקשת העיון"), ביניהם תיקי ההסדר של המקרקעין נושא התביעה. התובעת התנגדה לבקשה, בין היתר בטענה להעדר רלוונטיות. בהחלטתי מיום 9.1.2020 התקבלה הבקשה. נקבע, כי אכן ספק אם תהיה למסמכים רלוונטיות בסופו של יום, אולם לא ניתן לשלול בשלב זה את האפשרות כי הם יהיו רלוונטיים. בהתאם לפסיקה, יש לאזן בין מידת הרלוונטיות לעוצמת ההכבדה או הפגיעה באינטרס שיש בגילוי, ובענייננו מכיוון שלא נטען להכבדה או לפגיעה ממשית באינטרס כלשהו יש לגלות וליתן עיון במסמכים. בהמשך ניתנה לבקשת התובעת, ובהסכמת הנתבע, ארכה לביצוע העיון.

4. ביום 15.3.2020 הגישה התובעת הודעה אליה צורף תצהיר גילוי מסמכים. בהודעה ציינה התובעת כי בנוגע לעיון במסמכים היא מבקשת להסב את תשומת לבו של בית המשפט שתיק ההסדר אינו מתנהל אצל התובעת אלא במשרד המשפטים, וכי בידיה יש רק עותקים של חלק ממסמכי ההסדר. עוד צוין כי מדובר במסמכים שיצאו תחת ידיו של פקיד ההסדר ולפיכך הדרך לעיין בהם היא הגשת בקשה לפי תקנות הרישום. נוכח טענה זו נקבע כי הצדדים יגישו טיעונים בשאלה האם חובה על הנתבע להגיש בקשה לפי תקנות הרישום. הטיעונים הוגשו, ועתה יש להידרש לשאלה זו.

5. הנתבע טוען כי היה על התובעת לפעול בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 9.1.2020; כי מדובר במסמכים רלוונטיים לשאלות השנויות במחלוקת בגדר ההליך; וכי לצורך קבלת המסמכים השמורים אצל התובעת הוא אינו נדרש להגיש בקשה לפי תקנות הרישום ודי בהגשת בקשת גילוי ועיון לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי"). התובעת טוענת כי על מנת לעיין במסמכי ההסדר יש להגיש בקשה לפי המתווה הקבוע בתקנות הרישום, ואין לאפשר לנתבע לעקוף מתווה זה, על המבחנים שנקבעו בפסיקה בקשר אליו, על ידי הגשת בקשת גילוי ועיון לפי תקנות סדר הדין האזרחי. זאת, למעט אותם מסמכים שנוצרו על ידי התובעת עצמה במסגרת הליכי ההסדר, אשר התובעת מסכימה שעליה לגלותם. התובעת מוסיפה וטוענת בהרחבה, כי מדובר במסמכים שאינם רלוונטיים.

6. תקנה 93 לתקנות הרישום קובעת מתווה לעיון במסמכים ששימשו יסוד לרישום בפנקס המקרקעין. בהתאם למתווה הקבוע בתקנה זו, יש להגיש בקשה לרשם הפועל מכוח סעיף 116 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין"), ואם "ראה הרשם כי המבקש קשור במישרין לאוסף התעודות ושהעיון בו אינו עלול לפגוע באחר, יאשר את הבקשה ויפרט את התעודות שבהן רשאי המבקש לעיין או שמהן הוא רשאי לקבל עותק מאושר" (תקנה 93(ב) לתקנות הרישום). החלטתו של הרשם נתונה לערר לממונה על המרשם לפי סעיף 121 לחוק המקרקעין, ועל החלטתו ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 122 לחוק (ראו, ה"פ (מחוזי מרכז) 8629-03-18‏ ישר נ' לשכת רישום מקרקעין פתח תקוה (23.7.2018)). השאלה העומדת לפנינו היא האם כאשר מוגשת בקשה לגילוי ולעיון במסגרת הליך אזרחי במסמכים שנערכו במסגרת הסדר מקרקעין, וברשותו של הצד שכנגד ישנם עותקים של מסמכים אלו, רשאי הצד שכנגד לסרב ליתן גילוי ועיון במסמכי ההסדר, בטענה היחידה כי יש לפנות לרשם לפי תקנות הרישום. לדעתי, התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

7. המתווה הקבוע בתקנה 93 לתקנות הרישום עניינו בקשה לעיון במסמכים הנמצאים אצל רשם המקרקעין. לעומת זאת, בהליך גילוי המתקיים בתביעה אזרחית הבקשה היא לגילוי ולעיון במסמכים הנמצאים ברשותו או בשליטתו של הצד שכנגד. העובדה שמדובר בהעתקים של מסמכים שנערכו כחלק מהליך הסדר מקרקעין, ולמבקש הגילוי והעיון יש אפשרות עקרונית לעתור לעיין בהם במסגרת בקשה לפי תקנה 93 לתקנות הרישום, אין בה כדי לומר שלא ניתן לדרוש לעיין בהם במסגרת הליכי גילוי ועיון לפי תקנות סדר הדין האזרחי. ויודגש, במסגרת הליך גילוי ועיון בתביעה אזרחית ניתן לבקש רק מסמכים הנמצאים ממילא ברשותו או בשליטתו של בעל הדין שכנגד, ובוודאי שהוא אינו מחויב לפעול להשגת מסמכים אלו מרשם המקרקעין. אולם, שעה שמדובר במסמכים שנמצאים ברשותו או בשליטתו של בעל הדין, הרי שעצם העובדה שמדובר במסמכים הקשורים להסדר מקרקעין אינה מפקיעה מהם את תחולתם של הליכי הגילוי והעיון המתנהלים לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

ניתן ללמוד גזרה שווה בעניין זה מהיחס שבין הליכי גילוי ועיון אזרחיים או פליליים לבין הליכים לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 ("חוק חופש המידע"). הגישה המקובלת בפסיקה היא, כי הזכות לקבל מידע לפי חוק חופש המידע, המכונה "זכות העיון הציבורית", והזכות לקבל מידע מכוח חובות גילוי פרטניות (כגון מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, או מכוח תקנות סדר הדין האזרחי או מכוח "זכות העיון הפרטית" שהוכרה בפסיקה ביחס למקרים בהם יש לפרט אינטרס אישי במידע) מקימות שני מסלולים העומדים על רגליים עצמאיות ואין האחד מוציא את משנהו. היינו, העובדה שלפי אחד מהמסלולים לא ניתן לקבל מידע מסוים, או שקבלת המידע מותנית בתנאים כאלו ואחרים, אינה מונעת את האפשרות לפעול לקבלת המידע לפי המסלול האחר (ראו למשל, עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' סגל (19.6.2011); בג"ץ 10271/06 פריד נ' משטרת ישראל – מחוז ירושלים (30.7.2006); רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' בר (27.6.2007)). כפי שציין השופט עמית ברע"א 2505/16 אנג'ל נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, פסקה 3 (22.12.216):

"משמעות הדבר, שיכול מתדיין לדרוש ולקבל גילוי ועיון במסמכים מסוימים מכוח תקסד"א, ולקבל במסלול נפרד על פי חוק חופש המידע, מסמכים שלא יכול היה לקבל מכוח תקסד"א, ולהיפך. ברם, אין בכך כדי לגרוע מזכותו של מתדיין לדרוש ולקבל גילוי ועיון במסמכים, שניתן לקבלם מכוח חוק חופש המידע, ככל שהמתדיין זכאי לכך גם במסלול של תקסד"א. כך, אם המסמך רלוונטי להתדיינות בין הצדדים, העובדה שעל פי המסלול של חוק חופש המידע, אין חובה למסור אותו או שיש איסור על פי דין למסור אותו מסמך, אינה שוללת את זכותו של בעל הדין לדרוש לקבלו מכוח תקסד"א, שאז על בית המשפט לערוך את האיזון הנדרש אם להורות על גילוי המסמך אם לאו".

הוא הדין בענייננו – העובדה שמדובר במסמכים שניתן לפעול לעיון בהם במסגרת בקשה לפי תקנה 93 לתקנות הרישום אינה שוללת את האפשרות לבקש עיון בהם במסגרת הליך גילוי ועיון לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ככל שהמסמכים נמצאים ברשותו או בשליטתו של הצד שכנגד ומתקיימים יתר התנאים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי המצדיקים גילוי ועיון במסמכים.

8. התובעת טוענת כי גילוי המסמכים בענייננו עלול לפגוע בצדדים שלישיים אשר עניינם נזכר בהם. ככל שהטענה היא שבשל כך יש לקבוע כלל קטגורי לפיו הליכי גילוי ועיון אזרחיים אינם חלים על מסמכים הקשורים להסדר מקרקעין, הרי שאין לקבלה. זאת, שכן התובעת לא הראתה כי יש סיבה להניח שכל אימת שמדובר במסמכים הקשורים להליך הסדר מקרקעין יהיה בגילויים משום פגיעה בצד שלישי. התובעת אף לא טענה לקיומו של חיסיון ביחס למסמכים ששימשו לצורך הסדר מקרקעין או כי קיים איסור על פי חוק לגלותם (השוו והבחינו, רע"א 2505/16 הנ"ל, המתייחס לדין החל באיו"ש בו קיים איסור על עיון במסמכי מרשם המקרקעין בלא הסכמת בעלי הזכויות. בית המשפט מדגיש שם כי מסקנותיו אינן רלוונטיות לדין החל בתחומי מדינת ישראל). ככל שכוונת התובעת היא לטעון שיש במתן גילוי ועיון במסמכים הספציפיים שלענייננו פוטנציאל לפגיעה בצדדים שלישיים, הרי שהיה על התובעת לטעון זאת כבר במסגרת תגובתה לבקשת העיון (בה התבקש במפורש עיון במסמכים ולא רק גילוי), ומכל מקום גם עתה הטענה הועלתה באופן כוללני וללא פירוט מינימאלי, כך שלא ניתן להידרש לה. מכל מקום, ועל מנת לנקוט זהירות יתר בעניין זה, תותנה מסירת המסמכים בהתחייבות של הנתבע ובא כוחו לשמירה על סודיות המסמכים וכי לא ייעשה בהם שימוש אלא במסגרת ההליך הנוכחי. אשר לטענות להעדר רלוונטיות אשר התובעת חוזרת עליהן במסגרת טיעוניה, הרי שגם עניין זה הוכרע כבר במסגרת ההחלטה מיום 9.1.2020, ואין מקום להידרש לו שוב.

9. לאור האמור, אני מורה כי התובעת תמסור לעיון הנתבע את המסמכים המבוקשים, בכפוף לקבלת התחייבות לשמירה על סודיות כאמור לעיל, וזאת לא יאוחר מיום 15.1.2021. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 1,000 ש"ח, ללא קשר תוצאות ההליך.

ניתנה היום, י"ד טבת תשפ"א, 29 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.