14 ספטמבר 2019

לפני:

כב' הרשמת קארין ליבר-לוין

החלטה

1. לפני בקשת הנתבעת 2 לחייב את התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאותיה.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה  ובחומר המצוי בתיק, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט טעמיי.
3. הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" קובעת כי שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט בחלופות המנויות בסעיף קטן (ב) - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.
4. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, אולם אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול הזכות של הנתבעים. כך שבמסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
5. התובע אינו תושב ישראל אם כי נתין מדינת אריתריאה - מדינה אשר אמנת האג אינה חלה עליה. על כן, יש להורות כי יפקיד ערובה בהתאם לתקנה 116א לעיל, אלא אם תביעתו עומדת באחת החלופות המנויות בסעיף קטן (ב) לתקנה האמורה כמפורט לעיל.
6. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1][1] האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו." (ההדגשה אינה במקור).

1. יצוין כי בקשה להפקדת ערובה שהוגשה על ידי הנתבעת 1 נדחתה בשל כך שנקבע כי התובע הציג ראשית ראיה להוכחת תביעתו. יחד עם זאת אין בכך שנמצאה ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגד הנתבעת 1 כדי להוות ראשית ראיה להוכחת התביעה כנגד הנתבעת 2. ואפרט קביעתי זו להלן.
2. מעיון בכתב התביעה ובתגובת התובע לבקשה ניתן להסיק כי טענות התובע כלפי הנתבעת 2, מועלות בשל היותה מעסיקה במשותף ו/או מזמינת שירות שהתובע טוען כי הוצב בחצרה. אין מחלוקת כי התובע הוצב בחצרי הנתבעת 2 אולם אין בכך בפני עצמו להוות אינדיקציה לקיום יחסי עבודה בין הצדדים. עיון בעדותו של התובע לא העלתה סממנים המצדיקים, בשלב זה, קביעה כי מדובר במעסיקים במשותף.
3. כמפורט לעיל, כדי להשתחרר מהחבות שקובעת התקנה להפקדת ערובה על התובע היה להראות אסמכתה כלשהי המוכיחה את קיומם של יחסי עבודה בינו לבין הנתבעת 2 ו/או אסמכתה אחרת המוכיחה את תביעתו כנגדה. בנוסף לכך היה על התובע להראות שהנתבעת 2, היא ולא אחרת, לא שילמה את שכרו או לא קיימה חבות אחרת כלפיו. ידוע כי שהות בחצרי מזמין שירות אינה יוצרת באופן אוטומטי יחסי עבודה. שאלת אחריותו של מזמין השירות – בין מכוח היותו מעסיק במשותף ובין מכוח היותו מזמין שירות היא שאלה מורכבת, הכרוכה בין השאר בשאלת זהות המעסיק ובשאלת הרציונל העומד בבסיס חיוב מזמיני שירות בנסיבות מסוימות. כידוע, קיימים מקרים בהם הפסיקה הכירה במצבים בהם הוטלה האחריות על המשתמש לתשלום זכויות עובדים על פי חקיקת המגן. בעניין ע"ע 273/03 שוואב-מדינת ישראל (2.11.06) נקבע כי יש מקום לקבוע אחריות משותפת של מעסיק כפתרון לכך שהקבלן אינו מסוגל למלא אחר התחייבויותיו ולצורך הגנה על העובד כדי שיקבל את זכויותיו. אף על פי כן, בפסיקה מאוחרת יותר בע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי –פאהום (2.11.08) נקבע כי שאלת יכולתו של עובד להיפרע מקבלן המשנה אינה מבחן בלעדי העומד בפני עצמו לצורך הכרעת זהות המעסיק אלא מבחן העשוי להכריע את הכף במקרים גבוליים. התובע לא הביא ראשית ראיה לכך כי מדובר במקרה גבולי כאמור. מנגד הנתבעת 2 צירפה לתשובתה מסמכים המעידים כי כמזמינת שירות פיקחה על הנתבעת 1.
4. לאור המפורט לעיל מצאתי כי דין הבקשה להתקבל, והכל בהתאם לתנאים שקבעה התקנה האמורה.
5. האמור לעיל נשען על המסמכים המצויים בתיק בשלב זה וטענות הצדדים ועל כן מדובר בקביעה לכאורית, אולם בית הדין מחויב לבצעה בשלב זה לאור הוראות התקנה האמורה.
6. אף בטרם התיקון לתקנות נקבע כי ככלל אין להטיל ערובה על עובד זר רק בשל היותו עובד זר וכי יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. נפסק^[2][2] כי כדי להטיל ערובה על עובד זר שהמדינה שהוא תושב בה אינה חברה באמנת האג יהיה על המעסיק להוכיח אחד מאלה : התביעה מופרכת על פניה, ייגרם למעסיק נזק כתוצאה מהגשת התביעה, העובד לא שילם הוצאות בהליך שהתקיים בעבר בבית הדין.

התקנה החדשה שינתה את המצב המפורט לעיל והעבירה את נטל ההוכחה בדבר ראשית הראיה ויכולת הפירעון לכתפי התובע, נטל שהתובע כאמור – לא עמד בו.

1.  מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי יש מקום להטיל ערובה על התובע לצורך הבטחת הוצאות הנתבעת 2 בהליך זה.
2. באשר לסכום הערובה -  לאחר שנתתי דעתי מחד לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת 2 שלא לצאת בחיסרון כיס, ולהוצאות הנפסקות בבית דין זה, ולאור סכומה של התביעה, מצאתי לנכון לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 1,500 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת 2.
3. לאור האמור, אני מורה כי התובע יפקיד  1,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת  וזאת  בתוך 30 ימים מהיום  שאם לא כן ימחק בית הדין תביעתו כנגדה ללא התראה נוספת.
4. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, י"ד אלול תשע"ט, (14 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. [1] ראה: http://www.justice.gov.il/Units/YeutzVehakika/NosimMishpatim/Pages/LaborCourtRegulationsPublication.aspx ↑

2. [2] ע"ע 1424/02 אבו נאסר נ' Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003). ↑