לפניי בקשה הנתבעת לסילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1. ברקע לבקשה תביעה כספית שהוגשה על ידי התובעים – החוכרים של מגרש הידוע כחלקה 100 בגוש 10479 ברחוב כלניות 31 בקריית טבעון (להלן: המגרש). בתמצית, התובעים טוענים כי לצורך קבלת היתר בניה הם נדרשו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית טבעון (להלן: הוועדה) לבצע עבודות שהאחריות לביצוען מוטלת על הנתבעת, שכללו סלילת קטע מדרך שמתחברת למגרש ובניית מערכת תיעול ציבורית. התובעים ביצעו את העבודות על חשבונם בעלות של 118,500 ₪, והם טוענים כי על הנתבעת להשיב להם את הסכום ששילמו בניכוי הסכום שהיו מחויבים בו ממילא בגין ביצוע העבודות. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענות התובעים, וכן טענה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, וזאת בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק).
2. הנתבעת טוענת כי לאמיתו של דבר הסעד הנתבע טומן בחובו תקיפה של החלטת רשות מנהלית, ועל כן דינה של התביעה להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים. נטען כי התובעים יכלו להמתין עד שהנתבעת תסלול את הכביש וכי גם אם סברו שהתניית היתר בניה בדרישה לביצוע העבודות לא הייתה סבירה, היה עליהם לפעול לביטול התנאים על ידי תקיפת ההחלטה במסלול המנהלי. בהקשר זה טענה הנתבעת כי בהתאם לסמכויותיה היא חוקקה חוק עזר לסלילת כבישים, אשר בו נקבע כי המועצה היא שמבצעת את סלילת הכבישים, אך חוק העזר לא קובע לוח זמנים לביצוע, וההחלטה מתי לסלול כביש והיכן לסלול אותו נתונה לשיקול דעתה. לפיכך, כך ממשיכה הנתבעת וטוענת, משבחרו התובעים לסלול את הכביש בעצמם, לנתבעת לא הייתה שליטה על הוצאותיהם בביצוע הסלילה. כמו כן, נטען כי לו הנתבעת הייתה סוללת את הכביש, העלות הייתה נמוכה יותר, והיא הייתה מתחלקת בין כל הגובלים ברחוב. הנתבעת הפנתה לפסיקה וטענה כי תביעתם של התובעים היא תקיפה עקיפה של החלטות הוועדה והיה עליה לתקוף את ההחלטות תקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים.
3. בתגובתם טענו התובעים כי תביעתם היא לשיפוי מהנתבעת בגין עלות עבודות להתקנת תשתיות ציבוריות שהחובה לבצען מוטלת על הנתבעת. נטען על ידי התובעים כי הסעד הנתבע הוא כספי ומשכך הוגשה התביעה לבית המשפט כתביעה אזרחית שעילתה עשיית עושר ולא במשפט. עוד נטען כי הוועדה כלל לא הייתה מוסמכת להתנות את קבלת היתר הבנייה בביצוע עבודות תשתית ציבוריות, שכן סמכויות אלו נתונות לרשות המקומית. משכך, תקיפתם של תנאי היתר הבנייה בעתירה מנהלית אינה אפשרית, וגם צירופה של הוועדה כלל לא נדרש, שכן היא אינה צד או בעלת סמכות בנושא התקנת ומימון תשתיות. זאת ועוד, נטען כי המחלוקת המתעוררת היא בעיקרה כספית, בגדרה יהא צורך בבירור עובדתי, ומשכך הפורום המתאים והראוי לבירור תובענה זו הוא בית משפט השלום ולא ערכאה מנהלית. לבסוף נטען כי במאובחן מן הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת, התביעה דנן היא לשיפוי בגין ביצוע עבודות תשתית שעל פי חוק העזר שהתקינה היא מחויבת בביצוען, ואין המדובר בתקיפת עצם הלגיטימיות של דין (חוק העזר) או של פירושו – שאז הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי את טיעוני הצדדים, סבור אני כי דין הבקשה להידחות. נימוקיי להלן.
2. שאלת הסמכות העניינית בענייננו מצריכה דיון בשני מישורים השלובים זה בזה: המישור הראשון בוחן את הסעד – מבחן הסעד נדרש בעיקר לשאלת חלוקת הסמכות העניינית בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי; המישור השני בוחן את העילה ונוגע לממשק בין ההליך האזרחי להליך המנהלי. במישור זה נבחנת האפשרות שמא חרף העובדה שמדובר בתביעה שכוללת סעד כספי, עסקינן בעילה שצריכה להידון בהליך מנהלי. במסגרת בחינה זו עולה שאלת היחס בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה של החלטת הרשות והנפקויות הנגזרת מכך.
3. לא יכולה להיות מחלוקת כי לפי מבחן הסעד ובהינתן סכום התביעה, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה (ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1 (1983); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004). אך מבחן זה אין בו די, שכן מבחן הסעד לבדו לא חורץ את גורל הסמכות העניינית, ויש להידרש למסננת נוספת. לעיתים במסגרת תובענה לסעד כספי יש להוסיף ולבחון את מהות התובענה, שמא מדובר בתובענה מנהלית שהתחפשה לתובענה אזרחית (רע"א 88/17 גולן נ' ראש עיריית תל אביב - רון חולדאי (פורסם בנבו, 9.5.2018) (להלן: עניין גולן)). ברע"א 7987/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (פורסם בנבו, 28.4.2011)) צוינו דברים אלו:

"על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות".

כן ראו: רע"א 6607/19 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' יעקובוב (פורסם בנבו, 12.2.2020), שם נקבע כי:

"...על אף מרכזיותו של מבחן זה, עצם נקיבה בסכום כספי כמטרת התביעה לא הופכת את סיווגה לעניין הסמכות העניינית לתביעה אזרחית ולכזו אשר דורשת הכרעה שיפוטית ביחס למעשה המנהלי הנידון בגדרה בדרך של תקיפה עקיפה בלבד. הפסיקה דנה במקרים בהם נכון יהיה לקבוע חריגים למבחן הסעד. במקרים אלו יש לברר את מהותה של התביעה – האם אזרחית היא או מנהלית? האם מדובר בתקיפה עקיפה לאמיתה או שמא למעשה מדובר בתקיפה ישירה "בתחפושת"?... בבירור זה הסעד המתבקש יכול לשמש לנו כעזר, כאינדיקציה. אך הסעד אינו חזות הכל".

1. במסגרת הבחינה המהותית יש להידרש לאבחנה שבין תקיפה ישירה לבין תקיפה עקיפה של החלטת הרשות. בתקיפה ישירה פונה אדם לבית המשפט במטרה לבטל החלטה מנהלית בטענה כי ההחלטה בלתי חוקית. לעומת זאת, בתקיפה עקיפה הסעד המבוקש אינו קביעה באשר לתוקפה של ההחלטה המנהלית, אלא סעד אחר דוגמת חיוב כספי של הרשות, בעוד ששאלת חוקיותה של ההחלטה המנהלית מתעוררת רק באופן עקיף (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקאות 28-27 לפסק דינו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 14.4.2015); יצחק זמיר השפיטה בעניינים מנהליים 57-19 (1987)). סיווג התקיפה – ישירה או עקיפה, משפיע על סוגיית הסמכות העניינית, שכן על פי רוב תקיפה ישירה של מעשה מנהלי מקומה בערכאה המנהלית, ואילו תקיפה עקיפה מקומה להתברר בערכאה המוסמכת לפי המבחנים שקבועים בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 8 (פורסם בנבו, 02.03.2010)). במקרים מסוימים התביעה על פי לבושה "הטכני" נופלת בסמכות בית המשפט האזרחי, ואף כוללת תקיפה עקיפה ולא ישירה של החלטת הרשות, וכך הן לרוב תביעות שהסעד הנתבע הוא כספי. עם זאת, שיקולי מדיניות משפטית מחייבים את הקביעה שאין לדון בתביעה במסלול אזרחי. כך קרה בשני המקרים שיובאו להלן.
2. ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, (19.01.2017) (להלן: עניין גליק) דובר על תביעה כספית שהגיש התובע, ח"כ גליק, נגד המשטרה שמנעה את כניסתו למתחם הר הבית. בית המשפט העליון קבע שלא היה ראוי כי בית המשפט יידרש לתביעה שהולבשה בלבוש כספי, זאת משום שהתובע לא פעל ותקף את החלטת המשטרה בתקיפה ישירה. הנימוק שהונח בבסיס ההחלטה נעוץ בסוגיות הציבוריות והפוליטיות הנפיצות שהחלטת המשטרה כורכת עמה. בהמשך, בעניין גולן נדונה תביעה בהליך אזרחי שהגישו תושבות מדרום תל אביב נגד עיריית תל אביב בטענה המבוססת על מדיניותה ואופן טיפולה של העיריה בתופעת ההסתננות לישראל והתיישבותם של רבים מהמסתננים בדרום תל אביב. גם באותו מקרה סבר בית המשפט כי ההליך האזרחי אינו המסגרת המתאימה לדון בתביעה. בית המשפט העליון בהתייחסו לקביעה בעניין גליק ציין כי:

"נכונים הדברים – ויתכן שאף ביתר שאת – במקרה שלפנינו, העוסק בסוגיה מובהקת של מדיניות, בעלת השלכות רוחב רבות, המערבת אינטרסים לאומיים וציבוריים רוחביים... סוגיה כזו, על האופן שבו תקפו אותה המבקשות, מקומה בערכאות המינהליות, ולא בבית משפט שלום ביושבו כבית משפט לתובענות אזרחיות. הטעמים לכך נדונו בהרחבה בעניין גליק ואין כאן המקום להוסיף פירוט. נסתפק בכך שהמחוקק בחר ערכאות מיוחדות, בעלות מומחיות מיוחדת וסדרי דין מיוחדים, לדון בעניינים מעין אלה. הכרעה זו, שהגיונה בצידה, תרוּקן מתוכן אם תתקבל עמדת המבקשות. אם ייצמד בית המשפט למבחן הסעד כנתון הקובע את הסמכות העניינית באופן מוחלט, התוצאה תהיה כי בכל סוגיה וסוגיה ניתן יהיה לעקוף את הסמכות העניינית של בית המשפט המינהלי או של בית המשפט הגבוה לצדק, בכך שיוצמד "תג מחיר" ל"עתירה" שתוגש. העלאת הטענה שנגרם נזק כספי כתוצאה מהפרה הנטענת, ותביעת סעד כספי, יגרמו לכך ששאלות מובהקות של מדיניות הממשלה, למשל, יידונו בפני בתי המשפט האזרחיים. לא לכך התכוון המחוקק. אף בסוגיה פורמלית, כגון קביעת הסמכות לפי סעד כספי, יש מקום ליוצא מן הכלל – לבחינת המהות – כדי למנוע ניצול של מבחן סעד כספי באופן שפוגע בכללי ההליך ההוגן מנקודת המבט של סדר הדין האזרחי. מעניין כי אף בסוגיה אזרחית לחלוטין נקבע כי יש למנוע ניצול של מבחן הסעד על ידי אחד הצדדים כדי לבחור את הערכאה המתאימה לו באמצעות ניסוחים שונים של כתב התביעה, וכי "לא יהיה נכון להותיר את גורל הסמכות תמיד בידי מנסח כתב התביעה" (רע"א 4890/15 אהרן אלוש נ' עירית טבריה, [פורסם בנבו] פסקה 5 (31.12.2015))".

1. המקרה שלפנינו שונה בתכלית השוני מהמקרים שהובאו לעיל, ואין מקום ליישם לגביו את הקביעות בעניין גליק וגולן. עסקינן בתביעת השבה, ובפסיקת בית המשפט העליון נקבע לא אחת כי שעה שהסעד המבוקש הינו השבתו של סכום כסף, תהא הערכאה המוסמכת לדון בתביעה הערכאה האזרחית גם אם העילות עליהן מבוססת התביעה הינן עילות מתחום המשפט המנהלי. יפים לכך הדברים שנכתבו ברע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל אגף, פ"ד מד(3), 812, 817-816 (1990), ולפיהם:

"...מדובר לפנינו בהליך אזרחי שבו תובעת המבקשת מן המשיבה סכום כסף, אף על פי שכדי להגיע למתן הסעד לו עותרת המבקשת יהא על בית המשפט לדון בשאלות מתחום המשפט המינהלי; בגישה זו שאנו נוקטים אין רבותא וכבר פסקנו שרשאי בית המשפט האזרחי להעניק לפלוני סעד כספי בגין מעשה עוולה שבוצע על ידי רשות ציבורית באי שימוש נאות בשיקול הדעת שהוקנה לה על פי החוק: ע"א 862/80 פד"י לז(757 (3 ובעקרון אין המקרה שלפנינו שונה מן המקרה ההוא, אפילו בהנחה בה נדון בסמוך, שבסמכות שבשיקול דעת קא עסקינן".

1. במקרה שלפנינו אין המדובר בתקיפה ישירה של החלטת הרשות אלא לכל היותר תקיפה עקיפה שתידרש אגב דיון בתביעת ההשבה. נחדד כי בעוד שהתביעה הוגשה נגד המועצה המקומית, ההחלטה שעומדת במוקד טענות הנתבעת היא החלטתה של רשות מנהלית אחרת – הוועדה לתכנון ולבניה. אמנם, ייתכן ובמהלך הדיון יהא צורך להתייחס להחלטת הוועדה לתכנון ולבניה להתנות את ההיתר בתנאים ולהשלכות הדבר על הפעולות שנקטו התובעים, אלא שמה שעומד על הפרק הוא לא החלטות אלה, והדברים יפים גם לגבי הפעלת שיקול הדעת המנהלי של הנתבעת. דיון בהיבטים אלו הוא רק שלב בבחינת זכאותם של התובעים לסעד המבוקש על ידם. יפים לענייננו הדברים שנקבעו ברע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (פורסם בנבו, 18.9.2005):

"בין יתר סמכויות רשאי בית המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות (פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית). לפיכך, כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את הענין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית" (ההדגשות שלי – מ"ע).

1. זאת ועוד, התביעה המוגשת על ידי התובעים איננה תקיפת חוק העזר שהתקינה הנתבעת, או פירושו של חוק עזר, ואין המדובר בתקיפת החלטה עקרונית של הרשות, או בתקיפה של מדיניותה, אלא בתובענה כספית להשבת סכומים שלטענת התובעים הם זכאים להם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (השוו: ע"א 4291/17 ‏ עו"ד מוטי אלפריח נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 6.3.2019)). כך שגם מהיבט זה, אין כי מניעה לכך שבית המשפט יידרש לעניין.
2. נראה אפוא כי ההפניה להוראות חוק בתי משפט לעניינים מנהליים אין בה כדי לסייע לנתבעת. בהזדמנות אחרת בהקשר דומה ציינתי דברים אלו שיפים לענייננו: "הטענה כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים היא מרחיקת לכת ודינה להידחות. הנתבעות לא הצביעו כיצד העניין נופל בגדר סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינם מנהליים. סעיף 5(א) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע כי "בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות". התביעה מושא תיק זה איננה כלפי רשות התכנון אלא כלפי הרשות המוניציפלית וועד היישוב. ברי כי רשות מקומית יכולה להיות גוף הנתבע בעתירה מנהלית אך בנושאים המפורטים בפריט 8 לתוספת הראשונה, וענייני תכנון ובניה אינו אחד מהם. מצד שני ככל שהדברים מופנים לפריט 10 לתוספת הראשונה, ברי כי הכוונה היא להחלטות תכנון הניתנות ע"י רשויות התכנון שהנתבעות אינן מביניהן. במילים אחרות, הנתבעות מבקשות לעשות מהלך שאינו אלא שעטנז, הקניית סמכות לבית משפט לעניינים מנהליים תוך "הכלאה" בין ענייני תכנון לבין רשות שאיננה רשות תכנון. לפיכך בחינת מיהות הגורם שהחלטתו מונחת על הפרק ומהות העניין (ראו: עניין קלמן), מלמדים כי העניין מושא התובענה אינו נפל בגדר סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים" (ת"א (שלום קריות) 13810-06-15 חורי נ' מרכז נס עמים בע"מ (פורסם בנבו, 12.2.2017)).
3. קצרו של דבר, שאני מחליט לדחות את הבקשה. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות בקשה זו בסך כולל של 2,500 ₪ ללא קשר בתוצאות המשפט. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אדר תש"פ, 12 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.