1. בפניי תביעה כספית על סך כ- 55,000 ₪ בגין אי תשלום מוצרי אריזה שסיפקה התובעת לנתבעת 1, שלטענת הנתבעים לא הוזמנו על ידה.

עיקר העובדות הצריכות לעניין והרקע למחלוקת

1. התובעת היא חברה בע"מ העוסקת בשיווק ומכירת מוצרי אריזה לתעשייה.

הנתבעת 1 היא חברה בע"מ המייצרת מוצרי קוסמטיקה (להלן: "הנתבעת").

1. הנתבעת חתמה ביום 19.11.2014 על מסמך "הזמנת מוצר/ים – ייצור מיוחד" לרכישת 120,000 שקיות אריזה למוצרי קוסמטיקה מהתובעת (נספח 2 לתצהירי התובעת, להלן: "ההזמנה הראשונה").
2. הנתבע 2, מר ג'ברין אבו ג'ודה, בעלים הנתבעת (להלן: "מר אבו ג'ודה"), והנתבע 3, מר גבריאל שפי, שהיה בעת הרלוונטית מנהל הנתבעת (להלן: "מר שפי"), חתמו על ערבות אישית ביחד ולחוד לפירעון חובותיה של הנתבעת לתובעת, ללא הגבלה בסכום (נספח 1 לתצהירי התובעת, להלן: "כתב הערבות"). מר אבו ג'ודה חתם גם על ערבות אישית על גבי ההזמנה הראשונה, במסגרתה ערב אישית לכל חוב פתוח עבור סחורה שמשכה או תמשוך בעתיד הנתבעת.
3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת ביצעה את ההזמנה הראשונה, וכי זו סופקה לה. אף אין מחלוקת כי הנתבע 2 חתום על הערבות המופיעה בהזמנה הראשונה, וכי הנתבעים 2 ו- 3 חתומים על כתב הערבות. כמו כן, על אף שלצדדים גרסאות שנות באשר לנסיבות, אין מחלוקת כי לאחר ההזמנה הראשונה סיפקה התובעת לנתבעת כמות נוספת של שקיות אריזה, בגינן זכאית התובעת לתשלום. לשיטת התובעת מדובר בכמות של 40,000 שקיות, לטענת הנתבעים ב- 36,565 שקיות (להלן: "התוספת להזמנה הראשונה").
4. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לכמות נוספת של כ- 140,000 שקיות אריזה שסיפקה התובעת לנתבעת ביום 25.5.16 (להלן: "האריזות שבמחלוקת"). לטענת התובעת, ההזמנה הראשונה והתוספת לה, היו של אריזות בוץ, ולאחר מכן נעשתה הזמנה נוספת של שקיות מלח (להלן: "ההזמנה השנייה"), והאריזות שבמחלוקת כללו את היתרה שנותר לספק בגין ההזמנות. הנתבעים מצדם טוענים כי ביצעו רק את ההזמנה הראשונה, שהיתה של שקיות בוץ ומלח. האריזות שבמחלוקת לא הוזמנו על ידם, מדובר בטעות של התובעת, ואין הם חייבים לשלם לתובעת בגינן.

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, היא סיפקה לנתבעת מוצרי אריזה כמפורט בחשבונית מס שמספרה 23323 בסך כולל של 52,939 ₪ (נספח 2 לכתב התביעה), ובהתאם לתעודת המשלוח שנמסרה לנתבעת (נספח 3 לכתב התביעה), ולכרטסות הנהלת החשבונות הן של הנתבעת, הן של התובעת. המוצרים התקבלו אצל הנתבעת לשביעות רצונה, והנתבעת רשמה את החשבונית בספריה. לנתבעת נותרה יתרת חוב לתשלום בסך 52,943 ₪ נכון ליום 25.5.16 שטרם שולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד החוב לתובעת על סך של 55,082 ₪ (בעיגול). חרף פניות רבות של התובעת לנתבעים להסדרת החוב, סרבו הנתבעים לשלם את חובם.

הנתבעים הפרו את הסכם ההתקשרות בין הצדדים הפרה יסודית ולא שילמו את חובם, והתובעת זכאית לקבל מהם את סכום התביעה המלא. לחילופין, טענה התובעת כי היא זכאית לסכום התביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

התובעת עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה ביחד ולחוד את מלוא חובם על סך 55,081 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

1. בסיכומיה, טענה התובעת כי החוב המופיע בכרטסת הנהלת החשבונות אצלה תואם לזה המופיע בכרטסת הנהלת חשבונות אצל הנתבעת, וכך גם עלה מעדותו של בעלי התובעת מר ערן מאייר (להלן: "מר מאייר"). הנתבעים 2-3 ערבים להתחייבויותיה של הנתבעת, ואין על כך מחלוקת. הראיות והמסמכים שהוצגו על ידי התובעת לא נסתרו על ידי הנתבעים, והעד המרכזי מטעם הנתבעים, מר טל ארבל (להלן: "מר ארבל"), שהיה סוכן מכירות אצל התובעת, שסרח, ועל עדותו נשענו הנתבעים בטענתם שמדובר בטעות של התובעת, לא הופיע לעדות. טענת הנתבעים שהזמינו בהזמנה הראשונה שקיות בוץ וגם שקיות מלח, הכוללות גרפיקה בעברית ובערבית בשני גדלים, הופרכה, שכן הגרפיקה המתייחסת לשקיות מלח הוכנה על ידי משרד גרפיקה מטעם הנתבעים רק מספר חודשים מאוחר יותר, כפי שעלה גם מעדותו של מר יניב רון, מנכ"ל התובעת בעת הרלוונטית (להלן: "מר רון"). טענת הנתבעים שלא ביצעו את ההזמנה השניה הופרכה בעדותו של מר רון, מר אבו ג'ודה העיד כי לא הכיר ולא נפגש עם מר רון, ואולם לאחר מכן העיד מר שפי כי ידע על פגישה שהתקיימה בין מר רון ומר אבו ג'ודה. מר אבו ג'ודה אישר שהורה על קבלת האריזות שבמחלוקת, וגרסתו בנוגע למועדי אספקת הגרפיקה של שקיות המלח הייתה מבולבלת. עדותו של מר שפי הייתה עדות סתמית ולא רצינית, ויש לקבוע שעדותם של התובעת ושל מר רון הייתה עדות מהימנה ותומכת בתביעת התובעת. לעניין הערבות, הנתבעים עצמם זנחו את המחלוקת בעניין זה והעדים לא נשאלו שאלות לגביה, ויש לקבל את התביעה במלואה.
2. בסיכומי התשובה חזרה התובעת על כך שהעד מר ארבל היה עד מטעם הנתבעים, והם אלו שבשלב ההוכחות בחרו שלא להביאו לעדות. המוצרים סופקו לנתבעים, והם עושים בהם שימוש עד היום. טענת הנתבעים שהם נתנו לתובעת הודעה על אי התאמה היא בגדר שינוי חזית, והטענה מוכחשת. עצם ההתאמה בין הכרטסות של הצדדים מדברת בעד עצמה.
3. לטענת הנתבעים, הכמות של 120,000 שקיות אריזה שנכללה בהזמנה הראשונה הייתה גדולה בשביל הנתבעת, אולם התובעת התנתה את ביצוע ההזמנה בכמות שלא תפחת מכמות זו, והנתבעת הסכימה לכך. ביום 12.5.15 הגיע משלוח ראשון של 35,000 שקיות אריזה (חשבונית ותעודת משלוח צורפו כנספח 1 לכתב ההגנה). לאחר קבלת המשלוח הוצאו לתובעת 8 שיקים לתאריכים שבין 17.7.15 עד 17.2.16. ביום 8.9.15 הגיע משלוח נוסף של 24,900 שקיות אריזה (חשבונית ותעודת משלוח צורפו כנספח 2), ובמהלך אותו החודש הגיע נציג מכירות מטעם התובעת והודיע כי הייתה טעות בייצור שקיות האריזה, כך שיוצרו 156,565 שקיות אריזה במקום כמות של 120,000 כפי שהוסכם. מר שפי לא הסכים לכמות הנוספת שיוצרה בטעות, שכן היא הייתה מיותרת ויקרה מדי לנתבעת. על אף זאת, מר שפי נכנע ללחציו של נציג המכירות של התובעת, והסכים לקבל את הכמות הנוספת של ה-36,565 שקיות, והוסכם על פריסת תשלומים ארוכה לתקופה של כשלוש שנים עד לחודש יוני 2018. כערובה לתשלום השיקים שניתנו, החתים נציג המכירות את מר אבו ג'ודה ומר שפי על כתב הערבות בגין כמות של 156,565 שקיות אריזה ובסכום של 57,000 ₪. הנתבעת פרסה שיקים נוספים שהתשלום עבורם החל בתאריך 10.3.16 והסתיים ביום 10.6.18 (קבלה של התובעת על פריסת השיקים צורפה כנספח 3). ביום 9.11.15 הגיעו 39,925 שקיות אריזה נוספות וביום 15.11.15 הגיעו עוד 56,300 שקיות אחרונות (חשבונית ותעודת משלוח צורפו כנספחים 4 ו- 5 לכתב ההגנה). כל התשלומים שולמו במלואם, השיק האחרון שנפרע היה בחודש יוני 2018, ומעבר להזמנה הראשונה לא בוצעה כל הזמנה אחרת על ידי הנתבעים.
4. הנתבעים טענו כי ביום 25.5.16 הגיעה אליהם, ללא כל תיאום או הזמנה כלשהי, משאית מטעם התובעת עם שקיות בוץ ומלח. בעת הורדת הסחורה על ידי שליח התובעת, נאמר לפועל הנתבעת שקיבל את המשאית, שאלו שקיות שהוזמנו על ידי הנתבעת. הפועל לא חשד, חתם על תעודת המשלוח וקיבל את הסחורה שלא הוזמנה. יום למחרת ראה מר שפי את הסחורה שלא הוזמנה במשרדי הנתבעת, פנה לתובעת ושאל לפשר הסחורה, ונענה כי מדובר בחלק מההזמנה הראשונה. הסכום שהיה רשום על החשבונית שהגיעה היה נראה למר שפי זהה לסכום ההזמנה המקורית, ולכן טעה לחשוב כי אכן מדובר על שאריות של ההזמנה הראשונה. לאחר זמן מה, התקשרו נציגי התובעת וטענו שהנתבעת צריכה לשלם סכום של 53,000 ₪ נוספים על הסחורה שלא הוזמנה, ורק אז הבין מר שפי שהסחורה שהתקבלה ביום 25.5.16 אינה קשורה להזמנה הראשונה, ומדובר בסחורה שכלל לא הוזמנה (חשבונית ותעודת משלוח צורפו כנספח 6). מר שפי טען שלא עשה שום הזמנה נוספת, סירב לשלם על הסחורה שסופקה וביקש שהתובעת תיקח אותה חזרה שכן אין לנתבעת צורך בה. התובעת סירבה לקחת את הסחורה בטענה שאין לה היכן לאחסנה ואין לה שימוש בה, ומר שפי נאלץ להמשיך ולאפסן את השקיות אצלו במחסנים על מנת שלא ייגרם להן נזק.
5. לטענת הנתבעים, התובעת טעתה, הזמינה סחורה כפולה, וניסתה 'לגלגל' את טעותה על הנתבעת. באחת הפעמים שהגיע נציג מטעם התובעת לשכנע את הנתבעת לרכוש את הסחורה הנוספת, הוא אמר מפורשות שהתובעת עשתה טעות, הזמינה כמות כפולה וניסתה לכפות על הנתבעת לרכוש את הסחורה בכוח ובחוסר תום לב. שקיות האריזה לא נגמרו עד היום, ולא היה לנתבעים צורך בתוספת להזמנה הראשונה, לא כל שכן בסחורה הנוספת. התובעת נסמכת על חשבונית פיקטיבית בגין הזמנה שמעולם לא בוצעה על ידי הנתבעים, לא נכרת כל הסכם בין הצדדים הנוגע להזמנות נשוא התביעה ולא בוצעה כל הפרה על ידי הנתבעים. הערבות ניתנה ביחס להזמנה הראשונה בלבד והתשלומים שהוצאו בעקבותיה. ההזמנה הראשונה שולמה במלואה ולנתבעים אין כל חוב כלפי התובעת. בניגוד לאמור בכתב הערבות לפיו הנתבעים אינם יכולים לחלוק על נתוני הנהלת חשבונות של התובעת, לא מדובר במחלוקת של מספר שקיות בודדות או תשלום שחזר, אלא על הזמנה שלא הוזמנה מעולם. התובעת נתבקשה מספר פעמים לקחת את הסחורה שלה חזרה, אולם סירבה לכך. על פי סעיף 2 לתנאי ההתקשרות המופיעים על גב החשבונית של התובעת, אלו יחולו על כל הזמנה, קנייה או הצעת מחיר, והתובעת לא הציגה מי מאלה במסגרת האסמכתאות שצורפו לכתב התביעה. כן נטען כי הרישום בכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת אינו אישור על רכישת הסחורה או הזמנתה, אלא רישום טכני בלבד של החשבונית. הנתבעת גם לא ביקשה מעולם לקבל החזר מע"מ על החשבונית.
6. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל הראיה ולא הראתה שבוצעה הזמנה גדולה יותר מההזמנה הראשונה. מר רון העיד שהתובעת היא חברה מסודרת המתנהלת עם הזמנות מסודרות והסכמי עבודה, רק שבמקרה של הנתבעת אין אסמכתאות לגבי ההזמנות נוספות, ומר רון ניסה לתלות זאת בכך שמר ארבל רצה לגרום לתובעת לנזק. לטענת הנתבעים, טענה זו של התובעת מעבירה את נטל הראייה לגבי נושא ההזמנה על כתפיה של התובעת, כטענת הודאה והדחה, והנטל להוכיח שאכן מר ארבל גרם לכך שההזמנה השתבשה עובר לכתפיה. הנתבעים הראו ששילמו את כל הסחורה שקיבלו עד סוף שנת 2015 בשיקים דחויים שמועד הפירעון האחרון שבהם היה בחודש יוני 2018. ההפרש היחיד שקיים הוא על האריזות שבמחלוקת, שהובאו לנתבעת בחודש יוני 2016, ואלו לא הוזמנו. התובעת טענה שמר ארבל רימה אותה, אך לא הביאה אותו לעדות. גם אין עדות לכך שמר ארבל הורשע בגניבה ממעביד, גרם לנזק כלשהו, שינה את ההזמנות או פגע בהן, וגם מר רון הודה בעדותו שהמדובר אך בחשד.
7. עוד נטען בסיכומי הנתבעים כי מר אבו ג'ודה הודיע על אי ההתאמה בסחורה, כעולה מנספח 16 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, שם הוצג מסרון של סוכן מכירות בשם אבי עשור (להלן: "מר עשור") אשר מצטט את דבריו של מר אבו ג'ודה בזמן אמת לאחר קבלת האריזות שבמחלוקת. מר רון סתר בעדותו את המסרון של מר עשור, והתובעת לא הסבירה מדוע הגרסאות שונות ומדוע לא זימנה לעדות את מר עשור שהיה בקשר עם הנתבעים, ויש לזקוף זאת לרעת התובעת. התובעת הייתה צריכה לדאוג להזמנה מסודרת כפי שעשתה בהזמנה הראשונה, ובהיעדר אחת כזו, כל הסחורה הנוספת היא טעות שעל התובעת לספוג בעצמה. לטענת הנתבעים, עדותו של מר מאייר היא עדות שמועה והוא כלל לא היה חלק מהתקשורת עם הנתבעים. בעדותו של מר מאייר הוא שייך את נושא ההזמנות והמידע לגביהן לגרפיקה שעוצבה לשקיות האריזה, אולם התובעת לא הביאה את הגרפיקאית וויתרה על עדותה. בנוסף, לא התקבלה כל הבהרה כתובה לגבי ההזמנה הראשונה, בה אין פירוט לגבי השקיות ועל פי מה מחולקות; מר מאייר לא הציג כרטיס לקוח עם חתימות הנתבעים כפי שלטענתו קיים אחד כזה, ואף סתר את עצמו בנוגע לכרטסת שהוצגה ואישר שהתביעות כנגד מר ארבל נמחקו. מר ארבל, מר עשור ומר סלומון, הסוכנים שהיה להם קשר לכאורה עם ההזמנות של הנתבעים לא הובאו לעדות, ויש לזקוף זאת לחובתה של התובעת. לטענת הנתבעים, הם נאלצו לוותר על עדותו של מר ארבל לאחר שזה האחרון לא התייצב לדיון הראשון, וישנו חשד שלא עשה כן בשל פעולת מי מטעם הצד הנגדי. כן עלו קשיים לתאם עם מר ארבל התייצבות לדיון שנקבע.

דיון והכרעה

1. במסגרת הדיון המקדמי גובשו המוסכמות הבאות: קיימת הזמנה כתובה - נספח 2 לתצהירי התובעת, עליה חתום בנוסף כערב מר אבו ג'ודה, וקיים כתב ערבות החתום על ידי מר אבו ג'ודה ומר שפי; שקיות האריזה שבגינן הוצאו תעודות משלוח מהימים 12.5.15, 8.9.15, 9.11.15, 15.11.15, ו- 25.5.16 (נספחים 6-1 לתצהירי הנתבעים) התקבלו אצל הנתבעת, ופרטיהן כאמור בתעודות המשלוח; השקיות נשוא תעודות המשלוח נשארו אצל הנתבעת 1 ועודן בידה (פרוט', עמ' 7).
2. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לנסיבות הזמנת 40,000 שקיות נוספות להזמנה הראשונה של 120,000 שקיות, כשלגרסת התובעת, הנתבעים ביקשו להוסיף להזמנה הראשונה של 120,000 שקיות הבוץ עוד 40,000 יחידות, ולטענת הנתבעת, מדובר בטעות בייצור של התובעת, שייצרה בטעות עוד 36,565 שקיות בנוסף ל-120,000 שהוזמנו, ולאחר לחצים מצד התובעת נאותה הנתבעת לרכוש שקיות אלו. מכל מקום, אין חולק כי הנתבעת הסכימה לשלם לתובעת עבור שקיות אריזה אלו.
3. סלע המחלוקת בין הצדדים עניינו, כאמור, באריזות שבמחלוקת, אותן סיפקה התובעת לנתבעת ביום 25.5.16. על פי גרסת התובעת, מדובר ביתרה שנותרה מההזמנה הראשונה של 160,000 שקיות בוץ, ויתרה שנותרה מההזמנה השנייה של 120,000 שקיות מלח. מנגד טענה הנתבעת כי ביצעה רק את ההזמנה הראשונה, שהייתה של שקיות בוץ ומלח, ולא ביצעה כל הזמנה נוספת, וכי האריזות שבמחלוקת שסופקו לה ביום 25.5.16 מקורן בטעות של התובעת, שביצעה הזמנה כפולה.

האם האריזות שבמחלוקת אותן סיפקה התובעת לנתבעת ביום 25.5.16 הוזמנו על ידי הנתבעת?

1. כלל בסיסי בדיני הראיות, כי בעל דין המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי נדרש לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משניים: נטל השכנוע אשר משמעו כי על בעל דין מוטלת החובה להוכיח את טענותיו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך האזרחי (היינו – מאזן ההסתברויות); וחובת הבאת הראיה לפיה בעל הדין נדרש להביא ראיות מספיקות לצורך הרמת נטל השכנוע (ראו: ע"א 1582/20 ‏עו"ד יוגב חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ (פורסם בנבו, 29.12.21) וההפניות שם).
2. ייאמר כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את כלל העדויות ובחנתי כל אשר הוגש, מצאתי כי עלה בידי התובעת להוכיח במידה הנדרשת, כי האריזות שבמחלוקת שסיפקה לנתבעת ביום 25.5.16 הוזמנו על ידי הנתבעת. אפרט נימוקיי להלן.
3. בתצהיר עדותו הראשית פרט מנהל התובעת מר מאייר את גרסת התובעת להתנהלות שבין הצדדים, כדלקמן:

• הנתבעת ביצעה שתי הזמנות שונות של שקיות מהתובעת - הזמנה ראשונה של שקיות מסוג בוץ, וההזמנה שניה של שקיות מסוג מלח. כל הזמנה היתה מחויבת בכמות מינימלית של 120,000 שקיות.

לפי תנאי ההזמנה החתומה על ידי הנתבעים, יש אפשרות להגדלת הכמות בסטייה של עד 15% לכל הזמנה.

• ההזמנה הראשונה כללה 120,000 שקיות בוץ בשתי מידות ובארבע גרפיקות; 80,000 שקיות בוץ בגובה 14 רוחב 23 בשתי גרפיקות (עברית וערבית), ו- 40,000 שקיות בוץ בגובה 17.4 ורוחב 13 בשתי גרפיקות (עברית וערבית). בהמשך ביקשו הנתבעים להגדיל את כמות השקיות ממידה 17.4 X 13 ב- 40,000 יחידות נוספות, כך שההזמנה הראשונה עמדה על 80,000 שקיות מכל מידה, ובסך הכל 160,000 שקיות בשתי מידות וארבע גרפיקות. מלוא ההזמנה של שקיות הבוץ יוצרה והתקבלה אצל התובעת, ובמאי 2015 סופק ממנה לנתבעים.
• לאחר מספר חודשים, הנתבעים הזמינו מהתובעת הזמנה שניה, של 120,000 שקיות מלח, בשתי מידות ובארבע גרפיקות; 60,000 שקיות מלח בגובה 14 רוחב 23 בשתי גרפיקות (עברית וערבית), ועוד 60,000 שקיות מלח בגובה 17.4 ורוחב 13 בשתי גרפיקות (בעברית ובערבית). לאחר שהנתבעים אישרו את הגרפיקה לייצור שקיות המלח והזמינו מהתובעת כמות של 120,000 שקיות מלח, הפיקה התובעת הזמנה בהתאם.
• ביום 12.5.15 וביום 8.9.15 סופקו לנתבעת שקיות בוץ בלבד, שכן במועדים אלו טרם התקבלו הגרפיקות וטרם הוזמנו שקיות המלח.
• פריסת התשלומים לנתבעים נעשתה מחוסר ברירה, משום שלא הייתה כל אפשרות למכור את המלאי שיוצר עבור הנתבעת, שכן המדובר במוצרים ייעודיים לה. הנתבעים חתומים על שטר חוב וערבות אישית לפרעון כל התחייבויותיהם כלפי התובעת.
• ביום 9.11.15 סופקה לנתבעים כמות של 39,925 שקיות מלח בלבד. ביום 15.11.15 סופקה לנתבעים כמות של 56,300 שקיות מלח ובוץ. ביום 25.5.16 סופקה לנתבעים יתרת הכמויות של השקיות מתוך שתי ההזמנות, אולם חוב זה לא שולם, כפי שעולה מכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת. גם בכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת עצמה קיימת יתרת חוב בסך 52,943 ₪ לטובת התובעת.

1. מר מאייר צרף לתצהירו מסמכים שונים מזמן אמת התומכים בגרסתו, ובכלל זה אישור הזמנה מהספק על הזמנת 160,000 שקיות בוץ ב- 4 גרפיקות (נספח 3); כרטסת מלאי מטעם התובעת של שקיות בוץ (נספח 4); הודעת דוא"ל מיום 20.9.15 שנשלחה מאת משרד הגרפיקה 'סטודיו שרון' לתובעת, בה נכתב "מצ"ב שקיות המלח של גרופ מינרל לדפוס...", ואליה מצורפים 4 עיצובי אריזות (נספח 5; להלן: "התכתובת עם משרד הגרפיקה"); תכתובת של התובעת מיום 21.9.15 עם הספק בחו"ל לגבי הזמנת 120,000 שקיות מלח לנתבעת, במסגרתה הועברה התכתובת עם משרד הגרפיקה, ובה נכתב "New graphic for new order…", כשבהמשך מפורטת ההזמנה של 120,000 שקיות מלח כפי המתואר על ידי מר מאייר (נספח 6); מסמך הזמנה שהופק על ידי התובעת מיום 24.9.15 להזמנה השניה של שקיות המלח כפי המתואר ע"י מר מאייר (נספח 7); אישור הזמנת שקיות המלח אצל הספק בחו"ל מיום 28.9.15 (נספח 8); חשבון הספק בגין ייצור שקיות המלח מיום 23.10.15 (נספח 9); כרטסת מלאי מטעם התובעת של שקיות מלח (נספח 10).
2. מר מאייר שב ואמר בחקירתו כי ההזמנה הראשונה היתה רק של שקיות בוץ, ולא כללה מלח. מר מאייר הסביר כי בטופס ההזמנה הראשונה מצוין מק"ט D18 שהקבוצה שלו אחת. אם ההזמנה היתה כוללת גם מלח, היו מחלקים וכותבים שמדובר בבוץ, והעובדה שלא נרשם בוץ מלמדת שהיה רק מוצר אחד - בוץ, לא היה גם בוץ וגם מלח, ולכן לא נוצר צורך לבצע הפרדה. כן הסביר, כי אם הייתה גם הזמנה של שקיות מלח בהזמנה הראשונה, היו צריכות להיות שמונה גרפיקות כי על כל מוצר בוץ ומלח, גדול וקטן, היה צריך להיות גם עברית וערבית, ואילו בהזמנה יש רק ארבע גרפיקות. עוד העיד, כי בתאריך החתימה על ההזמנה הראשונה ביום 19.11.14 התובעת כלל לא ידעה שיש לנתבעים מלח, וגם לא הייתה לתובעת גרפיקה של מלח, שכן את הגרפיקה של המלח קיבלה התובעת רק 10 חודשים לאחר מכן, ביום 20.9.15, ולא ניתן היה להזמין מלח בלי לתת לתובעת גרפיקה של מלח (עמ' 21, שו' 25-11). לדבריו, היה ברור גם לנתבעים וגם לתובעת שמדובר בבוץ, התובעת לא קיבלה שום אינפורמציה על מלח, וגם הגרפיקה שסופקה באותה עת הייתה רק של מוצר בוץ (עמ' 21, שו' 30-35; עמ' 22, שו' 11-6).
3. מר מאייר העיד עוד כי ההזמנה הראשונה נחתמה בנובמבר 2014, ובחודש פברואר הנתבעים ביקשו להגדיל את הכמות ב- 40,000 אריזות נוספות (עמ' 22, שו' 14-13). כשנשאל אם יש אישור כתוב על ההסכמה של ה- 40,000 הנוספים, השיב כי הוא לא רץ אחרי לקוחות עם ניירות להחתמה, הם עושים הרבה דברים בעל פה, יש יחסי אמון, "ואתה לא חושב כל רגע אם הוא ביקש ממך להגדיל והגדלת אם אתה צריך להגיע לבית משפט" (עמ' 22, שו' 26-18). כשנשאל מר מאייר כיצד הגיעו 139,350 האריזות שבמחלוקת, הסביר כי בהזמנה הראשונה הוזמנו 160,000 אריזות בוץ, בהזמנה השניה 120,000 שקיות מלח, בסה"כ 280,000 שקיות, ועל זה צריך להוסיף פלוס מינוס 15%, וכך המספר הגיע לכ- 300,000 שקיות (עמ' 22, שו' 36-35). בהמשך פרט גם את מועדי המשלוח (עמ' 23, שו' 18-2). מר מאייר העיד כי התובעת הייתה גמישה עם הנתבעים, היא ייצרה את כל הכמות שהוזמנה, הסחורה נשארה באחסון אצל התובעת, והיא סיפקה את השקיות לנתבעת לפי כמה שהנתבעים היו צריכים או רצו. התשלומים מתבצעים כנגד חשבונית, שיוצאת כנגד תעודת משלוח, דהיינו רק בעת האספקה, ואז הנתבעים שילמו על הכמות שסופקה (עמ' 26, שו' 9-5, 32-30). מר מאייר העיד עוד כי אין כל הגיון בטענת הנתבעים לפיה התוספת של ה- 40,000 שקיות להזמנה הראשונה היא טעות, שכן לא הגיוני לפרוס תשלום רק בגין 37,000 יחידות כטענת הנתבעים, והסביר כי הנתבעים לא עמדו בתנאי התשלום ובדצמבר 2015 מר ארבל נשלח להסדיר את חוב הנתבעים ולכן הפריסה לתשלומים (עמ' 25, שו' 34-15).
4. התובעת זימנה לעדות את מר יניב רון, שכיהן בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל התובעת. מר רון העיד כי כיהן כמנכ"ל התובעת בשנים 2013 עד 2017 לערך, ואישר שהוא מכיר את העניין, והיה מעורב בו מתחילתו ועד סופו (עמ' 10, שו' 24). לדבריו, "ההזמנה הראשונה שנעשתה על ידי החברה הייתה של 120 שקיות בוץ. הם הזמינו 2 גדלים של שקיות, שקית גדולה ושקית גדולה עם שתי גרפיקות כל אחת, כיתוב אחד בעברית וכיתוב אחד בערבית. זאת ההזמנה הראשונה שהם עשו, עליה הייתה תוספת והיא גם רשומה פה, של בערך עוד 40,000 יחידות" (עמ' 10 שו' 29 – עמ' 11, שו' 2). מר רון אישר כי בהזמנה הראשונה לא מופיע פירוט של בוץ או מלח, "אבל אני יכול להגיד שזה צריך להיות מוצר אחד, או בוץ או מלח, וזאת לפי המק"ט שמצוין בהזמנה, D18". לדבריו, ההזמנה הראשונה בוודאות הייתה בוץ, ו- 2 הגרפיקות הן עברית וערבית (עמ' 11, שו' 9-4).
5. מר רון פרט בבהירות רבה בעדותו בנוגע לנספחים שצורפו לתצהירי התובעת, והסביר כי נספח 3 הינו ההזמנה של התובעת מהספק, שכוללת את הכמויות והמוצרים; לגבי נספח 5, התכתובת עם משרד הגרפיקה, "אחרי ההזמנה של הבוץ, אחרי כמה חודשים נדמה לי 5-4 חודשים היתה הזמנה נוספת של שקיות הפעם של מלח. מה שאני רואה פה בעצם זה הגרפיקאי של הנתבעים, יש פה תכתובת ביננו וביניהם לגבי הגרפיקה, איזו גרפיקה רוצים..."; נספח 6 מתייחס להזמנה השנייה של המלח, ושם יש פירוט כמויות של 120,000 יחידות, לפי חלוקה שוויונית של הגרפיקות, עברית וערבית; נספח 7 הוא הזמנה לספק, והוא מחזיר תשובה כמה הוא יכול לספק, ובהסכם מצוין כי יכולה להיות סטייה בכמויות; נספח 8 הוא המשלוח לפני שיוצא לארץ על ידי הספק ובו פירוט כמויות, מוצרים ומחירים; נספח 9 הוא חשבון אספקה של הספק לפי ההזמנה של התובעת; ונספח 11 הוא תעודת משלוח שיצאה מהתובעת לחברה שסיפקה לנתבעים את יתרת הסחורה (עמ' 11, שו' 10 – עמ' 12, שו' 5).
6. מר רון אמר עוד בעדותו שהוא נפגש פעם אחת עם מר שפי לגבי לקיחת יתרת הסחורה, ואמר שהמשלוח של האריזות שבמחלוקת (תעודת המשלוח - נספח 11 לתצהירי התובעת) יצא בעקבות אותה פגישה. לדבריו, "הייתה לנו פגישה לא פשוטה, לגבי מתי אתם לוקחים את הסחורה. עברו כבר כמה חודשים טובים. אני באתי במטרה הזאת ונפגשנו עם גבי במקום שלהם". ובהמשך: "המלאי שכב אצלנו במחסנים, לא רק ששכב אצלנו, שאריות של ההזמנה הראשונה ושאריות של ההזמנה השניה, כשלגבי השניה, מדובר היה בכמות גדולה". מר רון הסביר כי הרצון של התובעת כספק הוא לספק כמה שיותר מהר ולגבות את הכסף, אך יש לקוחות שמבקשים לבצע הזמנה ולהוציא את ההזמנה לאורך זמן כל פעם בכמות מסוימת. הוא הגיע לפגישה עם מר שפי "כי המלאים לא זזו וכמובן שכסף לא נכנס, לגבי ההזמנה הראשונה עמדנו כבר לקראת שנה והזמנה השניה, ראינו שהיא זזה בקצב כל כך איטי שאין סיכוי שגם היא תוך שנה תצא החוצה". מר רון אמר שהפגישה גם מר שפי היתה נעימה מבחינת הסגנון, וסלע המחלוקת היה כשמר שפי אמר שתכניות הנתבעים לעבוד עם זכיין מסוים לא צלחו ועכשיו מוכרת הנתבעת בקצב נמוך, אולם הוא אמר למר שפי שאינו יכול להחזיק את הסחורה אצל התובעת מעבר לתקופה של שנה, וכך גם רשום בהזמנה. לדבריו, הוא ביקש לדעת באיזה יום לספק לנתבעים את יתרת השקיות, ובתאריך בו נקב מר שפי יצאה המשאית עם יתרת הסחורה. מר רון אמר שרק ביום הדיון שמע לראשונה את הטענה שהנתבעים לא הזמינו את האריזות שבמחלוקת, "כי הוויכוח תמיד היה לא אם ביצענו את ההזמנה או לא, אלא קצב הזמן שאנו צריכים בשביל למכור את הסחורה" (עמ' 12, שו' 31-5). בהמשך שב ואמר מר רון שהוא ישב בפגישה עם מר שפי "באזור מאי 2016 אני רואה לפי תעודת המשלוח, אם הייתה טענה כזו [שהשקיות לא הוזמנו-ר.ס.], אני מניח שהוא היה קם בצעקה גדולה בפגישה ואומר מה אתה בכלל רוצה ממני. אבל לא זה היה הסיפור, עובדה שמשאית נשלחה, הם קיבלו אותה. נגיד שהמצאנו סיפור דמיוני, אתה מקבל משאית עם סחורה והכל בסדר, ואני לא יודע, אישית, מתי עלתה הטענה של אי הזמנה לא הייתי מעורב בזה, אני לראשונה שומע על זה היום" (עמ' 15, שו' 14-7). בתשובה לטענת הנתבעים שהיו מפגשים לאחר משלוח האריזות שבמחלוקת בהם ביקשו הנתבעים שהתובעת תיקח אותן אמר מר רון כי פגישה אתו התקיימה רק פעם אחת בלבד, בחודש מאי, וכי הוא עזב את התובעת באוגוסט (עמ' 16, שו' 2-1). תמיכה בעדותו של מר רון בעניין נסיבות הפגישה בינו לבין מר שפי ואספקת האריזות שבמחלוקת לנתבעת במאי 2016, ניתן למצוא בכך שעל גבי תעודת המשלוח מיום 25.5.16 של האריזות שבמחלוקת, נכתב בדפוס בעמוד השני "יניב בתיאום עם גבי".
7. מר רון העיד על תהליכי העבודה בתובעת, שהיו מסודרים ומתודולוגים, וכשנשאל בחקירתו מדוע אין טופס הזמנה מסודר גם להזמנה השניה, השיב כי ההשערה שלו היא שמר ארבל הוציא אותה מתוך רצון לגרום לתובעת נזקים (עמ' 14-13; עמ' 17, שו' 12-5). מר רון אמר "השקיות האלה מגיעות עם שם של החברה, ז"א לייצר כמות כזו עם לוגו ספציפי שלהם, לי אין מה לייצר כזה דבר אם אין ביקוש כי אי אפשר למכור את זה" (עמ' 15, שו' 4-1).
8. בחקירתו הנגדית, כשנטען כי האריזות שבמחלוקת מקורן בטעות בהזמנות אצל התובעת, אמר מר רון: "הסיפור נורא פשוט, זה נורא קל לבוא ולהגיד זה טעות שלכם. מעולם עד רגע זה לא שמעתי טענה של מישהו מטעם החברה פה, לא על הכמויות, לא על המחיר ואם יש או אין הזמנה, הם ידעו לכל אורך הדרך את הכמויות מה שיש אצלנו, כשישבתי איתם באתי עם כרטסת מלאי שאומרת תראו מה בדיוק יש, כל המשחק היה, כל הויכוח היה בין הספק ללקוח, היה מתי מספקים ומתי משלמים. לא על זה שאני רוצה לקחת מזה רק איקס כי "כאילו" זה מה שהזמנתי.

לשאלת בית המשפט אתה אומר שבפגישה גם עלתה שאלת הכמויות, הם ידעו בכל רגע נתון, כל סוכן מכירות שהגיע אליהם, אם זה טל, אני או אבי שהגיע אחריי, הגיעו עם כרטסת מלאי. שום הפתעה לא הייתה לא בכמויות ובטח לא במחיר, לא שמעתי תלונה על המחיר, לא היו פה הפתעות" (עמ' 16, שו' 29 – עמ' 17, שו' 3).

1. עדויותיהם של שני העדים מטעם התובעת, מר מאייר ומר רון, היו מהימנות ביותר ואני מוצאת לקבלן. השניים מסרו גרסה בהירה, סדורה ועקבית, המתיישבת באופן מלא עם מסמכים מזמן אמת שצורפו על ידי התובעת לתצהיר מר מאייר ושפורטו לעיל, ועם ההיגיון. שתי העדויות משתלבות ועולות בקנה אחד זו עם זו, ועדותו של מר רון, שהוא עד ניטרלי שהעיד שסיים לעבוד בתובעת ב- 2017 לערך, ולא נפגש ולא דיבר עם מר מאייר באופן כללי או על המשפט מאז שסיים עבודתו בתובעת (עמ' 14, שו' 19-17), תומכת באופן ברור בגרסת התובעת ובעדות מר מאייר.
2. בעדויות מטעם הנתבעים, לעומת זאת, היו פרכות וסתירות, כמו גם תמיהות שלא עלה בידי הנתבעים ליישב.
3. מר שפי אמר בחקירתו שהוא בעל החברה, מנהל החברה, אולם לאחר מכן אמר שהיום כבר מכר את המניות, והא "עובד עוזר" כהגדרתו, ואישר שעל פי הרישום ברשם החברות, מיום 3.3.19 הוא כבר לא בעלי הנתבעת ולא מנהל אותה (עמ' 32, שו' 32 – עמ' 33, שו' 6).
4. מר שפי טען בחקירתו כי ההזמנה הראשונה היתה של אריזות בוץ ומלח, הייתה גרפיקה של בוץ ומלח עוד בעת ביצוע ההזמנה הראשונה, לדבריו "בשנת 2014 ברגע ההזמנה סיפקתם לי שקיות של בוץ ומלח" (עמ' 35, שו' 35-13). ואולם דברים אלו אינם מתיישבים עם העובדה שעל פי תעודות המשלוח מיום 12.5.15 ומיום 8.9.15, שהנתבעים לא חלקו על תוכנן, עולה כי בשני המשלוחים האמורים, שהיו שני המשלוחים הראשונים, סופקו רק אריזות בוץ, באופן שתומך בגרסת התובעת. כשעומת מר שפי עם עובדה זו, העלה לראשונה גרסה לפיה היו לו עוד שקיות מלח ממפעל אחר "והעדיפות היתה לזה". מלבד העובדה שמדובר בגרסה כבושה, מר שפי לא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע הזמין שקיות מלח אם היו בידו שקיות מלח מספק אחר, ותשובתו כי הנתבעים חילקו את הייצור של השקיות לפי כמויות שונות בהתאם לצרכיהם לא מתיישבת עם העובדה שלשיטתם ההזמנה הראשונה כללה את כל האריזות שהזמינו, כך שברי שלפי גרסה זו, ההזמנה היתה צריכה לכלול את כל השקיות שהזמינו הנתבעים לפי חלוקה מדויקת (עמ' 36, שו' 29, עמ' 37, שו' 23-20).
5. גם תשובותיו של מר שפי בנושא התכתובת עם סטודיו הגרפיקה לא היו משכנעות. מר שפי אישר שהוא עבד עם סטודיו שרון, ששלח את ההודעה בעניין גרפיקת המלח שצורפה כנספח 5 לתצהיר התובעת. כפי שפורט, בתכתובת זו מופיעים 4 עיצובים של אריזות מלח ששלח סטודיו שרון לתובעת ביום 20.9.15, דהיינו כ- 10 חודשים לאחר ההזמנה הראשונה. הנתבעים לא הציגו כל ראיה לכך שגרפיקת שקיות המלח הועברה לתובעת בעת ההזמנה הראשונה. כשהתבקש מר שפי להציג העברה של גרפיקה של מלח בשנת 2014 ונשאל האם ברשותו מסמך של גרפיקאית שלו המעיד כאמור השיב "יכול להיות. אני צריך לבדוק" (עמ' 36, שו' 3), ולא נתן הסבר מדוע הנתבעים לא הביאו ראיות לכך שהם שלחו גרפיקה של מלח כבר במועד ההזמנה הראשונה. מר שפי אישר שקיימים שני סוגי גרפיקות לעניין הבוץ, בעברית ובערבית, והסברו מדוע אין עוד 4 רובריקות בהזמנה הראשונה שהיו אמורות להתייחס למלח, כשיטת הנתבעים, לא היה משכנע (עמ' 36, שו' 26-6), בשים לב לכך שבהזמנה הראשונה היו רק שתי גרפיקות ולא ארבע, כפי שהיה אמור להיות אם היו שקיות בוץ וגם מלח וכיתוב בשתי שפות. מר שפי אישר כי סטודיו שרון הכין את הגרפיקה של שקיות המלח לפי ההוראה שלו (עמ' 38, שו' 4-6), ובניסיון להסביר את ההתכתבות עם סטודיו שרון מספטמבר 2015, אמר "יכול להיות שרצינו לשנות את הגרפיקה מה הבעיה?" (עמ' 38, שו' 9-6). גרסה זו, מלבד היותה גרסה כבושה, אינה מתקבלת על הדעת לנוכח עדותו של מר שפי שהנתבעים לא רצו לשנות את השקיות אלא רק את החלון (עמ' 38, שו' 15-8, עמ' 39, שו' 31-30), וכי שקיות המלח נכללו בהזמנה הראשונה ואף סופקו לנתבעים מייד לאחר ההזמנה, שכן ככל שהנתבעים אכן ביצעו את הזמנת שקיות המלח במסגרת ההזמנה הראשונה, מטבע הדברים ששקיות אלו כבר יוצרו. לכך יש להוסיף כי ההתכתבות מזמן אמת של התובעת עם משרד הגרפיקה ועם הספק בחו"ל (נספח 6 לתצהיר הנתבעת), תומכת בגרסת התובעת כי הזמנת שקיות המלח היתה הזמנה חדשה: כפי שפורט בסעיף 21 לעיל, בהתכתבות מצוין כי מדובר בהזמנה חדשה, של 120 שקיות, בחלוקה ל- 2 מידות, כל אחת עם כיתוב בעברית ובערבית, וכך גם מופיע בקבלה שהוציא ספק השקיות בחו"ל (נספח 8), באופן זהה לגרסת התובעת, ומלמד באופן ברור כי שקיות המלח הוזמנו ויוצרו רק בחודש ספטמבר 2015.
6. פרכה נוספת נתגלתה בעדותו של מר שפי בכל הנוגע לפגישה עם מר רון. כשנשאל מר שפי בעדותו אם נפגש עם מר רון השיב "מי זה יניב?" והכחיש שנפגש עם מר רון לפני שסופקה יתרת הסחורה, או עם אף אחד אחר (עמ' 33, שו' 28-15). לעומת זאת, מנהל הנתבעת מר אבו ג'ודה, שלא נכח באולם בית המשפט בעת חקירתו של מר שפי והעיד אחריו, סתר בחקירתו את דבריו של מר שפי, ואישר שידע על הפגישה של מר שפי עם מר רון לפני שהגיעה יתרת הסחורה (עמ' 43, שו' 34-35). כנשאל לגבי מהלך הדברים באותה תקופה ומה היה בפגישה אמר שנדמה לו שאמרו שנעשתה טעות, אבל הוא לא ידע על מה ולא שאל, והוא לא זוכר אם אחרי זה הגיעה סחורה (עמ' 43, שו' 32 – עמ' 44, שו' 22). תשובותיו של מר אבו ג'ודה היו מתחמקות ורחוקות מלהניח את הדעת, בהינתן שהוא הבעלים והמנהל של הנתבעת, ושלשיטת הנתבעים מדובר באספקת כמות כפולה של שקיות אריזה מזו שהוזמנה על ידם.
7. עדותו של מר אבו ג'ודה בקשר לנסיבות ההזמנה אף היא לא הייתה משכנעת. מר אבו ג'ודה אישר שחתם על ההזמנה הראשונה, אולם טען שלא הסבירו לו מה המסמך (עמ' 40, שו' 24-26). בהמשך שב וחזר על כך שהזמין 120,000 שקיות בוץ ומלח קטן וגדול, "מה שחתמתי אני יודע שטל היה אצלנו וחתמתי על ההזמנה של מלח גדול, מלח קטן, בוץ גדול ובוץ קטן זה מה שאני יודע. חוץ מזה אני לא יודע על כלום" (עמ' 40, שו' 33-31; עמ' 41, שו' 1-3). מר אבו ג'ודה לא ידע להסביר כיצד בהזמנה הראשונה מופיעות בטבלה שתי רובריקות בלבד, לא ידע להשיב מתי קיבלו שקיות מלח, ולא נתן הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע במשלוחי הראשונים לא סופקו שקיות מלח, תוך שהעלה גרסה כבושה לפיה התובעת עשתה טעות במידות שקיות המלח שהוזמנו (עמ' 42-41).
8. לכל האמור יש להוסיף את העובדה שעליה אין חולק, כי האריזות שבמחלוקת נשארו בידי הנתבעים, ולא הוחזרו לתובעת. הנתבעים טענו כי התובעת לא הסכימה לקחת בחזרה את האריזות, לדברי מר שפי "אמרו לי שאין להם היכן לאחסן את זה ואין להם מה לעשות עם זה ושאחכה ויראו מה יעשו" (עמ' 35, שו' 2-1), ואולם תמוה כיצד לקוח אשר לשיטתו ספק סיפק לו סחורה בכמות כפולה מזו שהוזמנה על ידו, ושאינו מוכן לשלם תמורתה, מסתפק בתשובה שכזו, ככל שניתנה.
9. יתר על כן, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לכך שפנו לתובעת סמוך לאחר שהאריזות שבמחלוקת סופקו להם, בטענה כי מדובר בטעות של התובעת, ולא מצאתי את הסבריהם בעניין זה משכנעים. מר שפי העיד בתצהירו כי המשאית הגיעה עם האריזות הנוספות לנתבעת במפתיע ביום 25.5.16. בעת הורדת הסחורה על ידי השליח של התובעת נאמר לפועל שמדובר בשקיות שהוזמנו על ידי הנתבעת, ולכן הפועל חתם על תעודת המשלוח. למחרת היום הגיע מר שפי למשרדי הנתבעת וראה שהגיעה סחורה של שקיות נוספות, וכהתקשר לתובעת לשאול על כך נאמר לו שזו חלק מההזמנה הראשונה. מכיוון שהסכום שהיה רשום על החשבונית היה נראה לו זהה לסכום ההזמנה המקורית, חשב בטעות שמדובר על שאריות של ההזמנה שלא הועברו מההזמנה הראשונה שהוזמנה שנה קודם לכן. אחרי זמן מה התקשרו נציגי התובעת וטענו שהנתבעת צריכה לשלם סכום של 53,000 ₪ נוספים, ואז הבין שהאריזות הנוספות שסופקו ביום 25.5.16 אינן קשורות להזמנה הראשונה, אלא שמדובר בסחורה שלא הוזמנה. באחת הפעמים שהגיע נציג מטעם התובעת לנסות לשכנע אותו לרכוש את השקיות שלא הוזמנו, אמר לו הנציג שהתובע עשתה טעות בהזמנה והוזמנה בטעות כמות כפולה (סע' 26-22, 35 לתצהיר). בחקירתו אמר מר שפי שכשהסחורה היתה במפעל התקשר לתובעת ואמר שאינו יודע מה הכמות הזו והוא לא הזמין אותה, והיו עוד פגישות בהן נאמר לו על ידי נציג התובעת שהייתה טעות במפעל המייצר ועשו הזמנה כפולה (עמ' 33, שו' 34-30). כשנשאל מר שפי האם כשסופקו האריזות שבמחלוקת אמר לפועל שלא יקבל את הסחורה, השיב: "הוא התקשר אליי ואמר לי הגיעה סחורה וזה שלנו, והלוגו שלנו, אבל, הכמות גדולה אמרתי "אוקיי, אתקשר למפעל" שהגיעה סחורה שהינה בכמות גדולה ושאני לא מכיר, הם אמרו שזה בסדר ושאתה שילמת. הגעתי אחה"צ רואה את הכמות, חשכו עיניי, התקשרתי למפעל אמרתי "קחו את זה" אמרו "לא, לא, אנחנו נבוא ונסדר" ואז כעבור כמה זמן הגיע הבן האדם הזה..." (עמ' 34, שו' 13-9). דברים אלו עומדים בסתירה לטענת מר שפי בתצהירו ובעדותו (עמ' 35, שו' 9-7), לפיה הבין שמדובר בטעות ושהתובעת סיפקה אריזות שלא הוזמנו על ידם רק לאחר שהתובעת התקשרה אליו וביקשה תשלום בגין האריזות שבמחלוקת.
10. לא נעלם מעיני כי כפי שטענו הנתבעים בסיכומיהם, בתרשומת שערך סוכן התובעת אבי עשור מיום 25.7.16 צוין כי בשיחה עם מר שפי אמר לו האחרון שמדובר בטעות בהזמנה של התובעת (נספח 16 לתצהיר התובעת). אלא שאיני סבורה כי יש בתרשומת האמורה כדי להעיד שאריזות שבמחלוקת לא הוזמנו על ידי הנתבעים ומקורן בטעות של התובעת. מדובר בתרשומת שיחה שנערכה חודשיים לאחר שסופקו לנתבעים האריזות שבמחלוקת, ולא סמוך לאחר אספקתן. בתרשומת מציין מר עשור שהתקשר למר שפי לתאם שעת פגישה בהתאם לסיכום קודם ביניהם, ונתקל בשלל תירוצים והתחמקויות מצד מר שפי, ולאחר לחצים מצדו החל מר שפי להתנער, הציע שייפגשו במקומות שונים ובשעות שונות, אמר שיהיו בקשר, אין לו מושג מתי, נשאיר למועד מאוחר יותר, "אתם עשיתם טעות בהזמנה בעיה שלכם....", ולאחר שהסביר למר שפי שלא ניתן להמשיך במצב כמו שהוא ויש להסדיר החוב הפתוח "בלי שום קשר ל"טעות" לטענתו שלו. מה גם שהסחורה נמצאת אצלו במפעל...", נאות מר שפי לדבר ולתאם מחר. מהדברים עולה, אפוא, שמדובר בטענה שהועלתה על ידי מר שפי לאחר שהתובעת לחצה עליו להסדיר תשלום החוב, ולא הייתה מקובלת על מר עשור או על התובעת. בתרשומת נוספת מיום 11.8.16 שצורפה אף היא בנספח 16 לתצהיר התובעת, ציין מר עשור כי שוחח טלפונית עם מר שפי, ובתרשומת זו לא מצוין דבר על טענת הנתבעים לפיה אינה צריכה לשלם לתובעת עקב טעות באספקה.
11. אני סבורה כי בנסיבות העניין על הנתבעים, שטוענים כי מחו בזמן אמת על אספקת האריזות שבמחלוקת וטענו שמדובר בטעות, היה לזמן לעדות את אותם עדים, על מנת לבסס ולהוכיח טענתם, ויש לזקוף הימנעותם מלעשות כן לחובתם. הנתבעים גם ויתרו על עדותו של מר ארבל, שהוא נציג התובעת שטיפל בהם ולטענתם הודה בפניהם שהאריזות שבמחלוקת סופקו עקב טעות של התובעת שביצעה הזמנה כפולה, וביקשו למשוך את תצהירו מהתיק. מדובר בעד מרכזי לשיטת הנתבעים, הנטל להביאו היה מוטל עליהם, והדבר פועל לחובתם.

1. גרסת מר שפי לפיה הוטעה לחשוב שהאריזות שבמחלוקת הן שאריות של ההזמנה הראשונה, גם מאחר וסכום החשבונית של האריזות שבמחלוקת דומה לסכום ההזמנה הראשונה, מוקשית אף היא, ממספר טעמים: ראשית, בתעודת המשלוח ובחשבונית מיום 25.5.16 מפורטות כמויות השקיות שסופקו באותו משלוח, כך שניתן לראות בבירור שמדובר בכמות גדולה של 139,350 שקיות. אין מחלוקת, כי כעולה משאר החשבוניות ותעודות המשלוח של השקיות שסופקו עד לאותו מועד (נספחים 5-1 לתצהירי הנתבעים), התובעת כבר סיפקה קודם לכן לנתבעים כמות של כ- 156,000 שקיות. מר שפי העיד, כאמור, כי "חשכו עיניו" כשראה את כמות האריזות שבמחלוקת שסופקה ביום 25.5.16, כך שמיד ידע והבין שלא מדובר בשאריות של ההזמנה הראשונה, אלא בכמות כפולה מזו שהזמין. שנית, יחד עם תעודות המשלוח הקודמות הוצאו גם חשבוניות מס, כך שהנתבעים ידעו כי החשבונית שצורפה לתעודת המשלוח של האריזות שבמחלוקת מתייחסת למשלוח הנוכחי בלבד, והיא בנוסף לחשבוניות שהוצאו עובר לאותו מועד. בנסיבות אלו, כאשר התובעת סיפקה לנתבעים כמות כפולה מזו שהוזמנה על ידם, לשיטתם, קשה להלום שהנתבעים לא הזדעקו ולא פנו מיד לתובעת בטענה שמדובר בטעות, ובדרישה שהתובעת תיקח חזרה באופן מידי את האריזות שבמחלוקת. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שאין מדובר בכמות של מה בכך, אלא באריזות בכמות כפולה מזו שהוזמנה לטענת הנתבעים. שלישית, כעולה מתעודות המשלוח, התובעת סיפקה עד לחודש ספטמבר 2015 אריזות בוץ, ורק ממועד זה גם אריזות מלח, וכעולה מההתכתבות עם סטודיו הגרפיקה, גרפיקת המלח הועברה לתובעת בחודש ספטמבר 2015, כך שאין מדובר בייצור של אותן אריזות, אלא בהזמנה לייצור אריזות מסוג שונה, באופן הסותר טענת הנתבעים שמדובר בטעות של הזמנה כפולה על ידי התובעת.
2. ודוק; תמיהה נוספת באשר לגרסת הנתבעים עולה נוכח העובדה שבכרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת (נספח 12 לתצהיר התובעת, העמ' השני צורף בנספח 4 לכתב התביעה), מופיעה החשבונית מיום 25.5.16 נשוא האריזות שבמחלוקת, וכי כרטסות הצדדים תואמות ומאופסות, כך שגם בכרטסת הנתבעת מופיעה יתרת חוב זהה ליתרת החובה במופיעה בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת – 52,943 ₪.

מר מאייר העיד בעניין זה בחקירתו:

"ש. תעבור לנספח 17, האם זו כרטסת הנה"ח של הנתבעים?

ת. כן, של הנתבעים אצלנו.

ש. לא של הנתבעים אלא של הנתבעים אצלכם?

ת. הסברתי לפני שיצאתי, שתי הכרטסות נראות בול אותו דבר, כל המספרים שיש פה נמצאים שם, פשוט בראשונה השם שלנו למטה ובשנייה השם שלנו למעלה והסכומים זהים. מה שכתבתי לגבי החוב זה החוב.

-סליחה נספח 17 כתוב במפורש שזו כרטסת שלנו, מי שתייק את זה תייק לא נכון אבל רשום כרטסת שלנו. הכוונה היא כרטסת של הנתבעים בתובעת, וגם שלנו אצלהם היא בדיוק אותו דבר, והחוב שמופיע שלהם כלפינו, בכרטסת שלנו אצלם זה בדיוק החוב שכתוב בתצהיר שלי".

(עמ' 28, שו' 15-10).

1. מר אבו ג'ודה נשאל בחקירתו מדוע לא החזיר לתובעת את החשבונית שהוצאה בגין האריזות שבמחלוקת שקיבל, והשיב: "לפי מה שאני יודע זה חזר ואנחנו לא השתמשנו בזה בחשבונות שלנו ולא הזדכיתי על זה כי הוא אמר ששלחו את זה בטעות", ובהמשך אמר כי לפי מה שהוא זוכר אין התאמה בין הכרטסות, וזה לא נכנס להנהלת החשבונות של הנתבעת (עמ' 46, שו' 12-1). ואולם מעיון בכרטסת הנתבעת עולה כי החשבונית אכן מופיעה בכרטסת הנתבעת, והנתבעים לא הסבירו באופן מניח את הדעת פשר סתירה זו, אף לא הביאו לעדות נציג הנהלת חשבונות מטעמה שיסביר כיצד הרישום בכרטסת הוא טכני בלבד כשיטתם, ואינו משקף את ספרי הנתבעת כהווייתם.
2. לא נעלמה מעיני גם טענת הנתבעים לפיה התובעת לא הביאה לעדות את הסוכן שלה מר אביתר סולומון, אשר שלח את ההזמנה של 120,000 שקיות מלח לספק בחו"ל (נספח 6), ונציג מסטודיו שרון הגרפיקאים שהעבירו את עיצוב שקיות המלח. באשר למר סולומון, מר מאייר העיד שמר סלומון נמצא בניגוד אינטרסים עם התובעת, הוא העיד נגד התובעת בתיק אחר, הוא עד עוין, ולכן לא הביאו אותו לעדות. מר ארבל נתפס בקלקלתו וגנב, הוגשו נגדו תלונות והוא פוטר מעבודתו (עמ' 24, שו' 4; עמ' 28, שו' 24 – עמ' 29, שו' 19). מר רון אישר אף הוא בחקירתו כי סיום העבודה של מר ארבל בתובעת היה מלווה במשבר גדול, ולדבריו הוא אף הגיש נגד מר ארבל תלונה במשטרה על גניבה, ומאז מר ארבל "מחפש" אותם (עמ' 10, שו' 28-25). מר רון אמר שלשני העובדים - סולומון וארבל, יש עסק משותף והם מתחרים בתובעת (עמ' 19,שו' 18-17). התובעת אף צרפה לתצהירה פסק דין בהליך שניהלה נגד נתבעת אחרת, בו העיד נגדה מר סולומון, ושם נקבע כי עדותו של מר סולומון הותירה רושם שלילי מאוד, וכי הוא הסתיר בעדותו שהוא מתחרה של התובעת, לאחר שפתח חברה מתחרה שעוסקת ביבוא מוצרי פלסטיק כמו התובעת אחרי שפרש מעבודתו אצלה (נספח 15 לתצהיר התובעת, סעיף 17 לפסק הדין). מר מאייר, מנהל התובעת, אישר בחקירתו כי ההזמנה שעליה חתום מר סולומון, שהיה באותה תקופה עובד התובעת, תקינה (עמ' 28, שו' 28-26), כך שניתן לקבל עדותו של מר מאייר לעניין תקינות ההזמנה מבחינת התובעת, וגם עדותו של מר רון שהיה מנכ"ל התובעת בעת הרלוונטית והוא בקיא ומכיר את פרטי המקרה די בה כדי לבסס טענות התובעת. בנסיבות שתוארו, איני סבורה כי יש לזקוף לחובת התובעת הימנעותה מלהביא את מר סולומון, לא כל שכן את מר ארבל, לעדות. באשר להודעת הדוא"ל שנשלחה מסטודיו הגרפיקה, מדובר בהודעה שנשלחה לעובדי התובעת, היא מדברת בעד עצמה, הנתבעים אף אישרו, כאמור, בעדויותיהם שמדובר במשרד גרפיקה עמו עמדו בקשר ותיאמו מולו את עיצוב האריזות. איני מוצאת כי היה בעדות נציג משרד הגרפיקה כדי להעיד על טיב ההתקשרות שבין התובעת לנתבעים, כך שאין באי הבאת נציג משרד הגרפיקה לעדות כדי לערער גרסת התובעת.
3. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי האריזות שבמחלוקת סופקו לנתבעת ביום 25.5.16 לאחר שהוזמנו על ידי הנתבעת, והיא חבה בתשלומן.
4. באשר לחבות הנתבעים 2 ו- 3 - מר אבו ג'ודה ומר שפי - כפי שפורט, הנתבעים אינם חולקים על כך שהשניים חתומים על כתב הערבות (נספח 1 לתצהיר התובעת), וכי מר אבו ג'ודה חתום כערב גם על ההזמנה הראשונה (נספח 2 לתצהיר התובעת). על פי כתב הערבות, ערבים הנתבעים 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לפירעון מלא של כל חובות הנתבעת לתובעת. הגדרת "חובות" בכתב הערבות כוללת, בין היתר, כל חוב המגיע או שיגיע לתובעת מהנתבעת, ואף צוין בו כי הערבים מסכימים שספרי החשבונות של התובעת יהוו ראיה מכריעה וסופית נגדם לגבי גובה החוב. הנתבעים 3-2 חתומים גם בתחתית כתב הערבות על שטר חוב שאינו מוגבל בסכום בו ערבו ערבות אוואל לתשלום השטר. מר אבו ג'ודה חתום על ערבות אישית בטופס ההזמנה הראשונה, לפירעון כל תשלום שתחויב בו הנתבעת כלפי התובעת, ולכל חוב פתוח עבור סחורה אשר משכה הנתבעת או תמשוך בעתיד, לפי תעודות המשלוח החתומות והחשבוניות של התובעת. משעה שקבעתי כי האריזות שבמחלוקת הוזמנו על ידי הנתבעת וכי אין מדובר בטעות של התובעת, חייבים אפוא, הנתבעים, יחד ולחוד, מכח ערבותם, בתשלומן.
5. על פי כרטסות הנהלת החשבונות שצרפה התובעת, יתרת החוב של הנתבעת לתובעת עומדת על סך של 52,943 ₪ נכון ליום 25.5.16. הנתבעים לא חלקו על כך שסכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד הגשת התביעה עומד על 55,081.92 ₪, כמפורט בתדפיס החישוב שצורף כנספח 6 לכתב התביעה. משכך, אני קובעת כי זוהי יתרת חובה של הנתבעת לתובעת בגין הסחורה שסופקה לה, ועל הנתבעים לשלם לתובעת סכום זה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת.
2. הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סכום של 55,081.92 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום, ובסך הכל 58,399 ₪.
3. כן ישלמו הנתבעים לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,500 ₪. בסכום האמור הבאתי בחשבון גם את שכרו של העד מר רון, בו נשאה התובעת.
4. הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו לתובעת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' שבט תשפ"ב, 01 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.