21 ינואר 2019

לפני:

כב' הרשמת קארין ליבר-לוין

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת 1 – המבקשת, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסכום השווה לפחות ל-10% מסכום התביעה.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובחומר המצוי בתיק, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט טעמיי.
3. תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות)שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" קובעת כי שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסעיף קטן (ב) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.
4. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, אולם אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הנתבעים. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
5. גם טרם כניסת תקנה 116 א לתוקף, הכריעו בתי הדין בבקשות מסוג זה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות.
6. התובע הינו נתין אריתריאה ואינו תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה. לאור האמור בתקנה 116 א לתקנות, יש להורות כי יפקיד ערובה אלא אם המציא ראשית ראיה, הוכיח יכולת פירעון או מטעמים מיוחדים שיירשמו המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה.
7. בתמצית טענה הנתבעת 1 כי לא קיימת לה כל חבות כלפי התובע שכן הודיע לה על עזיבתו את הארץ והיא הכינה לו גמר חשבון בהתאם לדרישות בא כוחו.
8. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1][1] האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו." (ההדגשה אינה במקור).

כאמור, אין מחלוקת כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה אולם קיימת מחלוקת באשר לחבות הנתבעת 1 כלפי התובע. מחד טוענת הנתבעת 1 כי ערכה גמר חשבון כדרישת התובע וביקשה כי יגיע לקחת את ההמחאה. מנגד טוען התובע כי לא שולם לו הסכום האמור. בנסיבות העניין עולה כי אף אם אין מחלוקת על גובה הסכום לתשלום, שעה שלא הגיע לידי התובע, עומד הוא גם בתנאי השני- שכן הנתבעת 1 חייבת לו לכל הפחות את הסכום בו היא מודה.

כל הטענות באשר להתנהלות התובע ובפעולתו באופן מכוון, אין מקומן בבקשה להפקדת ערובה, שעה שהתובע עומד בתנאי התקנה האמורה וטענות אלה שמורות לנתבעת 1 בפני המותב היושב בתיק.

1. מאחר וקבעתי כי התובע הניח ראשית ראיה להוכחת התביעה ומאחר ומדובר בחלופות, הרי שאין צורך לבחון האם התובע הוכיח יכולת פירעון או האם קיים טעם מיוחד כמפורט בתקנה.
2. סוף דבר – הבקשה נדחית.
3. ההוצאות יילקחו בחשבון בתום ההליך על ידי המותב היושב בתיק.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ט, (21 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. [1] ראה: http://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx ↑